מבוא
אחד ההישגים המפוקפקים של ממשלת נתניהו השישית הוא עצם הצפת השיח בשאלה האם ישראל תמשיך להתקיים, שאלה שלא שאלנו את עצמנו מאז סיום מלחמת ששת הימים. שאלה אחרת, מתונה יותר, נראה שכבר הוכרעה: ישראל כנראה כבר לא תהיה מדינה חילונית, ליברלית ודמוקרטית כפי שחלמו עליה מרבית מייסדיה. למעשה, הסיבה היחידה שהכנסתי את המילה "כנראה" למשפט הקודם היא התובנה שההיסטוריה לעולם אינה ליניארית, גם כשכל הנסיבות מצביעות על התפתחות שמובילה לכיוון אחד ברור. לכן, למרות שאציג כאן מסלול שנראה לי ודאי, אני חייב להניף מראש תמרור אזהרה ולהתריע שההיסטוריה בדרך כלל לא מצייתת למהלכים ודאיים. ועדיין, כל עוד לא אירע השינוי המיוחל, וכל עוד איננו יכולים לצפות מה יהיה (או היה) המאורע שיניע שינוי כזה, ראוי שנתבונן בעיניים פקוחות על התהליך המתרחש לנגד עינינו, על מנת לנסות להבין את הסיבות העמוקות שמונעות מאיתנו להיאבק בו כראוי.
המשבר שבו מצויה כיום החילוניות הישראלית וחוסר היכולת של הציבור החילוני-ליברלי לעצור את התהליכים המתרחשים במדינה מושפעים מכמה גורמים שניתן לבחון על סקאלה בעלת שלושה רבדים: רובד חוץ ישראלי – כלומר תהליכים המתרחשים מחוץ למגרש הישראלי – בין אם מדובר בתהליכים גלובליים או בתהליכים המתרחשים בסביבה הערבית העוטפת אותנו; רובד ישראלי – כלומר תהליכים שמתרחשים בחברה הישראלית ומשפיעים על אופייה של המדינה, ורובד מגזרי – כלומר תהליכים שהתרחשו וממשיכים להתרחש בציבור החילוני עצמו. אני אמנם אתייחס לכל הרבדים בניתוח שלי, אולם אני סבור שהרובד השלישי, המגזרי, הוא, מחד, הרובד המשמעותי ביותר, ומאידך, הרובד הכי פחות מדובר. הציבור החילוני נוטה להסתכל סביב ולנתח את מה שמתרחש בסביבתו, אבל בדרך כלל נוטה לעיוורון מוחלט לגבי מה שקורה בתוך ביתו. לכן, אתרכז בעיקר בניתוח הרובד המגזרי.
אני מאמין שכדי שנוכל לצייר תמונת עתיד של ישראל, עלינו קודם להבין טוב יותר את המצב המורכב שבו אנחנו נמצאים כעת. זאת מאחר שמורכבות המצב היא המכתיבה את מהלכו ואת היכולת או חוסר היכולת להיאבק בו. בשנתיים שעברו מאז הוקמה ממשלת נתניהו השישית אין מחסור באנשים שבטוחים שאם רק נזיז לבנה אחת בפאזל, ייפתרו רוב בעיותינו: אם נפיל את נתניהו, או אם נעצור את ההפיכה המשטרית, או אם החרדים יתגייסו לצה"ל או ישתלבו בשוק העבודה... בעיניי מדובר בראייה שטחית של המצב.
כדי לקבל תמונה מלאה, עלינו לקפוץ רגע לעבר ולהבין כמה מהמכשלות המלוות אותנו מאז הקמת התנועה הציונית ומדינת ישראל. הצגת התמונה הכוללת בפורמט קצר יחסית מחייבת התייחסות מעט שטחית לסוגיות רבות שכל אחת מהן יכולה לשמש כר לדיון ענף. אני בוחר בדרך זו ואקבל בהבנה כל ביקורת שתוטח בחיבור זה עקב כך, מאחר ואני חושב שרק ניסיון להתקרב להצגת התמונה המלאה יאפשר לנו להבין את מצבנו לאשורו.
כאשר אסיים לשרטט את המצב הקיים אוכל להתייחס לשאלה מה עושים מכאן ולאן חותרים. כבר עכשיו ברצוני לעשות "ספויילר" ולהודות שאין באמתחתי הבטחה לניצחון מוחלט אלא אוסף של אפשרויות, כולן בעלות חסרונות ניכרים, שמתוכן נאלץ לבחור (או שההיסטוריה תכתיב לנו) אפשרות שתיראה פחות גרועה מאחיותיה.
פרק א' – העבר
אין דרך טובה יותר להשיק פרויקט חילוני מאשר באמצעות ספר כמו "מדינת היהודים", ספרונו הדק של הרצל משנת 1896. מדובר באחד מספרי החזון החילוניים ביותר שנכתבו אי פעם. זהו חזון בירוקרטי, כמעט טכני, נטול כל משיחיות. המבוא שבו מנתח הרצל את מצב היהודים באירופה בתקופתו מצמרר ביכולתו לחזות את האסון הנורא אליו נעה יהדות זו. הפתרון יורד לפרטים, והפער בין הפרטים הללו למציאות שהתהוותה מהם הוא קיצוני. הציונות של "מדינת היהודים" נקיה מכל האלמנטים שהיום מאפיינים אותה. היא אדישה לטריטוריה (ארץ ישראל או ארגנטינה? ניקח את מה שיתנו לנו), מתעלמת לחלוטין מספר התנ"ך, מסרבת להכיר ברעיון שהעברית – שפת הקודש - תאומץ כשפה במדינת היהודים, ומציעה דגל נטול סמלים דתיים שבבסיסו מסר חברתי – שבעה כוכבים שייצגו את שבע שעות העבודה היומיות. את הרבנים מציע הרצל להחזיק בבתי הכנסת כפי שהצבא יוחזק בקסרקטינים – לשניהם לא תהיה דריסת רגל בניהול המדינה.
למרבה הצער, "מדינת היהודים" הוא אי נדיר של שפיות חילונית בתולדות הציונות. התחלות ציוניות יש גם לפני כן: מספרו של משה הס "רומי וירושלים" ועד העליה הראשונה. כמובן שלאחר פרסום הספר מתחילה ההתפתחות הגדולה עם הקמת הקונגרס הציוני. אולם אף אחד, כולל הרצל עצמו בכתביו המאוחרים יותר, לא יעז לשרטט חזון כה חילוני כמו זה שמוצג בספרון הזה.
למעשה, די מדהים לראות עד כמה הספרון הזה, שנחשב לספר היסוד של הציונות, חורג מהזרם המרכזי הציוני. עוד תגיע ממשלת הימין שתרצה להוציא אותו מתוכנית הלימודים ותציג אותו כאנטי ציוני. לפניו ואחריו, תולדות הציונות רוויות ביהדות, על גווניה הדתיים, וכאמור גם הרצל עצמו מאמץ במהרה שיח יהודי דתי יותר. מדוע?
