הקדמה
איש הסיפורים
מספרים שפעם גר בעיר הזאת בבית פינתי בסוף סמטה, איש הסיפורים.
איש הסיפורים הכיר כל סיפור, בכל שפה, בעל פה.
הוא ידע את כל הסופים וההתחלות, וגם את האמצע.
כששאלו אותו מי הוא ומה הוא במציאות, ענה: "אני איש של סיפורים, לא איש של מציאות".
מספרים שפעם מת בעיר הזאת בבית פינתי בסוף סמטה, איש הסיפורים.
ומאז כותבים את הזיכרונות שלו אנשים אחרים.
ה־20
האיש שאף אחד לא שמע
שקט עטף את העיר. שקט אך לא שלווה. תנועת האנשים ברחובות הייתה מהירה, עצבנית ומכונסת בעצמה. בתוך ים האנשים הללו שצעדו במבט ממוסמר לרצפה או לצג המכשיר שבידם, נוף האגם וההרים המושלגים המשתקפים בו הרגישו כמו תפאורה זולה לאיזו הצגה כושלת שלא הושג לה מימון ולכן לא עלתה, וכל השחקנים נאלצו להתפזר לבתיהם מרוששים ומיואשים.
העיר המתה, אך בתי הקפה והמסעדות היו כמעט ריקים. כל אחד מיהר לפינה שלו, למקום שבו יוכל להתבודד ולהקשיב למחשבותיו ולעצמו, לעצמו בלבד. יצר האגואיזם מלך, ושלט בעיר ביד קשה, וכהרגלו, הוא לא התחשב באף אחד. כולם מיהרו, אבל אף לא אחד מהרצים ידע להגיד לאן או למה, או אם משהו מחכה לו או לה אי שם במצולות הזמן השוקע, שלא מושיט גלגל הצלה לאף אחד.
*
נוחי קם השכם בבוקר והחל לשוטט בבית. הוא לא היה רעב, ולא נהג לשתות קפה או לעשן בבוקר. אחרי שוטטות קצרה וחסרת מטרה, הבין שלא ימצא את מה שלא חיפש, אז שם פעמיו חזרה לחדרון הקטן. הוא שלף את הגיטרה האקוסטית השחורה מהסטנד והחל לנגן שילוב עצוב להפליא של אקורדים מינוריים. את הצלילים המז'וריים הוא לא אהב, הם נשמעו לו שקריים, כאילו כופים שמחה וקלילות בתוך חלל החדר הכבד והעצוב.
נוחי כבר היה זקן דיו כדי לא לצפות לניסים ונפלאות. ההיכרות עם החיים גרמה לו להשלים עם הבדידות שגזר עליו גורלו. מפעם לפעם, נגיעות כואבות של נעורים שהתפספסו התעוררו בנשמתו, ואז עלה בו הרצון למצות את שבער בו אז, לפני שהכול השתנה בבת אחת. עלו בו לרגע תשוקות הנעורים, אך בין רגע שוב שקעו בתהום העמוקה שפערה נפשו.
לא היו לו ילדים, לנוחי, והוא לא הצר על כך. הוא באמת ובתמים האמין שעשה נכון כשהחליט לא להתמסד ולהקים משפחה, לא להביא ילדים לעולם ולכפות אותו עליהם. הוא לא האמין שהוא מסוגל להציע משהו למישהו בעולם הזה, כה אומלל היה בתוך תוכו, ובניגוד לרוב האנשים, הוא לא עטה מסכה מחייכת, אלא הציג את עצמו בשלמותו – נפשו עירומה כתינוק ביום היוולדו.
*
הלילה היה קר. סרן מנחם ניב פילס את הדרך בזהירות בין ההריסות, הצוות שלו צועד בדריכות מאחוריו. הדממה הייתה חודרת עצמות, כל כך שקטה שניתן היה לשמוע את הנשימות החרישיות סביב והאצבעות המלפפות את ההדק של ה־m16 הקצר. גדוד השריון שפעל מקדימה בעוצמה הותיר את חותמו על הסביבה הרעועה, והבומים שהרעישה הארטילריה עוד נשמעו כהד חסר קול באוזני החיילים. צוות ההנדסה פעל בגזרה המערבית, ומנחם קיבל פקודה להתקדם עד ל"נקודה אלפא", שם יחבור אליו הצוות, ומשם ימשיכו לפעולה בחסות החשכה. ולפתע, ללא אזהרה, בום.
*
נוחי התעורר מהסיוט שפקד אותו. הוא נשכב לדקה ונרדם לשעה, וכמה שהוא שנא לחלום... כשהיה נוחי צעיר, וכולם אז קראו לו מנחם או מני, הוא פיקד על צוותים של חיילי רגלים, עד שלבסוף ציוותו לו חבר'ה קבועים שבחלוף הזמן הפכו לאחיו ומשפחתו. הפקודה הייתה לחבור לצוות ההנדסה ב"נקודה אלפא". לפני שהספיק להגיע ליעד עם הצוות, נפגע מאש צלפים ואיבד את הכרתו.
בפעם הבאה שפקח מנחם את עיניו, היה במסוק הצבאי הרועש, מונשם וחבוש. הפרמדיק שרכן מעליו היה קר רוח וטיפל בפצעיו בנחישות, אבל מסביב נשמעו יבבות ובכי קטוע, חסר נשימה ותקווה. באותו לילה ארור, איבד סרן מנחם ניב את משפחתו. 11 מתוך 12 אנשי הצוות נהרגו, והוא, מנחם, שרד לבדו. הוא קיבל שני כדורים לרגל שמאל ואחד לבטן התחתונה, אך הוא ניצל. כנראה השטן תעתע במלאכים והשאיר אותו להתייסר.
מנחם הסתגר בביתו ונסגר כולו בעצמו. הוא לא פצה פה במשך חודש, גם לא בכה. כשסוף־סוף יצא את סף דלתו, עדיין לא אמר מילה. הוא לא הרגיש יותר בנוח עם השם מנחם. "המפקד מנחם" לא יוכל יותר לנחם אף אחד, ושום דבר לא יוכל יותר לנחם אותו. מעכשיו הוא נוחי, ולא זה לא כינוי, זהו שמו.
נוחי ניב, הילד היתום, השתקן, החרוץ, הפיקח. המפקד והחבר שאיבד באותו לילה מקולל את משפחתו, והפך לרוח רפאים בעיני עצמו.
*
הרחובות התרוקנו כהרף עין. השיטפון בא בהפתעה, הגיח משומקום וכיסה את העיר כולה. מבול לא צפוי, כזה שבין רגע מעורר אותך מהטרנס שמכניסים אותך אליו היום־יום והשגרה. הרגליים נותנות למוח פקודה להתחיל להניע את השרירים והמוח, כמו חייל טוב וצייתן, פועל בזריזות ובדיוק רב. נוחי לא רץ כשהחל הגשם להכות, להפך, הוא האט את צעדיו, לשטוף עצמו מכל הבוץ. הגשם לא הרתיע אותו, הוא היה חבר.
חוץ מזה, חברו הנאמן חיכה לו שם, במקום הקבוע, והוא לא התכוון להבריז. הדייקנות הייתה טבועה בקוד הגנטי שלו, לא נתנה לו את הפריווילגיה לאחר או לתרץ. הוא עבר את שני גושי הבניינים הראשונים, חתך ב"גן האחים", והתקדם אל עבר כיכר "הלבנים האדומות". מימין לכיכר, חיכה לו חברו, יציב ומזמין כתמיד, צבעו הכחול הבוהק בולט גם בחשכת הלילה האפל ותחת הגשם היוקד.
נוחי התיישב עליו. שעון לאחור, הוא הפנה את מבטו והתבונן בעלי העצים הנושרים ונרטבים סביב הספסל, שכבר החל להתמזג עמו ולהרגיש כגוף אחד. הוא ישב שם ללא ניע מול כיכר הלבנים האדומות מדם, המקושטת בפסלי 11 חיילים ואנדרטה לזכרם במרכזה. רק ברגע הזה הרגיש באמת שלם. רק בנקודה הספציפית הזאת, על ספסל בלב כיכר, מול אבנים דוממות לזכרם, יכול היה לפתוח את הפה ולדבר. לדבר במונולוג דומם, עם הספסל חברו, עם חייליו שפרשו כנפיים ועטו הילה לבנה, עם הלבנים האדומות מדם, עם העצים והעלים והרחוב והמבול השוטף. בחסות הלילה, הוא יכול לספר. לספר לאלו, שלעולם לא ישמעו.
