המלך לא ידע אז שאהבתו הגדולה ביותר תהיה גם החורבן שלו — וגם לא ששניהם יתגלמו בדמותה של ילדה אנושית קטנה וחסרת אונים.
היא הייתה משב בודד של חיים במרחב אינסופי של ריקבון, בת־התמותה החיה היחידה בטווח של מאות קילומטרים. הילדה הייתה אולי בת ארבע, אולי שמונה — היה קשה לדעת, כי היא הייתה כל כך, כל כך קטנה, אפילו על פי אמות מידה אנושיות. רק יצור קטן ושברירי עם שיער שחור חלק, שהסתיר עיניים אפורות גדולות.
במקום כלשהו, קבורים מתחת לקורות חרוכות ואבנים מתפוררות, שכבו כנראה בני משפחתה של הילדה, מרוסקים ללא היכר. או אולי גופותיהם המושחתות הושארו בחוץ בלילה ונלקחו משם על ידי טורפים, בדיוק כמו אלה שארבו עכשיו לילדה, מביטים בה באותה מידת עניין בה נץ מסתכל על ארנב.
בני האדם, כמובן, לא היו יותר מכך בעולם הזה — טרף, מטרד — לעיתים קרובות שניהם.
שלושת הגברים המכונפים נחתו לפניה, מחייכים לנוכח מזלם. הילדה הקטנה החלה מייד להיאבק בהריסות שמִסמרו אותה למקום. היא זיהתה מה הם — זיהתה את שיניהם המחודדות ואת כנפיהם השחורות וחסרות הנוצות, ואולי היא אפילו זיהתה את המדים שהם לבשו, הסגול העמוק של מלך ההייאג', מלך ילודי־הלילה. אולי הגברים ששרפו את ביתה לבשו מדים זהים לאלה.
אבל היא לא יכלה לרוץ. בגדיה היו קרועים והסתבכו בהריסות שהקיפו אותה. היא הייתה חסרת אונים, קטנה מדי בשביל להזיז את האבנים.
"תסתכלו על זה. טלה קטן." הגברים התקרבו. כאשר אחד מהם הושיט את ידו אליה, היא נהמה כלפיו, תופסת את קצות אצבעותיו בין שיניה הקטנות והקהות.
החייל סינן משהו ומשך את ידו, בזמן שבני לווייתו צחקו.
"טלה? יותר כמו נחש צפע."
"או נחש זעמן," אחר לעג.
החייל שננשך שפשף את ידו, מנגב כמה טיפות בצבע שחור־ארגמן. הוא החל לגשת לכיוון הילדה. "לא משנה," הוא רטן. "יש להם את אותו הטעם. ואני לא יודע מה איתכם, בני זונות, אבל אני רעב אחרי לילה כזה ארוך."
אבל אז כיסה אותם צל.
הגברים קפאו על מקומם. הם השפילו את ראשיהם בקידות מלאות יראת כבוד. האוויר הצונן רטט, החשֵכה מתפתלת סביב פניהם וכנפיהם כמו להב המלטף גרון.
מלך ההייאג' לא פצה פיו. הוא לא היה זקוק לכך. ברגע שנוכחותו נתגלתה, כל לוחמיו השתתקו.
הוא לא היה הערפד החזק ביותר מבחינה פיזית. הוא לא היה הלוחם הנועז ביותר, וגם לא המלומד החכם ביותר. אבל נטען כי זכה לברכתה של האלה ניאקסיה בכבודה ובעצמה, וכל מי שפגש אותו אי פעם נשבע שזו האמת. עוצמה קרנה מכל נקבובית בגופו, והמוות הכתים כל נשימה שלו.
חייליו לא אמרו דבר כשפסע לעבר הריסות הבית הקטן.
"הרישאנים הושמדו באזור הזה," אמר אחד מהם, לאחר כמה רגעים ממושכים. "שאר האנשים שלנו עברו צפונה ו —"
המלך הרים את ידו והלוחם השתתק.
הוא כרע ברך לפני הילדונת, שהביטה בו בכעס. כל כך צעירה, חשב. חייה, רק קומץ של שנים, היו כאין וכאפס לעומת מאות שנות קיומו. ועם זאת, היא בהתה בו בשנאה יוקדת, עיניה בהירות וכסופות כמו הירח.
"מצאתם אותה פה?" שאל המלך.
"כן, אדוני."
"האם היא הסיבה לדם על היד שלך?"
גל צחקוקים חנוקים נשמע מהחיילים האחרים.
"כן, אדוני." התשובה הייתה קצת מבוישת.
הם חשבו שהוא לועג להם. לא. זה לא היה קשור אליהם כלל.
הוא ניגש אל הילדה, אשר הסתערה עליו בשיניה. הוא נתן לה לנשוך — לא הזיז את ידו, גם כאשר שיניה, קטנות ככל שהיו, שקעו עמוק לתוך האצבע המורה הכחושה שלו.
היא הביטה היישר בעיניו, בלי למצמץ, והוא החזיר לה אותו מבט בעניין הולך וגובר.
זה לא היה מבט של ילדה מבוהלת, שלא ידעה מה היא עושה.
זה היה מבט של יצור, שהבין שהוא מתמודד פנים אל פנים עם המוות, ועדיין בחר לירוק בפניו.
"נחשה קטנה," הוא מלמל.
הגברים מאחוריו צחקו. הוא התעלם מהם. זו לא הייתה בדיחה.
"את לבד?" הוא שאל ברכות.
הילדה לא ענתה. היא לא יכלה לדבר כששיניה נעוצות בעורו.
"אם תשחררי אותי," הוא אמר, "אני לא אפגע בך."
הילדה לא נענתה לו, והמשיכה לבהות בו בזמן שדם שחור זלג במורד סנטרה.
זווית שפתיו של המלך התרוממה. "טוב מאוד. את לא צריכה לבטוח בי."
הוא חילץ בכוח את אצבעו, ואז שחרר בזהירות את הילדה מההריסות בעודה נאבקת בו. גם בעיצומה של התנגדותה האלימה, היא נותרה דוממת. ורק ברגע שהוא הרים אותה — בשם האלה, היא הייתה קלה כל כך, עד שהיה יכול להחזיק אותה ביד אחת — הוא קלט עד כמה היא פצועה, ושבגדיה הקרועים ספוגים בדם. ניחוחה המתוק חדר לנחיריו בזמן שהוא משך אותה אליו, אל חזהו. היא התנודדה על סף אובדן הכרה, אבל נאבקה בתחושה, כשכל גופה מתוח.
"תנוחי, נחשה קטנה. שום נזק לא ייגרם לך."
הוא ליטף את לחייה, והיא ניסתה לנשוך שוב, אך ניצוץ של קסם הופיע בקצות אצבעותיו. עם לחישת הלילה הזו הגיעה שינה נטולת חלומות, עמוקה מכדי שאפילו הדבר הקטן והמרושע הזה יצליח להתנגד.
"מה אתה רוצה שנעשה איתה?" שאל אחד החיילים.
המלך חלף על פניהם. "כלום. אני אקח אותה."
רגע של דממה. אף על פי שהוא לא יכול היה לראותם, המלך ידע שהם מחליפים ביניהם מבטים מבולבלים.
"לאן?" שאל אחד מהם לבסוף.
"הביתה," ענה המלך.
הילדה ישנה, יד אחת נצמדת בחוזקה לחולצת המשי של המלך — עדיין נאבקת, בדרכה הקטנה, גם בשנתה.
הביתה. הוא ייקח אותה הביתה.
מפני שמלך ערפדי ההייאג' — שליט בית הלילה, שבורך על ידי האלה ניאקסיה, ואחד מהגברים החזקים ביותר שהתהלכו בעולם הזה או הבא — ראה רסיס ממנו בילדה הזאת. ושם, בדיוק מתחת לאגרופה הקמוץ, משהו חמים וחמוץ־מתוק ניצת בחזהו לנוכח דמותה. משהו מסוכן יותר מרעב.
בעוד מאות שנים, היסטוריונים ומלומדים ילמדו על הרגע הזה. על ההחלטה הזאת, שיום אחד תמוטט אימפריה שלמה.
איזו החלטה משונה, הם ילחשו. למה שיעשה את זה?
באמת, למה.
אחרי הכול, ערפדים מיטיבים לדעת, יותר מכל אחד אחר, עד כמה חשוב להגן על הלב שלהם.
ואהבה, אתם מבינים, היא חדה יותר מכל יתד.
זה החל כאימון. רק משחק קטן, תרגול קטן. משהו שהייתי צריכה להוכיח לעצמי. לא הייתי בטוחה מתי זה הפך לתחביב — המרד הסודי והמביש שלי.
יש שיחשבו שלצוד בלילות זה די מטופש בשבילי, כבת אנוש. בהיותי בעמדת נחיתות משמעותית בהשוואה לטרף שלי. אך הלילה היה הזמן שבו הם פעלו, ולכן זה היה הזמן שבו פעלתי גם אני.
נצמדתי לקיר, הפגיון אחוז בחוזקה בידיי. הלילה היה חמים, מסוג הלילות בהם חום השמש נצמד ללחות המהבילה של האוויר זמן רב אחרי השקיעה. הריח שעמד באוויר כענן סמיך ורקוב — של אוכל מעופש מהאשפה בסמטאות, כן, אבל גם של בשר נרקב ודם חמוץ. הערפדים לא טרחו לנקות אחריהם כאן, ברובע האנושי של בית הלילה.
בני אדם היו אמורים להיות מוגנים פה, בין חומות הממלכה — אזרחים, גם אם נחותים, חלשים יותר מילודי־הלילה בכל מובן. אבל האמת השנייה הזו הפכה לעיתים קרובות את הראשונה לחסרת חשיבות.
האיש, כנפיו מקופלות וצמודות לגבו, היה בן הייאג'. התברר כי הוא אינו מכשף מיומן, מפני שלא השתמש בכשפים על מנת להקל את הציד. או אולי הוא פשוט נהנה מההשפעה של כנפיו על הטרף שלו. חלקם היו שחצנים. הם אהבו שמפחדים מהם.
מקומת הגג, התבוננתי בגבר שארב למטרה שלו — ילד קטן, אולי בן עשר, קטן יחסית כתוצאה מתת־תזונה מובנת מאליה. הילד שיחק בחצר מגודרת של בית חֵמר, מקפיץ כדור על האדמה שוב ושוב, חסר מודעות למוות ההולך ומזדחל לעברו.
זה היה כל כך, כל כך טיפשי מצד הילד, להיות לבד בחוץ בלילה. מצד שני, ידעתי טוב יותר מכל אחד אחר איך לגדול תחת סכנה מתמדת יכול לשחוק אותך. אולי המשפחה שלו דאגה שילדיה ישהו בתוך הבית לאחר רדת החשֵכה מדי יום ביומו בעשר השנים האחרונות. הספיקה רק מעידה אחת, אימא אחת שדעתה הוסחה לרגע ושכחה לקרוא לו לחזור הביתה, ילד כעוס אחד, שלא היה מוכן להיכנס פנימה לארוחת הערב. רק לילה אחד מתוך חיים שלמים.
זה קרה לעיתים כה קרובות.
אבל זה לא יקרה הלילה.
כאשר הערפד זז, זזתי גם אני.
ירדתי מקומת הגג למטה אל המדרכה המרוצפת. הייתי שקטה, אבל שמיעתם של הערפדים הייתה מושלמת. האיש הסתובב, מקדם את פניי עם עיניים קפואות ושפה מעוקלת, שחשפה זיק של שנהב חד.
האם הוא זיהה אותי? לפעמים הם זיהו. לא נתתי לו את ההזדמנות.
זה כבר הפך לעניין שבשגרה, אפשר לומר. שיטה ששכללתי לכדי שלמות במאות לילות בדיוק כמו הלילה הזה.
קודם הכנפיים. שני חתכים, אחד דרך כל אחת מהן — מספיק כדי למנוע ממנו לעוף. עם ערפדי הייאג' זה היה קל. העור הקרומי שלהם היה עדין כמו נייר. אבל לפעמים הייתי תופסת ערפדי רישאן, ואיתם זה היה קצת יותר מאתגר — היה קשה יותר לנקב את כנפיהם עתירות הנוצות — אבל שכללתי את הטכניקה. הצעד הזה היה חשוב, ולכן הוא הגיע ראשון. הייתי צריכה לדאוג שהם יישארו על הקרקע יחד איתי. פעם אחת עשיתי את הטעות ודילגתי על השלב הזה, וכמעט לא שרדתי כדי ללמוד את הלקח.
לא יכולתי להיות חזקה יותר מהם, אז הייתי צריכה להיות מדויקת יותר. אין זמן לטעויות.
הערפד השמיע קול שהיה בין השתנקות כאב לנהמת זעם. פעימות ליבי הפכו לתיפוף מהיר, מזרימות את הדם קרוב יותר לעור. תהיתי אם הוא הריח את זה. העברתי את כל חיי בניסיון להסוות את ריח הדם שלי, אבל נכון לעכשיו, שמחתי על כך. זה גרם להם להתנהג בצורה אידיוטית. הטיפש הזה אפילו לא היה חמוש, ועדיין הוא השליך את עצמו עליי ללא כל דאגה בעולם.
אהבתי את זה — באמת, מאוד אהבתי את זה — כשהם המעיטו בערכי.
להב היישר לצד, מתחת לצלעות. עוד אחד לגרון. לא מספיק כדי להרוג. מספיק לגרום לו למעוד.
דחפתי אותו אל הקיר, להב אחד ממסמר אותו כדי שלא יזוז. ציפיתי את קצה הלהב עם דאיבינת׳ — חומר חזק, משתק ומהיר פעולה, אם כי לזמן קצר בלבד. זה ישפיע רק למשך כמה דקות, אבל לא הייתי צריכה יותר מכך.
אצבעותיו, שקצותיהן תערים, הצליחו להותיר על לחיי רק כמה שריטות, לפני שתנועותיו החלו להיחלש. ובדיוק כאשר ראיתי את עיניו ממצמצות במהירות, כאילו הוא מנסה להעיר את עצמו, הסתערתי.
צריך לדחוף חזק כדי להצליח לחדור דרך עצם החזה.
הצלחתי — מספיק חזק כדי לשבור את העצם, לפתוח את המעבר לליבו. ערפדים היו חזקים ממני בכל דרך אפשרית — הגופים שלהם שריריים יותר, תנועותיהם זריזות יותר, שיניהם חדות יותר.
אבל הלבבות שלהם רכים לא פחות משלנו.
ברגע שהלהב שלי ניקב את החזה שלהם, תמיד שמעתי את קולו של אבי.
אל תסבי את המבט, נחשה קטנה, לחש וינסנט באוזני.
לא הסבתי. לא אז, וגם לא עכשיו. כי ידעתי מה אראה שם בחשֵכה. ידעתי שאראה את הפנים היפהפיות של ילד שפעם אהבתי מאוד, ואיך הן נראו כשהסכין שלי חדרה לתוך החזה שלו.
ערפדים היו ילדיה של אלת המוות. אז קצת משונה בעיניי שהם חששו מהמוות לא פחות מאשר בני אנוש. הסתכלתי עליהם בכל פעם, וראיתי את האימה מתקבעת על פניהם, כשהבינו שהמוות מגיע לקחת אותם.
לפחות בכך, היינו דומים. כולנו היינו פחדנים עלובים בסוף.
דם ערפדים כהה יותר מדם אנושי. כמעט שחור, כאילו לאורך מאות השנים דמם השחיר יותר ויותר כתוצאה מבליעת דם אנושי ודם חיות. ברגע שנתתי לערפד ליפול, הייתי מכוסה בו.
התרחקתי מהגופה. רק אז שמתי לב שהמשפחה בוהה בי — הייתי שקטה, אבל לא שקטה מספיק כדי להימנע מתשומת לב, כשהלכה למעשה עמדתי ממש על סף דלתם. הילד היה כעת אחוז חזק בזרועות אימו. בנוסף, עמדו לצידם גבר ועוד ילדה צעירה יותר. הם היו רזים, בגדיהם פשוטים ומרופטים, מוכתמים מימי עבודה ארוכים. ארבעתם עמדו בפתח, עיניהם נעוצות בי.
קפאתי במקום, כמו איילה שנלכדה על ידי גשש ביער.
מוזר, שאלה היו דווקא בני האנוש המורעבים האלה, ולא הערפד, אשר הפכו אותי מציידת לניצודה.
אולי זה היה כי כשהייתי עם הערפדים, ידעתי מי אני. אבל כשהסתכלתי על בני האנוש האלה, הקווים היטשטשו והתערפלו — כאילו התבוננתי בבבואה מעוותת של עצמי.
או אולי אני הייתי הבבואה.
הם היו דומים לי. ובכל זאת, לא מצאתי שום מכנה משותף בינינו. דמיינתי שאם אפתח את פי כדי לדבר אליהם, לא נוכל אפילו להבין את הקולות שכל אחד מאיתנו ישמיע. הם נראו לי כמו חיות.
האמת המכוערת הייתה שאולי חלק ממני נגעל מהם, באותה דרך שנגעלתי מכל החסרונות האנושיים שלי. ועם זאת, חלק נוסף ממני — אולי החלק שזכר שפעם גרתי אני בבית בדיוק כמו זה — השתוקק לקחת סיכון ולהתקרב אליהם.
אני לא אעשה את זה, כמובן.
לא, אני לא ערפדית. זה לפחות היה גלוי לעין, בכל שנייה, מדי יום ביומו. אבל גם לא הייתי אחת מהם.
מכת קור הצליפה בלחיי. נגעתי בה ואצבעותיי נרטבו. גשם.
הטיפות הפריעו לשתיקה נטולת הנשימות שלנו. האישה פסעה קדימה, כאילו לומר משהו, אבל כבר הספקתי להחליק בחזרה אל בין הצללים.
לא יכולתי להתאפק מלעשות את העיקוף. בדרך כלל, הייתי מטפסת על המצודה, ישירות אל החדר שלי במגדלים המערביים. במקום זאת, טיפסתי מזרחה, קופצת מעל קירות הגינה בדרך אל מגורי המשרתים. החלקתי פנימה דרך החלון, שהשקיף על שיח פרא גדוש בפרחים כחולים כהים, שקרנו בצבע כסף לאור הירח. ברגע שכפות רגליי נגעו ברצפה, קיללתי, כמעט מועדת על ערֵמה של משהו שהרגיש כמו בד נוזלי וגלש תחת מגפיי על העץ החלק.
הצחוק נשמע כמו קרקור עורב, שהתפתח במהירות לקקופוניה של שיעולים.
"מֶשי," קרקרה האישה הזקנה. "המלכודת הטובה ביותר לגנבים קטנים."
"המקום הזה הוא אסון מזוין, אילנה."
"בעעע." היא התקרבה אליי והציצה לעברי דרך עיניים מכווצות, שואפת פנימה שאיפה עמוקה ורעשנית של הסיגר שלה ופולטת את העשן דרך אפה. היא הייתה לבושה בבד שיפון גולש וצבעוני. שיער מפוספס שחור־אפור נערם על ראשה בנפח מרשים. עגילי זהב השתלשלו מתנוכי אוזניה, ועיניה המקומטות נצבעו בגוונים של אפור־כחול בתוספת משיכות נדיבות של כחל.
הדירה שלה הייתה צבעונית ומבולגנת כמוה — בגדים ותכשיטים וצבעים בוהקים פזורים על כל משטח. נכנסתי דרך חלון הסלון שלה, ועכשיו סגרתי אותו נגד הגשם. המקום היה קטנטן, אבל הרבה יותר יפה מבתי הטיט המתפוררים שברובע האנושי.
היא בחנה אותי מלמעלה למטה, משפשפת את צווארה. "אני לא מקבלת שום ביקורת מעכברוש טובע כמוך."
הבטתי למטה על עצמי והחוורתי. רק עכשיו, באור העששית הרך, הבנתי עד כמה אני נראית פרועה.
"אי אפשר בכלל לנחש שאת יפה מתחת לכל זה, אוראיה," היא המשיכה. "את מתעקשת להיראות לא מושכת. וזה מזכיר לי! יש לי משהו בשבילך. פה."
היא נברה בערֵמה המקומטת שלצידה בידיה הגבשושיות מדלקת פרקים, ואז שלפה חופן בד וזרקה אותו לעברי, אל צידו השני של החדר. "תפסי."
תפסתי את הצרור באגרופי, ואז פתחתי אותו. רצועת משי בצבע סגול עמוק יפהפה, עם קצוות רקומים בזהב, שהייתה ארוכה כמעט כמו שאני הייתי גבוהה.
"הזכיר לי אותך." אילנה נשענה על משקוף הדלת ולקחה עוד שאיפה מהסיגר שלה.
לא שאלתי איפה היא השיגה משהו כזה. השנים העוברות לא פגמו באצבעותיה המיומנות — או בחלקלקות שלהן.
"עדיף שתשמרי את זה. אני לא לובשת דברים כאלה. את יודעת את זה."
מדי יום ביומו לבשתי רק שחור, בגדים פשוטים שמשכו מעט תשומת לב ואפשרו לי טווח תנועה חופשי. מעולם לא לבשתי משהו בהיר (אשר ימשוך אליי עיניים לא רצויות), בדים גולשים ומתנופפים (אשר יאפשרו למישהו לתפוס אותי), או בגדים מגבילים (אשר יקשו על היכולת שלי להילחם או לברוח). לבשתי בגדי עור רוב הזמן, גם בחום המעיק של הקיץ. הם הגנו עליי ולא משכו תשומת לב.
נכון, אולי הערצתי דברים יפים כמו כל אחד אחר. אבל הייתי מוקפת בטורפים. הישרדות תמיד קדמה ליהירות.
אילנה גיחכה בלעג. "אני יודעת שגם את אוהבת את זה, עכברושה. גם אם את חוששת מדי ללבוש 'תם. ממש חבל. הנעורים מבוזבזים על הצעירים. גם היופי. זה צבע שהולם אותך. מצידי, תרקדי עם זה עירומה בחדר השינה שלך."
הרמתי גבה בעודי בוחנת את הצבעים הססגוניים שלה. "זה מה שאת עושה עם שלך?"
היא קרצה. "כל זה והרבה יותר. ושלא תעמידי פנים שאת לא."
אילנה מעולם לא הייתה בחדר שלי, ובכל זאת היא הכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שבהחלט הייתה לי מגירה אחת עמוסה בפריטים צבעוניים קטנים, שאספתי לאורך השנים. דברים שהיו ראוותניים מדי בשביל ללבוש בחיים האלה, אבל כאלה שיכולתי, אולי, לחלום ללבוש בעולם אחר.
עד כמה שניסיתי להסביר לה את זה, אילנה לא הבינה את הזהירות שלי. היא הבהירה לי שוב ושוב שנמאס לה — "נמאס!" היא הצהירה — מזהירות.
למען האמת, לא הבנתי איך המכשפה הזקנה שרדה כל כך הרבה זמן, אבל הייתי אסירת תודה על כך. בני האנוש שראיתי בשכונות העוני הבוקר לא דמו לי כלל, והערפדים שהקיפו אותי, אפילו פחות. רק אילנה נמצאה איפשהו באמצע, בדיוק כמוני.
אם כי מסיבות שונות לחלוטין.
גידלו אותי בעולם הזה, אבל אילנה הצטרפה אליו מרצונה החופשי לפני עשר שנים. כנערה צעירה, הייתי מרותקת ממנה. פגשתי רק מעט בני אנוש אחרים. לא הבנתי אז שאילנה הייתה, גם בין בני האנוש, די… ייחודית.
אילנה נגעה בצווארה שוב. הבנתי שהבד האחוז באגרופה לא היה אדום, או לפחות לא במקור. התקרבתי קצת והבחנתי בפצעים שעל גרונה — שלושה סטים של שני פצעים. ואז הבחנתי בתחבושת שעל מפרק כף ידה, שכיסתה על עוד — רק ניאקסיה יודעת כמה — פצעים.
ארשת פניי כנראה השתנתה כי היא פרצה שוב בצחוק.
"הייתה ארוחת ערב גדולה הלילה," היא אמרה. "שילמו לי היטב על כך. שילמו כדי שגברים נאים ימצצו את הצוואר שלי כל הלילה. הגרסה הצעירה של עצמי הייתה ממש נלהבת מכך."
לא הצלחתי אפילו לחייך.
כן, לא היה לי שום מושג איך אילנה שרדה כל כך הרבה זמן עד עכשיו. רוב בני האנוש שמכרו את דמם מרצונם החופשי — והיו מעטים כאלה — נהרגו בתוך שנה מתחילת העבודה שלהם. ידעתי יותר מדי טוב כמה מעט שליטה עצמית הייתה לערפדים כשרעב נכנס לתמונה.
היו דברים שאילנה ואני לעולם לא נסכים עליהם.
"אני לא אהיה בסביבה לזמן מה," אמרתי, משנה נושא. "רק רציתי שתדעי, כדי שלא תדאגי."
פניה של אילנה קפאו. גם באור המעומעם, ראיתי אותה מחווירה. "הבן זונה הזה. את הולכת לעשות את זה."
לא רציתי לנהל את השיחה הזאת, על אף שידעתי שהיא תגיע.
"כדאי שתחשבי על עזיבת את העיר הפנימית באופן זמני," המשכתי. "תלכי לשכונות. אני יודעת שאת שונאת את זה שם, אבל אז לפחות —"
"זין על זה."
"זה הקג'ארי, אילנה. לא בטוח פה בשבילך. לכל בן אנוש מחוץ לאזור המוגן."
"אזור מוגן. שכונות העוני האלה. יש סיבה בגללה עזבתי. המקום הזה מסריח מאומללות." אפה התכווץ. "אומללות ושתן."
"בטוח שם."
לא החמצתי את האירוניה בדבריי, כשאני מכוסה בדם, לאחר שחזרתי משם.
"נההה. ביטחון זוכה להערכת יתר. איזה סוג חיים אלה? את רוצה שאני אעזוב, כאשר האירוע הכי מרגש במאתיים שנה עומד להתרחש על סף דלתי? לא, מתוקה. אני לא עושה את זה."
אמרתי לעצמי שאישאר רגועה — ידעתי שאילנה בטח לא תקשיב לי. ולמרות זאת, לא הצלחתי למנוע מתסכול להשתרבב לקולי.
"את מתנהגת כמו טיפשה. זה רק כמה חודשים. או אפילו כמה ימים! אם תוכלי לצאת מפה רק לאירוע הפתיחה של —"
"טיפשה!" היא הטיחה. "זה הוא שמדבר מגרונך? ככה הוא קורא לך, בכל פעם שאת רוצה לעשות משהו שלא בשליטה שלו?"
פלטתי אוויר דרך שיניים חשוקות. כן, וינסנט אכן קרא לי טיפשה, אם סירבתי להגן על עצמי ללא סיבה טובה. והוא גם צדק בכך.
הרובע האנושי אולי עלוב ועני, אבל לפחות לבני אנוש יש שם מַעֲטה הגנה. כאן? לא ידעתי מה יקרה לאילנה, או לכל בן אנוש בתוך העיר הפנימית, ברגע שהקג'ארי יתחיל. במיוחד למישהו שכבר הסכים לוותר על הדם שלו.
שמעתי סיפורים איך השתמשו בבני אנוש בטורנירים האלה. לא ידעתי מה היה אמת ומה בגדר הגזמות, אבל הם גרמו לבטן שלי להתהפך. לפעמים רציתי לשאול את וינסנט, אבל ידעתי שהוא יחשוב שאני חוששת לעצמי. לא רציתי שהוא ידאג בגללי יותר ממה שהוא כבר דאג. וגם... הוא לא בדיוק ידע עד כמה אילנה ואני התקרבנו זו לזו בשנים האחרונות.
היו הרבה דברים שווינסנט לא ידע. חלקים שלי שלא התאימו לחזון שלו, של מי שאני. כמו שהיו בי דברים שאילנה לעולם לא תבין.
ובכל זאת, לא ידעתי מה אעשה בלי שניהם. לא הייתה לי משפחה פה. מי שהיה איתי בבית הזה, כשווינסנט מצא אותי — נהרג. אם קרובי משפחה רחוקים שרדו, הם היו לכודים איפשהו, במקום שלא יכולתי להגיע אליו. לפחות לא עד שאנצח את הקג'ארי. אבל היה לי את וינסנט, והייתה לי אילנה, והם הפכו לכל מה שדמיינתי כמשפחה, גם אם שניהם לא הצליחו להבין את כל הסתירות הפנימיות שהיו בי.
לפתע, כשהאפשרות לאבד את אילנה נראתה מוחשית מדי, ליבי התמלא בפחד וסירב להשלים עם זה.
"אילנה, בבקשה." קולי היה חנוק. "בבקשה, פשוט תלכי לשם."
ארשת פניה של אילנה התרככה. היא תקעה את הסיגר במאפרה גדושה והתקרבה אליי כל כך, שיכולתי לספור את הקמטים סביב עיניה. ידה הגרומה ליטפה את לחיי. היא הריחה מעשן, מבושם ורדים חריף מדי — ומדם.
"את מתוקה," היא אמרה. "עוקצנית אבל מתוקה. בסגנון חומצתי. כמו... כמו אננס."
בניגוד לרצוני, זווית פי התרוממה. "אננס?"
איזו מילה מגוחכת. מההיכרות שלי איתה, היא בטח המציאה את המילה.
"אבל אני עייפה, מתוקה. עייפה מלפחד כל הזמן. עזבתי את הרובע כי רציתי לראות איך זה כאן, וזו באמת הייתה הרפתקה, בדיוק כפי שחשבתי. אני מסכנת את חיי מדי יום כדי להיות פה. וגם את."
"את לא חייבת להתנהג בטיפשות."
"לשים פס הוא סוג של מרד. אני יודעת שאת מכירה את זה לא פחות טוב ממני. גם אם את דוחפת את כל הצבעים לחלק האחורי של השידה שלך." היא ירתה מבט מכוון אל בגדיי המוכתמים בדם. "גם אם את מסתירה את זה בצללים של סמטאות הרובע."
"בבקשה, אילנה. רק לשבוע, גם אם זה לא למשך כל הקג'ארי. הינה." נופפתי בצעיף. "קחי את הדבר הראוותני הזה ותיתני לי אותו כשתחזרי, ואני אפילו מבטיחה שאלבש את זה."
היא שתקה לרגע ממושך, ואז לקחה את פיסת המשי ותחבה אותה לכיסה. "בסדר. אעזוב בבוקר."
פלטתי אנחת הקלה.
"אבל את. את, עכברושית עקשנית..." ידיה הושטו אל פניי, מועכות את לחיי. "את תיזהרי. לא אתן לך הרצאה על מה שהוא מאלץ אותך לעשות —"
התרחקתי מאחיזתה החזקה להדהים. "הוא לא מאלץ אותי לעשות שום דבר."
"נהה!" זזתי בדיוק בזמן, כי הלעג היה זדוני כל כך עד שרסיסי רוק התעופפו מסביב. "אני לא רוצה לראות אותך הופכת לאחד מהם. זה יהיה —" הלסת שלה נסגרה באחת, ועיניה חיפשו אחר פניי, כשגל עוצמתי של רגש חלף על פניה. "זה יהיה ממש משעמם."
זה לא מה שהיא רצתה להגיד, וידעתי את זה. אבל לאילנה ולי היה סוג כזה של יחסים. כל הכנות החשופה, כל העדינות הלא נעימה, הוסתרו בדברים שלא אמרנו. בדיוק כמו שאני לא אגיד בקול שאני מתחרה בקג'ארי, היא לא תגיד בקול שהיא חוששת לי.
ובכל זאת, נדהמתי לראות אותה על סף דמעות. רק עכשיו הבנתי שהיה לה רק אותי. לי, לפחות, היה את וינסנט, אבל היא הייתה לבד.
מבטי נסחף לעבר השעון ומלמלתי קללה.
"אני חייבת לזוז," פלטתי, חוזרת אל החלון. "אל תשתי את עצמך למוות, מכשפה זקנה שכמותך."
"אל תשפדי את עצמך עם המקל הזה שתקוע לך בתחת," היא החזירה לי, מנגבת את עיניה, כל רמז לפגיעוּת הקודמת נעלם.
כלבה זקנה מטורפת, חשבתי לעצמי, בחיבה.
פתחתי את החלון ונתתי לאֵדֵי הגשם הקיצי להצליף על פניי. לא התכוונתי לעצור — משהו כבד יותר השתהה על קצה לשוני, מילים שאמרתי בקול רק פעם אחת למישהו שהרבה פחות הגיע לו.
אבל אילנה כבר נעלמה בחזרה אל חדר השינה שלה. בלעתי את מה שהתכוונתי לומר, וחזרתי אל הלילה.
ברגע שהגשם החל לרדת, הוא ירד בחוזקה. אופייני לבית הלילה. וינסנט התבדח לעיתים קרובות, בדרכו היבשה והצינית, שהארץ הזאת לא עשתה אף פעם חצי עבודה. או שהשמש תקפה אותנו בחומה הקופח, או שהיא נסוגה לגמרי מתחת לשכבות של עננים אפלוליים בצבעי אדום־אפור. האוויר היה כה צחיח וחם עד שאפשר היה להישבע שהוא יבשל אותך בחיים או לחלופין קר כל כך שיסדוק את המפרקים. בחצי מהזמן הירח הסתתר בתוך האובך, אבל כשהיה גלוי, הוא נצץ כמו כלי כסף ממורקים, אורו כה עז עד שהוא גרם לשקעים ולגבעות בחול להיראות כמו גלי האוקיאנוס — או איך שדמיינתי שמשהו כזה ייראה.
הגשם ירד לעיתים נדירות בממלכת ילודי־הלילה, אבל כשהוא ירד — זה היה מבול.
כשהגעתי בחזרה אל הארמון, הייתי ספוגה במים. השביל לצד הבניין היה מסוכן, כל אחיזה באבן הייתה חלקלקה מרוב מים, אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שעשיתי את המסע הזה בגשם, וזו גם לא תהיה האחרונה. כשהצלחתי בסוף להיכנס לחדר השינה שלי, שמוקם קומות רבות מעל הקרקע, השרירים שלי צרבו מרוב מאמץ.
שערי נטף מים. סחטתי אותו, ממטירה סימפוניית טיפות על ספסל הקטיפה שמתחת לחלון, ופניתי אל האופק. היה חם כל כך עד שהגשם זימן ענן אדים כסוף מעל העיר. הנוף מפה היה מאוד שונה מזה של הגג ברובע האנושי של העיר. שם הנוף כלל שורת בתי טיט, כמו ציור של ריבועים חומים בגוונים משתנים מתחת לאור הירח. עם זאת, בלב סיברינאג' — בשטח המלכותי של ילודי־הלילה — כל מבט נשטף באלגנטיות מפוארת.
הנוף מהחלון שלי היה מקבץ סימטרי של פיתולים גליים. ילודי־הלילה שאבו את ההשראה העיצובית שלהם מהשמש והירח — כיפות גג ממתכת, גרניט מלוטשת, צבע כסף שבלט על ויטראז'ים כחולים. מכאן למעלה, אור הירח והגשם כיסו משטח של פלטינה. הקרקע הייתה שטוחה כל כך, שאף על פי שסיברינאג' הייתה עיר ענקית, עדיין זכיתי בהצצה על דיונות החול שבמרחק, מעבר לחומותיה.
הנצח נתן לערפדים הרבה מאוד שנים לשכלל את אומנות החושך, ליצור יופי מסוכן. שמעתי שבבית הצללים, מעבר לים השנהב, הבניינים עוצבו כפי שהם עיצבו להבים, כל מצודה מורכבת ממערכת של צריחים מחודדים מגובבים בצמחי קיסוס משובצים בדם. היו שטענו כי האדריכלות שלהם הייתה הכי מעודנת בעולם — אבל לא ידעתי איך מישהו יכול לטעון דבר כזה, אם הוא היה רואה את בית הלילה כפי שאני ראיתי, מהחדר הזה. גם לאור יום המראה היה מהמם, כשאיש מלבדי לא יכול היה לחזות בכך.
סגרתי בזהירות את החלון, ובקושי סיימתי לנעול אותו עם הבריח, כשנשמעה דפיקה על הדלת שלי. שתי נקישות, שקטות אך תובעניות.
לעזאזל.
מזל שלא חזרתי כמה דקות מאוחר יותר. היה מסוכן לצאת החוצה הלילה, אבל לא הצלחתי להתאפק. העצבים שלי היו מתוחים מדי. הידיים שלי היו צריכות לעשות משהו.
הסרתי במהירות את המעיל שלי וזרקתי אותו לערֵמת בגדים זנוחה בפינה, ואז תפסתי את החלוק שלי וכרכתי אותו סביבי. לפחות זה יצליח להסתיר את הדם.
חציתי את החדר במהירות ופתחתי את הדלת, וינסנט לא היסס לרגע לפני שנכנס פנימה.
הוא הסתכל על החדר במבט קר ושיפוטי. "בלגן פה."
עכשיו ידעתי איך אילנה הרגישה. "היו לי דאגות גדולות יותר מאשר לנקות פה."
"שמירה על הסדר חשובה לבהירות מחשבתית, אוראיה."
אני בת עשרים ושלוש, והוא עדיין נותן לי הרצאות כאלה.
נגעתי במצח שלי, כאילו הוא העניק לי מידע ששינה לחלוטין את עולמי. "לעזאזל. באמת?"
עיניו, כסופות כמו הירח, הצטמצמו לעברי. "את פרחחית חצופה, נחשה קטנה."
דווקא כשהעליב אותי, הוא נשמע מלא חיבה כלפיי. אולי הייתה משמעות לכך ששניהם, גם וינסנט וגם אילנה, הסוו את הרכות שלהם תחת מילים בוטות. הם היו שונים כל כך זה מזה בכל מובן אחר. אבל אולי המקום הזה גרם לכולנו להיות כאלה. לימד אותנו להסוות אהבה באמצעות קצוות חדים.
כעת, מאיזושהי סיבה, הנזיפה הזאת גרמה ללחץ בחזה שלי. מוזר, הדברים שגורמים לַפַּחד לבעבע לבסוף אל פני השטח. פחדתי, גם אם ידעתי היטב שעדיף לא לומר זאת בקול. וידעתי שגם וינסנט מפחד. ראיתי את זה בדרך בה החיוך שלו נעלם כשהוא הסתכל עליי.
היו כאלה שחשבו שווינסנט לא פוחד מכלום. ככה חשבתי גם אני במשך זמן רב. גדלתי כשאני מתבוננת בו שולט — מתבוננת בו משיג כבוד מוחלט מחֶברה שלא כיבדה דבר.
הוא היה אבא שלי בשמו בלבד. אולי לא היה לי את הדם שלו, את יכולת הכישוף שלו, או את הנצחיות שלו. אבל הייתה לי את אותה האכזריות. הוא אילף אותי לזה, קוץ אחר קוץ.
למרות זאת, כשגדלתי למדתי שלהיות אכזרית לא היה כמו להיות חסרת פחד. פחדתי באופן מתמיד, וגם וינסנט. הגבר שלא פחד מכלום פחד עליי — בתו האנושית שגדלה בעולם שנועד להרוג אותה.
עד הקג'ארי. טורניר עם היכולת לשנות הכול.
עד שאנצח, וזה ישחרר אותי.
או שאפסיד, וזה יהרוס אותי.
וינסנט מצמץ, ושנינו קיבלנו את ההחלטה הדוממת והמשותפת לא לתת קול למחשבות כאלה. הוא בחן אותי מלמעלה למטה, כאילו הבחין במראה שלי בפעם הראשונה. "את רטובה."
"עשיתי אמבטיה."
"לפני האימונים?"
"הייתי צריכה להירגע."
טוב, זו הייתה האמת. פשוט מצאתי דרך אחרת להירגע, במקום להשתרע באמבטיית לוונדר.
אפילו ההצהרה הזו הייתה קצת קרובה מדי להכרה במציאות של מצבנו, וגרמה לחוסר נוחות אצל וינסנט. פיו התעקל, והוא העביר יד דרך שערו הבלונדיני הבהיר.
הסימן המסגיר שלו. הסימן היחיד. משהו העיק עליו. אולי זה היה בגללי ובגלל התחרויות הקרובות או...
לא יכולתי שלא לשאול.
"מה?" שאלתי, בשקט. "צרות עם הרישאנים?"
הוא שתק.
הבטן שלי צנחה. "או עם בית הדם?"
או עם שניהם?
גרונו נע והוא נענע את ראשו. אבל התזוזה הקטנה הזאת הספיקה כדי לאשר את החשד שלי.
רציתי לשאול עוד שאלות אך ידו של וינסנט נשמטה לירכו והבנתי שהוא הביא איתו את החרב שלו.
"העבודה שלנו יותר חשובה מדברים משעממים כאלה. תמיד יהיה עוד אויב שניאלץ לדאוג לגביו, אבל עכשיו כל מה שיש לנו זה את הלילה הזה. בואי."
וינסנט היה מדריך אכזרי, כפי שהיה בתור שליט. יסודי ודקדקן. התרגלתי לכך, אבל עדיין העוצמה שלו תפסה אותי לא מוכנה הלילה. הוא לא נתן לי זמן לחשוב או להסס בין המתקפות. הוא השתמש בכלי הנשק שלו, בכנפיו, בעוצמת כוחו המלאה — אפילו בכישוף שלו, שאותו הוא יישם לעיתים נדירות באימונים שלנו. זה היה כאילו הוא רצה להראות לי איך זה יהיה אם מלך ערפדי ילודי־הלילה ירצה במותי.
אבל מצד שני, וינסנט מעולם לא הסתיר ממני כלום. גם כשהייתי ילדה, הוא מעולם לא נתן לי לשכוח שהמוות מחכה מעבר לכל פינה. כל טעות הסתיימה עם ידו על גרוני — קצות אצבעותיו לוחצות על עורי, מחקות פעולה של ניבים.
"את מתה עכשיו," הוא יגיד. "נסי שוב."
הפעם לא נתתי לאצבעות הללו לתפוס את גרוני. השרירים שלי צרחו, תשושים כבר מהמתקפה האחרונה, אבל התחמקתי מכל מכה, החלקתי מתוך כל אחיזה, התקפתי אותו בחזרה על כל מתקפה שלו. ולבסוף, אחרי אינספור דקות מתישות, הצלחתי לנעוץ אותו לקיר, עם אצבע אחת לחזהו — חודו של הלהב שלי.
"אתה מת עכשיו," התנשפתי.
ותודה לאם הגדולה על כך, כי לא הייתי שורדת עוד שנייה מזוינת בקרב הזה.
זווית פיו של וינסנט התרוממה בגאווה רק לרגע. "יכולתי להשתמש באסטריס."
אסטריס — בין כוחות הכישוף החזקים ביותר שהוענקו לערפדי ילודי־הלילה, וגם הנדירים ביותר. אנרגיה טהורה, שנטען כי הופקה ישירות מהכוכבים, המתממשת באור שחור מסנוור המסוגל להרוג באופן מיידי במלוא עוצמתו. שליטתו של וינסנט בכוח הזה הייתה יחידה במינה. פעם אחת ראיתי אותו משתמש בו כדי למוטט בניין שלם של מורדי רישאן.
לאורך השנים, וינסנט ניסה ללמד אותי לייצר כשפים. הצלחתי להפיק רק כמה ניצוצות קטנים. כלום ושום דבר בהשוואה לרמה הקטלנית של ערפד בעל יכולת כישוף — מבית הלילה או מכל בית אחר.
לרגע, המחשבה על כך — תזכורת טרייה של כל הדרכים שבהן הייתי נחותה בהשוואה ללוחמים שעמדתי להתעמת מולם — גרמה לי לסחרחורת. אבל הדפתי במהירות את חוסר הביטחון הזה. "לא הייתה כל משמעות לאסטריס, אם כבר הייתי הורגת אותך."
"תצליחי להיות מהירה כל כך? את תמיד נאבקת כדי להגיע אל הלב."
צריך לדחוף חזק כדי לחדור דרך עצם החזה.
מצמצתי לנוכח הזיכרון הלא רצוי. "כבר לא."
האצבע שלי עדיין לחצה על חזהו. מעולם לא הייתי בטוחה לגמרי מתי הסתיימו האימונים שלנו, אז מעולם לא הרפיתי עד שהוכרז רשמית על סיום הקרב. הוא היה במרחק של סנטימטרים ספורים ממני — כמה סנטימטרים מהגרון שלי. מעולם לא נתתי לאף ערפד להתקרב אליי עד כדי כך. ריח הדם שלי היה משכר עבורם. גם אם ערפד רצה להתנגד לכך — וזה קרה רק לעיתים נדירות במיוחד — לא בטוח שהוא היה מצליח להשתלט על עצמו.
וינסנט הטמיע בי את הלקחים האלה. אל תבטחי לעולם. אל תיכנעי לעולם. תמיד תשמרי על הלב שלך.
וכשלא צייתִּי, שילמתי על כך ביוקר.
אבל לא איתו. לעולם לא איתו. הוא טיפל בפצעים המדממים שלי אינספור פעמים בלי להפגין שום רמז לפיתוי שנאלץ לעמוד בו. הוא שמר עליי כשישנתי. הוא דאג לי ברגעי החולשה שלי.
זה הפך הכול לקל יותר. העברתי את כל חיי בפחד, לעולם מודעת לחולשה ולנחיתות שלי, אבל לפחות היה לי מקום אחד בטוח.
עיניו של וינסנט חיפשו אחר פניי.
"טוב מאוד." הוא הרחיק את ידי. הלכתי לקצה הזירה, נרתעת כששפשפתי פצע שהוא פתח מחדש בזרועי. הוא בקושי העיף מבט בדם.
"את צריכה להיזהר מזה כשתהיי שם," הוא אמר. "מלדמם."
כיווצתי את אפי. בשם האלה, הוא חייב להיות מודאג. לומר לי דברים בסיסים שכאלה. "אני יודעת."
"יותר מתמיד, אוראיה."
"אני יודעת."
שתיתי לגימת מים מהמימייה שלי, בגבי אליו. עיניי עקבו אחרי הפְרֶסקות שעל הקיר — ציורים יפהפיים ואיומים המתארים ערפדים עם שיניים דמויות סכיני גילוח, מתפתלים בים של דם מתחת לכוכבים כסופים. העיצוב הזה נפרש על החדר כולו. זירת האימונים הפרטית הזו הייתה שמורה לווינסנט וללוחמיו הבכירים ביותר, והייתה מקושטת בצורה מבחילה, יותר ממה שמקום אשר נועד לרוק, דם וזיעה צריך להיות. הרצפה הייתה עשויה מחול שנהב רך, שהגיע מהדיונות והוחלף מדי שבוע. הקירות העגולים, נטולי החלונות, כוסו בציורי קיר — תמונה פנורמית של מוות וכיבוש.
הדמויות שתוארו בהם היו ערפדי הייאג', עם כנפיים הדומות לכנפי עטלף, שצבעיהן נעו מחלב חיוור לשחור משחור. לפני מאתיים שנה, הכנפיים הללו היו כנפי הנוצות של הרישאנים, השבט היריב של ילודי־הלילה, שנלחם ללא הרף על כס המלוכה של בית הלילה. מאז האלה ניאקסיה יצרה ערפדים לפני יותר מאלפיים שנה — ויש הטוענים שעוד לפני כן — שני השבטים ניהלו מלחמה מתמדת. ועם כל תפנית שהתרחשה, עם כל שושלת דם חדשה על כס המלוכה, תמונת הקיר הזו עברה שינויים — כנפיים צוירו ונמחקו, צוירו ונמחקו, עשרות פעמים לאורך אלפי שנים.
העפתי מבט מעבר לכתפי לעבר וינסנט. באופן נדיר, הוא הותיר את כנפיו פרושות. בדרך כלל הוא העלים אותן בקסמיו, אלא אם היה מדובר באירוע דיפלומטי כלשהו, שדרש ממנו להפגין את כוח ההייאג' שלו. הן היו ארוכות עד כדי כך שקצותיהן כמעט הברישו את הרצפה, ושחורות — שחורות כל כך עד שהן התריסו נגד הטבע, כאילו האור חלחל לתוך עורו וגווע שם. אבל מרשימים עוד יותר היו הפסים האדומים. צבע ארגמן התפשט במורד כנפיו כמו פלגי מים, מתחבר בקצוות ובכל קצה מחודד. כשכנפיו של וינסנט היו פרושות, הן נראו כאילו הן ממוסגרות בדם, בהירות מספיק כדי לפלס את דרכן גם בחשֵכה הכי אפלה.
השחור היה חריג, אם כי לא חסר תקדים. לעומת זאת, האדום העמוק היה ייחודי. כל יורש של שושלת הייאג' או רישאן נשא שני סימנים — אדום על הכנפיים ועוד אחד על הגוף — אשר הופיעו עם מות היורש הקודם. הסימן של וינסנט התנוסס על בסיס גרונו, ממש מעל עצם הבריח. היה זה עיצוב מקושט ומהפנט, שנראה כמו ירח מלא וכנפיים, שהקיף את צווארו מלפנים בצבע ארגמן חי למראה כמו פצע מדמם. ראיתי אותו רק כמה פעמים. לרוב הוא הסתיר אותו מתחת לז'קטים בעלי צווארון גבוה, או באמצעות בד משי שחור שנכרך בצורה הדוקה ומסודרת סביב צווארו.
כשהייתי צעירה יותר, שאלתי אותו פעם למה הוא לא משאיר אותו גלוי לעיתים קרובות יותר. הוא רק שלח לעברי מבט רציני והעיר ביובש שזה לא חכם להותיר את הצוואר חשוף.
התשובה הזאת לא הייתה אמורה להפתיע אותי. וינסנט היה מודע היטב לכך שאויבים ארבו מעבר לכל פינה, גם מחוץ לחומות וגם ביניהן. כל מלך חדש, הייאג' או רישאן, הוכתר בעקבות ערֵמת גופות. הוא לא היה יוצא דופן בכך.
הפניתי את מבטי מהציור, בדיוק כשהוא אמר ברוך, "בקרוב יגיע הירח המלא. אמורים להיות לך עוד כמה ימים, אבל זה יכול להתחיל בכל רגע. את צריכה להיות מוכנה."
שתיתי עוד לגימת מים, אך עדיין הרגשתי טעם אפר בפי. "אני יודעת."
"כל דבר יכול להצביע על ההתחלה. היא אוהבת שזה... בלתי צפוי."
היא. אם הלילה, הצללים, הדם — אם כל הערפדים. האֵלָה, ניאקסיה.
בכל רגע נתון, היא יכלה להתחיל את טורניר ההוקרה, שבית הלילה העלה לכבודה, ומתרחש רק פעם במאה שנה. טורניר פראי של חמש תחרויות המתקיימות לאורך ארבעה חודשים, אשר מסתיים עם זוכה אחד בלבד, והענקת הפרס היקר ביותר שידע העולם מעודו: מתנה אחת מהאלה בכבודה ובעצמה.
ערפדים מכל רחבי האוביטראס נהגו להגיע מרחוק כדי להשתתף בקג'ארי, נמשכים אל הבטחות של עושר או כבוד. עשרות הלוחמים החזקים ביותר משלושת הבתים — בית הלילה, בית הצללים ובית הדם — ימותו במרדף אחר התואר הנחשק.
וסביר להניח, שגם אני.
הם נלחמו כדי להשיג כוח. אני, לעומת זאת, נלחמתי כדי לשרוד.
וינסנט ואני הסתובבנו זה אל זה בו־זמנית. הוא תמיד היה חיוור, גון עורו כמעט תואם לגוון עיניו הכסופות, אבל כעת הוא נראה בגוון חולני לגמרי.
הפחד שלו הפך את הפחד שלי לבלתי נסבל, אבל הדפתי אותו עם הבטחה לעצמי. לא. התאמנתי כל חיי לקראת זה. אני אשרוד את הקג'ארי. אני אנצח בטורניר.
בדיוק כפי שעשה וינסנט לפניי, לפני מאתיים שנה.
הוא כחכח בגרונו והזדקף. "לכי תחליפי לבגדים מהוגנים. אנחנו הולכים להסתכל על המתחרים שלך."
