1
שנים ארוכות לא זכרתי דבר. כמו חפרה חרב ברק במוחי ועקרה ממנו את נתיב השכונות וסמטאות הפחונים, את השוק המתעורר ואת אבק המדבר הלוהט. וראשי עיקש. מסרב לספוג תחתם מִנחת זיכרונות שתולים. זיכרונות כוזבים, מתעתעים כתווי זחילת הנחש על גרגרי חולות נעים. דמיונות שאין בהם אמת וגם אינם שקר.
רק כשנולד בני הבכור נפרץ מנעול הזיכרון. הוא מרחף בידיו הקטנות על לחיי ומשחרר את השד, פורש ללא כל אזהרה ובבהירות מפחידה את פניה הקמוטות של דודתי, מיישר את נתיב המדבר. דקה־דקה. שביל. שיח. פרה. עובר אורח. שיעול רכב.
הזיכרון האמיתי אינו נובע מהעין אלא מהלב, אמר לי פעם אדם נשכח. הוא מבעבע לפתע, ללא כל אזהרה, נפרץ כסכר חסום, נעזר בבדל ריח, בתנועה חטופה, בקו שמיים, בפס אדמה מוכר.
תחילה צפה ועלתה מולי דמותו של הנער־אדון, משוטט ללא כיוון ברחבי האחוזה. פניו מטושטשים ומילותיו מתפזרות באוויר כרמץ מדורה דקיק. האם היה מזהה אותי לו חלפנו היום זה מול זה? האם היו אישוניו מתרחבים ואפילו לשנייה? כנראה לא. האם הייתי שווה בעיניו, ולו לרגע קצר, ליותר מכלום? אולי, אני מתקשה להחליט. מתקשה לזכור ממרחק השנים, ואין זה משנה דבר. כך נולד וכך נולדתי, ללא אשמה וללא ויכוח. עולמו עולמו, ועולמי עולמי. בעיותיו עימו ובעיותיי עימי.
כשרק הגעתי לשערים הגדולים הייתי שווה אפס, בזה הייתי בטוח, אולי פחות, אם מישהו יכול בכלל להיות שווה פחות מכלום. "יכול בהחלט," פסקה דודתי. "ברור שיכול," אמרה, נתנה בי מבט מזלזל ונשכה בדל שפה יבשה, מעבירה אצבע ללטף פלומת שפם שחור באצבעותיה הדקות. "הרבה פחות מכלום," הוסיפה כשעצרנו לנוח תחת עץ רצוץ, שלצידו מבנה אבן קטן חסר חלונות, ותיארה בכעס כיצד זרק אבי את אימי תחת גלגלי רכבת דוהרת בין צ'נאי לקואמבאטור, מפקידה בידי את קיצור ההיסטוריה המשפחתית על רגל אחת חרוכה ונחפזת.
"לשתות רק לגימה," צעקה עליי בעודה קמה על רגליה, ובחנה את הבקתה המשונה מכל צדדיה. "שלא תצטרך להשתין כשנגיע."
"זה לא עניין של מה בכך," טענה בכובד ראש כשהמשכנו לצעוד בשביל הארוך. "מילא להחסיר גרם של זהב. מילא. קרה. קורה. אבל להעלים שלושה גרמים שלמים. ועוד מדאוורי1 שנחתם כדין. בפני שופט אמיתי ומכובד מהעיר הגדולה." קולה עלה וירד בחשש, ומבטה בלש במרחבי המדבר העזוב. "זה כבר פשע," צִקצקה בלשונה. "פשע של שוטרים וכבוד." היא ירקה עיגול פאן אדום2 ובלעה אחר במקומו.
"אבא שלנו היה גם קמצן ורשע וגם אכזרי. והיא הייתה יפה מאוד, אחותי," אמרה בהרהור. "יפה מדי וענייה מדי. אפילו שנתנה לו בן זכר." היא סקרה אותי בזעף. "יפהפייה גדולה," הכריזה. "יפהפייה ודעתנית." הוסיפה והביטה לשמיים הריקים בעיניים קשות. "אימא שלך הייתה גאוותנית כמו טווס טיפש." היא נעמדה וסקרה בחשש את קו האחוזה. "תיזהר שלא תגמור כמוה," התעצבה לרגע ונופפה לעבר הקירות.
דודתי הכמושה לא חצתה את השערים הגדולים, וכף רגלה לא דרכה ברחבת הכניסה הגדולה שלפניהם. היא רק עמדה במרחק, כופפה את גבה וכיווצה את כתפיה, כורכת ומהדקת שוב ושוב את הסארי המאובק סביב מותניה הרזים, כמו ביקשה להתכנס ולהיעלם בין כפליו. באצבע ביישנית אותתה לשומר הגדר, שנעתר לתחינותיה וקרא לשומר הדלת, שהצמיד טלפון קטן לאוזנו ודיבר עם איש מעבר לקירות האחוזה העצומה.
דקות ארוכות קפאנו ללא תנועה, כשבגבינו נמתחים השדות החיוורים, עד ששומר הדלת אותת לשומר החיצוני, ודודתי העבירה יד מלטפת בפעם הראשונה והאחרונה בשערותיי הרותחות, נאנחה אנחת רווחה ודחקה בי בעדינות מפתיעה לכיוון שער האחוזה.
התקרבתי בהיסוס לכיוון שומר החצר, שדחק בי במעלה גרם מדרגות קטן לכיוון שומר הדלת, שליווה אותי עד לאחורי הבית והציב אותי במרכז שביל צר, שסופו דלת כניסה אחורית מוגפת. עמדתי זקוף והמתנתי בדיוק במקום שבו השאיר אותי.
שִדרת הבית התנשאה מעליי כפיל לבן, ענק ומאיים. ארבעה זוגות אופניים נוצצים הזדקפו בסככת ברזל לשמאלי. צוהר חלון חרק ונפתח בקומה שמעליי, ונדמה היה לי שמישהו בולש בי מלמעלה.
שמש חזקה טיפסה למרכז השמיים, אוחזת ומלהיטה את בגדיי הטובים ביותר. לא יודע להגיד במדויק אם חלפו שעה או שעתיים. פי יבש, ראשי החל להתערפל ובחילה טיפסה בגרוני, כשדמויות מטושטשות נעו במרחק וכמו נספגו בערפילי מוחי. אישה מבוגרת, עטויה סארי ירוק, יצאה וצעדה במהירות לכיוון השער הראשי. זזתי הצידה והבטתי בהילוכה הכבד ובבטנה הענקית, שהציצה מקפלי הסארי. צמיגי שומן רוטטים הקיפו את ידיה, ואחוריה הענקיים נעו שמאלה וימינה כאחורי פילה זקנה.
האישה חזרה כעבור דקה ונתנה בי מבט מהיר וכעוס. השפלתי את מבטי. הכרתי התערפלה והחלון שמעליי חרק שוב. כעבור כמה דקות יצאה האישה והגישה לי כוס מים מלאה.
הודיתי לה בהגזמה ולגמתי לאט, זוכר את דברי האזהרה של דודתי. נימוס וחרישיות. נימוס וציות. נימוס ו... קרסתי תחתיי והתנשמתי בכבדות. הצמדתי את גבי לקיר וטמנתי את ראשי בין רגליי. גלי בחילה אלימים נעו בתחתית בטני ונדחקו לגרוני, מאיימים להתפרץ.
קולות ותכונה עלו מן הבית. שער הרכבים חרק ונפתח. נעמדתי בקושי וישבתי שוב. עוד מעט תשקע השמש. נמנמתי ונרדמתי.
"קום צ’וטוּ3, קום." מקל במבוק נחת על ראשי ואיש מבוגר וגבוה בחן אותי ממרחק, "מה שמךּ צ’וטוּ?" רעם.
כשלתי ועמדתי בקושי. רגליי רעדו. "סוּרֵש," לחשתי.
"ואיפה האימא שלך סורש?" השפלתי את מבטי וסיפרתי לו את מה ששמעתי הבוקר מהדודה. האיש התקרב ובחן את גופי ואת ראשי. ידיו הרחבות והבשרניות לשו את שריריי הכואבים. התאמצתי לא לזוז. האישה הגדולה יצאה והצטרפה אליו, ויחד התלבטו.
"קצת קטן," טענה האישה.
"התיק יותר גדול ממנו," גיחך האיש והנהן לאישור. "הוא בעיקר רזה," שקל אותי במבטו.
"אתה יודע בן כמה אתה?" האיש בחן מקרוב את עיניי והציץ לבדוק את שיניי ואוזניי.
השבתי בשלילה והבלטתי שרירים.
"הוא נראה יותר משתים־עשרה," ניחשה האישה.
"תני לו משהו לאכול," קבע האיש והסתלק.
"אל תזוז," פקדה עליי האישה ונכנסה פנימה.
נערה גבוהה וכהת עור יצאה והניחה לצידי צלחת ג'פאטי, דאל וכוס מים. ישבתי והנחתי את הצלחת על רגליי המוצלבות, ממתין שהנערה תנתק את מבטה הסקרני ותיעלם במפתן הדלת.
סיימתי לאכול והמשכתי לשבת. רכבת איטית חלפה לא רחוק והרעידה את האדמה המהודקת, פנסיה קורעים באפלה שהחלה לרדת על החצר המתקררת.
האישה הגדולה חלפה על פניי ושלחה אותי להשתין בשיחים רחוקים. כשחזרתי קיבלתי טוסט, קערית דאהי חמצמץ וכוס מים. ניסיתי לחשב אם דודתי חזרה כבר לשוק, כשקולות לא מוכרים קרבו מצידו השני של הבית וקראו לי. נעמדתי. השומר החיצוני ואיש נוסף סימנו לי לבוא ולצעוד אחריהם. חלפנו על פני גינה חשוכה ומגרש טניס, והמשכנו לעבר שדה בור מאובק שבמרכזו מבנה שקירותיו פרוצים. אורות הבית הגדול היטשטשו בגבינו ופנס קלוש האיר את פסי הרכבת.
השומר החיצוני והאיש הנוסף נכנסו למבנה הפח המחורר וניגשו לקחת שמיכות מערימה שנערמה במרכזו. השומר הדליק סיגריה והניח את ראשו על שמיכה, מביט בירח ובתנועת העננים בעד התקרה החסרה. האיש הנוסף ישב על השמיכה, הצמיד ידיים והתפלל.
"זו שלך," אמר האיש הנוסף והצביע על פינה מרוחקת, "קח שמיכות," פקד והצביע על הערימה שבמרכז. לקחתי שמיכה שהייתה כמעט שלמה, לבד מכמה חורים קטנים שניקדו את פינתה הימנית, ופרשתי אותה על המשטח הנוקשה. שכבתי ועצמתי עיניים, כשקרעי שירה משונה הסתלסלו מכיוון פסי הרכבת. הזמר עיוות את המילים ובלע את סופן. קולו הצלול הפך לרגע קטן ונשי, ומייד גברי ועבה. הוא שר שיר אהבה וגבורה מוכר.
"הו אנשי ארצי,
הביטו ביום מבשר טובות זה,
שבו עינינו מתמלאות במים לאלו שהפכו קדושים.
אנא זיכרו בליבכם את קורבנם,
כשהרי ההימלאיה נפצעו וחירותנו עמדה בסכנה.
עד נשימתנו האחרונה נלחמנו. קדושים ואמיצים".
קולו של הזמר טיפס ונסק לגבהים לפני שהתרסק.
"קצת מוקדם," לחש האיש הנוסף לשומר החיצוני.
"הוא קיבל אתמול משכורת," גיחך השומר החיצוני ונשכב.
"אהובתי היפה," סלסל הזמר חרישית. "למה שכחת איש קטן ועלוב כמוני?" הקול הסתחרר ופרץ בקרעי החלונות, ובפתח נעמד איש עצום ממדים ובזרועו מתערסלת שקית נייר חומה.
"אחת לי ואחת לי, ואחת לי." הוא שלף מהשקית שלושה בקבוקים שקופים, העמידם בפינה והתנודד לכיווני. "נעים מאוד," מלמל וקד קידה, "אני אג'יט." הוא חייך וחשף טור שיניים לבנות, "המנקה הראשי של האחוזה," צחק צחוק פרוע. "המנקה המומחה של התחת המטונף של האחוזה," תיקן את עצמו ופרש לפינתו. "אז מה הביאו לנו כאן?" פנה לאחרים. "ילדון," צעק בכעס. "עוד ילד," לחש. "תביא לי שמיכה ילדון," פקד עליי ונשכב על משטח האספלט. "אז איך קוראים לך ילדון?" סלסל את המשפט כשהתקרבתי אליו בהיסוס נושא שמיכות.
"סורש," עניתי, מתאמץ להתגבר על גמגום פתאומי.
"לילה טוב, סורש ילדון," אמר והצמיד את הבקבוק לפיו. "לילה טוב, ילדון נחמדון," לחש. "ילדון סוכריות ושוקולד."
עצמתי את עיניי ואחזתי בקושי בבכי שנאגר בבטני כמונסון אלים. ניגבתי בהיחבא לחלוחית שהצטברה בפינותיהן ונשמתי עמוק. "לילה טוב," עניתי.
"לילה טוב," סלסל חרישית.
1 נדוניה – תשלום ברכוש או בכסף המשולם על ידי משפחת הכלה לחתן או למשפחתו בעת הנישואין.
2 ממתק לעיסה הודי המורכב מעלי בטל ממולאים באגוזי בטל, ליים וממרח קאטה אדום.
3 קטן בהינדית.
