הקדמה


ערפל קר עטף את תחנת הרכבת כמו תכריך קבורה, ואַייריס וינוֹ חשבה שמזג האוויר לא היה יכול להיות טוב יותר. היא בקושי הצליחה לראות את הרכבת באור הדמדומים, אבל חשה בפיה את טעמה באוויר הערב: מתכת ועשן ופחם בוער, שזורים בשמץ של ריח גשם על אדמה יבשה. רציף העץ היה חלקלק תחת נעליה, ובהקו בו שלוליות גשם וערימות עלים נרקבים.


כשפוֹרֶסט נעצר לצידה, נעצרה גם היא, כאילו הייתה המַראָה שלו. אנשים חשבו בטעות לא פעם שהם תאומים כי לשניהם היו עיניים חומות גדולות, שיער ערמוני גלי ונמשים פזורים על האף. אבל פורסט היה גבוה ואייריס קטנטונת. הוא היה מבוגר ממנה בחמש שנים, ולראשונה בחייה אייריס הצטערה שהיא לא מבוגרת ממנו.


"אני לא איעדר הרבה זמן," הוא אמר. "רק כמה חודשים, אני חושב."


אחיה הביט בה באור הדועך והמתין לתגובתה. זו הייתה שעת בין ערביים, פרק הזמן שבין חושך לאור. בזמן שקבוצות הכוכבים החלו להופיע ברחבי השמיים, ופנסי העיר הבהבו והתעוררו לחיים בתגובה. אייריס הרגישה שזה מושך אותה — המבט המודאג של פורסט, האור הזהוב שהאיר את העננים התלויים נמוך — ובכל זאת עיניה נדדו, נואשות להסחת דעת. היא רצתה למצמץ רגע כדי להעלים את דמעותיה לפני שפורסט יבחין בהן.


מימינה עמדה חיילת. בחורה צעירה במדים מעומלנים לתפארת. מחשבה פרועה הכתה באייריס וניכרה כנראה בפניה, כי פורסט כחכח בגרונו.


"אני צריכה לבוא איתך," אמרה אייריס והישירה מבט אליו. "זה לא מאוחר מדי. אני יכולה להתגייס —"


"לא, אייריס," ענה פורסט בחריפות. "הבטחת לי שני דברים, זוכרת?"


שתי הבטחות, בקושי בנות יום. אייריס קימטה את מצחה. "איך אוכל לשכוח."


"אז תגידי לי אותן בקול רם."


היא שילבה את זרועותיה כדי להדוף מעליה את צינת הסתיו ואת המקצב המוזר בקולו של פורסט. היה בו רמז לייאוש שלא שמעה עד עכשיו, ועור ברווז כיסה באדוות את זרועותיה מתחת לסוודר הדק.


"לשמור על אימא," אמרה בחיקוי קול הבריטון שלו. הוא חייך בתגובה. "להמשיך ללמוד בבית הספר."


"נדמה לי שזה היה קצת יותר מאשר סתם ' להמשיך ללמוד בבית הספר'," אמר פורסט, ודחף את כף רגלה במגפו. "תלמידה מבריקה שכמוך שלא פספסה שיעור אחד בחייה. נותנים פרסים על זה, את יודעת."


"בסדר." התרצתה אייריס. סומק צבט את לחייה. "אמרתָ, 'תבטיחי לי שתיהני מהשנה האחרונה שלך בבית הספר, ואני אחזור בזמן כדי לראות אותך מסיימת את הלימודים'."


"כן," אמר פורסט, אבל החיוך שלו התחיל לדעוך.


הוא לא ידע מתי יחזור. הוא הבטיח לה הבטחה שלא יוכל לקיים, למרות שהמשיך להעמיד פנים שהמלחמה תסתיים תוך חודשים ספורים. מלחמה שזה אך התחילה.


מה אם אני הייתי שומעת את השיר? חשבה אייריס בלב כבד מנשוא. לו אני הייתי נתקלת בָּאֵלָה ולא הוא... האם הוא היה נותן לי ללכת ככה?


מבטה צנח אל חזהו של פורסט. המקום שבו פעם ליבו תחת מדיו בצבע ירוק זית. קליע יכול לפלח אותו בשבריר שנייה. קליע יכול למנוע ממנו לחזור אי־פעם הביתה.


"פורסט, אני —"


דבריה נקטעו בשריקה צווחנית שהקפיצה אותה בבהלה. זו הייתה הקריאה האחרונה לעלות לרכבת, וכולם דשדשו בבת אחת לעבר הקרונות. אייריס נרעדה שוב.


"הנה," אמר פורסט והניח את ילקוט העור שלו. "אני רוצה שיהיה לך את זה."


אייריס התבוננה באחיה כשפתח את התֶפֶס והוציא את מעיל הגשם החום שלו. הוא הושיט לה אותו וקימר גבה, כשהיא רק בהתה בו.


"אבל אתה תצטרך אותו," התווכחה.


"הם ייתנו לי אחד אחר," הוא ענה. "ציוד צבאי מאושר, אני מתאר לעצמי. קדימה, קחי אותו, פרח קטן."


אייריס בלעה רוק ולקחה ממנו את מעיל הגשם שלו. היא החליקה את זרועותיה לתוכו והידקה את הבד השחוק בחוזקה למותניה. הוא היה גדול עליה, אבל מנחם, כמו שריון. היא נאנחה.


"אתה יודע, הריח שלו מזכיר בית מלאכה של שען," היא אמרה.


פורסט צחק. "ואיזה ריח בדיוק יש בבית מלאכה של שען?"


"של שעונים מאובקים שצריך למתוח ושל שמן יקר ושל מכשירי המתכת הזעירים האלה שמשתמשים בהם כדי לתקן את כל החלקים המקולקלים." זה היה נכון רק חלקית. היה למעיל גם שריד מהריח של 'רֶוֶול דַיינֶר', שבו היא ופורסט היו אוכלים ארוחת ערב לפחות פעמיים בשבוע בזמן שאימם מִלצרה שם. היה לו ריח של הפארק שעל שפת הנהר, של טחב ושל אבנים לחות ושל טיולים ארוכים ברגל, ושל אפטרשייב האלגום של פורסט, שפשוט לא הצליח בשום פנים ואופן לגדל זקן, למרות שרצה מאוד.


"אז הוא אמור לארח לך לחברה," אמר והשליך את הילקוט שלו על כתפו. "וארון הבגדים כולו שלך עכשיו."


אייריס ידעה שהוא מנסה לשמור על אווירה קלילה, אבל המחשבה על הארון הקטן שחלקו בדירתם רק עשתה לה כאב בטן. כאילו שהיא באמת תאחסן את הבגדים שלו במקום אחר בזמן שהוא איננו.
"אני בטוחה שאצטרך את כל הקולבים שלך, כי כמו שאתה יודע טוב מאוד, אני הרי מקפידה ללבוש את כל הטרנדים האופנתיים העכשוויים," ענתה אייריס באירוניה, בתקווה שפורסט לא יבחין בעצב בקולה.


הוא רק חייך.


הרגע הגיע. הרציף היה כמעט ריק מחיילים, והרכבת סיננה לחישות באפלולית. גוש עלה בגרונה של אייריס; היא נשכה את פְּנים לחייה כשפורסט חיבק אותה. היא עצמה עיניים, הרגישה את המדים שלו מגרדים את לחייה, והחזיקה בפיה את המילים שרצתה לומר, כאילו היו מים: איך אתה יכול לאהוב את האֵלָה הזו יותר ממני? איך אתה יכול לעזוב אותי ככה?


אימם כבר הביעה בפניו את הרגשות האלה, היא כעסה על פורסט והתאכזבה מכך שהתגייס. אַסתֶר וינו סירבה לבוא לתחנת הרכבת כדי להיפרד ממנו כשיצא לדרכו, ואייריס דמיינה אותה בוכה בבית, לאחר שתחושת ההכחשה שלה התפוגגה.


הרכבת החלה לנוע בתנועה איטית לאורך המסילה.


פורסט החליק מבין זרועותיה של אייריס.


"תכתוב לי," היא לחשה.


"אני מבטיח."


הוא צעד כמה צעדים לאחור בלי להסיר ממנה את מבטו. לא היה פחד בעיניו, רק נחישות אפלה ונלהבת. ואז פורסט הסתובב ומיהר לעלות על הרכבת.


אייריס עקבה אחריו במבטה עד שנבלע בקרון הקרוב ביותר אליהם. היא הרימה את ידה ונופפה גם כשדמעות טשטשו את ראייתה, ונשארה לעמוד על הרציף זמן רב אחרי שהרכבת נעלמה לתוך הערפל. מי גשמים חלחלו לנעליה. הפנסים הבהבו מעל, מזמזמים כמו צרעות. הקהל התפזר, ואייריס הרגישה ריקנות — בדידות — כשהחלה לצעוד בחזרה הביתה.


ידיה היו קרות, והיא החליקה אותן לתוך כיסי המעיל. ואז הרגישה משהו בידה — נייר מקומט. היא קימטה את מצחה בהנחה שזו עטיפת ממתק שפורסט שכח שם, עד ששלפה אותה כדי להסתכל עליה באור העמום.


זו הייתה פיסת נייר קטנה מקופלת ברישול, ובה שורה של מילים מודפסות. אייריס חייכה בעל כורחה, אף שליבה כאב. היא קראה:


רק למקרה שלא ידעת... את ללא ספק האחות הכי טובה שהייתה לי אי־פעם. אני כל כך גאה בך.


ואהיה בבית עוד לפני שתרגישי שעזבתי, פרח קטן.


חלק ראשון


מכתבים
דרך
ארון
הבגדים


[1]
אויבים מושבעים


כעבור חמישה חודשים


אייריס מיהרה בגשם בנעלי עקב שאחד מעקביהן שבור ובמעיל גשם מרופט. התקווה פיעמה בה בפראות, והעניקה לה מהירות ומזל כשחצתה את פסי החשמלית במרכז העיר. היא ציפתה ליום הזה במשך שבועות וידעה שהיא מוכנה. גם אם היא ספוגת מים, צולעת ורעבה.


כשנכנסה ללובי חשה את הדקירה הראשונה של אי־שקט. זה היה בניין ישן, שנבנה לפני שהאלים הובסו. כמה מאותם אלים מתים צוירו על התקרה, ולמרות הסדקים והאור הקלוש שהפיצו הנברשות התלויות נמוך, אייריס תמיד נשאה מעלה את מבטה. אלים ואלות רוקדים בין העננים, לבושים גלימות זהב ארוכות, כוכבים נוצצים בשערם ומבטיהם סורקים את הקרקע שמתחתם. לפעמים הרגישה כאילו העיניים המצוירות האלה מתבוננות בה ונאלצה להחניק צמרמורת. היא הסירה את הנעל הימנית שבורת העקב ומיהרה אל המעלית בצליעה. כל המחשבות על האלים נמוגו במהירות כשחשבה עליו. אולי הגשם האט גם את רוֹמאן, ועדיין יש לה סיכוי.


היא חיכתה דקה שלמה. המעלית הארורה ודאי תקועה, דווקא היום מכל הימים, והיא החליטה לעלות במדרגות ומיהרה לקומה החמישית. כשנכנסה סוף־סוף מבעד לדלתות הכבדות של מערכת העיתון 'אוֹאְת' גאזֶט', היא רעדה והזיעה. את פניה קיבלו אור מנורות צהוב, ניחוח תה חזק והמולת הבוקר של מערכת עיתון.


היא הגיעה באיחור של ארבע דקות.


אייריס עמדה בתוך כל ההמולה, ומבטה זינק אל שולחנו של רומאן.


הוא היה ריק, והיא הייתה מרוצה עד שהביטה בלוח המשימות וראתה אותו עומד שם, מחכה לה. ברגע שעיניהם נפגשו, הוא חייך אליה בעצלתיים, הושיט יד מעלה אל הלוח ומשך פיסת נייר שהייתה נעוצה בנעץ. המשימה האחרונה.


אייריס לא זזה, גם לא כשרומאן קיט הקיף את כל תאי העבודה כדי לקבל את פניה. הוא היה גבוה וגמיש, עם עצמות לחיים חדות כל כך שיכלו לחתוך אבן, וכעת נופף בפיסת הנייר באוויר, ממש מחוץ להישג ידה. פיסת הנייר שהיא רצתה כל כך.


"איחרת שוב, וינו," הייתה ברכת השלום שלו. "בפעם השנייה השבוע."


"לא ידעתי שאני במעקב שעות, קיט."


הגיחוך שלו נחלש כאשר מבטו צנח אל ידיה, שערסלו את הנעל ההרוסה. "נראה שנתקלת בצרות הפעם."


"ממש לא," היא ענתה בסנטר זקוף. "הכנתי תוכנית לתרחיש הזה, כמובן."


"שבו עקב הנעל שלך יישבר?"


"שבו אתה תקבל את המשימה האחרונה הזו."


"אז את עושה לי הנחות?" הוא קימר גבה. "זה מפתיע. אנחנו אמורים לצאת לדו־קרב עד המוות."


היא נחרה בלעג. "שימוש מיותר בהגזמה סגנונית, קיט. בדומה למה שאתה עושה לעיתים קרובות במאמרים שלך, דרך אגב. תצטרך להיזהר מהנטייה הזאת, אם תתחיל לכתוב טור."


שקר. אייריס כמעט שלא קראה את מה שהוא כתב. אבל הוא לא ידע את זה.


עיניו של רומאן הצטמצמו. "מה כל כך מוגזם בזה שחיילים נעדרים בחזית?"


בטנה של אייריס התכווצה, אבל היא הסתירה את תגובתה בחיוך דק. "זה הנושא של המשימה האחרונה? תודה שיידעת אותי." היא פנתה ממנו והחלה להקיף תאי עבודה בדרך אל שולחנה.


"זה לא משנה אם את יודעת את זה," הוא התעקש והלך בעקבותיה. "אני קיבלתי את המשימה."


היא הגיעה אל שולחנה והדליקה את מנורת השולחן. "כמובן, קיט."


הוא לא התכוון ללכת. הוא המשיך לעמוד ליד התא שלה, צפה בה מניחה את התיק הרקום שלה ואת נעל העקב ההרוסה כאילו היא אות כבוד. היא הסירה את מעיל הגשם. רק לעיתים רחוקות הוא התבונן בה בתשומת לב כזו, ואייריס הפילה את פחית העפרונות שלה.


"אתה צריך משהו?" שאלה ומיהרה לאסוף את העפרונות לפני שיתגלגלו וייפלו מהשולחן. אחד מהם כבר הספיק ליפול בדיוק מול נעלי העור של רומאן, כמובן. הוא לא טרח להרים אותו עבורה, והיא הבליעה קללה כשהתכופפה אליו והבחינה שנעליו של רומאן מצוחצחות למשעי.


"את הולכת לכתוב מאמר משלך על חיילים נעדרים," הוא קבע. "למרות שאין לך את המידע המלא על המשימה."


"וזה מדאיג אותך, קיט?"


"לא, ברור שלא."


היא הביטה בו ובחנה את פניו. היא הניחה את פחית העפרונות שלה בצד האחורי של שולחנה, רחוק מכל סכנה שייפול ויישפך שוב. "מישהו אמר לך פעם שאתה פוזל כשאתה משקר?"


קמט הזעף שלו רק העמיק. "לא, אבל זה רק מפני שאף אחד לא הסתכל עליי כל כך הרבה זמן כמוך, וינו."


מישהו צחקק משולחן סמוך. אייריס הסמיקה והתיישבה בכיסאה. היא התאמצה למצוא תשובה שנונה אך לא עלה בידה. למרבה הצער הוא היה נאה ולעיתים קרובות אכן משך את מבטה.


היא עשתה את הדבר היחיד שיכלה לעשות, נשענה לאחור בכיסאה וחייכה אל רומאן חיוך רחב מאוזן לאוזן. כזה שהגיע עד עיניה וקימט את זוויותיהן. הבעת פניו התקשחה מיד, בדיוק כפי שציפתה. הוא שנא את החיוך הזה שלה. הוא תמיד גרם לו לסגת.


"בהצלחה במשימה שלך," היא אמרה בעליצות.


"ואת יכולה לעשות חיים עם הודעות הפטירה," הוא ענה בקול מאופק והלך סוף־סוף לתא שלו, שהיה — למרבה הצער — במרחק שני שולחנות בלבד.


החיוך של אייריס נמחק ברגע שגבו הופנה אליה. היא עדיין בהתה בהיסח הדעת בכיוונו, כששרה פּרינדל נכנסה לשדה הראייה שלה.


"תה?" שאלה שרה והרימה ספל. "נראה שלא יזיק לך קצת, וינו."


אייריס נאנחה. "כן, תודה, פרינדל." היא קיבלה את המנחה אבל הניחה את הספל בקול חבטה על שולחנה, ממש ליד ערימת הודעות הפטירה בכתב יד שחיכו למיון, לעריכה ולהקלדה שלה. אילו הגיעה מספיק מוקדם וחטפה את המשימה, רומאן היה ממיין עכשיו את כאבי הלב האלה שהועלו על הכתב.


אייריס בהתה בערימה ונזכרה ביום הראשון שלה בעבודה לפני שלושה חודשים. רומאן קיט היה האחרון שלחץ את ידה והציג את עצמו, כשניגש אליה בפה קפוץ ומבט קר וחודר, כאילו הוא אומד עד כמה היא מאיימת עליו ועל המִֹשרה שלו בעיתון.


לא נדרש זמן רב עד שאייריס גילתה מה הוא באמת חושב עליה. למעשה, זה קרה חצי שעה בלבד לאחר שנפגשו לראשונה. היא שמעה אותו במקרה אומר לאחד העורכים, "היא לא תהיה שום תחרות בשבילי, שום תחרות. היא נשרה מבית הספר 'וינדי גרוֹב' בשנה האחרונה שלה."


המילים עדיין הכאיבו לה.


היא לא ציפתה שאי־פעם תהיה חברה שלו. איך זה אפשרי, כששניהם מתמודדים על אותה משרה של בעל טור? אבל התנהגותו היהירה רק חיזקה את רצונה להביס אותו. והיה קצת מדאיג שרומאן קיט ידע עליה יותר משהיא ידעה עליו.


מה שאומר שאייריס צריכה לחפור ולמצוא את הסודות שלו.


ביום השני לעבודה היא ניגשה לאדם הידידותי ביותר בצוות. שרה.


"כמה זמן קיט כבר כאן?" שאלה אייריס.


"כמעט חודש," ענתה שרה. "אז אל תחששי מהוותק שלו. אני חושבת שלשניכם יש סיכוי שווה לקידום."


"ומה המשפחה שלו עושה?"


"סבא שלו היה מסוללי מסילת הברזל."


"אז למשפחה שלו יש כסף."


"המון," אמרה שרה.


"איפה הוא למד?"


"אני חושבת שב'דֶוואן הוֹל', אבל אל תתפסי אותי במילה."


בית ספר יוקרתי שרוב ההורים העשירים באוֹאְת' שלחו אליו את הפרחחים המפונקים שלהם. ניגוד חד ל"ווינדי גרוב" הצנוע שבו למדה אייריס. היא כמעט התכווצה לנוכח הגילוי הזה, אבל המשיכה ושאלה, "הוא מחזר אחרי מישהי?"


"לא שידוע לי," ענתה שרה במשיכת כתפיים. "אבל הוא לא חולק איתנו הרבה פרטים על חייו. למעשה, אני לא ממש יודעת עליו הרבה, מלבד זה שהוא לא אוהב שנוגעים לו בדברים שעל השולחן שלו."


מרוצָה חלקית מהמידע החדש שגילתה, החליטה אייריס שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה להתעלם מהמתחרה שלה. היא יכולה להעמיד פנים שהוא לא קיים ככל האפשר. אבל עד מהרה
התחוור לה שזה יהיה קשה יותר ויותר, שכן הם נאלצו להתחרות זה בזה בריצה אל לוח המודעות כדי לקחת את המשימות השבועיות שלהם.


היא הצליחה לחטוף את הראשונה בתרועת ניצחון.


ואז רומאן השיג את השנייה, אבל רק מפני שהיא נתנה לו. ככה הייתה לה הזדמנות לקרוא מאמר שלו בעיתון. אייריס ישבה שפופה לשולחנה וקראה את מה שרומאן כתב על שחקן בייסבול בדימוס — ספורט שמעולם לא עניין אותה, אך לפתע מצאה את עצמה
מרותקת אליו הודות לסגנון הכתיבה הנוקב והשנון של רומאן. היא הייתה מהופנטת מכל מילה שלו, הרגישה בכף ידה את התפרים של כדור הבייסבול, את ליל הקיץ החמים, את הריגוש של הקהל באצטדיון —


"את רואה משהו שמוצא חן בעינייך?"


קולו המתנשא של רומאן הפר את הכישוף. אייריס קפצה בבהלה וקימטה את הנייר בידיה. אבל הוא ידע בדיוק מה היא קראה, ונראה זחוח לגבי זה.


"ממש לא," היא ענתה. ומאחר שחיפשה נואשות משהו שיסיח את דעתה מההשפלה הקטנה הזאת, הבחינה בשמו מודפס בכתב שחור קטן מתחת לכותרת הטור.


רומאן ק' קיט


"מה הקיצור של ה־ק'?" היא שאלה והביטה בו.


הוא הרים את ספל התה שלו ולגם ממנו, אך סירב להשיב. אבל הוא לא הסיר את עיניו ממנה מעל שולי החרסינה הסדוקים.


"רומאן קשקשן קיט?" אייריס ניחשה. "ואולי רומאן קמצן קיט?"


חיוכו נמוג. הוא לא אהב שלועגים לו, והחיוך של אייריס התרחב עוד כשנשענה לאחור בכיסאה.


"או שאולי זה רומאן קפוּץ־תחת קיט?"


הוא הסתובב והלך בלי לומר מילה נוספת, אבל הלסת שלו הייתה מהודקת.


ברגע שהלך, היא סיימה לקרוא בשלווה את המאמר שלו. הוא עורר בה כאב לב — הכתיבה שלו הייתה יוצאת דופן — ובלילה היא חלמה עליו. למחרת בבוקר קרעה מיד את העיתון לגזרים ונשבעה שלעולם לא תקרא עוד שום דבר שלו. אם תעשה זאת, אין ספק שתאבד את המשרה לטובתו.


אבל כעת, בזמן שהתה שלה מתקרר, היא שקלה זאת מחדש. אם הוא יכתוב על חיילים נעדרים, ייתכן שהיא תרצה לקרוא את זה.


אייריס משכה דף נייר חדש מהערימה שעל שולחנה והכניסה אותו למכונת הכתיבה שלה. אבל אצבעותיה ריחפו מעל המקשים, כשהקשיבה לרומאן אורז את תיק הצד שלו. היא הקשיבה לו יוצא מהמשרד, ללא ספק כדי לאסוף מידע לכתבה שלו. קול צעדיו התעמעם בין נקישות מכונות הכתיבה, מלמול הקולות וענני עשן הסיגריות.


בשיניים חשוקות החלה להקיש את הודעת הפטירה הראשונה.


כשאייריס הייתה קרובה לסיומו של יום העבודה שלה, הודעות הפטירה הכבידו על ליבה. היא לא יכלה שלא לתהות מה גרם למקרי המוות, ואף כי המידע הזה מעולם לא צורף, היא תיארה לעצמה שאנשים היו מתעניינים יותר בהודעות האלה אילו צירפו אותו.


היא כרסמה את העור בשולי הציפורן וטעמה טעם קלוש של מתכת ממקשי מכונת הכתיבה. כשלא עבדה על משימה מסוימת, הייתה שקועה עד צוואר במודעות הדרושים או בהודעות הפטירה. בשלושת החודשים האחרונים בעבודתה ב'גאזט' היא עבדה במחזוריות בכתיבתן של כל השלוש, וכל אחת מהן הוציאה ממנה מילים ורגשות שונים בתורה.


"למשרד שלי, וינו," אמר קול מוכר. זֶבּ אוטרי, הבוס שלה, עבר על פניה וטפח על דופן התא שלה באצבעות עטויות טבעות זהב. "עכשיו."


אייריס נטשה את הודעת הפטירה והלכה אחריו לתוך חדר עם קירות זכוכית. תמיד שרר כאן ריח מעיק, כמו של עור משומן וטבק וניחוח צורב באף של אפטרשייב. כשהתיישב ליד שולחנו, היא התיישבה בכורסה שמולו, נאבקת בדחף לפוקק את מפרקי אצבעותיה.


זב בהה בה במבט קשה למשך רגע ארוך. הוא היה גבר בגיל העמידה עם שיער בלונדיני מקליש, עיניים תכולות ושסע בסנטר. לפעמים היא חשבה שהוא מסוגל לקרוא מחשבות, וזה הלחיץ אותה.


"איחרת הבוקר," הוא קבע.


"כן, אדוני. אני מתנצלת. לא התעוררתי בזמן ופספסתי את החשמלית."


לפי הדרך שבה קֶמט הזעף שלו העמיק... היא תהתה אם הוא מסוגל גם לחוש בשקרים.


"קיט קיבל את המשימה האחרונה, אבל רק מפני שאיחרת, וינו. תליתי אותה על הלוח בשעה שמונה בדיוק, כמו את כל האחרות," אמר זב. "רק השבוע איחרת פעמיים לעבודה. וקיט עדיין לא איחר אפילו פעם אחת."


"אני מבינה, מר אוטרי. זה לא יקרה שוב."


הבוס שלה שתק לרגע. "במהלך החודשים האחרונים פרסמתי אחד־עשר מאמרים של קיט. ועשרה שלך, וינו."


אייריס הכינה את עצמה. האם המספרים הם אכן המדד היחיד? זה שרומאן כתב קצת יותר ממנה?


"את יודעת שהתכוונתי פשוט לתת את המשרה לקיט אחרי שהוא ישתפשף כאן קצת?" זב המשיך. "כלומר, עד שהמאמר שלך זכה בתחרות ה'גאזט' בחורף. מתוך מאות המאמרים שסיננתי, שלך משך את עיני. וחשבתי, הנה בחורה שיש לה כישרון גולמי, ויהיה חבל אם אתן לה לחמוק ממני."


אייריס ידעה מה קרה אחר כך. היא עבדה בדיינר, שטפה כלים וחלמה חלומות אילמים ושבורים. לרגע לא חשבה שיצא משהו מהקטע שהגישה לתחרות השנתית של ה'גאזט', עד שחזרה הביתה ומצאה מכתב מזב שממוען אליה — הצעה לעבוד בעיתון, עם ההבטחה המפתה לקבל טור דעה משלה, אם תמשיך להוכיח את עצמה באופן יוצא דופן.


חייה של אייריס השתנו לחלוטין.


זב הדליק סיגריה. "שמתי לב שהכתיבה שלך פחות מושחזת לאחרונה. היא הייתה די מפוזרת, למען האמת. קורה משהו בבית, וינו?"


"לא, אדוני," ענתה, מהר מדי.


הוא הביט בה בעין אחת קטנה מהשנייה. "תזכירי לי בת כמה את?"


"שמונה־עשרה."


"נשרת מהלימודים בחורף האחרון, נכון?"


היא שנאה לחשוב על ההבטחה שהפרה לפורסט. אבל היא הנהנה כי הרגישה שזב חותר למשהו. הוא רצה לדעת יותר על חייה האישיים, וזה עורר בה מתח.


"יש לך אחים ואחיות?"


"יש לי אח גדול, אדוני."


"ואיפה הוא עכשיו? מה הוא עושה למחייתו?" זב המשיך ללחוץ.


אייריס הסיטה את מבטה ממנו ובחנה את הרצפה המשובצת בשחור־לבן. "הוא היה שוליה של שען. אבל עכשיו הוא במלחמה. נלחם."


"עבור אֶנווה, אני מניח?"


היא הנהנה שוב.


"בגלל זה נשרת מהלימודים ב'ווינדי גרוב'?" שאל זב. "בגלל שאח שלך עזב?"


אייריס לא ענתה.


"חבל." הוא נאנח ופלט אגב כך ענן עשן, אף על פי שאייריס ידעה מה דעתו על המלחמה, וזה הרגיז אותה בכל פעם מחדש. "מה עם ההורים שלך?"


"אני גרה עם אימא שלי," היא ענתה בקצרה.


זב הוציא בקבוקון קטן מהז'קט שלו ומזג כמה טיפות של משקה חריף לתוך התה. "אני אשקול לתת לך עוד משימה, למרות שבדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה. עכשיו, אני רוצה את הודעות הפטירה האלה על השולחן שלי עד שלוש אחר הצהריים."


היא יצאה מהחדר בלי לומר מילה נוספת.


אייריס הניחה את הודעות הפטירה המוכנות על שולחנו שעה מוקדם יותר, אבל לא יצאה מהמשרד. היא נשארה בתא שלה והחלה לחשוב על מה לכתוב, רק למקרה שזב כן ייתן לה הזדמנות למשימה משלה כנגד המשימה של רומאן.


אבל היא הרגישה שהמילים קפואות בתוכה. כשהחליטה ללכת למזנון ולמזוג לעצמה ספל תה, ראתה את רומאן קוץ־בישבן קיט נכנס למשרד.


הוא נעדר לכל היום לשמחתה, אבל עכשיו נכנס בצעד קופצני מעצבן, כאילו הוא עולה על גדותיו מרוב מילים שהוא צריך לשפוך על הדף. פניו היו סמוקות מהצינה של תחילת האביב, מעילו היה מנומר בטיפות גשם, כשהתיישב ליד שולחנו וחיטט בתיק הצד שלו בחיפוש אחר הפנקס שלו.


אייריס התבוננה בו כשהכניס דף למכונת הכתיבה שלו והחל להקליד בקדחתנות. הוא התנתק מהעולם, שקוע במילותיו, ולכן היא לא הלכה בדרך הארוכה בחזרה אל שולחנה כדרכה כדי לא לעבור על ידו. הוא לא הבחין בה כשעברה על פניו, והיא לגמה את התה הממותק מדי ובהתה בדף הריק שלה.


עד מהרה פרשו כולם הביתה בסוף יום העבודה, פרט לה ולרומאן. מנורות שולחן כובו בזו אחר זו, ובכל זאת אייריס נשארה והקלידה לאט ובמאמצים רבים, כאילו נאלצה להפיק בכוח כל מילה מלשד עצמותיה, בעוד רומאן במרחק שני תאים ממנה חבט במרץ על המקשים.


מחשבותיה נדדו אל מלחמת האֵלים.


זה היה בלתי נמנע; נדמה שהמלחמה נמצאת כל הזמן על אש קטנה בירכתי מוחה, גם אם השתוללה במרחק שש מאות קילומטר ממערב לאוֹאת'.


איך היא תסתיים? היא תהתה. האם אל אחד יושמד, ואולי שניהם?


הסוף נמצא לא פעם בהתחלה, והיא החלה להקליד את מה שהיא יודעת. פיסות של חדשות שנישאו מקצה הארץ, והגיעו לאוֹאת' שבועות לאחר שהתרחשו.


זה התחיל בכפר קטן ומנומנם מוקף שדות זהב. לפני שבעה חודשים שדות החיטה היו מוכנים לקציר וכמעט בלעו כפר קטן בשם ספּארוֹ, שבו מספר הכבשים עולה פי ארבעה על מספר האנשים, ויורד בו גשם רק פעמיים בשנה, בשל לחש עתיק שהטיל על הכפר לפני מאות שנים אל זועם, שהיה עתה בין המתים.


הכפר האידילי הזה ברובע המערבי היה מקום קבורתו של דייקר, אל קרקעית שהובס. ושם הוא נם את שנתו במשך מאתיים שלושים וארבע שנים, עד שיום אחד בזמן הקציר הוא התעורר במפתיע וקם מקברו, מתנער מעפר ובוער מזעם.


הוא נתקל באיכר בשדה, ומילותיו הראשונות נאמרו בלחישה קרה וצרודה.


"איפה אנווה?"


אנווה, אלת רקיע והאויבת המושבעת של דייקר. אנווה, שהובסה אף היא לפני מאתיים שנה, כאשר חמשת האלים האחרונים נפלו בשבי בני התמותה.


האיכר המפוחד התכווץ בפחד בצילו של דייקר. "היא קבורה ברובע המזרחי," ענה לבסוף. "בקבר דומה לזה שלך."


"לא," ענה דייקר. "היא ערה. ואם היא מסרבת לקבל את פניי... אם היא בוחרת לנהוג בפחדנות, אני אמשוך אותה אליי."


"איך, אדוני?" שאל האיכר.


דייקר השפיל מבט אל האיש. איך אל אחד מושך אל אחר? הוא החל


"מה זה?"


קולו של זב הקפיץ בבהלה את אייריס, והיא הסתובבה לאחור וראתה אותו עומד בסמוך בפרצוף זועף ומנסה לקרוא את מה שהקלידה.


"סתם רעיון," ענתה בנימה מעט מתגוננת.


"את לא כותבת איך התחילה המלחמה בין האלים, נכון? אלה חדשות של אתמול, וינו, ולאנשים פה באוֹאת' נמאס כבר לקרוא על זה. אלא אם כן יש לך מידע חדש על אנווה."


אייריס חשבה על כל הכותרות שזב פרסם על המלחמה, זעקות מסוג: הסכנות הטמונות במוזיקה של אנווה: אלת הרקיע חזרה ומפתה את בנינו ובנותינו לצאת למלחמה בשירתה; או, התנגדו לשירת הסירנה למלחמה: אנווה היא האיום המסוכן ביותר לקיומנו. כל כלי המיתרים הוצאו מחוץ לחוק באוֹאת'.


כל המאמרים שלו האשימו את אנווה במלחמה, ורק מעטים הזכירו בכלל את מעורבותו של דייקר. לפעמים תהתה אייריס, אם זה מפני שזב פחד מהאֵלה ומהקלוּת שבה היא גייסה חיילים, או אם הוא קיבל הוראה לפרסם רק דברים מסוימים — אם ראש העיר של אוֹאת' שולט במה שמותר לעיתון לפרסם, ומפיץ בשקט דברי תעמולה.


"אני ... כן, אני יודעת, אדוני, אבל חשבתי —״


"מה חשבת, וינו?"


היא היססה. "ראש העיר הטיל עליך מגבלות?"


"מגבלות?" זב צחק כאילו דבריה מגוחכים. "על מה?"


"על מה שמותר לך לכתוב בעיתון."


קמט חצה את פניו הסמוקות של זב. עיניו רשפו — אייריס לא ידעה אם מפחד או מכעס — אבל הוא בחר לענות, "אל תבזבזי את הנייר וסרטי הדיו שלי על מלחמה שלעולם לא תגיע אלינו כאן באוֹאת'. זו בעיה של המערב, ואנחנו צריכים להמשיך כרגיל. תמצאי משהו טוב לכתוב עליו, ואולי אשקול לפרסם אותו בטור בשבוע הבא." ואז נקש במפרקי האצבעות שלו על העץ ויצא, לוקח את המעיל והכובע שלו בדרכו החוצה.


אייריס נאנחה. היא שמעה את ההקלדה האחידה של רומאן, כמו פעימות לב שהדהדו בחדר הגדול. קצות אצבעות מכים על מקשים, מקשים מכים על נייר. מדרבנים אותה להיות טובה ממנו. לתבוע את המשרה לפניו.


המוח שלה נהיה דייסה, והיא משכה את הטקסט שלה ממכונת הכתיבה. היא קיפלה ותחבה אותו עמוק בתיק הקטן שלה, ואז הוציאה את הנעל השבורה שלה. היא כיבתה את המנורה וקמה על רגליה, מעסה שריר בעורפה. חשכה השתרעה מעבר לחלונות; לילה ירד על העיר, והפנסים שבחוץ הפיצו את אורם כמו כוכבים נופלים.


הפעם כשעברה ליד שולחנו של רומאן, הוא הבחין בה.


הוא עדיין לבש את מעיל הגשם שלו, וקווצת שיער שחורה נשמטה על מצחו הזועף. אצבעותיו האטו על המקשים, אבל הוא לא דיבר.


אייריס תהתה אם הוא היה רוצה לדבר, ואם כן — מה יגיד לה ברגע שיהיו לבדם במשרד, כשאיש אינו צופה בהם. היא חשבה על פתגם ישן שפורסט נהג לצטט: הפוֹך יריב לחבר, ויהיה לך אויב אחד פחות.


משימה מייגעת, ללא ספק. אבל אייריס עצרה, חזרה לאחור ונעמדה בתא של רומאן.


"רוצה ללכת לאכול כריך?" שאלה, בקושי מודעת למילים שיוצאות מפיה. היא ידעה רק שלא אכלה באותו יום, ושהיא רעבה לאוכל ולשיחה מעניינת עם מישהו. אפילו איתו. "יש מעדנייה בבניין ליד שעדיין פתוחה. יש להם מלפפונים חמוצים טעימים."


רומאן אפילו לא האט את קצב ההקלדה שלו. "לא יכול. מצטער."


אייריס הנהנה ומיהרה לדרכה. היה מגוחך מצידה אפילו לחשוב, שהוא ירצה לחלוק איתה ארוחת ערב.


היא יצאה משם בעיניים נוצצות והשליכה את העקב השבור לפח האשפה בדרכה החוצה.