פתח דבר


אני כותבת בתחילתו של הסתיו, והימים הם עדיין ימי מלחמה. שנה לאחר אותו יום באוקטובר, שכל שמות התואר הקשים שהוצמדו לו מאז אינם יכולים לבטא את גודל הנוראות שלו, והאופק ממשיך להיות אפל: עם אותה הנהגה שכשלה בתפקידה, ומבלי שכל החטופים חזרו לארצם, העקורים לביתם, החיילים לחייהם האזרחיים, והאזרחים לשגרתם.


יום אחד התקופה הזאת תהיה היסטוריה. אבל עכשיו אנחנו חיים וחווים את מה שדפי ההיסטוריה לא יוכלו אף פעם באופן מלא לתקשר: את התוגה המתמדת לנוכח כל־כך הרבה סבל; את האימה שמתעוררת כל פעם מחדש כשחושבים על מה שקרה ועוד קורה; את המועקה, והדאגה, והתסכול, והזעם. ויום אחד, ממרחק השנים, בנקודה כזאת או אחרת של חייו, יסתכל על עצמו כל אדם שחי כאן עכשיו וישאל את עצמו איך הוא היה באותם ימים נוראים: איך הוא התנהל במרחב הפיזי והנפשי. ויקטור פרנקל, בספרו הידוע האדם מחפש משמעות, שבו הוא מספר על חוויותיו הקשות כאסיר במחנה ריכוז בזמן מלחמת העולם השנייה, אומר:


"יש שני גזעי אדם בעולם הזה, ושני אלה בלבד: 'גזע' האדם ההגון ו'גזע' האדם הלא־הגון. שניהם נמצאים בכל מקום; הם חודרים לכל קבוצות החברה. שום קבוצה אינה כל־כולה אנשים הגונים או לא הגונים. מבחינה זו שום קבוצה אינה 'טהורת גזע' — ולכן יכולת למצוא מעת לעת אדם הגון בין זקיפי המחנה."1


באותה רוח, בעמודים הבאים אציע דיכוטומיה נוספת, אבל הפעם לא בין שני 'גזעי' אדם, אלא בין שתי עמדות חיים: אהבה או אי־אהבה. אדם, כל אדם, יכול לחיות לאור הציווי 'ואהבת לרעך כמוך', או לסרב לחיים כאלו.


אבל מה בדיוק הציווי מצווה? לתשובה על שאלה זו ממש מוקדש הספרון שלפניכם.