שער ראשון
הקדמות ומבואות
קדימון לדבר המחבר
קדימון זה נכתב כתצהיר באפריל 2024, ערב סיום העריכה השנייה של הספר ולקראת הוצאתו לאור, והוא התווסף יחד עם הפרק "אחרית כראשית" והאפילוג שבסיום. שלושתם נכתבו לאור האירוע המכונן של 7 באוקטובר 2023, ביום שמחת תורתנו.
לפיכך, הריני מצהיר כי הספר כולו נכתב במהלך השנים 2022-2018, למעט כאמור קדימון זה, הפרק "אחרית כראשית" והאפילוג שבסופו. העריכה הראשונה (עורכת: דפנה פיינס־שער) הסתיימה במרס 2023. מסיום העריכה הראשונה ועד לאוגוסט 2023 ניהלתי משא ומתן עם שני בתי הוצאה לאור מהשורה הראשונה בישראל, שבסופו בחרתי ב"ידיעות ספרים".
למרות שני האירועים המכוננים של 2023 (המחאה בעקבות הסכנות לדמוקרטיה ו-7 באוקטובר), החלטתי שלא לגעת בתוכנו העיקרי של הספר ולהותיר לקורא - בהשראת התפילה שאחרי קריאת שיר השירים - לפרש, להבין, ולתרגם את הכתוב בו ככתוב "...בִזְכוּת פְּסוּקָיו, וּבִזְכוּת תֵּבוֹתָיו, וּבִזְכוּת אוֹתִיּוֹתָיו, וּבִזְכוּת נְקֻדּוֹתָיו, וּבִזְכוּת טְעָמָיו, וּבִזְכוּת שְׁמוֹתָיו, וְצֵרוּפָיו, וּרְמָזָיו, וְסוֹדוֹתָיו..."1
כבר נאמר כי אין נביא בעירו, וגם דובר רבות על מי שניתנה לו כביכול הנבואה. ולכן, אין לראות בספר יוהרת נבואה, אלא רק ניתוח ומחקר שנמשכו כאמור כשש שנים, מ-2018 ועד לאוגוסט 2023. חלק ניכר מהעמדות המוצגות כאן, הקשורות לאירוע המכונן אשר עוצמתו זעזעה את המדינה כולה (בשלב זה אין שם רשמי למלחמה, למעט הכינוי "חרבות הברזל"), נכתבו בטיוטות החל מ-2019, נאמרו בהרצאות, שודרו בכלי התקשורת ונמצאים ברשתות החברתיות (בעיקר ביוטיוב), החל מ-2001 - שנתי הראשונה כאזרח חופשי להתבטאות בלא מגבלת השירות הצבאי - הודגשו ביתר שאת ב-2006 אחרי ההתנתקות מרצועת עזה, ונאמרו אף במילים בוטות יותר אחרי חמשת המבצעים הגדולים המוכרים לציבור (עופרת יצוקה - 2008, עמוד ענן - 2010, צוק איתן - 2014, חומת מגן - 2021, ועלות השחר ב-2022. האם ישראל היתה חייבת לחוות את שני האירועים הקשים הללו של 2023 כדי להתעורר ולהבין שהיא במסלול של התנגשויות פנימיות וחיצוניות? אותיר את התשובה לשאלה זו לשיקול דעתם של הקוראים, ואסיים את הקדימון הזה עם חלק מאותה תפילה של אחרי קריאת שיר השירים: "וּמַלֵּא כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה לַעֲבוֹדָתֶךָ, וְתִהְיֶה עִם לְבָבֵנוּ וְאִמְרֵי פִינוּ בְּעֵת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ, וְעִם יָדֵינוּ בְּעֵת מַעְבָּדֵנוּ, וְתִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה וְהַרְוָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. וּמֵעֲפַר עָנְיֵנוּ תְּקִימֵנוּ, וּמֵאַשְׁפּוֹת דַּלּוּתֵנוּ תְּרוֹמְמֵנוּ, וְתָשִׁיב שְׁכִינָתְךָ לְעִיר קָדְשֶׁךָ, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן".
יום טוב סמיה,
אפריל 2024
דבר המחבר
לספרי זה, השלישי במספר, בחרתי בכותרת נועזת: אחדות או למות. בעיני רבים, רעיון האחדות יישמע מופרז, ובעיני אחרים, ברירת החידלון וחורבן בית שלישי מופרזת אף היא. חשוב לי להבהיר כי אין מדובר על מצב שבו לכל אזרחי ישראל יהיו אותן דעות, תפיסות וגישות, אלא בתודעת האחדות, בהכרה בחשיבות שותפות הגורל שבין אנשים שונים השייכים לאותה מדינה כביתו היחיד של העם היהודי, המסוגלת להכיל בקרבה מיעוט שאינו יהודי, וזאת כמובן בהנחה שכולם מעוניינים בהמשך קיומה לעולמי־עד.
התלבטתי ארוכות באשר לשם הספר, אולם לצערי ככל שנקף הזמן - מאז קיננה בי התחושה שעלי לכתוב ספר בעניין זה בקיץ 2014 - התגברה תחושת הדחיפות בנחיצותו, במיוחד ב-2018-2017, אחרי המסע שלי ברחבי הארץ בקרוואן. התחושה הזאת נבעה מהשתלשלות העניינים בישראל בעקבות חמש מערכות הבחירות האחרונות שהתקיימו במדינה. את הבחירה הסופית בכותרת גיבשתי בעקבות המתרחש במקומותינו מאז הקמת הממשלה האחרונה, ובעקבות המחאה והמאבק בין המתנגדים והתומכים בהפיכה המשטרית או ברפורמה המשפטית (עמדות הצדדים הן בהתאמה למינוחים).
כיום, קיץ 2023, עומדת מדינת ישראל באחד ממבחניה הקשים, המהותיים והגורליים ביותר, שבו טמונה סכנה קיומית למדינה בכלל, ולצביונה כמדינה יהודית ודמוקרטית בפרט. העובדה המתסכלת ביותר היא שאין זה איום חיצוני בסגנון של "כל העולם נגדנו", או פצצה גרעינית הנמצאת בידי איראן או כל מדינת אויב אחרת - וגם לא 120 אלף הרקטות והטילים המדויקים שבידי חזבאללה בלבנון, ושל ארגוני טרור אחרים בעזה או ביהודה ושומרון - ואפילו לא האיום במלחמה רב־זירתית!
מובן שאינני מזלזל באויב, אך ככל שאחד מאיומים אלה יֵצא לפועל, אני מאמין כי נילחם בו - וננצח תמיד. הספר הזה מזהיר דווקא מפני האיום מבית, כי זהו האיום העוצמתי, האכזרי והקטלני ביותר. ניסיתי להמחיש באמצעותו עד כמה הסכנה הקיומית הזו גדולה ומדממת, כאן ועכשיו.
מטרת הספר היא לאחד ולגשר בין אזרחי המדינה, תוך שהם שומרים על דעותיהם, אמונותיהם ושורשי תרבויותיהם, ובכפוף לשלושה תנאי יסוד - כבוד הדדי וקבלת האחר, הלגיטימיות של כל פעילות שאינה נוגדת את חוקיה של מדינת ישראל, ואי־כפיית הדעה, האמונה ואורח החיים על אחרים. אבהיר כבר כאן כי איני תומך בתפיסה של ישראל כ"מדינת כל אזרחיה".
אני מודה כי התלבטתי רבות בשאלה מי שָֹמַנִי לכתוב ספר רב־ממדים ורחב יריעה, הכולל אזהרה מעין נבואית - אחדות או למות? את האומץ קיבלתי בעקבות כמה אירועים ונסיבות בחיי. הראשון, בתוך עמי אני חי, זה בוער בעצמותי, ואיני יכול להתעלם ממראה עיני וממשמע אוזני.
השני, הולדתו של נכדי הראשון, במאי 2015, שריגשה אותי עד אין קץ, אך מיד הכתה בי המחשבה שאיני יודע לאן צועדת המדינה שבה הוא נולד. ברוך השם, מאז נוספו עוד שישה נכדים ונכדות.
השלישי, התמיכה שקיבלתי עם הצגת הרעיון והטיוטות למעגל חברים קרובים, הוגים ומובילי דעה, המוזכרים בשלמי התודה.
הרביעי, ובמלוא הצניעות, קראתי לאחרונה כמה ספרים ומאמרים והקשבתי להֶסכּתים העוסקים בתחום, וחשתי כי ניסיוני, ידיעותי ומחקרַי בתחומים2 הקשורים לספר, אינם נופלים מהם. יתרה מכך, חשתי כי חלה עלי החובה להעלות על הכתב את מחשבותי, ואני רואה בכך חלק משירותי למען ביטחון קיומה של מדינת ישראל.
והשנה דַּאֲגָתִי מהדהדת, דווקא משום שאנו נמצאים בשיא משך תקופת האחדות (75 שנים) שבה עמדנו אי־פעם! הממלכה המאוחדת הראשונה, מלכות שאול, דוד ושלמה, התקיימה בתקופה שבין 1010 לפני הספירה ל-928 לפני הספירה, עם שבע שנות פילוג במהלכן. בסך הכול 75 שנות אחדות עד לפילוג לממלכת יהודה, שכללה את שבטי יהודה ובנימין ובירתה גבעה ולאחר מכן ירושלים, ולממלכת ישראל, שכללה את עשרת השבטים הנותרים, אשר שלטו במרב שטחי הארץ, ובעיקר במישור החוף הצפוני, הגליל והשומרון.
כתיבת הספר, כאמור, נבעה מרצון עז להתריע מפני הסכנה המרחפת על קיומה של המדינה, על קיומו של הבית השלישי. ובמידה שאדם מסוים, מוסד או ארגון כלשהו מרגישים חלילה פגועים מן הכתוב בו, אני מבקש מראש סליחה ומחילה. הדברים נכתבו כדי להציל ולאחד - ולא כדי להשמיץ ולפצל.
בשל היקפו העצום של הספר, ומתוך מודעות כי 22 הפרקים שבשער השני זכאים לספר בפני עצמו, הרי שאם בשלב מסוים אתם חשים חוסר ריכוז או עייפות, אנא הרגישו בנוח לדלג על נושאים מוכרים לכם - וקצרו את הדרך אל השער השלישי, לשם מתנקזת ליבת הספר.
תקוותי היא כי ספר זה ישמש את שלוש מטרותיו העיקריות: צלצול בפעמוני אזעקה למנהיגיה של מדינת ישראל, בתקווה שהפעם הם לא יסתפקו בכיפת ברזל שרק מונעת פגיעה, אלא יטפלו בשורשן של הבעיות; יישומן של ההמלצות על צעדים לאיחוי הקרעים ולגישור על הפערים והשסעים בקרב אזרחי מדינת ישראל, הכוללים את 13 העקרונות והערכים שאליהם מדינת ישראל, כמדינת מופת, צריכה לשאוף; והתקווה שספר זה יילמד במערכות החינוך השונות, וישמש מדריך גם למען הדורות הבאים.
אוגוסט 2023, תשפ"ד (החלה ב-16 בספטמבר 2023, ותסתיים ב-2 באוקטובר 2024), שנת 5,783 ליצירה; השנה ה-76 לקיומו של הבית השלישי - הוא מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית - ברוח מגילת העצמאות.
יום טוב סמיה
פתח דבר
פרופ' אסא כשר
יום טוב סמיה הוא דמות מיוחדת בנוף האנושי של הציבור בישראל. במטה הכללי של צה"ל שירתו אלופים רבים, עתירי הישגים, אולם רק בודדים מהם היו גם מפקדים בכירים בתחומי הלחימה - אצל סמיה, זה בחטיבות הצנחנים, הנח"ל וגבעתי, וכמפקד פיקוד הדרום - וגם בעלי התואר דוקטור על יסוד מחקר אקדמי בדבר אחד מהיבטי צה"ל - למשל, המחקר של סמיה על "האקלים הארגוני ביחידות השדה והשפעתו על התרבות הארגונית של צה"ל".
הניסיון של יום טוב סמיה בתחומי הפעילות הצבאית היה, ראשית, בתחומי הפעלת הכוח; החל במלחמת יום הכיפורים, בעיקר כנגד ארגוני טרור בכל החזיתות, ולאחר מכן גם בזירות של בניין הכוח - בפיקוד על בא"ח (בסיס האימונים החטיבתי) של הצנחנים, ועל מרכז החי"ר במל"י (המרכז הלאומי לאימונים ביבשה). נוסף על כך, היה יום טוב סמיה מפקדן של עוצבות סדירות ושל יחידות מיוחדות.
עוד נזכיר כי סמיה היה חבר בצוות המשא ומתן הביטחוני, בשלבים שונים של השיחות עם הרשות הפלסטינית, ואף הקים את מערכת הקישור עם כוחות הביטחון והמודיעין של הרשות, אשר תפקדה ומתפקדת גם בתקופות הקשות ביותר מול הרשות.
לאחר השחרור מצה"ל, הקדיש יום טוב סמיה חלק ניכר מזמנו לפעילויות באותה רוח. נזכיר שלוש דוגמאות מבין הפעילויות הרבות: הקמת עמותה לליווי המשפחות השכולות של חטיבת "גבעתי"; הקמת בית כנסת ברוח של סובלנות מלאה; ותיור ממושך ברחבי המדינה כדי להכיר היטב את יושביה ואת הלוך רוחם.
התכונות הבולטות של יום טוב סמיה באות לידי ביטוי הן בשלל הפעילויות שלו גם לאחר שהשתחרר מן השירות, והן בספר שלפנינו. אמנה אפוא את הערכים המאפיינים את מכלול הפעילויות של סמיה - ואת הספר המיוחד הזה.
את שורת הערכים שאביא כאן אחלק לחמש קבוצות של ארבעה מרכיבים בכל אחת, היוצרות יחד את התמונה הכללית של הדברים.
1. חזון
בקבוצת הערכים הראשונה אנחנו מוצאים את הערכים המאפיינים, בקווים כלליים, את החזון של המיזם ההיסטורי הקרוי "מדינת ישראל". נציג כל אחד מן הערכים בכמה מילים. אבל לפני כן נחזור ונדגיש את שתי העובדות הבסיסיות: כל אחד מן הערכים הללו מתבטא בפעילותו הצבאית - ולימים גם האזרחית - של יום טוב סמיה, וגם ברעיונות הבאים לידי ביטוי בספר שלפנינו.
מדינת חזון
מדינה יכולה להתנהל ולהתפתח באופן שגרתי, על רקע ההנחה שהמרכיבים הבסיסיים של המדינה, כדוגמת החוקה שלה, מוסדותיה וזרועותיה, שרירים וקיימים, בנויים היטב ופועלים באופן תקין. אלה אינם פני הדברים במדינת חזון. מדינת ישראל היא מדינת חזון, גם אם הדבר אינו ניכר באופן שבו המנהיגות מנהלת אותה, ובהבנה השטחית של הקהל הרחב בדבר טיבה. במדינת חזון נמשך תהליך ההקמה של המדינה וכינון כל המרכיבים שלה, על האחריות, הסמכויות ודרכי ההתנהלות של כל אחד מהם. הערכים הבאים יציינו את המרכיבים הבסיסיים ביותר של החזון.
מדינה דמוקרטית
מדינת ישראל אמורה להיות מדינה שהמשטר שלה הוא דמוקרטי, במלוא מובן המילה. לא במתכונת של "דמוקרטיה עממית", הזכורה לשמצה מימי השלטון הקומוניסטי במזרח אירופה, גם לא במתכונת של דמוקרטיה מדומה, בסגנון ההפיכה המשטרית המעסיקה את החברה הישראלית, אלא במובן המהותי, העמוק ביותר, של שלטון הצדק וההגינות, של זכויות האזרח ושל הצבעות רוב בשעת הכורח, לצורך קבלת החלטות משותפות.
מדינת לאום
מדינת ישראל היא מימוש הרעיון הציוני של העצמאות המדינית של העם היהודי, בארץ המולדת ההיסטורית שלו. מדינת הלאום של העם היהודי נושאת באחריות לגורלו של העם היהודי, בארץ ומחוצה לה. עם זאת, היא לא נועדה להקנות ליהודי זכויות יתר, ועליונות מעשית מסוג כלשהו, שכן מדובר במדינה שהיא גם דמוקרטית. נוסף על כל זה, המדינה אמורה להיות כזאת החיה בשלום עם העמים והמדינות שבסביבתה.
מדינת מופת וצביון
מדינת ישראל אמורה להתפתח ולהתנהל לאור החזון של מייסדיה, במיוחד חיים ויצמן ודוד בן־גוריון, ולהיות מופת לכל העולם, בדבר האופן שבו מן הראוי שתתנהל ותתפתח מדינה מתוקנת. זהו חלק חשוב להפליא של החזון. הצביון של המדינה ישקף גם את הכוונה לכונן מוסדות והסדרים בכל תחומי החיים המשותפים, לקיים אותם ולטפח אותם, באופן שיש בו מופת מוסרי להתנהלות ראויה של מדינה מתוקנת.
2. גישה
בקבוצת הערכים הבאה אנחנו פוגשים את הגישה אל המציאות. החזון משרטט את העתיד הרצוי והראוי, הגישה משקפת את ההווה כמות שהוא בתור נקודת מוצא לשיפור, לשם מימוש החזון.
ריאליזם
הדרך לשיפור המצב, בתחום כלשהו, מתחילה באבחון מלא ומדויק של המציאות. אפשר לאמץ נקודת מבט אופטימית, שאינה ריאלית, או נקודת מבט פסימית, שגם היא לא ריאלית. מן הראוי להתרחק מן ההפרזות של האופטימיות ושל הפסימיות כאחד.
שיטתיוּת
תמונת המציאות היא מורכבת, ומן הראוי להתבונן בכל חלקיה, לסקור אותם באופן שיטתי, ולא לדלג על אף אחד מהם רק מפני שכרגע הוא אינו מושך תשומת לב ציבורית רבה.
היסטוריוּת
בדרך כלל, לכל אחד ממרכיבי התמונה של המציאות יש היסטוריה, לפעמים אפילו היסטוריה ממושכת מאוד. באבחון של המצב הנוכחי, מן הראוי לתת את הדעת לא רק על מרכיבי המציאות כפי שהם משתקפים היום, אלא גם על ההיסטוריה שלהם, ועל התהליך שהביא אותם אל המצב הנוכחי.
יסודיות
התבוננות אחראית בתמונת המציאות חושפת בעיות רבות, מוקדים שמעלים חובה לקיים מאמץ לשיפור פני הדברים. הדרכים לשיפור המציאות צריכות להיבחר על יסוד סקירה יסודית של האפשרויות, השוואת דרכי הפעולה השונות זו לזו, ובחירת הטובות שבהן.
3. צביון
מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ומדינת הלאום של העם היהודי. אלה הם אפיונים ברמה מופשטת מאוד. המימוש של התכונות הללו עשוי ללבוש צורות שונות. הערכים הבאים מציגים את צביון המדינה לאור שתי התכונות הללו:
צביון ייחודי
למדינה אמור להיות צביון ייחודי שיכונן תכונות משותפות לה ולשאר המדינות הדמוקרטיות ולשאר מדינות הלאום - בהווה ובחזון של כל אחת מהן. עם זאת, צריך להיות למדינה צביון ייחודי, וזאת הן בתור מדינה דמוקרטית והן בתור מדינת הלאום של העם היהודי.
כבוד האדם
המדינה אמורה להתייצב לצד כל אדם באשר הוא שכבוד האדם שלו נפגע, וזאת באמצעים ההולמים את הנסיבות ואת היכולת של המדינה, אולם בשום מקרה היא לא תהיה אדישה לפגיעות קשות בכבוד האדם, בצדק ובשוויון.
מסורתיות
המשטר של המדינה לא יהיה שמרני, במובן של דבקות בתפיסות ובהסדרים מוכרים שיש התנגדות מהותית לשינויָם, אבל הוא יעמוד על יחס של כבוד למסורות של העם היהודי, לתחומי הדת והתרבות של העדות השונות, ולמסורות של העדות הלא יהודיות של אזרחי המדינה.
שלום
המדינה תכלול, בין העקרונות של המדינה הדמוקרטית והעקרונות של מדינת הלאום של העם היהודי, את עקרון החובה המתמדת לחתור להסדרי שלום עם העמים והמדינות שבשכנות, וזאת מתוך נאמנות לחיילים, לאזרחים, ולכל אדם שוחר שלום באשר הוא. בשום מקרה ובשום זמן אין למדינה פטור מעיסוק ממשי בחתירה לשלום.
4. מנהיגות
מדינה האמורה להתנהל ולהתפתח לאור חזון ייחודי, חייבת להיות בעלת מנהיגות מתאימה, שתנווט את מכלול הפעילויות של המדינה לאור חזונה, ובתמיכת כלל או רוב האזרחים. מנהיגות כזאת אמורה לנהוג על פי הערכים הבאים:
אומץ
מנהיגות יכולה לשאת באחריות להתנהלות המורכבת ולהתפתחות המיוחדת של המדינה, רק אם היא ניחנה במידת האומץ ובנכונות לעמוד נוכח סכנות, קשיים ומתחים, ותדע לבחור בכל מצב בדרך הנכונה, בלי חשש ופחד מפני המכשולים שבדרך ובלא תגובות פזיזות למתרחש.
דבקות במשימה
המנהיגות הראויה אינה מופעלת על ידי נסיבות, שעליהן היא מגיבה באופן מזדמן. היא נושאת באחריות להתנהלות בהתאם לערכים ולהתפתחות בהתאם לחזון, בהתחשב בנסיבות המשתנות, ולא לאור המטרות הזמניות והמקריות שהן יוצרות.
דוגמה אישית
מנהיג מגייס את תמיכת הבריות באופנים שונים, שאחד החשובים ביניהם הוא עקרון הדוגמה האישית. המנהיג הראוי אינו מרשה לעצמו מה שאינו מרשה לזולתו. הוא רואה את עצמו עומד לשירותן של הבריות - ולא כמי שהבריות עומדות לפניו לשרתו.
טוהר המידות
מטבע הדברים, עמדה של מנהיגות מעניקה לבעליה כוח רב לפעול על פי שיקול דעתו ולהשפיע במעשיו על מצבם של הרבים. הסמכות להפעיל כוח יוצרת מצבים שבהם ניתן לפגוע, במידה מועטה או רבה, בטוהר המידות, באתיקה של הפעילות המנהיגותית, או אף בחוק. מנהיגות ראויה מתנהלת באופן נקי לחלוטין, מתוך שמירה מוחלטת, מובהקת ומתמדת על טוהר המידות, גם כשמדובר במראית עין בלבד, גם בפעילותו הארגונית והמקצועית, וגם בכל הליכותיו.
5. יחס אישי
הערכים הללו אמורים להתבטא באופן ברור ומתמיד בהתנהלות של כל אדם הנמצא בעמדת מנהיגות. עם זאת, לכל אדם כזה יכול להיות סגנון אישי משלו. בפעילות הצבאית, בפעילות האזרחית ובספר שלפנינו מגלה יום טוב סמיה את סגנון המנהיגות שלו, המתבטא בצירוף של כמה ערכים:
נאמנות ברורה
חיי אדם מתנהלים במישורים שונים בעת ובעונה אחת: מישורי המשפחה, החברוּת, החברה, המדינה, העם, ועוד כהנה וכהנה. ניהול החיים במישורים שונים מוביל את האדם, מטבע הדברים, למצבים שבהם אין מנוס מלשרטט עדיפויות. רבים לא מבררים לעצמם את סדרי העדיפויות שלהם, אלא מנהלים את חייהם באופן מזדמן על פי הנסיבות. דרכו של יום טוב סמיה נראית לי אחרת: בכל מצב ברור מהי הנאמנות העליונה שלו ומהן כלל הנאמנויות האחרות שבצדה.
אחריות פעילה
האחריות להיבטי החיים של כל אדם יכולה להיות מוטלת עליו על ידי הרגלי החיים בנסיבות שבהן הוא מוצא את עצמו. אחריות ברמה יותר גבוהה היא זאת שאדם לוקח על עצמו על יסוד הנאמנויות הערכיות שלו, מברר אותה לעצמו בפרוטרוט - ומבטא אותה בחייו על כל היבטיהם. זהו אופי האחריות של יום טוב סמיה, בתחומים שהוא לקח על עצמו לפעול בהם מעמדת מנהיגות.
ניסיון עשיר ופעיל
רבים הם בני האדם בעלי ניסיון באחד מתחומי חייהם או בכמה מהם, אבל מעטים הם אלה שיש להם ניסיון עשיר בתחומים רבים במיוחד. בין אלה, ישנם רבים וטובים שהניסיון העשיר שלהם הוא חלק מסיפור חייהם. ביניהם בולטים אנשים כמו יום טוב סמיה, המשתמשים בניסיון העשיר שלהם על כל רבדיו במהלך החיים המתפתחים שלהם.
חדשנות
בני אדם בעלי ניסיון חיים עשיר בפעילויות שונות, יכולים להסתפק בניסיון העשיר הזה כבסיס הרחב של הפעילות הנוכחית שלהם או של פעילות עתידית. אולם בני אדם בעלי יסודות מנהיגות ייחודיים אינם מסתפקים בניסיון של עצמם - ככל שהוא עשיר וחשוב - אלא נותנים מקום מרכזי בפעילותם לחדשנות, המביאה אל תוך חייהם מה שניסיונם העשיר אינו יכול להביא.
מערכת הערכים המורכבת שהצגנו כאן מאפיינת את הפעילות של יום טוב סמיה, ומתבטאת באופן גלוי ומקיף בספר שלפנינו. היא מעניקה לספר הזה מעמד ייחודי, המזמין תשומת הלב והתעמקות מצד הקוראים.
ולסיום אוסיף: השבחים שאני חולק לספר הזה ולמחברו אינם עדות להסכמה מלאה עם תוכנו. הספר כולל דיונים בסוגיות רבות מספור, ומביא דוגמאות מעשיות מסוגים שונים. הקוראים אולי יתמהו על כך שבנקודות לא מעטות אין דעתי כדעת המחבר. ואולם גם אם דעותינו חלוקות, אני בטוח בטיבם של יסודות מחשבותיו של יום טוב סמיה, ורואה בהם עמדות הראויות לשימת לב ולהתמודדות רעיונית.
מבוא
אתגרים וסוגיות מרכזיות בספר
בספר זה אציג ואנתח תחילה 22 נושאים הנמצאים בראש סדר היום היהודי־ישראלי, בלי לחשוש מכניסה לשדות מוקשים בתחומים רגישים וכואבים. לאחר מכן אציג את "מה" שיש לעשות, כתשתית בסיסית לשלב ה"איך" נכון לעשות, כפי שאפרט בשער השלישי, כך שהעשייה תהיה שרירה וקיימת כבסיס למדינה יהודית ודמוקרטית לעולמי עלמיא. הדיון העיקרי בספר נוגע למציאות הנוכחית של מדינה ולעתידה.
הנחת היסוד הראשונה היא שמדינת ישראל, כמדינת לאום, היא הבית השלישי3 של העם היהודי, עַם בעל מסורת של אלפי שנה, ששורשיה נטועים עמוק בתרבות ובדת היהודית. בדיון על גורלו של הבית עלינו להידרש לסיבות ולנסיבות שבתוכן פעל העם היהודי לאורך ההיסטוריה - בתקופת מלכויות ישראל ויהודה, בהתיישבות ההיסטורית בארץ ישראל, ובשורשי תנועת הציונות על זרמיה באירופה, במזרח התיכון, באסיה ובצפון אפריקה.
על אף השימוש במודלים אקדמיים ובתיאוריות מדיסציפלינות שונות, הספר אינו מתמקד בדיונים תיאורטיים, אלא נעזר מפעם לפעם, לצורך הדיון, במושגים הלקוחים מתחומי מדעי המדינה, הסוציולוגיה והפילוסופיה.
הספר עוסק באפשרות ליצור כאן מדינת מופת, ובסוגיות הליבה המתעוררות מכך ביחס למצבנו היום, וזאת בשילוב הצעות לפתרונות מעשיים ופרגמטיים, והצגה של דרכי חשיבה שונות. כל זאת, כדי לגשר על הפער שבין המצוי לרצוי, ולנווט את מדינת ישראל למקומות טובים יותר.
נוסף על כך, בספר יוצגו היסודות והערכים שלאורם ניתן להקים ולקיים את מדינת המופת הזאת, המדינה שעליה חלמו אבותינו והדורות המייסדים, אשר עזבו או ברחו ממדינות המוצא שלהם והגיעו לכאן חסרי כול. באמתחתם היו רק פצעי רדיפות, לצד אמונה ציונית־יהודית לוהטת כי הגיעה עת תקומה. חלקם אף נאחזו באמונה באתחלתא דגאולה.4 לפיכך, הרקע ההיסטורי של העם היהודי הוא הקרקע שבה צריכים לצמוח הערכים הראויים למדינת ישראל, על מהותה הייחודית.
לפיכך, שאלת היסוד הראשונה תהיה: האם על היהודים להמשיך להעדיף את יישוב הארץ, על סמך הלקחים שהופקו מאירועי חורבן בית ראשון ושני וזוועות העת החדשה והמאה ה-20, או שמא עליהם לבכר חיים על פני תבל כ"יהודי נודד" וחסר מדינה, הבא והולך מכאן ולשם ובחזרה, חשוף תמיד ל"ארבעת האסונות העל־זמניים של ההיסטוריה היהודית: העלילה, האפליה, הגירוש/ גלות והטבח".5 כפי שביטא זאת גם יורם קניוק: "הרי אנחנו עם של מזוודות, של שוטטות, של געגועים למקום שלא היינו בו מעולם".6 זאת, אף שאני ממש לא מסכים למילות הסיום של אמירתו, משום שהיינו כאן, באבּו־אבּוּהה היינו כאן, כי זוהי ארץ חמדת אבות.
עוד בימי המקרא נתפסו שני המצבים המתוארים לעיל כ"השכר והברכה" לעומת "העונש והקללה". משה רבנו היטיב לתאר את העונש הכרוך, מחד גיסא, בחיי הפזורה והנדודים בגולה: "וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן".7 מאידך גיסא, הוא מפרט באריכות על הברכה עבור העם הנשאר בארצו: "וְהוֹתִרְךָ יְהוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהַמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ׃ יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ".8 בבואי לבחור מבין השניים, אני נוטה לצדד בדבריו של הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבס (1852-1789), ממבשרי התשובה לארץ ישראל,9 שאמר: "הנדידה היהודית היא לא עונש אלא חטא בעצמו, חטא שדורש תיקון על ידי תשובה בעלייה לארץ ישראל... ומה אנו עושים, ישראל? בכל ארצות תבל, נדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו, ואין אנו הולכים לארץ ישראל, 'אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ'".10
סוגיית יסוד שנייה בספר עוסקת בבית השלישי, מדינת ישראל, ותוהה איך העם היהודי המשכיל, הנאור, עם הספר, "מצליח" להביא על עצמו בדיוק נמרץ את אותם חמשת גורמים שבגללם חָרַב הבית השני. גורמים אלה יוצגו בשער השני, לאחר ניתוח מעמיק של מקורות רבים. אחד מהם הוא בגדר פצצה מתקתקת (כמובן, אין מדובר בפצצה האיראנית). דומה כי אנו שוב מצליחים לקלקל לעצמנו, בדיוק ערב "שבירת השיא" של ממלכת ישראל המאוחדת,11 העומד על 75 שנים בלבד.
עמוד השדרה של הספר יתבסס על רשימה של 13 היסודות והערכים שיהוו את מדינת המופת. כאמור, נתאר את המצב הקיים ונציע פתרונות ודרכי פעולה לשיפורו, תוך שאנחנו אוחזים מחדש בערכים אשר ישרתו את החשיבה האסטרטגית שלנו לטווח הרחוק.
פרופ' אסא כשר12 כתב, בין היתר, על שלושה רעיונות מכוננים המשתמעים ממגילת העצמאות: "הרעיון המכונן הראשון מתבטא במילים 'עומד ברשות עצמו', ליתר דיוק - 'ברשות עצמו', וליתר מיקוד 'עצמו' - עצמאות מדינית היא שלילה מעשית גמורה של כל שעבוד, כל שלטון זר. אולם העצמאות היא רק צד אחד של המטבע. בצד השני של המטבע נמצאת האחריות, וזהו הרעיון השני והשלישי... זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם. זכות היא דרישה מן הזולת. העם היהודי דורש מזולתו, מכל העמים ומכל המדינות, להניח לו להיות עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".
במידה מסוימת, כשר ואני חולקים על ההנחה שהעם היהודי הוא עם ככל העמים. אמנם ברור לחלוטין שלעם היהודי יש אלמנטים ייחודיים, אך כפועל יוצא עולות כמה שאלות קשות: האם נוכל להמשיך את קיומנו כעם ייחודי בלי לעורר עלינו רגשות של שנאה ואנטישמיות? ממי נוכל לקחת דוגמה, כעם וכחברה המצויים במשבר, כדי ללמוד כיצד להמשיך הלאה? האם בכלל קיימת אפשרות לעם להמשיך בדרכו, כאשר אחרי 75 שנות עצמאות הוא קרוע, משוסע ומפוצל כל כך?
הסתירה העולה מ"ככל עם ועם" לעומת "הייחוד בעם היהודי" אינה סתירה לאמיתו של דבר. המילים "ככל עם ועם" במגילת העצמאות מכוונות רק לזכות שיש לעם היהודי, כמו לכל עם אחר, לעצמאות מדינית בארצו. הן לא סותרות את הייחוד שלו. המילים "ככל עם ועם" מגולמות במשבר הנוכחי, אך אנו עדיין מאמינים שזכותנו וחובתנו לאחות את הקרע בעם, ושיש ביכולתנו להביא לגיבושה של מדינת מופת.
▪▪▪
בקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבאזל ב-1897, נאמר כך: "הציונות שואפת להקים לעם היהודי מולדת חוקית בארץ ישראל".13 כדאי לחדד - הציונות שואפת להקים לעם היהודי מדינה חוקית בארץ מולדתו ישראל, בארץ שיש לעם היהודי זכות היסטורית עליה אלפי שנים. חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הבהיר ביומניו כי "הציונות היא אידיאל אין־סופי. אידיאל שמתחיל בתקומה לאומית של העם היהודי בארץ ישראל ושמטרתו היא בניית חברת מופת על פי חזון הנביאים - אור לגוים ושאיפה מתמדת מעלה".
תנועת הציונות צמחה באירופה כחלק מתהליך ההתעוררות הלאומית שעבר על עמי היבשת במאה ה-19 (במה שנקרא "אביב העמים" - גל של התקוממויות ומהפכות לאומיות באירופה בשנים 1849-1848). סיבותיו היו שונות ממדינה למדינה, אך המכנים המשותפים היו רצונם של קולקטיבים שונים לאיחוד, התפתחות רגשות לאומיים, ודחף עז להשתחרר משלטון של מעצמה כלשהי. זאת, מתוך שאיפה לסיים את זמן הגלות על ידי התיישבות והקמת ישות מדינית לעם היהודי. להלכה ולמעשה, מדובר בחזרת העם לארצו, ארץ האבות, ארץ שהיתה מושא תפילותיהם וחלומותיהם של יהודים בכל הדורות - מחורבן בית שני ובמשך 1,878 השנים שבהן היה העם מפוזר בגלויות השונות.
למרות מיטב ניסיונם וניסיונותיהם של הרצל ולאחריו דור המייסדים - בראשות בן־גוריון, חיים ויצמן, זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ועוד - נבנתה המדינה החדשה מגלי עולים שהגיעו מהתפוצות, שנאספו והתנקזו לכאן ממגוון מדינות ותרבויות. עם זאת, הרצל וממשיכיו לא לקחו בחשבון את השונות העצומה בין קבוצות העולים ואת הכיוונים שאליהם הן יתפתחו, כולל בעניין הדתי. נעמוד על גלי העלייה מגלויות שונות בשער השני של הספר, עם הדגשים על הבדלי התרבויות בארצות שמהן התקבצו העולים ובאו לארץ ישראל - ובהמשך במדינת ישראל עצמה.
כך קרה, שמתוך הזרמים הדתיים התפתחו סיעות קיצוניות שאינן מכירות במדינת ישראל כלל (נטורי קרתא, כת אהרן ועוד), או מתונים יותר לכאורה (חב"ד למשל), ש"רק" מעדיפים מדינת הלכה עם כתר מלכות משיח ובית מקדש על הר הבית. למזלנו, רוב אנשי הציונות הדתית מצדדים בשמירה על מסורת ישראל, ולא במשיחיות המקדשת יותר מכול את אדמת ארץ ישראל, על כל סלע ורגב שבה, וחלקם אף עושים כמיטב יכולתם ומנסים לחיות לצד הרוב שאינו דתי (המתמעט והולך).
בעניין זה, לא נוכל להתעלם מתוצאות הבחירות שנערכו בנובמבר 2022 ומאופייה של הממשלה ה-37 שהוקמה בינואר 2023 ושעודה מכהנת נכון לכתיבת שורות אלו. לראשונה בישראל הוקמה ממשלה אשר מחצית מהמנדטים שקיבלה הגיעו מהזרמים הדתיים־חרדיים - חלק מהם כלל אינם תומכים ברעיון הציוני - והחלק המתון, שפעם היה מיוצג על ידי המפד"ל, נהפך למפלגת הציונות הדתית, הכוללת את תנועת עוצמה יהודית מבית מדרשו של הרב כהנא. חלק זה מתעתד ליצוק את היסודות למדינת הלכה ולטשטש את הגבולות בין שלוש הרשויות - המחוקקת, המבצעת והשופטת.
ייתכן שאנו נמצאים עדיין בשלב מוקדם מדי מכדי לדון בתמורות ובשינויים שמתכוונת הממשלה הזאת לחולל כאן. מכל מקום, נראה כי בימים אלה (אוגוסט 2023), הרוחות מתלהטות. ולעניין הפצצה המתקתקת, שבה עוסק ספר זה, הפצצה הזאת עוברת לשלב "חימוש ראש הנפץ", כאשר זמן הבעירה של פתיל ההשהיה אל הנפץ־המאיץ ואל חומר הנפץ העיקרי הולך ומתקצר.
▪▪▪
כאשר נשאל הסופר והמסאי א.ב. יהושע כיצד הוא מגדיר את המושגים "ציוני" ו"ציונות", הוא נצמד להגדרות פורמליות: "ציוני הנו יהודי שרוצה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל",14 ואף הוסיף, "ציוני הוא אדם המכיר בעיקרון שמדינת ישראל אינה שייכת רק לאזרחיה, אלא גם לעם היהודי כולו. והביטוי לזה הוא חוק השבות. מי שאינו מכיר בחוק השבות איננו ציוני".15 ועוד אמר א.ב. יהושע: "והחשוב בהגדרה זו היא הנקודה שבסופה. זה הכול... העיקרון הציוני, שהוא באמת יחיד במינו בעקרונות מדיניים, מעמיד את מדינת ישראל כמי שמוותרת על חלק מריבונותה לטובת אנשים שנמצאים מחוץ לה. צרפת שייכת רק לצרפתים, אנגליה שייכת רק לאנגלים. מדינת ישראל שייכת, כמובן, בראש ובראשונה לישראלים, אבל לא רק להם".16
אנו חולקים על דבריו של א.ב. יהושע ביחס לייחודיות רעיון המדינה היהודית, משום שלמעשה כל מדינת לאום היא כזאת. דוגמה קרובה לכך היא יוון, המעורבת בסכסוך הפנימי של קפריסין, משום שהאי הוא מקום מושבה של קהילה יוונית גדולה. מדינת לאום רואה עצמה נושאת באחריות לגורלו של הלאום ולגורל בניו ובנותיו, הן אלה שבמדינה והן אלה שמחוצה לה.
כך נוהגת גם מדינת ישראל, מה שמסביר היטב את צירוף שני המרכיבים בפתרון שהיא מציעה: מדינה דמוקרטית ומדינה יהודית. כך, מחד גיסא, היא נושאת באחריות לגורל היהודים בעולם, ומאידך גיסא היא שומרת באופן מלא וקפדני על עקרונות הדמוקרטיה, הצדק וההגינות, זכויות האזרח והצבעות רוב לצורך קבלת החלטות משותפות. כאן המקום להזכיר את התנגדותי הנחרצת לנוסח חוק הלאום אשר סייג את תושבי המדינה שאינם יהודים, בגלל היעדר המילים "שוויון בחובות ובזכויות לכלל אזרחי המדינה" (ואפילו לא את אחינו הדרוזים המשרתים בצה"ל כחובה). אין כוונתי כאן למושג "מדינת כלל אזרחיה". עוד אשוב לזה בהמשך.
צירוף מיוחד זה מהווה את האתגר הגדול - הטמעתו בקרב כלל תושבי מדינת ישראל, לרבות המיעוטים שאינם יהודיים. אלה, בצו הגורל או בעצת מנהיגיהם, בחרו להישאר כאן חרף השינויים בנוף שבין הירדן לים, מימי קום המדינה ועד היום.17 עוד נשוב גם לסוגיה חשובה זו.
מדינה יהודית ודמוקרטית
ההגדרה מדינה יהודית ודמוקרטית היתה טעונה כמעט תמיד, ויש שיאמרו כי החיבור בין יהדות ודמוקרטיה כבר אינו עולה בקנה אחד, או כדברי הנביא עמוס,18 "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם־נוֹעָדוּ".
הרכבת המהירה הראשונה בעולם נבנתה ביפן, בשנות ה-70 של המאה הקודמת. היא כונתה "הקליע" והגיעה למהירות של 380 קמ"ש!19 סוד מהירותה היה נעוץ בנסיעתה על מסילה בעלת פס אחד רחב עם אחיזה חובקת של הקרונות בפס היחיד - להבדיל ממסילות בנות שני פסים בדרך כלל - מה שהקנה לה גם יציבות בסיבובים ללא חשש. מדינת ישראל משולה לרכבת כבדה; לעתים עליה לנוע במהירות ולעתים באיטיות. לעתים בסיבובים מסוכנים ולעתים על גשר צר מאוד, עם תהום עמוקה מתחתיו, אך אם חלילה היא תחרוג ממסלולה, היא עלולה לרדת מהפסים - אשר היא אינה חובקת אותם אלא נעה מעליהם - תרתי משמע.
היהדות והדמוקרטיה משולות לשני הפסים של מסילת הרכבת הקונבנציונלית, החייבים להיות מקבילים זה לזה לכל אורך הדרך. כל חריגה של אחד מהם תסיט את הרכבת ממסלולה, ותוביל אותה לריסוק ולאבדון. על הקשר הגורדי שבין יהדות לדמוקרטיה עוד נרחיב בהמשך.
בין אחדות ושונוּת
עוד סוגיה מרכזית בספר תהא הקריאה הזועקת לאחדות האוכלוסייה במדינת ישראל, וזאת בשל השנאה בין המחנות השונים הפושה במחוזותינו. כפי שהגדיר זאת אהרן בן־זאב: "השנאה היא רגש השולל את האובייקט שלה באופן כולל ומהותי".20
כדי למנוע אי־הבנות, עלינו להבהיר כבר עתה כי מדובר באחדות השורות ולא באחידות הדעות והאמונות. ואהבת לרעך כמוך - גם ובוודאי כאשר הוא אינו כמוך. הכמיהה לאחדות מכַוונת לשותפות באחריות לקיומה של המדינה כביתו החזק והיציב של העם היהודי המתגורר בה - וגם לכלל יהודי העולם. מדינת ישראל היא גם ביתו של כל ישראלי מבני המיעוטים אשר קשר את גורלו עם ההתיישבות בה ולא ממניעים לאומניים. על אחת כמה כאשר מדובר בדרוזים ובצ'רקסים אשר נטלו על עצמם עם קום המדינה את שירות החובה בצה"ל, ומשתתפים בהגנה על גבולות המדינה ועל אזרחיה.
אין צורך בכור היתוך שיהפוך כל אחד מאיתנו למעין ישראלי אחיד. יתרה מכך, טובה השונוּת בין בני אדם. סיפור מגדל בבל המקראי, המובא בתשעה פסוקים בסך הכול, טומן בחובו את הרעיון הנפלא דווקא בדבר הצורך בשונוּת בין בני האדם. אם כולם ייראו אותו דבר, ינהגו באותה דרך וידברו באותה שפה - ייחודם ושונוּתם לא יורגשו ולא יבואו לידי ביטוי. הרי מֵרַב היצירתיות שלנו נובע מן העובדה שאנו אנשים שונים.
אנשים שונים מחזיקים בדעות ובתפיסות עולם שונות. ועדיין הציבור חייב להתנהל בתוך גבולות דיון ברורים ובהסכמה על צורת הוויכוח. במהלך המחאה של 2023, המארגנים והמוחים - ואני ביניהם - דרשנו לעמוד על זכותנו להתארגן במסגרת הזכות לחופש ביטוי בחברה דמוקרטית, תוך הימנעות מאלימות מכל סוג שהוא.
מאז ינואר 2023 התוודע הציבור ביתר שאת, ולכאורה במפתיע, לאובדן המשילות והשליטה של המדינה בנגב ובגליל. מעשי רצח ותופעת דמי חסות, תפוצה עצומה של נשק בלתי חוקי ורמת עבריינות ששברה שיאים - טלטלו מדינה שלמה, שהזניחה את האוכלוסיות המתגוררות ביישובי הספר.
ממדי התופעה נחשפו בעיקר סביב המהומות הביטחוניות, שהחלו כמעין מרי אזרחי זוטא במבצע שומר החומות, במאי 2021. שומה עלינו להבין, זאת לא היתה מחאה אלא בריונות21 לאומנית לשמה - אלימות שהחריפה את הקיטוב החברתי. ולראיה, מרבית ערביי ישראל חפצים בחיים שלווים ומבקשים להוקיע ולהקיא את הכנופיות שיצאו מתוכם.22 מאמצים רבים השקיעו ומשקיעים ארגוני הטרור, בהובלת איראן, לחבר את מאבקם בישראל משטחי עזה ומלבנון עם הבעיות הקשות שמטרידות את המיעוט הערבי בארץ. ואכן, את עיקר הצלחת המהומות במאי 2021 יש לזקוף ליכולתם של הארגונים הללו לחבר מיעוט קיצוני מערביי ישראל לאירועים הקשים, בעיקר בערים המעורבות. נעמוד בהמשך ביתר פירוט גם על סוגיה זו.
הפצצה המתקתקת
כאמור, הביטוי הפצצה המתקתקת אינו מתייחס לפצצת הגרעין האיראנית, או לאיום צבאי אחר, אלא למצבה של החברה הישראלית, השסועה והמפולגת - פועל יוצא מדישון השנאה ומזריעת הפחד, המאפיינים את העם היהודי משחר קיומו, וביתר שאת - בשלושת העשורים האחרונים בישראל. לצורך הדיון נציג את הפערים שנוצרו סביב עשרה גורמי פילוג עיקריים:
א. דעה פוליטית: ימין - שמאל
ב. קשר לדת: דתיים - לא דתיים
ג. דת: יהודים - לא יהודים
ד. עדה: אשכנזים - ספרדים
ה. מעמד סוציו־אקונומי: עשירים - עניים
ו. גיאוגרפיה: מרכז - שוליים (פריפריה)
ז. חברה: עולים חדשים - ותיקים
ח. מוצא/ גזע: לבנים - שחורים
ט. קשר לציונות: ציונים - אנטי־ציונות
י. תפיסה דמוקרטית: תומכי דמוקרטיה מהותית - תומכי דמוקרטיה חלולה (במקרה הטוב...)
כוחות חברתיים רבים, המנוגדים באופן חריף זה לזה, מעכבים את גיבושה של חברה ישראלית מאוחדת. מנגד, קיימים גם כוחות חיוביים החותרים ליצירה משותפת מתוך רצון והבנה כי זוהי הדרך היחידה שלנו לשרוד כאן יחד, על אף הקשיים והאתגרים.
גלי העלייה ממדינות ומתרבויות שונות הגדילו את המגוון האנושי. השטחת העולם לכפר גלובלי אחד ענקי אמנם מקרבת בין בני אדם, אך גם מרחיקה ומרדדת את השיח. לאחרונה אנו גם נתקלים לא פעם, כפועל יוצא מהזכות הדמוקרטית לחופש הביטוי, בתופעת ה"פייק ניוז" - הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להפיץ ברשתות החברתיות דעות, ידיעות ועמדות שקריות, לקדם כזבים או קונספירציות זדוניות, ששיאן בניסיון להנדסת התודעה של ההמונים.
הכוחות השליליים - אלה המבקשים לפרק את החברה, או שאינם רואים בשליחות הציבורית אמצעי ראוי הנועד לגישור, לאיחוד ולאיחוי, אלא פעולה לטובת סקטור אחד ויחיד, תוך ליבוי השנאה, השיסוי והקיטוב - לרוב עושים כל שלאל ידם כדי לשמר את מעמדם ולנצלו למען טובתם האישית.
בעינֵי המנהיגות הפופוליסטית, המאפיינת את השלטון בעשורים האחרונים, המאמץ לשימור הקואליציה כל עוד היא בשלטון, עחזק את הממדים, היסודות והערכים של מדינת ישראל. וזוהי אם כל חטאת.
המתחים הקבועים בין שני המשולשים הכרוכים זה בזה
בהמשך הספר נערוך דיון נוקב בסוגיית הפערים בחברה הישראלית, בהגדרותיהם ובכלים לטיפול בהם, וכן ביחסים בין המשולשים, כפי שהם מופיעים בתרשים לעיל.
כמו כן ניגע בנושאים רגישים ונפיצים: סוגיית הפער העדתי; מי באמת הקים את המדינה; האם ועד מתי יחזיקו זכויות היתר של צאצאי אלה המחזיקים עצמם כמייסדי המדינה; האם הציונות שייכת רק לזרם אחד מבין שבטי ישראל או ליותר; האם נכון לדרוש מכל אזרחי המדינה להיות ציונים, ועוד.
מימוש החזון הלאומי למדינת מופת דורש מנהיגות אמת. כזאת היודעת ליצור שותפות חיים בין האזרחים, ליזום ולהוביל מהלכים באמצעות ראייה אסטרטגית ארוכת טווח. מנהיגות הקובעת באומץ סדרי עדיפויות לטובת הקיום המשותף ומבססת ערכים משותפים המחזקים את חוסנה הלאומי של המדינה ושל אזרחיה, תוך שמירה על עקרון הפרדת רשויות. וחשוב לא פחות - מנהיגות המדירה מהשיח הציבורי סוכני הקצנה, הפחדה ופירוד. מנהיגים שליליים אשר הִטו את האִמרה "הפרד ומשול"23 ל-"שַׁסֵע ושלוט".
בשערו השלישי של הספר אציג, כאמור, 13 ערכים ועקרונות לקיומה של מדינת המופת. נפרט את המציאות הקשורה לאותם ערכים ועקרונות, ונתאר את הנסיבות שיאפשרו לממש אותה.
אחדות, לאומיות, נאמנות
בהמשך, בפרק י"ג שבשער השלישי, זה יהיה סחר החליפין: האזרח יידרש לנאמנות למדינה ולעמידה בחובותיו כלפיה, ואילו המדינה מצדה תעניק לו שוויון זכויות מלא - ואין נפקא מִנָה אם הוא חלק מהרוב שבשלטון או מהמיעוט - כך שיוכל לחתור להגשמת צרכיו ומאווייו האישיים והחברתיים.
ידוע היטב כי גם אם אנשים אינם מוכנים לשנות את דעותיהם ואמונותיהם, הם עדיין מוכנים ויכולים לחיות חיים משותפים תחת הסדרים מעשיים והוגנים. בנסיבות אלה תעמוד, כמובן, למדינה הזכות המלאה לדרוש נאמנות גם מ-20 האחוזים שאינם יהודים.
טרם הדיון במדינת המופת נציב את מראת המציאות העכשווית, המוכיחה, כאמור, כי חוזי ומייסדי המדינה ומנהיגיה לא נתנו דעתם די הצורך לפערי התרבות והמשטרים שמהם הגיעו העולים החדשים בשני העשורים הראשונים, ועל הדרך והשלבים ליצירת מדינת המופת בהתחשב בפערי תרבות אלה. עם זאת, מה שמייחד ומבדיל את ישראל משאר המדינות הדמוקרטיות הוא, כאמור, השורש הדתי־תרבותי־מסורתי שממנו צמחה. שורש זה בא לידי ביטוי בשני יסודות: היסוד הציוני־לאומי - והיסוד ההלכתי־יהודי. שני היסודות שזורים זה בזה. לדוגמה, חוק השבות המתיר לכל יהודי באשר הוא לעלות לישראל ולקבל אזרחות אוטומטית. מקורו של החוק הוא דתי־הלכתי ויישומו מכונן את הישות הלאומית־ציונית. לפיכך, טועים אלה הטוענים כי יש לחתור להפרדה טוטלית בין דת ומדינה, בהתעלמותם ממהותה של מדינת ישראל כמדינתו היחידה של העם היהודי. עם זאת, אין בעצם ההכרה כדי לשאוף, חלילה, למדינת הלכה. אני מבקש להבהיר כבר כאן כי יש לשאוף להפרדה בין דת ופוליטיקה, כשהריבונות ניתנת לממשלה - ולא לרבנים.
שאלה נוספת ועתיקת יומין, שגם היא פצצה מתקתקת, היא סוגיית מיהו יהודי. ספר זה לא יעסוק בהיבט ההלכתי של השאלה, אלא רק בהקשר המעשי ובצורך הקיומי בשמירה על רוב יהודי מוצק במדינת ישראל. חלק מהחוגים החרדיים טוענים כי חוק השבות מנוגד להלכה. לדוגמה, לא מקובל עליהם הליך הגיור הרפורמי. הם גם מערערים על הקלות היחסית שבה ניתנה הזכאות לעלות לישראל לעולי אתיופיה וברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, כמו גם לפליטים מאוקראינה שהגיעו לישראל בעקבות המלחמה הקשה נגד רוסיה.
▪▪▪
בתפילת כל נדרי, בערב יום הכיפורים, יהודים מאמינים עומדים נרגשים מעוצמת המעמד, ולקראת גזירת גורלם וקוראים: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום...", ונמשיך דברי קדושה אלה כך: ועל דעת העם ובגלל השסעים בחברה הישראלית ובשל העיתוי הקריטי - הננו יוצאים בזעקה נוקבת: עלינו להציל את הבית השלישי שלנו.
חברים יקרים, זוהי כבר שעת חצות, שעת חירום לאומית וקיומית. מקור הבעיה הוא בכשלים מבית; האויב הוא פנימי, לא חיצוני. לא בשמים היא, ורק בידנו הדבר - להביא להתייצבות ולשינוי המצב, כדי להבטיח את המשך קיומו של המפעל הציוני לדורי דורות. בידנו וביכולתנו להביא לייצוב המדינה אל מול האתגרים החברתיים, הכלכליים והביטחוניים הגדולים הניצבים בפניה, לטובת ילדינו, נכדינו, והדורות הבאים.
הגיעה שעת תיקון.
אסא כשר, פרופסור אמריטוס לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה, אוניברסיטת תל אביב; חבר האקדמיה האירופאית למדעים ולאמנויות; חתן פרס ישראל.
מרס 2023
