המשורר


לדן פגיס


הַהַצְלָחָה הַמַּדְהִימָה שֶׁל אֱלֹהִים


כְּשֶׁהָפַךְ מִלָּה לְבָשָׂר!


וּמַה שֶּׁאַתָּה מְנַסֶּה לַעֲשׂוֹת:


לִפְרֹט אֶת הַבָּשָׂר


וְכָל מַה שֶּׁעָבַר


לִבְשׂוֹרוֹת, שׁוּרוֹת קְצָרוֹת


לַחְזֹר וּלְגַלּוֹת


אֶת הַמִּלָּה


כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁמְּפָרֵק אֶת הַפְּסַנְתֵּר


כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מַקֵּל


לִדְפֹּק בּוֹ עַל הַגָּדֵר


וְלָשִׁיר


אליבי 1


הַנִּצּוֹלִים הִגִּיעוּ אֶל הַחוֹף וְהִתְעַלְּסוּ


תַּחַת מִגְדַּל הַשָּׁעוֹן. אַתְּ


נוֹלַדְתְּ כְּבָר עַל הַיַּבָּשָׁה. אֲבָל הָאַכְזָרִיּוּת


הָיְתָה מֻכֶּרֶת כְּמוֹ סֻכָּרִיָּה קָשָׁה


תְּחוּבָה עָמֹק בַּפֶּה, שֶׁהַלָּשׁוֹן לָמְדָה


לִמְצֹא בָּהּ אֲזוֹרֵי מָתוֹק.


שָׁמְרוּ עָלַיִךְ מִפָּנֶיהָ: הָיִית תַּרְבִּית


שֶׁל חִסּוּנִים, רַק הָאֵיבָרִים הָאֲדֻמִּים בְּיוֹתֵר


מֻרְשִׁים לְהִתְרַחֵשׁ, כִּי הֵם דּוֹלְקִים, בַּלַּיְלָה


כָּל הַסּוֹדוֹת שֶׁנִּמְנְעוּ מִמֵּךְ זָזִים


מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה, בַּעֲוִית


שֶׁלָּמַדְתְּ לְהַכִּיר בָּהּ שִׁנּוּיֵי תְּנוּעָה,


מְחַבֶּרֶת לְעַצְמֵךְ מַטְּלוֹת עֶרֶשׂ


מִן הֶחֳמָרִים שֶׁמִּתְבַּלְּעִים


מִתַּחַת לְמִיקְרוֹסְקוֹפּ.


אַתְּ רוֹצָה לְהַגִּיד: הַזְּמַן


הוּא הַנֵּס הַיָּחִיד, הוֹ. אַתְּ רוֹצָה לְהוֹדוֹת לַזְּמַן


שֶׁעָשָׂה אֶת שֶׁלָּךְ. אַחֲרֵי שֶׁסָּפַרְתְּ עַד שְׁלֹש־עֶשְׂרֵה


הַגּוּף הִתְפָּרֵץ קָדִימָה בְּחָכְמָה,


גִּדֵּל לוֹ שָׁדַיִם, שְׁנַיִם, וּמְשֻׁלָּשׁ נִפְלָא


שֶׁאֶפְשָׁר לְהַנִּיחַ אֶל מְשֻׁלָּשׁ שֶׁל אִשָּׁה הֲפוּכָה


וְלַעֲשׂוֹת מָגֵן. עָבָר, הוֹוֶה, עָתִיד,


תִּבְחֲרִי אֶחָד. רַק לֹא אַהֲבָה.


אליבי 2: חניכה


קֹדֶם צָרִיךְ לְטַאטֵא


אֶת בֵּית הַמְכַשֵּׁפָה. אַחַר כָּךְ


בַּלַּיְלָה, עַל מִטַּת קְרָשִׁים


גְּבוֹהָה מִדַּי אוֹ נְמוּכָה בִּמְיֻחָד,


תַּחְלִיטִי.


כְּבָר יָמִים


רַכּוּת מִתְגַּנֶּבֶת לְאֵיבָרַיִךְ,


מְעַגֶּלֶת אוֹתָם.


אַתְּ מְזַהָה אוֹתָהּ: רַכּוּת טְרוֹיָאנִית


שֶׁנִּכְנֶסֶת לֶחָזֶה כְּמַתָּנָה


וּתְאַפְשֵׁר כִּבּוּשׁ. וְכָךְ


כָּל לַיְלָה לִפְנֵי הַשֵּׁנָה


אַתְּ צָפָה בַּחֶדֶר הַכָּחֹל


עַל מַדָּף שֶׁל מַחְשָׁבָה אַחַת,


נִפְטֶרֶת מֵחַמּוּקִים בִּשְׁקִידָה


כְּפִי שֶׁאָצָן נִפְטָר מִשְּׂעָרוֹ


כְּפִי שֶׁשַּׂחְיָן מְגַלֵּחַ אֶת גּוּפוֹ


וּמְשַׁנֶּנֶת: לֶחֶם וּמַיִם. מָרָק.


לִהְיוֹת שׁוּלְיָה, חָנִיךְ, אָסִיר, בֵּן


לִשְׁנֵי אֲבוֹת מָזוֹן קָשִׁים וְגָמוּל מֵחָלָב,


תְּזוּנָה לֹא מְנַחֶמֶת לֹא מְעִיקָה שֶׁתַּשְׁאִיר אוֹתָךְ


קַלָּה כְּמוֹ הַסַּכִּין שֶׁיַּגְנִיב לַתָּא


הַיֶּלֶד הַמְחַכֶּה בַּחוּץ.


לֹא יַעֲזֹר לָךְ יַלְדָּה קְטַנָּה


מִתְאַמֶּנֶת בְּתוֹר הַגֶּבֶר, אֲבָל כְּמוֹ אִשָּׁה


תָּחוּב לָךְ מַטְאֲטֵא בַּיָּד


וּמַטְאֲטֵא שֵׁנִי מִתַּחַת לַשִּׂמְלָה