כל הקיצין
נהימת הקטר ושקשוק הקרונות העירו אותו. הדירה רעדה והנברשת רטטה והתנודדה מעליו בשני מקצבים שונים. הוא לא היה צריך לבדוק את השעון, השעה הייתה עשרה לשש. הרכבות בגרמניה יוצאות בדיוק בזמן. הלוואי שיכול היה להתיישר ולהימתח ולו לרגע, אלא שבשביל זה הוא יהיה חייב להוציא את רגליו אל מעל למשענת הספה שעליה שכב, ספה שהייתה קצרה מדי לגופו הארוך. האמת היא שהיה יכול להמשיך ולישון עוד שעות.
לא הייתה לו סיבה להיות כל כך עייף. הימים האחרונים היו רגועים למדי. לא הייתה לו סיבה, אבל הוא היה מותש. הוא ניחש ששוב חלם סיוטי מלחמה, למרות שלא זכר מאומה. כמה רצה להמשיך ולהתענג על החמימות שאפפה אותו ושהלכה והתפזרה. הוא משך את השמיכה הדקה בעזרת כפות רגליו אל משענת הצד של הספה וניסה לייצר מעין כיס. לאחר מכן כרך את שולי הסדין אל מתחת לצידי גופו ונאחז במצב הנים־לא־נים.
שקשוק הקרונות התגבר, והוא מתח את השמיכה מעל פניו ושכב ללא תזוזה. הנברשת הטילה הלוך ושוב קרניים של שמש על השמיכה המתוחה. עיניו בהו בכתמי הצל שצוירו על השמיכה. הוא המתין שהרטט יחלוף.
כאב בטן מוזר הציק לו, וצמרמורת קור חלפה בגופו. כתם אחד משך את תשומת ליבו במיוחד. הוא השתדל להבין מה הוא רואה, התאמץ להתמקד ולהתרכז, עד שראה גור כלבים. גור בודד עזוב, בוהה במרחב של גבעות. הוא התבונן בגור הבהיר השמנמן, ששערות הפרווה שלו נצנצו בשמש. הגור היה חסר שקט. הוא קם, נבח, התיישב, נבח ושוב קם. הוא ניסה לשמוע את קול הנביחות, אבל לא הצליח.
רעש יריות עמום נשמע מרחוק. הוא צמצם את עיניו בניסיון לחדד את התמונה. זנבו של גור הכלבים כשכש ברפיון והחליק על האדמה, כמו היה נאבק להתקדם אל מתחת לישבנו של הגור ולא מצליח. הוא התקרב וניסה להבין ממה הכלבלב מודאג. האם הלהקה המשיכה והותירה אותו מאחור? אולי איבד את אחיו הגדולים? ואולי דווקא הקדים את כולם ופתאום מצא את עצמו לבד?
הנביחות של הגור הפכו ליללות. בכל פעם שיילל הוא מתח את חוטמו הקטן הסולד לעבר השמיים. עיני הגור והלחלוחית שבקצה אפו הכהה עוררו בו חמלה. הוא השתופף וניסה להקרין על החיה הקטנה רוגע, להראות לה שהיא לא לבד, אך הגור הקטן התעלם ממנו והמשיך ליילל.
הרצון ללטף אותו התעורר בו בזמן שכאב הבטן שוב הופיע והביא אותו להתבונן בבטן העגלגלה של הכלבלב. שני כתמים נוספים נראו לו כידיו שלו המרימות את הגור. הוא התבונן בגור ובעיניו הטובות, והגור החזיר לו לרגע מבט נוגה, אבל מיהר ושב ליילל. מה יש, גור? חשב בניסיון להבין את נפשו ואחז בו בעדינות וכרבל אותו קרוב לגופו שלו. באופן מוזר היה לו ריח של תינוק אנושי. תערובת של חמיצות ומתיקות. מה יש, גור? הוא עדיין לא שמע את היללות.
כאב הבטן שלו התעצם, והוא שמע את עצמו גונח. נדמה היה לו שהוא שומע מכות להבים של מסוק באוויר. הוא חש את עצמו מערסל את הגור כשעוד יללה ללא קול יצאה ממנו. אבל אז — כשיילל הגור שוב — נעלם הכאב בבטנו והוא שמע ״אי״ ו״מא״, הגור מתח את גרונו ויילל. הפעם משך את היבבה ואפו הזדקר אל האופק, והוא שמע בבירור את היללה "אימא".
הוא העיף מעל עצמו את השמיכה ומיהר לשאוף אוויר מלוא ריאותיו, כדי להשתחרר מתחושת המחנק. הבית רטט מעוד רכבת שחלפה. רורשאך מחורבן, חלפה המחשבה בראשו כששם לב שהוא אוחז בעוצמה בכרית הספה.
הוא נותר לשכב בעיניים פקוחות זמן־מה, אולי אפילו שעה. החמימות שאפפה אותו קודם לכן התפזרה כליל, אבל הוא כבר לא שם לכך לב. השקט חזר, והבית הפסיק לרטוט בפעם המי־יודע־כמה. הוא התבונן לצדדים. השטיח שלמרגלותיו דרש ניקוי, והספה — החלפה. תמונה גדולה של הכותל הייתה תלויה באלכסון על הקיר.
לבסוף הוא קם, חלף לצד התמונה ולא נגע בה. הוא פתח את הדלת, אסף שקית עיתונים לבנה מוארכת משטיח הכניסה והשליך אותה אל שולחן חום שעמד צמוד לקיר.
בשירותים שטף פנים וצחצח שיניים מעל הכיור הקטן. הוא שלף מסרק מנרתיק טיסות עסקים, החליק במהירות את שערו החום בהיר ויצר שביל בצד. אחר־כך החזיר לנרתיק את המסרק, המברשת והמשחה ודחס אותו לארון תרופות ששימש גם מראה.
כשחזר לחדר קיפל את השמיכה ואת הסדין וטמן אותם ואת הכרית במגרה שמתחת לספה. מהמקרר הקטן מזג לעצמו מיץ תפוזים. הוא הוסיף ״מיץ תפוזים״ ו״גבינה״ לרשימה שבה כבר הופיעו ״ירקות״ ו״פירות״ והשליך את הקרטון לפח האשפה. אז נזכר ורשם ״ספה״ ו״שמיכה עבה״. לפני שהניח את העט העיף מבט לאחור והוסיף לרשימה ״תמונה חדשה״.
כשרתח הקומקום הוא מזג את המים אל מסנן שנח על ספל גדול. בזמן שהמתין הוא שלף מספריים ממגרה וקצץ עלה יבש מצמח שעמד על אדן החלון, מילא כוס מים והשקה את העציץ. כשסיים זרק את פילטר הקפה אל כיור מטבח קטנטן, אחז בספל וניגש אל החלון הגדול.
עיניו הירוקות גמעו את הנוף, והוא חש את העונג בהתבוננות במראה החדש של הנוף הישן. אובך כיסה את הבניינים האפורים שבמזרח, וקרני האור הציצו לעבר המגדלים שבמערב. הוא לגם מהקפה בעודו מנסה להתעלם מהחד־גוניות שעטפה את הבניין ולקלוט לתוכו את הרעננות של החלק המערבי של ברלין.
החולצה שלבש הייתה מקומטת. הוא שלף מתוך הספה מגהץ, אבל מאחר שלא היו צפויות לו שום פגישות, לא מיהר לגהץ אותה. את המכנסיים אפילו עוד לא לבש, והם נחו על כיסא שעמד צמוד לשולחן משרדי גדול ובמרכזו מסך של מחשב. הטלפון צלצל.
״אוסקר,״ ענה בחיתוך דיבור מזרח ברלינאי.
״הֶר אוסקר, זו גברת בראון מהבנק,״ פתח בגרמנית הקול הנשי מעבר לקו.
״אָה, גוּטה מוֹרְגֶן,״ הוא המשיך להדגיש את חיתוך הדיבור שהייתה בו נוקשות של הגייה רוסית.
״אני ממש מצטערת,״ היא השתהתה לשנייה קלה והמשיכה, ״אבל אין לנו ברירה אלא להגביל לך את החשבון.״
״מה?״
״חריגת המסגרת שלך גדולה מדי.״
״חריגה? איך יכול להיות?״
״אני רק ממלאת הוראות,״ השיב הקול, ״מצטערת.״
״אבל—" הוא לא הצליח להבין, ״רק לפני שבוע היו שם יותר מחמישים ושלושה אלף יורו.״
״אני לא רואה דבר כזה,״ היא ענתה בקרירות, ״וגם אם כן, הרי שזה כנראה נמשך. נכון לעכשיו אתה במינוס.״
״מה זאת אומרת, גם אם כן?״ הוא הִקְשָה, ״זה צריך להופיע ברישומים.״
״אני לא רואה את הפעולה הזו,״ היא המשיכה באותה נימה עניינית, ״וגם לא פעולות אחרות.״
״תני לי רגע להיכנס לחשבון.״
הוא מיהר אל המחשב.
הוא סקר את היסטוריית התנועות בחשבון שלא שפכה אור על שום דבר שזכר. יש רק ארגון אחד, הוא ידע, שיכול לבצע פעולה כזו מבלי להשאיר עקבות. ״תעזבו אותי בשקט ותנו לי לחיות,״ מלמל ועיסה את רקותיו, ״אני רוצה להיות לבד.״
״סליחה?״ הוא שמע את קולה שהתרומם קלות.
הוא מיהר להתעשת. ״מצטער. אמרתי שאני אטפל בזה לבד. תודה, אווה. סליחה, אני מתכוון מיס בראון.״
״צר לי,״ חזרה ואמרה.
״יַה, יַה,״ השיב, יודע שאין טיפת כנות בדבריה, וניתק.
שלוש שנים של שלווה חלפו. הם עלו עליו.
ההנחה שלו שאחרי מספיק זמן הם יעזבו אותו לנפשו הייתה שגויה. הוא טעה כשהעריך ששלוש שנים הן די זמן, והוא טעה כשחדל לקפוץ ממקום למקום ובמקום זאת בנה לו שגרה. ולבטח שגה כשחזר לאירופה. הם מצאו אותו והם סוגרים עליו. התקווה לחיות במנוחה התפוגגה.
הוא שלף את העיתון מתוך השקית ופרס אותו. "ישראל הסתבכה שוב", אמרה הכותרת בגרמנית. תת־הכותרת הכריזה, "גורלו של החייל שנותר מאחור לא ברור." הוא העיף מבט מהיר בכתבה תוך הליכה חזרה אל החלון והשליך את העיתון במהופך על השולחן המשרדי הגדול. לא היה לו שום רצון להתחיל לקרוא על ישראל ועל הבלגן שם. כשאסף אליו את ספל הקפה, צדה עינו מודעה על יציאה של סרט חדש של ג'יימס בונד ועוד כתבה על שחיתויות בהונגריה ובפולין.
הטלפון חזר וצלצל. הוא התבונן בו ולא זז ממקומו. הוא לא רצה לדבר עם אף אחד. ממילא לא היה לו עם מי לשוחח על מה שבאמת הטריד אותו. הצלצול פסק והחל בשנית ואז בשלישית. הוא הרים את האפרכסת.
״דוד, תחזור הביתה עכשיו,״ נשמע הקול הנשי שדרך את שריריו.
״שייסה,״ הוא קילל בגרמנית.
״זה בנימין, ואל תקלל,״ ענתה, גם היא בגרמנית.
הוא הביט בכותרת העיתון. ״זו מלכודת.״
״אל תתחיל. זו לא מלכודת.״
״איך את יודעת שלא?״
״מה נראה לך? שתכננו שהוא יישאר מאחור?״
״לא יודע. אבל גם אם לא, זה מסתדר להם. ניצול הזדמנות.״
״דוד, תחזור.״
״בתור מה את אומרת לי את זה? זו בקשה, הוראה או פקודה?״ שאל לאחר שהרהר רגע קל.
היא ניתקה, והוא שמע מייד את הרשרוש מאחורי הדלת וראה את המעטפה מחליקה מתחתיה.
הוא ניגש, הרים ופתח אותה. היו בה דרכון מזויף, כרטיס טיסה וכסף. הינה לך התשובה, הוא חשב. לא נותרה לו ברירה אלא להתמודד עם זה אחת ולתמיד. האפשרות האחרת, שימשיכו לרדוף אותו והוא ימשיך לברוח לנצח, כבר לא באה בחשבון מבחינתו. הוא ניגש ומשך את הטרולי מתחת לספה.
* * *
קצב הצעדים של דוד ביציאה מהטרמינל היה מהיר. הוא ידע שהסיכון שמישהו מיותר יבחין בו יקטן ככל שיסתלק מהר יותר. גלגלי הטרולי תקתקו בכל פעם שחלף על פני סדק בריצוף. הוא יצא אל האור, התגבר על הסנוור מהשמש וחש היטב את הכיווץ בבטנו ואת המתח בכתפיו. הוא הבחין בשני נהגי מונית במדים שחורים, חשד שהם סוכנים והאט.
״טקסי?״ הוא ראה אותם סוגרים על מסלולו ועצר.
״וֶולְקַם טוּ דֶה הוֹלִי לֶנד, סֵר,״ ניגש אליו מהצד נהג אחר.
מהפח אל הפחת, חשב דוד כשהתבונן בו. הנהג היה שחום, מרושל במראהו. חולצה פרחונית הסתירה כרס הגדולה ונעליו היו משובצות בפיסות מתכת כסופות.
״איטלי? פראנס?״ המשיך הנהג.
״ג'רמני,״ דוד בחן את כובע הקסקט הלא אופנתי שחבש הנהג לראשו.
״אוֹבִידֶרְזֵהֶן,״ אמר הנהג, פניו קורנים כמו הגישו לפניו אוצר.
״יֶס,״ השיב ולא התכוון להסביר לו שאמר להתראות.
״תל אביב? ירושלים?״
״באר שבע,״ אמר במבטאו הברלינאי.
״קָם, אַיי טֵיְיק יוּ.״ גורמט המגן־דוד שהתנוסס על חזהו ואבן הטורקיז שבמרכזו נצנצו. דוד הצטרף אליו, והם צעדו לעבר המונית.
שלושה חיילים חמושים חלפו למולם. ״השירות בצבא הוא חייב כאן,״ אמר הנהג. ״זה למה כי יש לנו את הצבא החזק ביותר בעולם. כולם פה בטוח. יוּ נוֹ אֵפְרֵייד,״ הוא הנהן נמרצות בראשו. ״גם אני שירות של צבא, אִינְפוּרְמֵיישֵן. כומתה גְרִין,״ הוא הרים ידיו כאילו לסמן חבישה של כומתה ואז פתח עבור דוד את הדלת. הנהג נטל ממנו את הטרולי והחווה בידו תנועה מוזרה, ״וולקם טו מיי אופיס. נוט אופיס שלוש־שש־חמש. ג'סט אופיס.״ הוא צחקק, הפסיק ומיהר סביב הרכב כשהבחין שדוד נכנס וטרק את הדלת.
״יוּ ויזיט הולי פלייס? מֵנִי הוֹלי פְּלֵיְיס אין איזראל, דה הולילנד,״ הנהג בחן את דוד במראה, ״יוּ מַסְט גוֹ טו ג'רוזלם. מסט. דה אולד סיטי. ורי ביוטיפול. דה האוס מאונטיין. וֶרִי וֶרִי ביוּטיפוּל. וֶרִי מָאץ' הולי. יוּ מָסְט גוֹ.״
״טֶמְפֵּל מָאוּנְט,״ תיקן דוד את האופן שבו תרגם הנהג את הר הבית ושם לב לזמזום המוכר של מזל״ט.
״יס דֶה טֵמְבֵל. יוּ מסט וִיזִיט. אֹלְסוֹ ג'וּדה דֵזֵרְט. וֵרי הוֹלי ווֹאטֶר.״
מדבר יהודה, מים קדושים, איזו הזיה, חשב דוד ובהה באוסף הגורמטים שהשתלשלו מהמראה. ביציאה מהשדה כבר עמדו בפקק תנועה.
״אַיי דוֹנְט גֵט אִיט,״ פתח הנהג ותופף על ההגה. ״יש לנו כבישים כמו באירופה, אבל התנועה כמו בתאילנד. הייתי שם לפני שנתיים,״ הוא קרץ לעברו במאור פנים שכבה מייד, ״עם אשתי. נו בודי מסאז'.״
הטלפון בקדמת הרכב צלצל. ״סְפִּיקִינְג דֵה דֵבֶל,״ מלמל הנהג וקיבל את השיחה.
״חזקי, איפה אתה?״ נשמע קול נשי עם מבטא מרוקאי מבוגר.
״בעיצומו של מבצע להפלת ראש הממשלה, עליזה, איפה אני יכול להיות?״
״תשמור עצמך, יחזקל. אתה והפה הגדול שלך.״
״ממה?״
״אל תהיה ג'מס בונד. אל תיקח כל אחד. בלי סיכונים.״
״עליזה. מה יש לך?״
״מתי אתה חוזר?״
״בלילה.״
״תחזור הבית בשלום.״
״מה יש לך?״
״לא יודעת. המצב לא טוב.״
״טוב, עליזה, אני עם לקוח. ביי.״
הוא חייך בהתנצלות לדוד. שלוש חיילות חמקו החוצה ממכונית שהייתה תקועה לפניהם. הן חלפו לצד המונית ושלחו אליהם חיוכים רחבים.
״'קרביות,״ זרק הנהג בגאווה גדולה, ״נשים בהולילנד פַיְיטֶרְס.״
דוד עקב אחריהן במבטו כשהן דילגו בקלילות מעל גדר ההפרדה וחצו את הנתיב השני.
״בן כמה אתה?״ שאל הנהג כשהבחין במבטו של דוד.
״שלושים וארבע.״
״וֶרי גוּד, בג'ודיאיזם, שלוש ועוד ארבע זה שבע. מספר קדוש. נשוי?״
דוד הניד בראשו.
״וֶרי סְמַארְט,״ אמר הנהג שבע רצון, ״אם אתה להיות צריך ליידי, אני עושה לך אחת. הוֹלִי ליידי. הכול בארץ הקדושה וֶרי קדוש. מִספר קדוש, אישה קדוש. נישואין, הו, הו, בכלל קדוש. מאוד־מאוד קדוש.״
זו הולכת להיות נסיעה ארוכה, חשב דוד.
שתי ניידות חלפו לפניהם ושיירת לימוזינות בעקבותיהן. רעש הסירנות היה מטריד.
״לוּק דֶם,״ סינן הנהג, ״למה לעזאזל הם צריכים לסגור את הכביש בשבילו אם המוסד שלנו שומר עליו?״
״ג'י אס־אס,״ אמר דוד.
״נו אס־אס היר,״ מיהר הנהג להבהיר.
״ג'י אס אס,״ הדגיש דוד את האות הראשונה, ״ג'נרל סקיוריטי סרביס.״
״כן, השב״כ,״ חזר אחריו הנהג בעברית, ״ג'י אש־אש. אז שייתנו למוסד לעשות את זה.״ הוא ניסה לשוות לֹמילה "מוסד" מבטא אמריקאי והנהן להסכמה עם עצמו. ״שיעשו כל מה שצריך, העיקר שיפסיקו לחסום לנו את הכבישים.״
שתי ניידות נוספות חלפו ממולם ודוד תהה מה עדיף, רעש הסירנות או הקשקושים של נהג המונית.
״הוא ראש הממשלה המושחת ביותר שהיה אי פעם למדינה הזו,״ המשיך הנהג כשחזר השקט.
״בינתיים," השלים דוד אחריו באנגלית, ״אתה לעולם אינך יודע מי הבא בתור.״
״יס,״ הוא משך בלשונו את המילה, ״בטח שאני יודע.״ עיניו הפעורות התבוננו בדוד במראה.
דוד שתק וקיווה שהפַּחַת ישתוק גם הוא. הוא פתח חלון והציץ לשמיים. הפעם לא ראה או שמע מזל״ט והדריכות שלו פחתה.
״אומרים שהוא בדיוק כמו הנשיא של היונטד סטץ, כל מה שמעניין אותו זה העושר הפרטי שלו. למדינה אין מחצבים, אבל לו יש, זהב, כסף ופלטינה מועשרים. זה הסיבה שהם תומכים אחד בשני,״ הוא שלח בדוד מבט של מי שממתיק עימו סוד.
״זהב ופלטינה מועשרים״, זה ביטוי חדש, חשב דוד בגיחוך. הוא חייב לזכור את הביטוי.
שוטר תנועה סימן להם שהכביש פתוח והם יצאו לדרך.
״תשמע מה שאני אומר. אנחנו נגמור פה מדינת עולם שלישי. רק כסף, כסף, כסף. בלי חינוך. בלי ערכים. בדיוק כמו דה ארצות הברית.״
דוד עצם את עיניו, לא השיב ולא הקשיב. רצף המילים נמשך זמן־מה אך לבסוף דעך. את יתר הנסיעה הם העבירו בדממה.
לפני בית קמה דוד הראה לנהג פתק וידע שיניח שנכתב על־ידי מישהו אחר. "מושב תקומה. משק 730".
הנהג העיף מבט מהיר. ״זה יעלה יותר,״ אמר ופנה לכיוון נתיבות, ״וֶרי פָאר. וֶרי וֶרי פָאר.״
״נוֹ מִיטֵר?״ אמר דוד וקיווה שהנהג יודע איך אומרים מוֹנֶה באנגלית.
״הו, נוֹ מִיטֵר. קילוֹמִיטֵר, מֵנִי מֵנִי קילוֹמִיטֵר.״
דוד הבין שזה אבוד. אין עם מי לדבר. הוא שתק והתבונן בשדות החיטה המצהיבים שהשתרעו משני צידי הכביש.
*המשך הפרק בספר המלא*
