הערת המחבר
"אני הולכת להמשיך להמשיך", אומרת לי שוב ושוב קלייר מקמאלן, עוזרתי המופלאה במשרה מלאה בעבודתי על ספר זה. הולכת להמשיך להמשיך הוא המוטו שלה.
קלייר בת ה־30, סופרת ועורכת דין כישרונית מאוסטרליה, היא שאפשרה את קיומו של ספר זה. בלעדיה לא היה ספר. נקודה. היא גאונה. תמיד טובת מזג ועליזה, וקשוחה. היא דוחקת בי לעסוק בסיפורים, באישורים ובראיות המוצקות. דחיפתה לבבית אך בלתי נלאית. היא מזכירה לי בקביעות את נתיבי הדיווח החדשים שיש לחקור. אפשר שהיא מבינה את המלחמות הללו באוקראינה ובמזרח התיכון טוב יותר ממני. היא מכירה את המצוי בתיקיותינו ואת הרשומות הציבוריות ותמיד מקשרת ביניהם. כשמִרצי אוזל, היא באה מוקדם, נשארת עד שעה מאוחרת ועובדת בסופי שבוע. היא תמיד חושבת. לעולם אינה מתבלבלת. קלייר מנהלת את מאות הקבצים של תמלילי הראיונות ועורכת אותם אישית במהירות ובדייקנות של רצת מרתון.
פעמים רבות אני חושב, מדוע אינני דומה לה יותר? התשובה הכנה היא שיש קלייר מקמאלן אחת בלבד. היא תכתוב את ספריה שלה בקרוב. אי־אפשר להפריז בתרומתה לספר הנוכחי. בחיבה, בידידות ובהערצה עצומה.
פתח דבר
ערב אחד בפברואר 1989 נתקל שותפי לדיווח על ווטרגייט, קארל ברנסטין, בדונלד טראמפ בארוחת ערב בניו יורק.
"אולי תבוא", דחק בי קארל בטלפון מהארוחה שאותה אירח המפיק המוזיקלי ואיש החברה הגבוהה הטורקי־אמריקאי אהמט ארטגון בביתו שבאפּר איסט סייד. "כולם נהנים מאוד", הוא אמר. "טראמפ פה. זה באמת מעניין. אני מדבר איתו".
ברנסטין היה סקרן מאוד בעקבות קריאת ספרו של טראמפ, "האמנות שלי: סגירת עסקאות". איכשהו הסכמתי באי־רצון להצטרף, במידה רבה, כפי שקארל מרבה להזכיר לי, משום שנזקקתי למפתח דירתו שבה התאכסנתי באותה העת.
"אני כבר מגיע", אמרתי לו.
עברו 17 שנה מאז שיתפנו קארל ואני פעולה לראשונה בנוגע לכתבות שעסקו בפריצה לווטרגייט ב־17 ביוני 1972.
טראמפ קלט אותנו, בני 45 אז, עומדים יחד, וניגש אלינו. "נכון שיהיה מדהים אם וודוורד וברנסטין יראיינו את דונלד טראמפ?" הוא אמר.
קארל ואני הסתכלנו זה על זה.
"בטח", אמר קארל. "מה דעתך על מחר?"
"כן", אמר טראמפ. "בואו למשרד שלי במגדל טראמפ".
"הבחור הזה מעניין", הבטיח לי קארל אחרי שטראמפ הלך לדרכו.
"אבל לא בפוליטיקה", אמרתי.
טראמפ סקרן אותי מיד: יזם נכלולי, בעל פרסונה מטופחת בקפידה, שכבר אז נועדה לתמרן אחרים בדייקנות ובשמץ של אכזריות.
הריאיון עם טראמפ, שהוקלט על מיקרו־קלטות ותומלל במכונת כתיבה, הופקד במעטפה חומה עם עותק של ספרו של טראמפ ואבד לבסוף בערימות אדירות של רשומות, הערות ריאיון וגזירי עיתונות.1 אני אגרן מטבעי. קארל ואני חיפשנו אותו במשך יותר מ־30 שנה.
כשראיינתי את הנשיא טראמפ בחדר הסגלגל בדצמבר 2019 במסגרת העבודה על ספרי השני מתוך שלושה העוסקים בכהונתו כנשיא, "Rage", התלוצצתי איתו על "הריאיון האבוד".
"ישבנו ליד שולחן ודיברנו", נזכר טראמפ.2 "אני זוכר את זה היטב". הוא אמר שעלי לנסות למצוא אותו משום שהוא סבור שזה היה ריאיון מעולה.
בשנה שעברה, 2023, הלכתי למתקן שבו מאוחסנות רשומותי ועברתי על מאות קופסאות של תיקים ישנים. בקופסה של גזירי עיתונות שונים משנות ה־80 הבחנתי במעטפה פשוטה ומקומטת במקצת - הריאיון.
זהו דיוקן של טראמפ הצעיר בן ה־42 העסוק בלעדית בעסקאות הנדל"ן שלו, בעשיית כסף ובמעמדו כידוען. אבל הוא היה מעורפל בנוגע לעתידו.
"אני באמת רוצה להקים את המלון הכי מדהים", אמר לנו טראמפ ב־1989. "בגלל זה אני שם סוויטות למעלה. אני בונה סוויטות מדהימות.
"אתם שואלים אותי מה אני הולך לעשות ולא נראה לי שאני יכול להגיד לכם", הוא אמר. "אם הכול יישאר בדיוק כמו שהוא ברגע זה, בטח הייתי יכול להגיד לכם די בוודאות איפה אני הולך להיות". אבל, הוא הדגיש, "העולם משתנה". הוא היה סבור שזאת הוודאות היחידה.
הוא גם סיפר כיצד הוא מתנהג אחרת עם אנשים שונים שהוא נמצא איתם. "אם אני עם חבר'ה - כלומר קבלנים וכאלה ואחרים - אני מגיב בצורה אחת", אמר טראמפ ואחר כך החווה עלינו בידו. "אם אני יודע שיושבים איתי שני המקצוענים הכי גדולים שיש, עם מכשירי הקלטה, מטבע הדברים אתה מתנהג אחרת.
"מה שמעניין הרבה יותר הוא האקט האמיתי לעומת הפסאדה", אמר טראמפ על עצמו. שאלתי בנוגע ל"אקט האמיתי".
"הוא הרבה יותר מעניין. זה האקט שלא נתפס", הוסיף טראמפ.
הוא כל הזמן שיחק, וביום ההוא שימשנו קהל למתקפת הקסם החזיתית שלו.
"זה אף פעם לא אותו הדבר כשמישהו יושב איתך וממש רושם הערות. אתם יודעים, אתה מפגין את ההתנהגות הכי טובה שלך, והאמת היא שזה הרבה פחות מעניין מהצרחות־צעקות האמיתיות".
טראמפ גם נראה עסוק מאוד בלשדר חזות קשוחה, חזקה.
"הדבר הכי גרוע עם הקטע של הטלוויזיה כשאנחנו עושים אותו הוא שמורחים אותך לגמרי באיפור", הוא אמר. "הבוקר עשיתי משהו ומורחים לך איפור על כל הפנים ואז אתה הולך ומתקלח כדי להוריד את זה או שאתה משאיר את זה? ובעסקי הבנייה אתה לא הולך עם איפור. יש לך בעיות אם אתה הולך עם איפור".
ביקשנו מטראמפ להנחות אותנו צעד אחר צעד באחת מעסקאות הנדל"ן שלו. איך הן נעשות?
"בצורה אינסטינקטיבית", הוא אמר מיד. "אני לא יכול להגיד לכם מה זה, אתם מבינים. כי אינסטינקט הרבה יותר חשוב מכל מרכיב אחר אם יש לך את האינסטינקטים הנכונים. והעסקאות הכי גרועות שעשיתי היו עסקאות שלא הלכתי בהן עם האינסטינקט שלי. העסקאות הכי טובות שעשיתי היו עסקאות שהלכתי בהן עם האינסטינקט שלי ולא הייתי מוכן להקשיב לכל האנשים שאמרו, 'אין מצב שזה יעבוד'.
"למעט מאוד אנשים יש אינסטינקטים שעובדים", הוא אמר. "ראיתי אנשים עם אינסטינקטים שעובדים עושים דברים שאנשים אחרים פשוט לא יכולים לעשות".
האם יש תוכנית אב?
"לא נראה לי שהייתי יכול להגדיר את תוכנית האב", הוא אמר בנוגע לחייו. "אתם מבינים את זה. אבל הכול מסתדר יחד איכשהו באופן אינסטינקטיבי. אני אגיד לכם מה, אם תגלו מהי, תספרו לי. זה יעניין אותי. זה באמת יכול לעניין אותי".
שאלתי בנוגע למצפונו החברתי. האם הוא יכול "להוביל אותך לפוליטיקה או לאיזה תפקיד ציבורי?"
"תראו, אתם יודעים, זה הכול מעניין מאוד בעיני", הוא אמר. "בשבוע שעבר ראיתי קרב אגרוף באטלנטיק סיטי ואלה חבר'ה קשוחים, אתם יודעים, חבר'ה קשוחים פיזית. וקשוחים מנטלית במובן מסוים, אוקיי. כאילו הם לא הולכים לכתוב ספרים אבל קשוחים מנטלית באיזה מובן מסוים.
"והאלוף הפסיד ומי שניצח אותו היה מתאגרף טוב מאוד אבל שלא ציפו ממנו לנצח. ורִאיינו אותו אחרי הקרב ושאלו אותו, 'איך עשית את זה? איך ניצחת?'
"והוא אמר, 'פשוט זרמתי עם האגרופים, כן. פשוט זרמתי עם האגרופים'. זה היה לדעתי ביטוי מעולה", אמר טראמפ, "כי זה נכון לחיים לא פחות מאשר לאִגרוף או לכל דבר אחר. אתה זורם עם האגרופים".
אם סוקרים עכשיו לאחור את חייו של טראמפ - עסקאות הנדל"ן שלו, כהונתו כנשיא, ההדחות, החקירות, המשפטים האזרחיים והפליליים, ההרשעה, ניסיון ההתנקשות, קמפיין הבחירות הנוסף לנשיאות - זה בדיוק מה שהוא עשה. זרם עם האגרופים.
"כל מי שאומר לך איפה הוא הולך להיות בעוד עשר שנים הוא שמוק", הוסיף טראמפ. "העולם משתנה. יהיו לך תקופות שפל. יהיו תקופות מיתון. יהיו לך עליות. יהיו לך ירידות. יהיו לך מלחמות. דברים שמעבר לשליטתך או ברוב המקרים מעבר לשליטתם של בני אדם. אז אתה באמת צריך לזרום עם האגרופים וזה רע לנבא רחוק מדי מראש איפה אתה הולך להיות".
הוא התעסק אז כמעט באובססיביות בכותרות חדשותיות ביקורתיות שדיווחו כי הוא מפסיד בעסקאות.
"אתה עושה יותר כסף כמוכר משאתה עושה כקונה", הסביר טראמפ. "גיליתי שהיום להיות מוכר זה להיות לוזר. פסיכולוגית. וזה דפוק.
"אני אגיד לכם מה. יש בחור שקוראים לו מֵרְב גריפין, נקנקתי לו את הצורה", אמר טראמפ. גריפין היה מנחה תוכנית אירוח בטלוויזיה ואיל תקשורת. "פשוט נקנקתי אותו. ואתם יודעים, הוא נכנס - אתם מדברים על איפור. הוא נכנס עם איפור והוא הופיע בטלוויזיה, אתם יודעים, הוא נכנס אלי למשרד. הוא רצה לקנות את כל מה שלא רציתי בריזורטס אינטרנשיונל", הוא אמר. "כל הזמן אמרתי לו לא, לא, לא, לא, והוא המשיך להעלות את המחיר, להעלות את המחיר, להעלות את המחיר. ואז פתאום זאת נהייתה עסקה מדהימה מבחינתי. עסקה מדהימה.
"חוץ מזה", הוסיף טראמפ, "קניתי את הטאג' מהאל, שהוא ממש היהלום שבכתר העולמי". הוא דיבר על קזינו טאג' מהאל באטלנטיק סיטי, לא על המאוזוליאום הקדוש בהודו.
"הנקודה היא שאנשים חשבו שהפסדתי", הוא אמר. "אז מה שקרה הוא שבחמש השנים האחרונות יש בעולם מצב רוח כאילו אם אתה מוכר, אתה לוזר, אפילו אם אתה מוכר ברווח ענקי".
שאלתי את טראמפ, "כשאתה קם בבוקר, מה אתה קורא? עם מי אתה מדבר? על אילו מקורות מידע אתה סומך?"
"הרבה מזה בסיסי מאוד", אמר טראמפ. "אני קורא את ה'וול סטריט ג'ורנל' ואת ה'ניו יורק טיימס'. אני קורא את ה'פוסט' ואת ה'ניוז', לא כל כך בשביל העסקים, רק כאילו אני חי בעיר ואתם יודעים, הם מדווחים על העיר". ה"ניו יורק פוסט" היה צהובון שסיקר את טראמפ כמעט באובססיביות.
"אני סומך על אנשים הרבה פחות מעל הזרם הכללי הזה של מידע", הוא אמר. "אני גם מדבר עם נהגי מוניות. אני נוסע לערים ואומר, מה דעתך על זה? ככה קניתי את מאר־א־לאגו. דיברתי עם נהג מונית ושאלתי אותו, 'מה חם בפלורידה? מה הבית הכי מדהים בפאלם ביץ'?'
"'אה, הבית הכי מדהים זה מאר־א־לאגו', אמר נהג המונית.
"שאלתי, איפה הוא? קח אותי לשם". ואז טראמפ הוסיף, "הייתי בפאלם ביץ', הייתי בברייקֵרס והשתעממתי רצח".
בסופו של דבר טראמפ קנה את מאר־א־לאגו בשבעה מיליון דולר.
"אני מדבר עם כולם", הוא אמר. "אני תמיד קורא לזה הסקר שלי. אנשים אומרים לי, בצחוק, אתם יודעים, טראמפ מוכן לדבר עם כל אחד. וזה נכון, אני מדבר עם פועלי הבניין ועם נהגי המוניות, ובמובנים רבים, אלה האנשים שאני מסתדר איתם הכי טוב. אני מדבר עם כולם".
טראמפ טען שרכש 9.9 אחוזים בחברת הקזינו Bally Manufacturing, והרוויח בתוך פרק זמן קצר 32 מיליון דולר. אחר כך הוא אמר שהוציא "קרוב ל־100 מיליון דולר על קניית מניות" ב-Bally שהובילה לתביעה משפטית נגדו. עורכי הדין של הצד השני רצו לראות את הרשומות של טראמפ.
"הם ניסו להוכיח שערכתי איזה מחקר אדיר על החברה הזאת, שהקדשתי שבועות וחודשים לניתוח החברה", אמר טראמפ. "והם חשבו שיהיו לי תיקיות עד התקרה. אז הם הוציאו צו להחרים הכול ובסופו של דבר לא נתתי להם שום מסמכים. לא היו כמעט שום מסמכים. אז אחד מעורכי הדין היקרים שלהם צולב אותי בחקירה".
טראמפ חיקה את עורך הדין: "כמה זמן ידעת על זה, מר טראמפ? ומתי?"
"במילים אחרות, הם מנסים להגיד כאילו יש פה מזימה גדולה", הוא אמר. "אמרתי, אני לא יודע, התחלתי לחשוב על זה רק ביום שקניתי".
"עורך הדין לא האמין לי. 'אז כמה דוחות הכנת?'
"'לא הכנתי, באמת, פשוט היתה לי תחושה'.
"הם לא האמינו שמישהו ייקח 100 מיליון דולר וישקיע אותם בחברה בלי שום מחקר אמיתי", אמר טראמפ. "עכשיו היה לי מחקר בראש, אבל מעבר לזה, אתם יודעים, הם פשוט לא חשבו שזה קורה. והראש העסקי והמנטליות העסקית פשוט לא חושבים שזה קורה. אלה העסקאות הכי טובות שלי".
קארל שאל את טראמפ אם הוא רואה את עצמו אי־פעם בתפקיד בשירות הציבורי.
"לא נראה לי אבל אני לא בטוח", אמר טראמפ. "אני צעיר. בתיאוריה, סטטיסטית, נשאר לי הרבה זמן. ראיתי אנשים מחלקים כל כך הרבה, שלא נשאר להם כלום כשמגיעים זמנים רעים".
הוא אמר שהוא מקים קרן על שם דונלד ג'יי טראמפ. "כשאני אתפגר - כמו שאומרים - אני רוצה להשאיר לקרן הזאת המון כסף. חלק למשפחה שלי וחלק לקרן. יש לך מחויבות למשפחה שלך".
טראמפ דיבר על "זמנים רעים" כאילו הם דבר בלתי נמנע. "אני תמיד אוהב פחות או יותר להתכונן לגרוע מכול. וזה לא נשמע כמו אמירה נחמדה במיוחד", הוא אמר. "אני יודע שיהיו זמנים רעים. זאת רק שאלה של מתי".
הוא הזכיר את היאכטה שלו, שאורכה 85 מטר, שקנה מאיש העסקים וסוחר הנשק הסעודי עדנאן ח'אשוקג'י. טראמפ שינה את שמה ל-Trump Princess. "לבנות חדשה היום היה עולה 150 עד 200 מיליון דולר. אם אתם רוצים נעלה עליה או מה... היא יוצאת מן הכלל. לפי המגזין 'טיים', אני לא עושה שום דבר חוץ מלשוט על הסירה הזאת כל היום. זה לא ככה".
מי החבר הכי טוב שלך? שאלתי.
הוא נקב בשמותיהם של אנשי עסקים ומשקיעים, אנשים שעבדו אצלו שלא קארל ולא אני זיהינו, ובשם אחיו רוברט. "נראה שכל המקרים קשורים לעסקים", הוא אמר. "רק מפני שאלה האנשים שאני עושה איתם עסקאות.
"אבל חברוּת היא דבר מוזר. אתם יודעים, אני תמיד חושב על זה. לפעמים אתה אוהב לבחון אנשים; ברגע זה כולם רוצים להיות חברים שלי משום מה. אוקיי, מסיבות מובנות.
"לפעמים בא לך לבדוק ולהגיד יום אחד רק למשך איזה שבוע שטראמפ פישל, ואז לחזור ולהתקשר אליהם ולהזמין אותם לארוחת ערב ולראות אם הם יבואו. הרבה פעמים רציתי לעשות את זה. לקחת איזה חודש ולתת לעולם לחשוב שפישלתי רק כדי לבדוק אם החברים היו באמת חברים או לא.
"אני חזק בנאמנות. אני מאמין בנאמנות לאנשים. אני מאמין בחברים גדולים ובאויבים גדולים. ראיתי אנשים שהיו בפסגה שלא נשארו בפסגה ופתאום... האנשים שנישקו להם קודם את התחת נעלמים. כאילו ממש נעלמים.
"אחד מהם היה בנקאי. הוא היה באמת בנקאי גדול, באחד הבנקים הגדולים - סיטיבנק. והוא טיפל בהלוואות ענקיות לאנשים חשובים מאוד.
"הרבה אנשים התעשרו בזכות הכסף שהוא הלווה להם והוא התקשר אלי איזה שנתיים אחרי זה. הוא אמר, אתה יודע, זה מדהים, האנשים שהיו החברים הכי טובים שלי, שהיו מתקשרים אלי כל הזמן ומנשקים לי את התחת בכל דרך אפשרית, אני לא מסוגל אפילו להשיג אותם בטלפון יותר... כשהוא עזב את הבנק הם לא ענו לו יותר.
"אני הייתי עונה".
טראמפ תיאר את האסטרטגיה שבמסגרתה הוא מסרב לשלם דוחות שהוא מקבל מפקחים בגין עבירות בנייה, עד שהם נעלמים או שוכחים מהם.
"מהיום הראשון אמרתי שילכו להזדיין", אמר טראמפ על הפקחים.
"כשהייתי בברוקלין, היו באים פקחים ונותנים לי דוחות על בניינים שהיו מושלמים לגמרי", הוא נזכר. "הייתי אומר, 'לכו תזדיינו', והם היו נותנים לי עוד דוחות. ועוד. והיה חודש אחד שזה היה פשוט נורא. קיבלתי עוד דוחות - והם היו דוחות לא מבוססים. אבל הם נתנו לי אותם כי מה שהם רצו זה שאם פעם תשלם אותם הם תמיד יחזרו. אז מה שקרה איתי, חודש אחד הם פשוט אמרו, 'לעזאזל איתו, הוא חתיכת חרא'. והם היו הולכים למישהו אחר.
"הנקודה היא שאם אתה מתקפל, זה רק עושה לך הרבה יותר צרות", אמר טראמפ.
"אפשר לומר אותו הדבר על המאפְיה. אם אתה מסכים לעשות איתם עסקים, הם תמיד יחזרו. אם אתה אומר להם ללכת להזדיין - במקרה הזה אולי אתה אומר את זה יפה יותר. אבל אם אתה אומר להם, 'תשכחו מזה, חבר'ה, תשכחו מזה, שום דבר לא שווה את זה', בהתחלה הם אולי ינסו להפעיל עליך לחץ, אבל בסוף הם ימצאו מטרה קלה יותר כי זה קשה להם מדי. פקחים. מאפיה. איגודים מקצועיים. אוקיי?"
זאת היתה הפילוסופיה הבסיסית של טראמפ.
קארל שאל, מי האויבים הכי גדולים שלך?
"תראו, אני ממש לא רוצה להגיד כי אז פשוט תלכו ותראיינו אותם. אני שונא לשחק את תפקיד המבקר".
לאמיתו של דבר, טראמפ אהב מאוד למלא את התפקיד הזה. "האויב הברור מאליו הוא אד קוץ'", הוא אמר. "אד קוץ' היה ראש העיר הכי גרוע בתולדות ניו יורק".
עברו 35 שנה וטראמפ מוסיף לבקר יריבים בלשון הפרזה זהה. "ג'ו ביידן הוא הנשיא הכי גרוע בתולדות ארצות הברית", הוא אמר אחרי שהנשיא ביידן הכריז ביולי 2024 שהוא פורש מן המרוץ לכהונה נוספת.
כבר ב־1989 היה אופיו של טראמפ ממוקד בניצחון, במאבק ובהישרדות. "והדרך היחידה לעשות את זה היא אינסטינקט", הוא אמר.
"אם אנשים יודעים שאתה אחד שמתקפל", הוא אמר, "אם אנשים יודעים שאתה הולך להיות חלש, הם הולכים לרדוף אחריך".
טראמפ אמר שזאת "הצגה אחת גדולה. זה הכול הצגה.
"אתה צריך להכיר את הקהל שלך ודרך אגב, כלפי חלק מהאנשים להיות קילֶר, וכלפי אחרים - סוכרייה. כלפי חלק להיות שונה. וכלפי אחרים - גם וגם".
קילֶר, סוכרייה או גם וגם. זה דונלד טראמפ.
איזו כמוסת זמן מיוחדת במינה מ־1989, עיון פסיכולוגי שלם באדם בן 42 שהיה בשעתו מלך הנדל"ן של מנהטן. מעולם לא ציפיתי שדונלד טראמפ יהיה לנשיא או לדמות פוליטית שתגדיר את תקופתנו. האינסטינקטים שדיווחתי עליהם במהלך כהונתו נמנו עם סימני ההיכר של אופיו כבר אז. כאן, בריאיון הזה מלפני 35 שנה, אנו רואים את מקור הטראמפיזם במילותיו של טראמפ עצמו.
