חלק ראשון
כל גוף מתמיד במצב מנוחתו או בתנועה קצובה בקו ישר, אלא אם יאלץ לשנות מצב זה על ידי כוחות הכפויים עליו
אייזק ניוטון
א
'את הנעשה אין להשיב', חזר ואמר בליבו ב', בעודו משרטט בידו מעגלים באוויר. מחר ינחת המטוס, והוא, על מיטלטליו המועטים, יימצא במקום אחר. בדירה הזו, שבעשור האחרון הייתה נוף היומיום היחיד המוכר לו, היה לאמתו של דבר אורח. אחרי שנקטה בכל האמצעים כדי לשכנעו, ובכתה ככל שאפשרו לה עיניה, ומשהבינה כי החלטתו לעזוב סופית ואין להניאו ממנה, נסעה אשתו לחופשה בת שבועיים ובקשתה היחידה הייתה שיטפל בכלבתם בהיעדרה.
ארבעה כלבים היו לו בימי חייו וכולם סבלו מנכות נפשית כלשהי, עד שהחל לחשוד כי הדבר אינו מקרי והנכויות הללו מקורן בו עצמו. הראשונה הייתה כלבת הילדות שלו, שהתחנן למענה, התחייב לטפל בה, ומרגע הגיעה — גורה חומה, רטובה ורוטטת — איבד עניין וזנח אותה לאנחות. הכלבה הייתה יוצאת לבדה, השד יודע לאיפה, חוזרת אפופת ניחוחות פגרים, מדביקה את השטיח בנחילי פרעושים, ומאיימת בנשיכות על כל מי שרק העז להתקרב אליה. קצרים ומרים היו ימיה נטולי האהבה. את הכלב השני — גור גולדן רטריבר לבן — מצא משוטט ברחוב, והגיש אותו לחברתו דאז כמחווה של רצינות. בתום שנה סוערת, רווית כעסים ואכזבות, בה הכלב הבלתי ניתן לחינוך עשה כל שביכולתו כדי להוציא את ב' מדעתו, ניאותו הוריו לרשת את היצור הסורר, והוא בילה את שארית ימיו כבן זקונים מפונק. את הכלבה השלישית קיבל בתור נדוניה, וכשמתה בזרועותיו נשבע לעצמו שהיא תהיה האחרונה.
עכשיו הכלבה הנוכחית הקיפה אותו במעגל רחב, כשהיא מנצלת את מלוא אורכה של רצועת הגלגלת וגופה נטוי מחמת הכוח הצנטריפטלי. אחת לכמה רגעים נאלץ להניף את ידו מעל ראשו, כאילו הרכיבו יחד מחוגה מאנית־דפרסיבית מעוותת. שישה חודשים חלפו מאז האימוץ, וחרף כל מאמציו הפרטיים, שכן אשתו הצהירה מראש שהיא איננה צד בעניין, לא הצליח לאלף אותה. השועלה הזריזה ככספית הטילה טרור על סביבותיה, ולכן הקפיד לחצות איתה לצידו השומם של הפארק, כדי שתוכל לפרוק את חמתה במעגליה האין־סופיים. לפתע נשכבה על בטנה, שמטה לשון ורודה ומטפטפת ותלתה בו מבט דרוך. הייתה זו שעת צוהריים מאוחרת של תחילת חודש נובמבר, וב' חסה בצילם של עצי הצפצפה המקריחים. רוח קלה אווששה בצמרות, משבצת את הדשא בנשורת עלים. לא הרחק משם התערסל האגם הקטן, וזוג יאוריות מצריות, שהיו עופות המים החביבים עליו, כי החשיב את עצמו מין פולש כמותן, ניקרו את הדשא בצווארים מושפלים. לפתע חש קמיטה בלב, כי הבין עד כמה תחסר לו הקרבה לפארק וכמה יתגעגע לטיוליו עם הכלבה, אבל מיד התנער מרחמיו העצמיים ופנה חזרה לפני שיתערער. הכלבה המתוחה כקפיץ ניתרה ממקומה, ושעטה אחריו דרך מרבד העלים המתבדר.
כשהגיעו הביתה הכלבה התנפלה על קערת המים, ורוקנה אותה בנקישות לשון קצובות. ב' לחץ על כפתור ההרתחה במתקן שעל השיש, וזה העלה מתוכו ריטון עמום. בינתיים עורר את המחשב הנייד, שנותר פתוח על השולחן במטבח, ורענן את לוח הדירות להשכרה. את השולחן התאים בעצמו למידותיה של נישה קטנה, בה נהגו אשתו והוא לשבת זה מול זה, בימים שעוד התקיימה ביניהם מעט קרבה. הלוח התעדכן, אך התוצאות נותרו בעינן. בתום שבועיים של חיפושים קדחתניים הכיר בעל־פה את מצאי, אבל או שהדירות לא מצאו חן בעיניו או שהוא לא מצא חן בעיני בעלי הבית.
כשהמים רתחו הוציא את צנצנת הקפה השחור מהארון, שפת את הכוס האהובה עליו ופרק לתוכה כפית גדושה מהאבקה הריחנית. הכלבה, שבינתיים עברה לכרסם בקערת האוכל היבש, זקפה את אוזניה המחודדות, ובהכירה את טקסיו רצה וניתרה על הספה בסלון. ב' התעלם ממבטיה השדלניים, חצה את החלל המוארך ונעמד מול החלונות הרחבים. הכלבה דילגה ממשענת הגב לאדן הנמוך, והציצה גם היא מבעד לתריסים הנטויים. הוא ליטף את ראשה, והצטער על כך שאין באפשרותו להכינה לנטישה המתקרבת.
בחניה הפרטית עמדה מכונית הסוזוקי סוויפט הלבנה, שאשתו קיבלה במתנה ליום הולדתה האחרון, והלאה משם נשקפו המדרכה, הכביש, המדשאה הגדולה, עצי האיקליפטוס, העמוסים במושבות של דררות קולניות, נחל הירקון, שדרות רוקח ושיפולי הגבעות הדרומיות של 'מוזיאון ארץ ישראל'. אי־שם במרחק התקשט האגם הקטן בזהרורי אחר צוהריים, ובריזה קלה חלפה את המסדרון הירוק. הנוף הפתוח, הדירה רחבת הידיים וחיי המותרות השאננים היו כולם בגדר התמזלות חד־פעמית, אבל ב' סירב להיוותר בכלוב הזהב הזה אפילו יום אחד נוסף.
חמש שנים קודם לכן, בסמוך ליום הולדתו השלושים, החלו לרחוש בקרבו שתי תובנות סותרות, אשר ככל שניסה להדחיקן כן הגבירו את צליפותיהן, כמו דגי שפמנון שנלכדו בשלולית מתייבשת. הראשונה הייתה העובדה שהוא מתבגר, וראיות לכך מצא בהתרבות שערותיו הלבנות, בגבו שנתפס חדשות לבקרים, ובניצני הכרס, שנוכחותם הובלטה בשל שרירי חזהו המדולדלים. השנייה, המפחידה יותר, ועם זה גם המנחמת, הייתה הידיעה שכך או אחרת ייחלץ מהכלא הזוגי הזה, ומאחר שהאמין כי החיים האמיתיים עוד לפניו, ורצה לצאת אליהם כשהוא במיטבו, פתח בהכנות לרגע המיוחל. הוא חדל לשנורר סיגריות, החל לרוץ באדיקות של איש ברזל, ועד מהרה הפך את גופו למכונה אלסטית של בוכנות פניאומאטיות וממבראנות אוויר. כשאשתו תהתה לפשר משטר האימונים החדש, הסביר לה שהגוף הוא כלי העבודה שלו, ושעליו להיות בכושר המתאים אם ברצונו לשחק תפקידים שקספיריים ראשיים, והיא, שלא העלתה על דעתה כי הוא מקדים לחוות את משבר גיל הארבעים, שמחה שהוא חולק איתה את שאיפותיו המקצועיות.
עכשיו סיים את הקפה, והחליט להתמיד בפעילות היחידה ששמרה אותו שפוי. הוא לבש את בגדי הריצה, והתמתח במבואת הכניסה שבין המטבח לסלון. הכלבה המתורגלת התייצבה לפני הדלת, אבל ב' העדיף להימנע מגחמותיה התזזיתיות. כשירד במדרגות שמע אותה מייללת, וכשחצה את הכביש ראה אותה עוקבת אחריו ממקום מושבה על אדן החלון. אז החל לרוץ לאורך גדת הירקון, אולם בניגוד לנחל השוקט מחשבותיו שצפו כאשדות גועשים.
גשר נמיר קימר מעליו את שלדו הכחול, וב' הגניב הצצה לעבר תחנת הדלק 'הפזנון', ממנה נהג לעלות על ההסעה לתיאטרון. רצה הגורל ובתזמון אומלל נשבר גם מטה לחמו, כך שמראהּ של נקודת האיסוף העכיר את רוחו עוד יותר. אחר־כך חלף על פני שבט הצופים, ושמע המוני בני נוער מצווחים בקקופוניה מאושרת. השמש הנוטה מערבה הכתה אותו בסנוורים, והוא פזל לעבר שורת הבניינים ברחוב בני־דן. 'אילו רק איזו מצנטית ערירית — שוחרת תיאטרון, למשל — הייתה מורישה לי במפתיע דירה באזור', אמר בליבו, 'הייתי מצטרף עכשיו לקריאות השמחה שלהם'.
מעבר לגשרי אבן־גבירול ואוסישקין צפו במים הירקרקים סירות פדלים צבעוניות, רתומות למזח כלונסאות מרקיב. ב' חשב לעצמו שאם יתיר אותן, תימצאנה למחרת תפוסות בשיחי ההרדוף העבותים או נחות על הגדה הבוצית, ורק חסרת מזל אחת תיסחף לים הפתוח. איך קרה שמכולן דמה דווקא לזו האחרונה, והיטלטל בין משברי גורל אכזריים? כדי לא לשקוע בייאוש התלבט בין האפשרויות הניצבות בפניו: הראשונה הייתה לחזור לבית הוריו בצפון, לפחות עד שימצא לעצמו עבודה חדשה, אך כשדמיין אותם מקוננים על כלתם האהובה, והוא תקוע ביניהם כמו אורח מוקע בשבעה דמיונית, הבין שלא ישרוד בלימבו הקרתני הזה אפילו יום אחד; השנייה הייתה להיזרק על הספה אצל אחד מחברי הילדות שלו, אבל לבקשה המפתיעה ידע שיצטרך לצרף הסברים למפרע, ולזה לא היה לו חשק כלל ועיקר; השלישית הייתה לבקש ארכה מאשתו, אך מאחר שכבודו העצמי לא התיר לו להודות בכישלונו, מצא את עצמו עומד מול שוקת שבורה. בינתיים הנחל התעקל בגשר גני התערוכה, היכן שאגודות קנים גבוהות צבאו על הגדה בקרבת השפך, וקורות המעקף התחתי קרקשו למרגלותיו כמו קלידי מרימבה. הוא חצה את הנחל בגשר רידינג, והחל לרוץ לאורך שפת הים.
צמד המפרצונים המלאכותיים בחוף תל־ברוך שממו מאדם, הואיל ועונת הרחצה הסתיימה זה לא כבר. ב' שתה מהברזייה הפושרת ושטף את פניו המיוזעים, כשלפתע, בזווית העין, הבחין בצעירה מצודדת רצה לקראתו במורד שביל הטיילת. היא לבשה מכנסוני טייטס קצרצרים, ורגליה נדמו כמתברגות לאגן הירכיים בצירי בובה נסתרים. במרכז בטנה שובץ טבור בדוגמת חריץ משוטח, ושדיה הודקו בגופיית ספורט תומכת. שערה נאסף לאחור בקפידה, למעט אניץ סורר שנדבק לה למצח. לפתע האטה, ניגשה לברזייה והתכופפה לשתות. הניחוח הלימוני שנדף ממנה, עמד בסתירה מוחלטת לזיעה שנטפה ממנו. ישבנה הזכיר לו לב מהופך, מאלה שילדות מאוהבות מציירות בשולי המחברת. ב' העריך כי היא בשנות העשרים המאוחרות לחייה או לכל היותר בשנות השלושים המוקדמות. כשסיימה לשתות ניגבה את פיה בשורש כף היד, וחזרה לרוץ מבלי שהפטירה לעברו מבט. 'כמה אלוהי לראות גוף שמימי כזה שרוע לצידך במיטה', חשב לעצמו בתוגה מתוקה.
עד מהרה מצא את עצמו רץ אחריה בשביל הטיילת, ובהדרגה המרחק ביניהם הלך והצטמצם. 'האם תחזקה את גופה האלוהי לדרישת בעלה העשיר, המתנה את נדיבותו בשמירתה על משמעת ספורט קפדנית?', תהה בליבו. המחשבה השוביניסטית לא נעדרה אירוניה עצמית, כיוון שבעשור האחרון היה בעצמו לא יותר מאשר עקר בית מפונק, ולמרות שעלה בידו להשתכר באופן קבוע, בפועל נדרש להשתתף בהוצאות סמליות בלבד. האפשרות האחרת הייתה שהוא דולק אחרי סטודנטית מאוניברסיטת תל־אביב — דוקטורנטית מהחוג לפילוסופיה, למשל — וזו מצאה חן בעיניו הרבה יותר. אומנם מעולם לא רכש לו השכלה אקדמית כלשהי, ואפילו ספרות יפה לא הייתה גִּירְסָא דְּיַנְקוּתָא שלו, ואף־על־פי־כן החשיב את עצמו פרא אציל, בזכות התקשרויותיו עם אמנים פורצי דרך מתחום התיאטרון, וחלם להתאהב באוריינית יפיפייה, שתעשיר את רוחו ותסעיר את לילותיו.
במחצית הדרך לרידינג כבר נשף בעורפה, והיה ממשיך לרוץ אחריה, כמו סוס שגזר תלוי לו לפני האף, אלמלא חשש שתתקע בו מבט נזעם. לפיכך שאף את שארית הצוף הלימוני, הנודף ממנה כשובל שקוף, החיש את צעדיו וחלף אותה במהירות. השמש טבעה בים כמו אוניה בלהבות, ואפרודיטה מהחוג לפילוסופיה הפכה לנציב של מלח. 'לא נורא', ניחם את עצמו, 'היום זה עוד לא נחשב'.
כשחזר הביתה התעלם מהכלבה, וניגש לשתות מים קרים. בעוברו לצד שולחן המטבח עורר את הטלפון הסלולרי, ועל הצג הופיעה שיחה שלא נענתה ממספר בלתי מזוהה. ב' סירב בכל תוקף לענות למטרידנים, לא כל שכן להתקשר אליהם בחזרה, כי נכווה די והותר מפוליטיקאים מוקלטים, שליחי רבנים, אתרי קדושה, חברות ביטוח, מוכרני חבילות גלישה באינטרנט, וסתם אנשים שפנו אליו ברוסית, ערבית או אתיופית, אלא שלנוכח הנסיבות הנוכחיות חשב שגרוע יותר כבר לא יכול להיות.
"הלו", ענה גבר תוקפן בעבר השני.
"חיפשת אותי?", שאל ב' בנימה מהוססת.
"מי זה?"
"ב'", השיב.
"טעות במספר", הפטיר הגבר, וניתק בקרקוש אנכרוניסטי אלים.
'היצורים האומללים ביותר הם אלה שמצפים ומתאכזבים', אמר לעצמו ב' בדרכו לחדר האמבטיה, כשהוא מותיר אחריו רצף של אגלי זיעה אקראיים. אומנם ברק הרצפות היה חשוב בעיניו כקליפת השום, בפרט מאחר שממחר כבר לא ידרוך עליהן יותר, ובכל זאת נתקף ייסורי מצפון כלפי המנקה הפלסטיני שלהם. הישיש החייכן עבד בשירות משפחתה של אשתו מזה עידן ועידנים, אבל ב' ברח מהבית כל אימת שהתייצב אצלם, כי לא היה מסוגל לשאת את תחושת הפריווילגיה, שזכה בה מן ההפקר. לפיכך רכן על ארבע וניגב את המרצפות בנייר סופג, כשלפתע כאילו קרצף מתוכן את הפתרון.
"הלו", נבח הגבר קצר הרוח בעברו השני של הקו, כאילו היה גנרל בעיצומה של מערכה ניטשת.
"דברתי איתך קודם", אמר ב'. "אתה פרסמת במקרה דירה להשכיר?"
"נכון", ענה הגבר.
"וזה עדיין אקטואלי?"
"הרגע הייתה פה בחורה שלוקחת אותה".
"הבנתי", אמר ב' בקול נכאים. "סליחה על ההטרדה".
"אתה רוצה להיות בסטנד־ביי?", הציע הגבר, כאילו עוצמת האכזבה פרטה אצלו על מיתר אמפתיה רופף.
"בעיקרון לא אכפת לי", אמר ב', "העניין הוא שמחר אני מפנה את הדירה שלי".
"איפה אתה נמצא עכשיו?", שאל הגבר.
"בצפון העיר", ענה ב', אלא שאז עלה על דעתו כי השתייכותו לאצולה הבורגנית הישנה עשויה לשחק לטובתו, ותיקן, "זאת אומרת, בשיכון בבלי".
"אז בוא תראה אותה זריז", דחק בו הגבר, "למקרה שהבחורה תתחרט".
"איפה הדירה?", שאל ב'.
"רחוב חולדה, מספר חמש", הפטיר וניתק.
*
רק בתום השיחה התחוור לב', כי מרוב התרגשות שכח לשאול היכן נמצא הרחוב המדובר, שאת שמו המוזר שמע לראשונה בחייו. כשבדק במפה הופתע לגלות מרובע רחובות פנימי בצפון הישן, שצלעותיו הן גוש־חלב, באר־טוביה, מצדה וחולדה. 'מיקום מעולה', חשב לעצמו, וכבר דמיין איך יתאקלם בסביבה החדשה. אומנם טרם ראה את הדירה, אשר ממילא הובטחה לאחרת, אבל אדם נואש נאחז בכל שביב של תקווה.
הוא השליך את בגדי הריצה המיוזעים לכיור האמבטיה, זילף עליהם נוזל כביסה והשרה אותם עד שיחזור. אחר התקלח במהירות, ואז חיפש בחדר הארונות בגדים שישוו לו מראה מהוגן. בשבועיים האחרונים נדחה פעם אחר פעם על ידי בעלי דירות, אבל לא ידע אם מה שחרה להם היה מצבו התעסוקתי או חזותו המרודה. שעה ארוכה פשפש בין המדפים הפתוחים, אלא שמכנסי ג'ינס מהוהים היו המיטב שמצא. אחרי שהחליף מספר חולצות, כי כולן היו מעוותות או מחוררות, התפשר על חולצה לבנה, נקייה יחסית, ומעליה עטה את פריט הלבוש היחיד שהיה שומר לעצמו מחייו הישנים: המעיל הכחול מאיטליה. מעיל הבד היה דק ונטול ביטנה, ולכן טוב לשימוש גם בעונות מעבר.
משסיים להתארגן חילץ את אופניו מהמקלט, והחל לרכוב בשביל החובק את גדת הנחל, שרק לפני שעה קלה רץ בו בכיוון ההפוך. החנויות ברחוב ירמיהו עמדו בשלבי סגירה, ורק צמד בתי הקפה, המתחרים זה בזה משני עברי הצומת המרומזר, שקקו חיים. מלצרית יפה פינתה באחד מהם שולחן שהתרוקן מיושביו, וב' תהה אם אי־פעם ישוב ליהנות מחיי השפע של תל־אביב. אחת לכמה דקות שינן לעצמו את שמו החמקמק של רחוב יודפת, נתיב הכניסה המערבי למרובע הרחובות הפנימי, ובחולפו על פני פוטו־פרג' עבר לרכוב על המדרכה הנגדית.
בית קפה ובר שכונתי עמדו משני צדי הרחוב, ונראו עלובים ביחס לחלופות העדכניות, שצצו כקני נמלים לאורך רחוב דיזנגוף. בנייני מגורים נמוכים ומוזנחים, שחצרותיהם מגודרות בשיחי היביסקוס, דורנטה ושפלרה, הציגו שעטנז של סגנונות אדריכליים מיושנים, אבל במצבו היה ב' שמח להתגורר בכל אחד מהם. ברחוב גוש־חלב שככה בהדרגה ההמולה העירונית, כשלפתע מצא את עצמו חולף על פני נקודת היעד.
"אתה ב'?", קרא גבר מהקומה השנייה.
פנס רחוב כתום שטף את הבניין באור נרפה, וחשף את קווי המתאר של צלליתו המגודלת: רגלו האחת נחה על האדן הרחב, זרועותיו נשענו על המעקה ובידו הבהבה סיגריה בוערת.
"כן", ענה ב', "אני רק קושר את האופניים".
"תלחץ דירה ארבע באינטרקום", פקד העוג, "ותעלה במעלית לקומה השנייה".
ב' קשר את אופניו לגדר הבניין שמנגד, חצה את הכביש, טיפס במעלה שביל מרוצף אבני מדרך טבעיות, שזוג דקלים שמוטי כפות סוככו עליו, אך עוד לפני שהספיק ללחוץ על הכפתור, שלצידו נכתב בעט כחול 'משפחת יוּבַל', הרעיד זמזום צורמני את דלת הכניסה. גרם מדרגות תלול קיבל את פניו, והוא ויתר על ההמתנה למעלית המיושנת. הגבר חיכה לו בתחילת מישורת הקומה השנייה, כשידו מושטת ללחיצה. הוא לבש חולצת כפתורים משובצת מעל חולצת טריקו בעלת הדפס צבעוני, מכנסי ג'ינס משופשפים, נעל כפכפי נוחות, הרכיב משקפיים צרים ומרובעים, והיה עדוי טבעות, צמידים ושרשראות, שהיו גבריים ונשיים בעת ובעונה אחת. שערו החלק והמאפיר גלש על כתפיו, והסתיר מפרצים בעלי עומק לא ידוע. היו לו פנים אירופאיות, אשר תלו עליו כמסכת מוות של מצביא יווני, וב' העריך שהוא בתחילת העשור השישי לחייו, אם כי לא הצליח לקבוע אם הוא היפי, בורגני או בוהמיין.
"ערן", הציג את עצמו בקולניות מופרזת.
"נעים מאוד", אמר ב'.
"זאת הדירה", הצביע על הדלת הסמוכה, "רק תן לי למצוא את המפתח".
"אבל זאת דירה מספר שלוש", התפלא ב', "חשבתי שאמרת דירה מספר ארבע".
"דירה ארבע זאת הדירה שלי", הסביר בעודו מפשפש בצרור מפתחותיו.
ב' הגניב הצצה לצידו האחר של מסדרון חדר המדרגות, ומהדלת הפתוחה לרווחה נגלה לעיניו טפח מסלון רחב ידיים: שולחן אבירים רב רושם עמד בשוליו, מוקף שמונה כיסאות תואמים, ומשענת גב ירוקה רימזה על ספה גדולה הניצבת במרכזו. עודו משתומם מהסידור הנדל"ני המוזר, המאפשר לבעל הבית לחלוש על הנכס המושכר מבעד לחור העינית, תפס ששכח לשאול למחיר הדירה, מועד הכניסה, התכולה ועמלת התיווך. בינתיים דלת הכניסה לדירה מספר שלוש, שעמדה בסמוך לפיר המעלית, נפתחה לאוושת מברשת הסף.
"זה המטבח", הכריז ערן בהדליקו נורת ליבון המשתלשלת מחוט חשמל חשוף, ולעיניהם נגלה פרוזדור זעום, שההצדקה להיקרא מטבח ניתנה לו בזכות כיור נירוסטה רדוד, אשר הותקן על־גבי ארונית פלסטיק זולה, מאלה הנמכרות בחנויות 'עשה זאת בעצמך'. הקיר האחורי חופה בשתי שורות של אריחי חרסינה עקומים, על מנת להגן מהתזותיו של ברז ברבור, וכדי להגדיל קמעה את משטח העבודה, צורף לארונית לוח מצופה פורמייקה לבנה, כתחליף לשיש. המקרר עמד דחוק בגומחה פרטית, שהייתה חסרת כל היגיון אדריכלי, והתקרה הוסתרה בהנמכה דמוית גג רעפים, אשר שיוותה לחלל מראה כפרי תלוש.
"בוא תראה את האמבטיה", החווה ערן אל הראשונה מבין שלוש דלתות, וב' השקיף לתוך חדר כפול בגודלו מזה של המטבח, שאין לתארו אלא ככחול. הקרמיקה, האמבטיה, הכיור והשירותים היו כולם כחולים, אבל במצבו היה מתפשר גם על הצבע ורוד. בפינה עמדה מכונת כביסה, שבעיניו הייתה שווה את משקלה בזהב, כי הרעיון של ביקור במכבסות אוטומטיות עורר בו גועל.
שתי הדלתות הנותרות שובצו בזגוגיות מגוממות, והוליכו לצמד חדרי מגורים שווים בגודלם. בסלון המרובע עמדו פינת אוכל צנועה מייצור המוני, שכללה שולחן וארבעה כיסאות, מזנון טלוויזיה ארוך ונמוך, שנבנה ביד נגר חובב, שולחן קפה מעץ מלא, מעוטר בצלקות ובעקבות טבעתיות, וספה תלת־מושבית חומה, גרומה ומרופטת, שהזכירה את רוֹסינָנטֶה של דון קיחוטה, כיוון שצלעותיה בלטו מבעד לריפוד השקוע. בחדר השינה המלבני ניצבו בסיס מיטה בסגנון רפסודה, עליו נחו זוג מזרוני ספוג דקים, ארון בגדים גבוה בעל שש דלתות, ושתי דלתות הזזה הובילו ממנו למרפסת סגורה, מוגפת תריסי מסילה גבוהים.
"מה מהדברים נשאר כאן?", שאל ב'.
"הכול", ענה ערן.
"וכמה אתה מבקש עליה?"
"ארבעת אלפים, כולל ארנונה, מים, ועד־בית וכבלים. על החשמל מתחלקים לפי מטראז', אז זה יוצא בערך עוד מאתיים שקל בחודש. אני משלם את החשבון, ואתה מחזיר לי את החלק היחסי".
ב' זקף את גבותיו כמתקשה להאמין. דירה כזו נחשבה לאם כל המציאות, ורק בנס לא נפלה לידיו של מתווך חמדן, המעודד התחרות בין גדודי שוכרים נואשים. אבל מה יעשה עם בעל הבית האקסצנטרי, והבחורה המקוללת שהקדימה אותו?
"אני חייב לקחת אותה", אמר בהחלטיות, ונותר נטוע בקו התפר שבין חדר השינה למרפסת.
"זאת יופי של דירה", הסכים ערן. "חמש־עשרה שנה אני משכיר אותה, וכל הדיירים שהיו לי התאהבו בה. היו כאן רווקים, רווקות, זוגות צעירים, אפילו שתי דוגמניות, שעשו פה סמים ואורגיות... שלא תדע".
"אני לא יודע מה הסיפור עם הבחורה הזאת", אמר ב', "אבל אני בטוח צריך את הדירה יותר ממנה".
"מה אתה עושה בחיים?", שאל ערן.
ב' השתתק. מאז ומתמיד התבייש להודות במשלח ידו, אשר הבטיח לחם צר ומים לחץ, אלא שבחיפושיו אחרי דירה גילה שעדיף להיות עבריין מין מורשע משחקן מובטל.
"אני שחקן תיאטרון", השיב בלית ברירה.
"באמת?", שאל ערן בארשת מופתעת. "איפה אתה משחק?"
"בלהקה של לידיה נדלר".
"עם יקי פסטרנק?", תלה בו זוג עיניים מתרוננות.
"ברור", רמץ תקווה ניצת בקולו של ב', "אני ויקי עובדים יחד כבר שנים".
"אז אתה בטח מכיר גם את עדי מטלון", הניח ערן, כשהוא הוגה את השם בהטעמה מלעילית כפולה.
"אם אני מכיר את עדי מטלון?", חייך ב' כמוצא שלל רב. "אני בן טיפוחיו".
"יקי ועדי חברים שלי, עוד מהימים שעבדתי ב'הבימה'", אמר ערן.
"וואלה?", השתומם ב'. "מה עשית ב'הבימה'?"
"הייתי איש צוות טכני", השיב ערן, והציע שייכנסו אליו לקפה.
ב' קפץ על ההזדמנות הבלתי חוזרת להתחבב על בעל הבית, והלך אחריו לצידו האחר של מסדרון חדר המדרגות.
"זאת גבריאלה", הציג ערן את הצעירה הבלונדינית, שעמדה וקיפלה כביסה בסלון, "אשתי".
"נעים להכיר", אמרה גבריאלה במבטא לטיני שובה לב.
"ב' עובד עם יקי ועדי בתיאטרון".
"עבדתי", תיקן ב'. "לצערי הלהקה שלנו התפרקה לפני כמה חודשים".
"ככה זה במקצוע שלכם", אמר ערן בדרכו למטבח. "עוד תיפגשו בהמשך הדרך".
"אז איפה אתה משחק עכשיו?", התעניינה גבריאלה.
"כרגע אני בין לבין", ענה ב'.
"גבּי, את רוצה קפה?", שאל ערן.
"לא", השיבה, עמסה עליה ערמת בגדים ויצאה בעקבות בעלה.
ב', שכל עולמו יידחס הלילה לתוך תריסר שקיות אשפה עלובות, ניצל את ההזדמנות כדי לסקור את הסלון, אשר ניכר כי עוצב בידי אדם בעל אמצעים. היו שם פסלים אפריקאים, ציורים אבסטרקטיים, ריהוט אקלקטי, אוספי תקליטים וספרייה מתפקעת מספרי אמנות — כולם עדוּת לחיים שנחוו במלואם. פתאום דרך על משהו רך ומצפצף, ושם לב שבפינת החדר ניצב לול מלא בצעצועים.
"היא תיכף בת שנה", אמר ערן, והניח על השולחן שתי כוסות קפה מהבילות. "עשיתי לי אותה בתור מתנת גיל חמישים".
"איזה יופי", אמר ב'.
"זה היתרון באישה צעירה", הוסיף, "כי הגב שלי כבר ממש לא מה שהיה פעם".
אחר־כך סיפר לב' על חיי הלילה של שנות התשעים בתל־אביב, על מסעדות ומועדונים מיתולוגיים שהיו בבעלותו, על סכומי כסף דמיוניים שהרוויח והפסיד, עד שפגש את אשתו הוונצואלית, במהלך אחד ממסעותיו חובקי העולם. עוד הוסיף שאחרי פסק זמן ארוך, שלקח כדי להטעין מצברים, פתח מועדון ריקודים במתחם רחוב הארבעה, אלא שהמיזם השאפתני סיבך אותו בחובות כבדים, מאחר שלקוחותיו הקבועים הלכו לרעות בשדות זרים.
ב' ניסה לעקוב אחר מעלליו יוצאי הדופן של ערן, אולם בד בבד מחשבותיו נדדו ליערות הגשם של ונצואלה. רק עכשיו עמד על יופייה המהמם של גבריאלה, ועל הדרך האקזוטית בה הגתה את צמד המילים 'נעים להכיר'. בשום אופן לא הצליח להבין איך צאצאיתם של הכובשים הספרדיים, שבעורקיה זורמת ודאי גם טיפת דם ילידית, נישאה לגבר המזדקן הזה, שאצבעותיו ופרקי ידיו עדויים טבעות כסופות וצמידים מרשרשים.
"אז למה אתה עוזב את בבלי?", שאל ערן, והקיץ את ב' משרעפיו.
"החלטנו לפרק את החבילה", השיב ב' בגילוי לב.
"החלטה משותפת?"
"שלי".
"ויש לכם ילדים?"
"לא".
"אז שטויות", אמר ערן בנפנוף יד מבטל, "זה כמו להיפרד מחברה".
כשכוסות הקפה התרוקנו ערן הציע לגלגל להם משהו, אבל ב' התנצל והסביר שמחכה לו ליל שימורים ארוך. בעודו עומד על מפתן הדלת חזר והדגיש שישמח לשכור את הדירה, וערן הבטיח לעדכן אותו אם יחול שינוי.
ברגע שנותר לבדו בחדר המדרגות הדמום, כל שביב אופטימיות נעלם כלא היה. שבור לב חלף ב' על פני דירה מספר שלוש, כאילו הוכרח להיפרד מאישה שהתאהב בה ממבט ראשון. הוא דשדש במורד המדרגות, יצא מהבניין, אולם בהגיעו לקצה שביל אבני המדרך קול פנימי אמר לו שלא עשה מספיק. הוא שב על עקבותיו נחוש להציע יותר כסף, אבל דלת הכניסה לבניין נטרקה בינתיים. שעה ארוכה התלבט לפני האינטרקום, אך ככל שהתמהמה כן השתכנע שההתעקשות תשחק לרעתו. אבל וחפוי ראש שחרר את אופניו מהגדר, והחל לרכוב לאורך רחובות רחל וסוקולוב.
רוח סתווית רשרשה בעלוות עצי הצפצפה, ואורות רכים הסתננו מבעד לווילונות ותריסים. כמה אכזרית הייתה הידיעה כי ישנן בעיר מאות אלפי דירות, וכולן שייכות לאנשים אחרים. הוא קילל את הסבים והסבתות שלו שלא השכילו לצבור רכוש, קילל את מי שירשו בניינים שלמים וחיו על רנטה חודשית קבועה, וקילל גם את עצמו, על כך שלא חסך פרוטה לפרוטה לאורך שנות השפע. לפתע חש רטט מכאני בכיס מכנסיו, וכששלף את הטלפון הופיע על הצג אותו מספר בלתי מזוהה.
"כן", ענה מבולבל, כי לא הצליח לחשוב על שום דבר שהשאיר מאחור.
"בוא קח מפתח", אמר ערן בחגיגיות.
"אתה רציני?", שאל ב'.
"תגיע זריז", הפטיר וניתק.
האופניים ריחפו באוויר כל הדרך חזרה, וב' היה יכול להמריא מעל העיר במשיכת כידון קלה. בבת־אחת התאהב בשכונה החדשה שלו, שבשנים עברו חלף על פניה תוך התעלמות גמורה. טיפוס פחות מופנם היה צועק מאוֹשר, אבל הוא הסתפק בחיוך שקרע לו את הלחיים.
"אני יכול?", שאל בקבלו את המפתח.
"היא שלך", ענה ערן. "מחר בערב תבוא לחתום על החוזה".
"אתה רוצה לתת לי אותו עכשיו", הציע ב', "כדי שאני אעבור עליו בלילה?"
"זה חוזה סטנדרטי לגמרי", הרגיע אותו, "אתה יכול לישון בשקט".
ב' פתח את דלת הדירה, כמו שדלת לא נפתחה מעולם. התרגשות ארוטית אחזה בו, שעה שהחליק את המפתח לתוך הצילינדר. מסבים וקפיצים התחככו בחריצים ומכתשים, שולחים רטטים עדינים במעלה זרועו. הוא סובב את המפתח על צירו, והדלת כנסה את מנעוליה. אז סגר אותה אחריו, נשען עליה והשקיף על חייו החדשים. האושר גאה בו עד סף הבכי. הוא אהב את הדירה יותר מכל דבר בעולם, והיא הייתה עכשיו שלו, רק שלו.
