פרק 1
מה גרוע יותר מחופשה משעממת? (תשובה: לחזור לבית הספר כשהיא נגמרת)
"בא לי לבקש מהמחברת שתשלח את אמילי חזרה לבוסטון," לחשה דניאל לירדן כשהיו בדרך לבית ספר הדרים לעוד יום משעמם או מסקרן (תלוי את מי שואלים — את דניאל או את ירדן).
"מזל שאסור לך לבקש ממנה דברים כאלה," ענה לה ירדן וקיווה שהפעם דניאל לא הביאה את המחברת הקסומה מאוסטרליה לבית הספר. בשנה שעברה המחברת סיבכה את התאומים עם אילנה המנהלת (לשעבר!), וירדן העדיף שהשנה הזאת תעבור בלי בעיות מיוחדות.
"מי אמר שאסור?" השיבה דניאל בחיוך הרחב עם הגומות.
"כולם!" ירדן סובב אליה מבט מופתע במיוחד. אפילו דניאל (שאוהבת לעבור על כל חוק אפשרי) יודעת בדיוק מהם חוקי המחברת שהם קיבלו מהשבט האבוריג'יני באוסטרליה — אסור לבקש משהו שפוגע במישהו אחר, חייבים להודות על משהו לפני שמבקשים מהמחברת בקשה וכמובן חייבים לכתוב בה רק בעט.
זה הזכיר לירדן את הבלגן שדניאל עשתה כי הביאה את המחברת לבית הספר. היא ידעה שהם אמורים לשמור עליה, ושאסור לאף אחד למצוא את המחברת. זה חלק מהכללים. ובכל זאת היא הביאה אותה שוב ושוב לבית הספר. בגלל דניאל, אילנה המנהלת (לשעבר!) החרימה להם את המחברת וכמעט גילתה את הסוד שלהם. ובגלל דניאל, ירדן היה צריך לפרוץ למשרד של המנהלת (דניאל הופכת אותו לעבריין ממש!).
אם הוא היה נתפס היו מעיפים אותו מבית ספר הדרים והחיים שלו היו נהרסים. מי היה מקבל לטכניון ילד שפורץ לבתי ספר? דניאל יכלה להרוס לו את החיים. היה להם מזל עצום שהמחברת מחקה את כל הבקשות שדניאל כתבה בה, וכך אילנה לא הצליחה להוכיח שדניאל היא זאת שביטלה את הלימודים בבית הספר. הם ניצלו בנס (בעצם — בקסם).
בניגוד לירדן, דניאל ממש לא רצתה לחזור לבית הספר לאחר חופשת ראש השנה. לא התחשק לה לשבת מאחורי השיער הבלונדיני והמרשים של אמילי, שהגיעה בתחילת שנת הלימודים מבוסטון היישר לכיתה ה'2 — הכיתה של דניאל. והיא עוד יותר לא רצתה לשמוע אותה לועגת לדניאל עם המבטא האמריקאי המוגזם שלה.
ירדן לא ידע שכבר כמה פעמים ביקשה דניאל מהמחברת להיפטר מאמילי. לא בצורה רעה, אל תדאגו, היא רק הציעה להעביר אותה כיתה. או בית ספר. או עיר. או מדינה. או שאולי למקום אחר מחוץ לכדור הארץ (היא שמעה שבמאדים נחמד מאוד בתקופה הזאת של השנה).
אבל המחברת פשוט התעלמה מהבקשות של דניאל או מחקה אותן. דניאל רצתה לכעוס על המחברת, אבל היא זכרה שהמחברת האוסטרלית עזרה לה מאוד. למשל כשרצתה להציל את שבט הצופים שלה. הרי בלי המחברת היו סוגרים את שבט ספיר ובונים במקומו בניינים וקניון, ודניאל היתה צריכה לפרוש מהצופים ולשכוח מלהיות מדריכה בשבט (שאחראית על כתובות האש כמובן). כי הרי אין מצב שהיא היתה מסכימה ללכת לשבט "כתר הזהב" של שכונת פסגות הפלצנית. בחיים לא.
לכן דניאל סלחה למחברת שלה וניסתה לחשוב על עוד דרכים להיפטר מאמילי. היא ניסתה לשכנע את שושי המנהלת, בתור החונכת של אמילי, להעביר את אמילי לכיתת מחוננים, שכמובן אין בבית הספר (היא הרי תמיד יודעת הכול, לא? אז שתדע שיש בבית הספר הכי רחוק משכונת הדרים). דניאל גם הציעה לשושי שאמילי תעבור לכיתה ה'3, שבה יש עוד ילד דובר אנגלית (הרי ממש קשה לאמילי המסכנה לדבר משפט רצוף בעברית). אבל שום דבר לא עזר. בינתיים.
דניאל נאנחה וסיננה, "זה היה החופש הכי משעמם שהיה לי בחיים."
"דווקא היה לי כיף לישון אצל אלה. אמא שלה הכינה לנו פנקייקים בבוקר עם המון סירופ שוקולד," השוויצה מיקה וליקקה את השפתיים כשנזכרה בטעם המתוק. "היי! אתם שוב בורחים לי!" צעקה מיקה לתאומים. האחים הגדולים שלה תמיד מסתודדים ומסתירים ממנה הכול.
"ומה עם ארוחת החג? היה משעמם, וחוץ מעוגת השוקולד של סבתא רינה לא אהבתי כלום," הזכירה דניאל.
"אבל היה נחמד לפגוש את הדודים ואת כל המשפחה," אמר ירדן וסידר את הילקוט שלו על הכתף.
לכבוד החג הביא סבא גבי לירדן ספרים ישנים על בעלי חיים ועל מדע. גבי עשה סדר בארונות אצלו בבית, ומצא גם ספר ישן ומצהיב על כל הציפורים בישראל. ירדן התרגש לסדר אותם על המדף שלו, מגדול עד קטן. היום לבית הספר הוא הביא איתו את הספר על הציפורים כדי להראות לתימור.
ירדן שם לב שלאחרונה התרבו בשכונה התוכים הירוקים, הדרָרות, ואילו ציפורים אחרות נעלמו. ירדן הניח שזה בגלל שהדררות הן ציפורים חכמות במיוחד. תימור סיפר לו שהדררות ברחו מפינת חי בתל אביב והשתלטו על אזורי המחיה של הציפורים האחרות בכל מרכז הארץ. ירדן חשב שתימור ישמח להיזכר יחד איתו בציפורים שהיו פעם בישראל. אולי הם עוד יוכלו למצוא אותן.
"לא עשינו כלום כל החופש! להיות בבית ולראות משפחה זה סתם משעמם. מאיה נסעה לחופשה בצפון וישנה בווילה עם בריכה ענקית וג'קוזי. רוני נסעה לאיי סיישל וישנה בבקתה ממש על המים! רק אנחנו נשארנו בבית ולא עשינו כלום," חזרה דניאל בפעם המאה ושבע על מה שאמרה גם לאמא ואבא מוקדם יותר באותו בוקר (וגם אתמול בערב. וגם שלשום).
ירדן ידע שאין משהו בעולם שהוא יכול להגיד לה שישכנע אותה אחרת. אז הוא ניסה לשנות נושא. "את חוזרת איתי הביתה היום?"
"נראה לי שאני אחזור עם מאיה. אלא אם היא תלך שוב עם אמילי הזאת," דניאל עשתה פרצוף מגעיל, כמו הפרצוף שלה כשהיא מדברת על עגבניות.
ירדן מצא את תימור בכניסה לבית הספר ונשאר לדבר איתו בזמן שדניאל עלתה במדרגות בדילוגים לקומה שבה היו הכיתות שלהם. כשעברה במסדרון, יהלי ונויה מה'3 נופפו לה לשלום בחיוך, למרות נוכחותה המעצבנת של אמילי. איזה מזל שבזכות העובדה שהיא הצילה את שבט הצופים המעמד שלה בבית הספר עוד נשמר.
כשנשמע הצלצול, דניאל כבר הספיקה להיכנס לכיתה ומיד ניגשו אליה יואב ואדם. אדם אחז כדורגל בצבעים מבריקים של אדום ולבן והכריז: "בהפסקה נשחק במגרש עם הכדור החדש שלי."
"אחלה כדור," יואב אמר והקפיץ אותו כמה פעמים על הרגל שלו.
"קדימה, ה'2 שבו בבקשה במקומות." יעל המחנכת נכנסה, ובגלל השמלה הפרחונית והארוכה שלבשה זה נראה כאילו היא מרחפת פנימה על מצע של פרחים צבעוניים. היא הפעילה את המזגן והניחה את התיק שלה על השולחן שמולה.
"לפני שנתחיל בשיעור שלנו ונחזור על מה שלמדנו לפני החופשה, אשמח לשמוע מכם איך היתה חופשת ראש השנה," אמרה יעל, וכל כך הרבה ילדים התחילו לדבר בבת אחת, שהיא נאלצה להשתיק את כולם. "בהצבעה. כן, אמילי."
דניאל עיקמה את הפרצוף שלה. ברור שאמילי תרצה לספר ראשונה. דניאל שנאה את אמילי לא רק כי היא היתה שחצנית והשוויצה כל הזמן בבריכה שלה ובבית הגדול שהיה לה בבוסטון. זה היה בעיקר כי בתחילת השנה אמילי ניסתה לגנוב לה את החברות הכי טובות שלה — מאיה ורוני. והיא אפילו האשימה את התאומים ברמאות בתחרות הריצה מול פסגות! אמילי לא הצליחה לגנוב לה את החברות, אבל זה רק בזכות זה שדניאל זכתה להרבה תשומת לב אחרי שהצליחה להציל את הצופים (אפילו ראיינו אותה בטלוויזיה!).
"היו לנו גסטס מבוסטון ועשינו איתם טיול ג'יפים בדד־סי ובג'רוזלם," השוויצה אמילי. דניאל הרגישה איך הפנים שלה מאדימות בכעס. אמילי כבר חודשיים בישראל ועדיין דוחפת מילים באנגלית בכל הזדמנות. היא גדלה בישראל! למה היא עושה את עצמה כאילו היא לא יודעת עברית? דניאל פשוט לא יכלה להקשיב לאמילי אפילו לא שנייה אחת נוספת.
"נשמע נהדר. עוד מישהו רוצה לספר לכיתה על החוויות מהחופשה שלו?" שאלה יעל.
דניאל הקשיבה לסיפורים של חבריה לכיתה בפנים זועפות ובידיים שלובות. לא עניין אותה בכלל מה כל אחד עשה בחופשה שלו. היא הניחה לתלתלים החומים להסתיר את העיניים שלה ודפקה שוב ושוב את העקב שלה על רגל הכיסא. שתיגמר כבר השיחה המעצבנת הזאת. את מי זה מעניין לשמוע מה כולם עשו בחופש המשעמם הזה? כבר עדיף לדבר על שברים ומספרים עשרוניים.
למרות תקוותיה של דניאל, השיחה המשיכה אפילו בזמן הפסקת האוכל. זה ממש חיסל לדניאל את התיאבון, אפילו שאבא הכין לה היום כריך עם שוקולד, והיא ידעה שהוא תמיד מורח שכבה נדיבה במיוחד שנותנת הרגשה כאילו יש בכריך חפיסת שוקולד שלמה.
מיד כשנשמע הצלצול של ההפסקה הגדולה, דניאל מיהרה לקחת את הכדור של אדם וכולם רצו אחריה למגרש הגדול. סוף־סוף היא הרגישה שהיא במקום הנכון. היא אספה את השיער שלה לקוקו מרושל והסתכלה סביבה. לכאן אמילי לא הגיעה, והכול נשאר כמו שהיה. אפילו מאיה ורוני חזרו לשחק מדי פעם כדורגל עם הכיתה.
הפעם שיחקו נגד ה'4, ודניאל הצליחה להתמקם במקום מצוין וחיכתה שיואב יבעט אליה את הכדור. היא בישלה עם יואב מהלך מבריק ואין מצב שהיא תחמיץ את ההזדמנות להביס אותם. יואב רץ עם הכדור, הצליח להתחמק מיהונתן, שבעט בכדור לכיוון דניאל ו...
"דניאאאאאל!"
פרק 2
משימה חדשה יכולה להיות משהו מלהיב במיוחד (אפילו בשביל דניאל)
"דניאל, בואי רגע!" צעק ירדן שוב.
דניאל לא התבלבלה (אם היה בבית הספר מקצוע שנקרא התעלמות מירדן כהן היא היתה ממש מצטיינת בו). היא לא הורידה את העיניים מהכדור, ובשנייה שהגיע אליה בעטה בו לכיוון השער.
"יששש!!!"
כל הילדים בקבוצה של דניאל רצו אליה ואל יואב וטפחו להם על הכתפיים. הגיע הזמן שכיתה ה'4 תבין בדיוק מי הכיתה המובילה בשכבה בכדורגל.
מבריקה מזיעה היא אספה מחדש את התלתלים שברחו בזמן המשחק והלכה לצד השני של החצר, לכיוון הברזייה.
ירדן הלך לכיוונה. הוא לא יוותר לה. מוני עצר אותו בתחילת ההפסקה ואמר לו לקרוא לדניאל ולהגיע אליו לחדר של אב הבית בהקדם האפשרי. ירדן ידע שאם מוני מחפש אותם, הם חייבים ללכת. מוני הוא לא סתם אב הבית של בית ספר הדרים בהרצליה. הוא הנציג הרשמי של השבטים האבוריג'ינים הקדומים, אַלְאוֹרָה ומונארו, שהעבירו לתאומים את המחברת עם כוחות הקסם שלה. הוא עוזר להם לשמור על המחברת הקסומה שלהם, ואם יש לו משהו להגיד, אז זה בטוח חשוב.
"מה אתה רוצה? אין לך איזה ספר לקרוא? אולי תעשה איזה ניסוי מדעי?" דניאל לגמה מים בין מילה למילה. אין ספק שהיכולת שלה לשתות מים ולהעליב את ירדן בו זמנית היתה מרשימה ביותר. המים השאירו נקודות כהות על חולצת בית הספר של דניאל והשפריצו גם על ירדן, שנרתע לאחור לפני שדניאל תרטיב גם אותו.
"מוני צריך אותנו. דחוף," אמר ירדן וניגב את המשקפיים שלו באזור יבש בחולצה.
"אבל למה עכשיו? אנחנו מכסחים לה'4 את הצורה!"
"אי־אפשר רק לבקש מהמחברת סוכריות גומי כל הזמן או בובות ענקיות. צריך גם לעשות דברים חשובים לפעמים," נאם ירדן בצורה שעיצבנה את דניאל עוד יותר. "אם מוני קורא לנו ואומר שזה דחוף, צריך ללכת ולשמוע אותו."
"אווווף איתך!" דניאל ניגבה את הפה בשרוול החולצה והלכה בחוסר סבלנות לכיוון הבניין.
"דניאל, את באה?" צעק יואב לכיוונה.
"עוד דקה," היא ענתה, וירדן עיקם את הפרצוף שלו.
הם מצאו את מוני בחדר של אב הבית, מנקה את זכוכית התמונה של אליעזר בן יהודה, כדי לתלות אותה, כפי שהתבקש, על אחד מקירות בית הספר.
"טוב לראות אתכם, התאומים כהן," אמר מוני בחיוך גדול. השיער הלבן שלו היה קצר יותר ממה שדניאל זכרה. "איך עבר עליכם החג?"
"היה נחמד מאוד," ענה ירדן בנימוס וניסה להתאזר בסבלנות, אפילו שהסקרנות השתלטה על המחשבות שלו מהשנייה שמוני פנה אליו. מעניין מה מוני רוצה להגיד להם. אולי דניאל שוב ביקשה מהמחברת דברים שאסור לבקש והאבוריג'ינים רוצים לנזוף בהם? עם דניאל הכול יכול לקרות.
"רצית לדבר איתנו?" דניאל ביקשה לזרז את העניינים. אם השיחה איתו תהיה קצרה, היא אולי תספיק לסוף המשחק. הם ממש עמדו לנצח והיא לא רצתה להפסיד את חגיגות הניצחון עם כולם.
"כן, כן," מוני הניח את התמונה ואת הסמרטוט, שכבר היה אפור מרוב אבק. "יש בעיה חמורה, ובשבט מונארו הבינו שאתם תוכלו לפתור אותה. כלומר, אתם והמחברת שלכם. אבל זה ידרוש מכם לעשות משהו קצת יותר מסוכן."
"אוקיי," אמרה דניאל בעיניים נוצצות. סוף־סוף משהו מעניין יקרה בזכות המחברת. כמה סוכריות גומי היא כבר יכולה לאכול? כל ספרי הלימוד שלה כבר מלאים כתמים צבעוניים, ובקושי עבר חודש מתחילת השנה. "מה צריך לעשות?"
ירדן הזדקף והוציא מכיס המכנסיים את הפנקס הקטן עם הדפים המקומטים ואת העט הקטן עם סימני הנשיכה מהיום שדניאל לעסה את הקצה שלו ואחר כך הכחישה (הוא המשיך להשתמש בו רק כי זאת היתה מתנה מסבא גבי). "אנחנו מקשיבים."
"נודע לנו שהדגים באילת נמצאים בסכנה," אמר מוני בדרמטיות, והעיניים הכחולות שלו הביטו סביב בחשד כאילו מישהו בבית ספר הדרים עלול להקשיב למה שהוא אומר.
דניאל התאכזבה. זאת לא נשמעה לה בעיה כזאת גדולה. וגם ממש לא משהו מסוכן. זה רק דגים. מה כבר יכול להיות מסוכן בזה? מה כבר יכול לקרות לדגים? זה לא שהם יכולים לטבוע או משהו, לא?
היא הביטה בירדן וראתה את עיניו נוצצות. כל גופו היה דרוך כאילו הוא צופה בגמר ליגת האלופות. איך יצא לה אח כזה בכלל? היא נאנחה והחזירה את מבטה אל מוני.
"כמו שאתם יודעים, האבוריג'ינים דואגים לבעלי החיים כי מבחינתם הם חשובים בדיוק כמו בני האדם. קיבלנו מידע שלא רק הדגים באילת נמצאים בסכנה אלא כל שוּנית האלמוגים של אילת בסכנה. בשונית של אילת חיים לא רק אלמוגים ודגים, אלא הרבה בעלי חיים שלא קיימים במקום אחר בעולם. אתם חייבים להציל את הדגים לפני שיהיה מאוחר מדי. המחברת תעזור לכם, כמובן. אתם שומרים עליה כמו שצריך? אתם זוכרים שאסור שיגלו על הקסם שלה?" מוני הסתכל על ירדן וחיכה לתשובה שלו.
"אני שומרת," ענתה דניאל והזדקפה. "היא אצלי בחדר."
"את לא נותנת לאף אחד לקרוא בה?" מוני ביקש לוודא.
"ברור," ענתה דניאל בביטחון, וירדן גילגל את העיניים שלו כל כך חזק, עד שהיא חשבה שהן תכף יֵצאו מהמקום שלהן. "אני שומרת עליה כל הזמן!"
"מתחת לכרית או על השולחן זה לא לשמור," התערב ירדן והתרחק צעד הצדה ממנה כדי לא לחטוף משהו. הוא מכיר את דניאל.
"תפסיק להלשין! כשהעוזרת באה אני מחביאה אותה בארון. עובדה שהיא אצלנו חצי שנה ואף אחד לא גילה על הקסם שלה."
"אבל מיקה כן מתחילה לחשוד. היא שאלה אותנו כמה פעמים למה יש לך מלא סוכריות גומי והיא יודעת שאבא ואמא לא מסכימים שתקני."
"גם אם היא תגלה אף אחד לא יאמין לה!" צעקה דניאל כדי להתגבר על הצלצול שנשמע ברקע, ותקעה בירדן מבט שיכול היה לגרום לענק הירוק להסתובב לאחור ולברוח בבכי. היא הפסידה את הסוף של המשחק בגלל ירדן ובגלל השונית המשונית הזאת.
"תפסיקו שנייה לריב," התערב מוני והניח יד אחת על הכתף של כל אחד מהאחים. "אין לנו הרבה זמן, ואתם חייבים להיות יותר רציניים. דניאל, את לא קיבלת את המחברת בשביל סוכריות. וירדן, אתה אמור לעזור לה. אז תקשיבו לי טוב. שונית האלמוגים של אילת בסכנה. אם לא תצליחו לעצור את מה שקורה, השונית כולה תמות. כל הדגים. כל האלמוגים. הכול! זה יהיה אסון אקולוגי שיכול להשפיע על כל בעלי החיים באזור. אין לי פרטים נוספים, אבל בינתיים אתם צריכים עוד היום לבקש מהמחברת לנסוע עם המשפחה לחופשה באילת במהלך חופשת סוכות. ועכשיו לכו לכיתה. שלא תאחרו לשיעור. קדימה."
אם המשימה שלה זה לנסוע לחופשה באילת, חשבה דניאל בדרך לכיתה, אז היא מוכנה לעזור בשמחה. ואם היא מבקשת מהמחברת טיול באילת אז יש לה עוד כמה רעיונות באותה הזדמנות. סוף־סוף יהיה לה מה לספר לחברות שלה, וזה לא יהיה עוד חופש משעמם. בפעם שעברה שהיו באילת היא עוד היתה קטנה מדי בשביל חלק מהאטרקציות. הפעם היא לא תוותר על שום דבר — מצנח רחיפה, לונה־פארק, החלקה על הקרח. הכול היא תעשה.
בזמן שדניאל תיכננה את הטיול הכי מלהיב שאפשר באילת, ירדן היה עסוק כל אחר הצהריים במחקר.
כשדניאל חזרה מחוג ההיפ־הופ, ירדן הזכיר לה לעשות את מה שמוני ביקש. הוא ידע שאין דבר שיותר מעצבן את דניאל מלקבל הוראות, במיוחד ממנו. אבל זה היה מספיק חשוב בשביל שהוא יסתכן (יש לו צלקת ביד מהפעם ההיא שהוא הזכיר לה ללמוד למבחן באנגלית). הוא הופתע מכך שהפעם דניאל אפילו לא התעצבנה. מהיכרותו הטובה איתה הוא הניח שיש סיבה אחרת שבשבילה היא רוצה לנסוע לאילת, וזה לא מתוך דאגה לנזרית ארוכת הקוצים.
ואכן, באותו הערב, לפני השינה, דניאל הוציאה בהתרגשות ובחגיגיות את המחברת מהארון וכתבה בעט הכחול שלה:
מחברת יקרה,
תודה על זה שניצחנו את כיתה ה'4 בהפסקה.
אני מבקשת שתסדרי לנו טיול משפחתי לאילת בסוכות כדי שנוכל להציל את השונית הזאת כמו שמוני ביקש.
תודה רבה.
ממני,
דניאל
ואז היא חייכה את החיוך עם הגומות, ולפני שהניחה את המחברת החומה מתחת לכרית, הוסיפה עוד משפט חשוב במיוחד:
ואני מבקשת שאמא תסכים שאני אעשה את הכדור הקופץ הזה בטיילת.
