פרולוג
לוציפר מורנינגסטאר
חמישים שנה קודם לכן
לורליי הקטה שוטטה במסדרונות, והשיער השחור העמוק שלה התנודד בזמן שזזה. פיסת האוניקס שאחזה בכף ידה לא יכלה להגן עליה מהיצור שרדף אחריה, אבל זה לא עצר בעדה מלהיצמד אליה כמו לגלגל הצלה, בזמן שעקבתי אחריה בין הצללים. חברתה הטובה ביותר הייתה מכשפה לבנה, שנתנה ללורליי את האבן כדי שתגן עליה מהתחושה המציקה שעוקבים אחריה — שהיא פשוט לא הצליחה להיפטר ממנה.
ההגנה היחידה שמצאה לעצמה הייתה להיות מוקפת אנשים, והיא הייתה מספיק טיפשה כדי לעזוב את ביטחון מיטתה בלילה. לא נדרש ממני הרבה כדי לפתות אותה לצאת החוצה, רק ללחוש קריאה עדינה כל כך, שלא הפעילה את הקמע סביב צווארה.
עקבתי אחריה, מודע לצללים שלי כדי להימנע מלהיחשף. הייתי זקוק למקום הנכון עבור המוות שלה, כי על אף שהייתה צריכה למות, לא רציתי שהיא תסבול. לא היה לי שום צורך שרגעיה האחרונים יהיו מלאי פחד ואפלה.
המוות שלה לא היה אישי. למעשה, המוות שלה היה קורבן שנועד להביא הכול לידי הגשמה.
מאות שנים של תכנון התנקזו לרגע הזה והסתמכו על דום ליבה, אבל התפקיד ששיחקה בשנים שקדמו לכך זיכה אותה באות כבוד ממני.
לורליי נעצרה לפתע, והסתובבה להביט בי. הכחול העמוק שבעיניה זרח בחשכה כאור הירח עם גוון סגלגל עדין, שכל כך הזכיר את זה של אימה הקדמונית, שרלוט. מצחה התקמט ופיה נפתח בצרחה חנוקה, בזמן שהיא זזה והפילה את אבן האוניקס על הרצפה.
ההגנה של האבן נשכחה ברגע שגילתה שאני עוקב אחריה. היא לא ידעה את האמת על מי שהייתי, על מה שהייתי, מתחת לחליפת הבשר שכיניתי בית, אבל שום דבר טוב לא יכול היה לצאת מכלי שרדף אחר הטרף שלו בלילה.
פסעתי צעד אחד לעברה, ונעצרתי כשמבט לא תואם הביט לכיווני. אישה צעדה תחת האור המעומעם שחדר מהחלונות, וניגשה בהיסוס ללורליי. היה משהו לא אמיתי בגוף שלה, כאילו היא הייתה שם אבל לא, ותהיתי מה יקרה אם אושיט את ידי לגעת בה — האם אמצא בשר או רק את הלחישה הקלושה של זיכרון חצי נשכח.
לורליי ברחה, רצה קדימה והתקדמה אל הפנייה במסדרון, בזמן שהאישה בחנה את הצללים של גופי. היא לא ראתה דבר, ומבטה המשונה ומשולב הצבעים קפץ ממקום למקום בחיפוש, כאילו היא יכלה להרגיש אותי אך לא לראות.
אבל אני ראיתי אותה.
והרגשתי אותה. ברגע שהעין הסגולה והעין הענברית ננעצו בשלי, ידעתי בדיוק מה היא — מי היא. שיער הדיו הכהה שלה נשפך על כתפיה בגלים רכים, והגוון האדמדם העדין בקצוות הזכיר לי יין מרלו איכותי. הגוף שלה היה מקומר ורך עם ירכיים עבות שממש יכולתי לדמיין איך הן ייכרכו סביב ראשי, ושדיים שיקפצו כשאזיין אותה.
הכוונות שלי בנוגע לבת השתיים מעולם לא היו להפוך אותה לשלי או לשמור עליה. אלא רק להשתמש בה עבור מה ששילוב הקסם הייחודי שלה יכול היה להציע לי.
כל זה השתנה כשנהמה רעמה בחזה שלי ושקעה בגופי. הרצפה רעדה מתחת לכפות רגליי מהעוצמה והחלונות שקשקו בזמן שפיסות הגורל הקישו יחדיו בסימפוניה נצחית, כמו קרקוש עצמות שמתנדנדות ברוח.
לורליי אחזה בכוח בשקיק העצמות שעל ירכה, בזמן שמכשפת הקטה הצעירה הסתובבה ועקבה אחר דודתה, ובבואת פניה הבהבה באור הירח. מבטה נפל אל שקיק העצמות כאילו חשה את הקריאה וזיהתה שיום אחד הן יהיו שלה.
היא רצתה אותן, וכל מה שאני רציתי היה לקחת את מה ששייך לי.
אותה.
"אין לי את מה שאתה מחפש," אמרה לורליי אל הכלום. המבט שלה נותר מקובע עליי, והגוף שלה נרתע בכל צעד שעשיתי. המסדרונות פעמו בזיהוי מה שנע דרכם כששחררתי את מעט הכוח שהיה זמין לי באותה צורה ושטפתי את האוניברסיטה בנוכחותי.
מכשפת הקטה הצעירה יותר — האישה שעדיין לא נולדה — מעדה ואיזנה את עצמה עם יד על הקיר. הבל פיהן של שתי המכשפות ריחף לפני פניהן, כשטמפרטורת המסדרון צנחה נמוך כל כך עד שזה צרב.
"לורליי!" קראה המכשפה הצעירה בבהלה. מבטה של לורליי זינק הצידה כאילו גם היא ראתה את המכשפה המשונה, ועיניה התרחבו כשזיהתה אותה. היא הסירה את ידיה משקיק העצמות שהעניק לה כוח, והגוף שלה קפא בזמן שצפיתי במשהו שנוצר ביניהן.
"רוצי, שרלוט. רוצי!" היא צרחה, כשהמכשפה השנייה התקרבה כדי לעזור לדודתה.
שרלוט.
בהחלט היה בה משהו מוכר שפעם ממנה בגלים והזכיר לי את המכשפה המקורית. האחת שקראה לי באותו לילה ביער והתחננה שאתן לה את הכלים לנקמתה.
אבל השם היה לגמרי לא נכון עבורה, כאילו החלק בה שנותר בלתי תלוי בהיכרות ההיא, מרד ברעיון להיות קשור כל כך ביסודיות לאם הקדמונית שהחלה הכול.
תקפתי, יד מלאה טפרים החליקה מחוץ לצללים במהירות רבה כל כך, שהייתי בספק אם המכשפה החדשה בכלל ראתה אותי. החזה של לורליי התפרץ באדום, שלושה חתכים עמוקים קרעו אותה והדם השפריץ על פניה של המכשפה הצעירה. לורליי הושיטה את ידה כשנפלה על ברכיה, ותפסה בזרוע אחייניתה בזמן שהרצפה רעדה תחתיה. עשיתי צעד לקראתן, מוכן לקחת את מה שהיה שלי אפילו אם זה יהרוס הכול.
הגוף שלי נע כמו בטרנס, כאילו היא השתמשה בעצמות שלא היו לה כדי לשלוט בגופי.
"תתעוררי, ווילו," לחשה לורליי כשעיניה התגלגלו לאחור.
ווילו.
השם הזה היה נכון. התקרבתי עוד, ותשומת ליבי הייתה מרותקת לא אל המכשפה שבאתי להרוג, אלא אל האחת שתכננתי שתהיה שלי ביום מן הימים.
העברתי את הטפרים שלי על הכתף שלה בשלוש תנועות חדות ומהירות. ווילו צרחה כשהדם שלה חדר מתחת לציפורניי, כיסה את אצבעותיי וגרם לי להרגיש שלם בפעם הראשונה זה מאות שנים. קירבתי אותן אל פי והרווחתי את הטעימה הראשונה של העתיד שלי.
היא זזה כדי להביט בי, ותהיתי אם היצור הסקרן יראה אותי עומד שם. תהיתי אם היא כבר הייתה שלי כשרכנתי קדימה והעברתי את אפי מבעד לשערה אל אחורי ראשה ושאפתי את הריח שלה.
"תתעוררי!" צרחה לורליי.
האדמה רעדה מתחתיי כשהזעם שלי התגבר, והמכשפה שדיממה למוות עשתה ככל יכולתה כדי לקחת את המכשפה הצעירה שלי ממני. ווילו נפלה, והברכיים שלה כבר היו מוכנות להתנגש באבן.
ואז היא נעלמה.
פרק 1
ווילו
שאפתי בחדות כשהעיניים הזהובות הבוהקות והמשונות ההן מצאו את שלי ללא היסוס, והמבט שלו ננעץ בי ומסמר אותי למקומי. ידי רעדה מעל החזה שלו בזמן שמצמצתי ונאבקתי בצריבת דמעות האימה.
מה עשיתי?
בלעתי רוק, הסרתי את מבטי ממנו והצצתי אל אדוני הגיהינום, שצפו באינטראקציה בינינו בהרבה יותר מדי עניין משרציתי. משכתי את ידי מהחזה שלו, היכן שהעור התבקע והתקלף כשנצרב בשלי. בחילה צרבה את גרוני בתגובה לריח כשמשכתי שוב וחשפתי בשר אדום נא בצורת כף היד שלי.
טביעת היד הייתה אדומה ובלטה על רקע הזהב של עורו. הנשימה רעדה בריאות שלי כשנאבקתי להשתחרר, אבל לא העזתי לעשות את זה מהר כל כך. הוא צפה בי, והמבט הזהוב המשונה שלו אמד כל תנועה שלי בזמן שניסיתי להשתלט על החרדה שבגופי.
היד שלו נעה במהירות כשהתרחקתי וקרעתי עוד מהעור החרוך ממנו. הוא תפס אותי במפרק כף היד, והאחיזה שלו הייתה איתנה כשנאבקתי להשתחרר. הוא נע באיטיות, והזדקף לישיבה בתנועה חלקה שלא חשפה ולו לרגע כמה זמן הגוף שלו היה נטוש ומוזנח. זזתי יחד איתו כשהוא לא הותיר לי ברירה אחרת, והעביר באיטיות את רגליו מעל צד אחד של המיטה. אדוני הגיהינום הרימו אותה, ואז הניחו על משענות היד של הכס של בית תת'יס, כך שהוא היה בגובה שלי כשנעמדתי.
המיטה לא זזה כשהוא נע, למרות תנוחתה הלא יציבה, והתנועות שלו נעשו בשליטה זהירה כל כך עד שנראו לא טבעיות. מבטו הלוהט לא עזב את פניי אפילו לרגע כדי להביט בשאר החדר, כשידו השנייה התרוממה, נשלחה אל מתחת לזרוע החופשית שלי ונחה על מותני. אצבעותיו אחזו בבד חולצתי ולחצו על עורי כשהוא משך אותי קדימה כדי לעמוד בין רגליו המפושקות.
הוא נעץ בי מבט והתעלם מהרעד בידי ובשפתי התחתונה כשרכן קדימה והצמיד את המצח שלו לשלי. אנחה עמוקה נפלטה ממנו ברגע שהעור שלנו נגע, והאחיזה שלו התעוותה נגד מפרק כף ידי כשעיניו נעצמו לבסוף.
בלעתי רוק והתרחקתי כדי לשלוח אליו מבט נוקב. הוא חשק את שיניו האחוריות כשידו צנחה מהמותן שלי, ואז הוא הרים והחליק אותה מתחת לשערי כדי לאחוז לי בלסת. זיעה כיסתה את עורי בתגובה למגעו, שהיה חם כל כך עד שהרגשתי שהוא עלול לשרוף אותי. זה היה מנוגד כל כך לאופן שבו הכלי שלו הרגיש, לאותה קרירות שתמיד התפשטה באוויר סביבו.
"אל תסתכלי עליי ככה, מכשפה צעירה," הוא מלמל ברכות, ואחיזתו התהדקה סביב ראשי כשניסיתי להירתע הרחק מהמגע שלו.
העיניים הנצחיות ההן התקשחו למבט זועף ונצנצו כזהב מותך כשניצלתי את הרגע שדעתו הוסחה כדי לקרוע את ידי מהחזה שלו. ניסיתי לא להסתכל על טביעת היד המושלמת שפגמה בעורו, שלא הראה סימני החלמה כפי שקיוויתי.
הוא הרכין את ראשו כדי להביט בסימן, ושפתיו התעוותו בגיחוך אכזרי. "סימנת אותי," הוא אמר, הביט בי מבעד לריסים שלו ורמז לשיניים לבנות הציץ מבעד לשפתיו המפושקות. זה היה מבט של סיפוק זחוח ודומיננטיות טהורה — טורף שזכה בטרף שלו.
"עשיתי כל מה שביקשת," אמרתי, והנדתי בראשי כשניסיתי להתרחק מהמגע שלו. הוא אחז את ידי והרים אותה כדי להביט בשרידי הבשר החרוכים שנדבקו לעורי. כשהוא נגע בהם באצבע אחת, צפיתי באימה בזמן שהשרידים נמסו לדם שנזל מהיד שלי וטפטף על הרצפה לרגלינו. זו הייתה אותה דרך שבה הוא המס את הבשר החדש של הברית כדי ליצור את שרלוט, והזיכרון היה טרי מדי במחשבותיי.
"זה נכון," הוא הסכים, העביר אצבע בדם שלו, ומרח אותו כלפי מעלה בנקודה שבה מפרק כף ידי הציץ משרוול הסוודר שלי.
"אז תן לי ללכת. אין לך יותר שום צורך בי," מחיתי בקול שקט. האצבע שלו פסקה מהפיתולים האיטיים והמענים על עורי, וקפאה במקומה כשהציפורן שלו נראתה כאילו היא מתארכת בתגובה לכעס הפתאומי שפעם ממנו בגלים.
היא חדרה את עורי, והדם שלי בצבץ בזמן ששאפתי בחדות בתגובה לתחושת החמימות שלו שהחליקה לתוך הפצע והשתלבה עם הדם שלי. זה לא היה אמור להרגיש ככה, זה לא היה אמור להציף את הוורידים שלי בחום מדגדג שהעלה אותי בלהבות.
אבל זה מה שקרה.
"את רוצה לעזוב אותי," הוא אמר, והפנה באיטיות את המבט החייתי שלו אל פניי פעם נוספת. לא הייתה שום חמימות בזעם שלו, רק נוקשות שלא רציתי להרהר בה כשנרתעתי לאחור.
"איזו סיבה יש לי להישאר?" שאלתי. פניו נפלו מייד, והכעס מלפני רגע נעלם כל כך מהר עד שהרגשתי שהוא הצליף בי. איכשהו, הריקנות והאטימות בתווי פניו היו גרועות יותר מהכעס שלו.
הוא שחרר אותי, וגרם לי למעוד בתגובה לחופש הפתאומי. התרחקתי צעד נוסף לאחור כשהוא נעמד בתנועה חלקה, והצורה שלו נראתה דומה כל כך לכלי שהוא גר בו מאות שנים. אבל הוא היה בסך הכול חיקוי חלול לגבר האמיתי שעמד מולי, ליופי הדומיננטי והגברי שהתגנב לעברי בביטחון איטי.
הוא היה יפה גם בעבר, נאה יותר מכל בן אנוש שאי פעם ראיתי, אבל עכשיו, בצורה הזו, הוא היה איכשהו יותר. השיער שלו היה עבה וכהה יותר, בצבע חום עמוק, קרוב כל כך לשחור, עד שרק הפנסים שמעלינו חשפו את ההבדל. מבנה העצמות שלו היה משורטט יותר, מחודד יותר, וגברי באופן מובהק. עיניו הזהובות נראו כאילו הן שקועות עמוק יותר בפניו והבליטו עוד יותר את המצח שלו. למרות המלאות העדינה של שפתיו, הקו המתוח שלהן נראה מאיים וחסר רחמים כשהוא בהה בי. הוא נראה גדול יותר מבעבר, לא רק בגובה אלא גם ברוחב, והשרירים שלו נחצבו בגופו החטוב כאילו היה פסל באחת הכנסיות ברומא.
מפני שהפסלים התבססו עליו.
גם הזרועות שלו שידרו כוח — ואת היכולת לשבור לי את עמוד השדרה לחצי אם אסתכל עליו לא נכון. הנוכחות שלו מילאה את החדר ודחפה אותנו לחשכה כשהאוויר הפך חם באופן מחליא וטעם תפוחים כיסה את לשוני.
"השגתי את מה שלשמו באתי הנה, וגם דברים שמעולם לא רציתי," אמרתי בניסיון להזכיר לו שהייתה לי מטרה כשהגעתי לקריסטל הולו. בתרחיש האידיאלי, העיירה הזו נועדה להיות עצירה בדרך, אם הייתי מסוגלת לשרוד אותה.
האפשרות הזו לא נראתה סבירה בהתחשב בהשתלשלות העניינים.
כמו להידקר בידי הגבר שאיכשהו נתתי לעצמי להתאהב בו. כמו הילדה הקטנה והנאיבית שהוא האשים אותי שהייתי.
אפילו אני ידעתי שלא היה לי שום סיכוי להילחם בדרכי אל החופש. הקסם שלי היה מרוחק ומשומש מדי מאז פתיחת החותם, ולא הייתה שום אדמה בסביבה שאוכל לקרוא לה. הבטתי בכס מדיזה מזווית עיניי, ועלי הוורד הטבולים בשחור התנודדו ברוח בלתי נראית כאילו הרגישו את הקריאה הדועכת של הקסם שלי.
צעדתי עוד צעד לאחור, בתקווה להגיע מעט קרוב יותר אליו ולהימנע מהמוות שלוציפר הבטיח במבטו, כשנתקעתי בגבי במשהו עצום וקשה. כשהטיתי את ראשי מעלה, ראיתי את בעל זבוב בוהה בי בחוסר עניין — וכנפי העור השחורות שלו התעוותו כשהן התקמרו סביב כתפיו. הוא שלח את ידו ובתנועה סיבובית תפס את הסנטר שלי, כשידו השנייה נגעה באחורי ראשי.
הנשימה נתקעה בגרוני כשהבנתי מה הוא עומד לעשות מהר יותר משיכולתי להגיב. גריי אפילו לא יכבד אותי ויהרוג אותי בעצמו אלא ייתן למשרת שלו לעשות את העבודה המלוכלכת.
עיניו של לוציפר התרחבו, והבעתו הפכה מבועתת כשפיו נפתח לפתע. "לא!" הוא קרא, בדיוק כשבעל זבוב משך את ראשי הצידה בחדות.
צליל סדיקה הדהד בגולגולת שלי כשגריי רץ קדימה, ותפס אותי כשנפלתי. הוא עצר אותי מלהתמוטט על הרצפה כשראשי נתלה בזווית לא טבעית שלא יכולתי לשנות, והריאות שלי נדחסו כשפלטתי את נשימתי האחרונה.
ידו הוטחה בחזה שלי, וכאב התפשט מהחום של מגעו כשכל מה שהקיף אותי היה קר.
אבל בפנים בערתי.
