1
שואו־דאון
"את מנפצת את העתיד שלנו! אם את לא רוצה שהמשפחה תיראה כמו האגרטל הזה, תפסיקי להמר על החיים שלנו." שבועיים עברו מאז שהמילים של אסף נאמרו והן עדיין מהדהדות בראשי. והנה הדילרית מחלקת יד חדשה. וואו, פינקה בזוג קינג. קלפים מושלמים. אבל... שיט. זו היד ש... כן, כמעט שברה לי את המשפחה ושהביאה אותי לכאן.
לשחקן האחרון שנותר, איזה ישראלי אחד, יש בערך חצי מקופת הז׳יטונים שלי. הוא לוקח את הזמן ואני בוחנת אותו ארוכות.
הפלופ מגיע.
יש! כמעט נפלט לי בקול. קינג, שתיים וחמש. העייפות נעלמת בבת אחת, כבר אין משמעות לשעה והחושים מתחדדים.
הוא בצ׳ק. מהלך פסיבי, לא מהמר אך נשאר במשחק. אני מחליטה להמשיך באותו קו, ״צ׳ק.״ אולי הוא יחשוב שאין לי כלום. בעוד רגע הטרן ייפתח, ואחריו סבב הימורים נוסף. הכל או כלום עכשיו.
דמה מתיישבת על השולחן ואני מחזירה לה חיוך מאולץ. יופי של טרן.
הלוואי והוא מחזיק לפחות במלכה אחת, שיהיה לו עניין להישאר.
״מאתיים וחמישים,״ הוא מהמר על חצי מקופת הז׳יטונים שלו, אבל לא יכול להפחיד אותי, אין שום סיכוי.
איפה היה המזל הזה לפני שבועיים? הייתי סוגרת את השולחן ומחזירה הביתה את כל ההפסדים, ואסף לא היה מתפוצץ על האגרטל, ועליי.
הטורניר הזה נמרח כבר יותר מדי זמן. אני משנה תנוחה על הספה ולוחצת על השלט של המאוורר הגדול שמסתובב מעל ראשי.
בינתיים, גל, השחקן הישראלי שלא מוותר, שולח לי "שלום" ותמונת הפרופיל שלו מתחלפת באמוג'י מחייך ומנופף.
״את שחקנית לא רעה, לין,״ הוא כותב, והחייכן מסביר הפנים מתחלף חזרה לתמונת התייר האולי חתיך.
איך הוא מסיק שאני שחקנית טובה על בסיס טורניר בודד אחד? הוא בטח כתב את זה עכשיו, בשיא המתח, רק כדי להסיח את דעתי. אולי גם התמונה שלו נועדה לבלבל. מעניין אם זה באמת הוא. נראה שמי שצילם אותו לא שמע על אפשרות הזום. חבל. לעומת זאת, הנוף מדהים. יכול להיות שהיא צולמה בחוץ לארץ?
"אול אין," אני מתעלמת מהמחמאה. הז׳יטונים שלי נשאבים במהירות לערמה המרכזית. הוא נכנס אחריי ב"אול אין". תענוג!
״וואו,״ אני מתרגשת בקול כשקינג נוסף מונח על השולחן. כאן אפשר לחייך, לצעוק, להגיד הכל, ואף אחד לא רואה או שומע.
בקצה השמאלי של המסך קופצת בקשת חברות חדשה. נראה לו? שלח אותה עכשיו כי הבין שהוא עומד להפסיד. יצר הסקרנות מאיץ בי. תאשרי אותו, תאשרי אותו. מעניין מי האדם מאחורי השחקן הזה. אבל החלטתי – לא מאשרת כאן אף אחד!
אנחנו מגיעים לשואו־דאון. הקלפים שלנו נחשפים. וואו, מפתיע! גל קיבל בחלוקה זוג דמות. כשקיוויתי שיש לו לפחות מלכה אחת ביד, לא חשבתי שהחזיק כבר בשתיים. צריך לדעת איך לשחק עם שתי מלכות ביד. נראה שהוא לא מנוסה, הפסד שלו.
הגיע הזמן לסגור את האפליקציה. בשעת לילה מאוחרת זו רק המקרר משמיע רעשים חרישיים. אין מושלם יותר מלהיכנס למיטה בתחושת ניצחון מרוממת ולהתכרבל עם אסף. אם הוא רק ישתף פעולה, אולי הלילה נפזר את הכעסים שהצטברו בינינו בשבועיים האחרונים. אחרי הכל, אני כבר לא חלק מהקבוצה המחתרתית. זה היה הסכם הפשרה.
אני נכנסת לחדר בציפייה. אסף נראה ישן. אני מושכת את השמיכה ונצמדת אליו. הוא מסתובב עם הגב אליי, מותיר אותי במחשבות על הקינגים שבזכותם ניצחתי ועל המילים שלו מאותו לילה ארור, "אנחנו לא מספיק חשובים לך?" ברור שהוא והילדים הם הדבר הכי חשוב לי בחיים, אבל אני לא מצליחה להתגבר על החור שאבא השאיר. ניסיתי להסביר לו. "איזה שד נכנס בך?" הוא שאל. לא הכרתי את הצד הזה בו. כל כך כועס. כל כך זועם. הוא הפחיד אותי יותר מכל שד אחר.
הלילה ההוא לא היה אמור להסתיים כך. לפעמים בפוקר זה עניין של חוסר מזל. שיחקתי טוב עם הזוג קינג אז. לא סתם הם חזרו הלילה על ארבע. ניסיון התנצלות מעניין מצד הקלפים. אולי זה סימן שאני יכולה להמשיך לשחק. אבל רק באפליקציה? חייבת את הפוקר כדי להרגיש קרובה לאבא.
אני מסתובבת ובוהה בקיר שמולי, משחזרת את מילותיי לאסף, כשניסיתי לשכנע אותו שזהו פתרון ששנינו יכולים לחיות איתו. הוא לא התנגד, אבל גם לא ממש שמח לשמוע כל כך מהר את המילה ׳פוקר׳ שוב.
עדיין לא נוח לי. אני מסתובבת לצד השני, מסתכלת על גבו. המחשבה שאאבד אותו בלתי נתפסת. למה שאסתכן בכך? יש לנו יחסים של כבוד ואהבה, הכל שקוף ופתוח. הכל, חוץ ממעידה אחת שלא אחזור עליה לעולם.
לא! לא!
אני משתיקה את הקול ההרפתקני. אסף הוא הגבר האידאלי והמושלם שכל אישה הייתה רוצה. אני באמת מאושרת מחיי הנישואין שלי. הבור שיש לי בלב לא קשור אליו. צריכה משהו שיסיח את דעתי מהאובדן של אבא, והפוקר מצוין בשביל זה. באפליקציה אני יכולה גם לשחק וגם להיות בבית, בלי לפגוע בשלמות המשפחה. אני עוצמת את העיניים ואומרת לילה טוב לקינגים, אבל המנוחה מסרבת להגיע. לא מצליחה לעצור את שטף המחשבות. בשבועיים האחרונים העניינים כביכול נרגעו, אבל ההפסד הצורב בפוקר המחתרתי עדיין מרחף בינינו. האפליקציה היא פתרון מושלם. אני בטוחה. הלחץ ירד ואסף יתרצה.
כך יהיה.
אני חייבת להפסיק את המחשבות. חייבת להירדם.
די. מספיק!
2
להקשיב לסימנים
היום 4 בחודש, יום שהפך ליום בלי מזל. עברו בדיוק ארבעה חודשים מאז שאבא עזב אותי בפתאומיות אכזרית. באותו היום, היקום שידר לי מסרים שהוא קיבל התקף לב, אולי זו הייתה הדרך שלו להכין אותי לשוק שיבוא. יש רגעים בחיים שלא שוכחים, ולא משנה כמה זמן עבר.
באותו הבוקר התעוררתי בבהלה מחלום מסויט והתארגנתי במהירות. כשסיימתי, שלפתי את חבילת קלפי הטארוט שלי. הייתי חייבת לנסות להבין את החלום הנורא. ליטפתי וערבבתי את הקלפים, "תנו לי רק כיוון, בבקשה." קלף אחד ברח מהחבילה. לא יכולתי שלא להציץ בו. נו, הקלפים האלה. לו ביקשתי לברר על אבא שלי, הייתי שואלת. מה קשור עכשיו קלף הקיסר? כל כך רציתי לקבל הסבר לחלום, וכשהקיסר נשר מהחבילה, התעלמתי ממנו והכנסתי אותו חזרה. לא עלה על דעתי שהחלום היה בעצם על אבא. ממהרת להתחיל כבר את היום, ערבבתי מחדש, הפעם קצת יותר מהר. שני קלפים החליקו. הבטתי בראשון ולא הבנתי מה קלף המגדל רוצה ממני. הקלף השני הלחיץ אותי לא פחות, קלף שלוש החרבות. זהו קלף שעוסק באובדן, קלף של צער אמיתי, בדיוק כמו שהרגשתי בסיוט. זה קלף שבא להגיד שלמרות כל הכאב והסבל, התהליך שנעבור חיוני להתפתחות. התעלמתי גם מהתמונה של הלב שבו נעוצות שלוש חרבות המסמלות שיברון לב. טוב, עכשיו באמת די. קלף המגדל הרי מייצג שלב בחיים שבו דברים מסתיימים בפתאומיות. החלום המסויט הזה באמת הסתיים בבת אחת. חשבתי שאולי זה מה שהקלפים ניסו לומר. החלטתי שהם לא ממש מועילים וערמתי אותם חזרה למעטפת בד הקטיפה הסגולה. מי היה יכול לדעת שבאותו היום אאבד את אבא?
במשך כל ימי השבעה תהיתי איך מותו יכול להוביל אותי למצב של צמיחה והתפתחות שישנו את מהלך חיי, כמו שקלף שלוש החרבות מרמז.
לא הקשבתי למסר הקלפים באותו יום ארור, ונשבעתי לעצמי שבפעם הבאה שאחליט להיעזר בהם, גם אקשיב להם. למרות שלא היו לי כל התשובות, האמונה בקלפים התחזקה אחרי אותו היום שבו נפל הקיסר, ומייד אחריו המגדל.
***
תשע בערב. הילדים ישנים ואסף כרגיל מתעכב בסופר. מאז שאבא נפטר, שום דבר לא הצליח למלא את החלל שנשאר בי, עד שחזרתי לפוקר. כשאני לבד, המחשבות עליו ועל זה שלא הייתי לידו מטריפות אותי. אני חייבת תעסוקה.
אסף תמיד לוקח את הזמן בבחירת מוצרים איכותיים, הפירות והירקות הכי יפים, וגם אורז בשקיות נפרדות, "יעיל ושיטתי," כמו שהוא אומר. עד שהוא יחזור אסיח את דעתי ואעביר את הזמן במשחק אחד או שניים. זה יעזור. אני מרימה את הטלפון, התמונה הראשונה שלנו מלפני עשר שנים נעלמת לטובת אפליקציית פוקר. וואו, בקשת חברות חוזרת ממתינה לאישור. שוב התייר האולי חתיך. הוא לא מרפה. מעניין אם הוא מקבל התראה כשאני לוחצת על סירוב. זה לא באמת משנה. מהרגע שהתחלתי לשחק, קיבלתי כמה בקשות חברות ממשתמשים שונים. אני לא מעוניינת באינטראקציה חברתית. כל מה שאני רוצה זה לשחק. לא מכירה אף אחד מהמשתמשים כאן, וגם לא מתכוונת להתחיל. אבל... היום זה 4 בחודש. יכול להיות שזה איזשהו סימן? עברו בדיוק ארבעה ימים מאז שהקינגים באו לבקש סליחה. קיוויתי אז להתכרבל עם אסף. בסופו של דבר התכרבלתי רק עם המחשבות. זוהי הפעם הרביעית שהוא שולח בקשת חברות, והפעם אני מקשיבה לסימנים. אני לוחצת על החלון הקטן הירוק שבתוכו מסומן וי לבן. מזל טוב! בזה הרגע רכשתי את החבר הראשון שלי כאן.
״טה דם,״ צליל מפתיע אותי.
הֵי הופה, קיבלתי מאה אלף ז׳יטונים. מתברר שהאפליקציה מעודדת רכישת חברים, כי זו מתנה מעולה. מיליון ארבע מאות אלף ושישים ותשעה ז׳יטונים צבורים לי כעת. חבל שזה פליי מאני. זה חבל, וזה גם עצוב, כי מאז שהפסדתי עשרת אלפים שקלים במזומן באותו לילה ארור, זה לא יחזור להיות אמיתי.
זה היה לילה שחור. קודם בפוקר, אחר כך בבית מול אסף. שלושה שבועות של ריחוק, רגשי ופיזי, מאסף שלי, זה הרבה יותר מדי זמן. אני צריכה יחס, רוצה להרגיש רצויה, רוצה להיות אהובה ללא תנאים. אני זקוקה לאבא. אתה שומע אותי? תן לי רק אות.
״טיק,״ צליל חדש בוקע מהטלפון. עיגול קטן בצבע אדום עם הספרה אחת מופיע לצד המעטפה שממוקמת מעל פרופיל המשתמש שלי. אני מקישה עליה.
״היי, מה שלומך?״
לחיצה על החלון הירוק מכניסה אותי למשחק חדש. המוח והלב מנהלים דיאלוג. סליחה שלא עונה. אין לי כוונות להתחיל התכתבות. אני רק רוצה לשחק.
המשחק נתקע. חיבור אינטרנט כושל זורק אותי חזרה ללובי. אני לוחצת פעם נוספת על ׳שחק עכשיו׳ ונוחתת בשולחן המיועד לחמישה שחקנים מקסימום, אבל יש בו רק שניים. אווטאר אחד בדמות גבר די נאה, והשני אישה. האווטאר שלה לא יפה כמו שלי. רוב היוזרים בחרו לעצמם פרופיל אווטאר מונפש ולא תמונה כמו שגל העלה. האפליקציה מאפשרת להתאים את המראה לפי ראות המשתמש, לרבות ביגוד, אביזרי לבוש, תסרוקות, תכשיטים, קעקועים ועוד. זה נפלא. לשלי בחרתי מבנה פנים רזה בגוון בהיר ועיניים כחולות. הלבשתי אותה בחולצה ורודה עם נקודות לבנות, בעלת שרוול אחד, כזו שחושפת כתף. הוספתי לה אודם ורוד־סגול. יחד עם השיער הארוך והגוון הבלונדיני, היא נראית סקסית וגם קצת מזכירה אותי.
יווווו. הנה גל נכנס לשולחן.
עכשיו הבנתי את הקטע באשרור משתמשים כ"חברים" באפליקציה. מעתה הוא יכול לראות כל תנועה שלי כאן ולהצטרף לאותו השולחן שבו אני משחקת. מה עוד?
הסיבוב מתחיל. יד חדשה מחולקת. תורו של גל להמר.
״צ׳ק,״ הוא מכריז.
לא מפתיע. הוא הצטיין בזה גם בטורניר הניצחון של הקינגים.
״מאה חמישים אלף," אני מהמרת, לא כי באמת יש לי משהו, אבל להמשיך בצ׳ק זה מאוס, בייחוד כשיש לי מספיק ז׳יטונים חינמיים לבזבז, ובאפליקציה ממילא אין חשבון.
״פולד,״ האווטארית המכוערת מתקפלת והחתיך חושב.
יש! הוא גם בפולד.
עכשיו אני ראש בראש מול גל.
״אול אין," הוא מכריז.
אוקיי, מה הוא עושה? זה בעצם כל השלוש מאות חמישים אלף שיש לו כאן. מקווה בשבילו שיש לו משהו טוב ביד. הוא בטוח ירוויח את היד הזאת, כי אין סיכוי שאנצח בסיבוב הזה. כאן לא נורא שבאמת אין לי כלום. זה רק כסף משחק.
אם גל היה מעלה לפניי, הייתי מתקפלת כמו המכוערת. גם את זה אסף אוהב שאני עושה, מתקפלת.
אני משווה והקלפים שלנו נחשפים רגע לפני שהקלף החמישי והאחרון נפתח. הריבר מביא את הקלף שתיים. מתברר שהכלום שלי טוב יותר משלו. לא התכוונתי לקחת לו את כל הז׳יטונים, זה קרה בטעות. צליל קבלת הודעה חדשה נשמע ואני מקישה על המעטפה כדי לקרוא את התוכן.
״לא מאמין לך. ככה מתנהגים לחבר הראשון שלך כאן?״
שוב הלב והמוח מנהלים דיון. מה לענות לו? קצת לא נעים באמת. חוץ מזה, מתי ואיך הוא הספיק להיכנס לפרטי הפרופיל שלי ולגלות שהוא באמת היחיד? בדרך כלל, כשאני לא יודעת מה לענות, אמוג׳י עושה את העבודה, אבל עכשיו רק לחיצה על הכפתור הראשי של האייפון מצילה אותי. ביי לאפליקציה, וביי־ביי לגל.
״סליחה, לא התכוונתי,״ אני חוזרת ומקלידה בצ'ט הפרטי לגל לאחר כמה דקות. רק עוד כמה דקות של משחק, עד שאסף יחזור.
״את שחקנית טובה! מה הסטטוס שלך?״
רגע, הוא מתכוון לסטטוס בחיים או במשחק? כך או כך שורות הפתיחה שלו חייבות ריענון, ואני בטח לא מתכוונת לרענן אותן, אבל למה אני מתרגשת?
חייבת להתאפס על עצמי ומהר.
״נשואה פלוס שניים.״ ברור לי שהוא מתכוון בחיים.
״משעשעת. התכוונתי לסטטוס כאן.״
כן, ממש. הרי הוא יכול להיכנס בכל רגע נתון לפרופיל ולראות בדיוק את רמת הדירוג שלי ואת כל הפרטים הנלווים. בדיוק כפי שגילה שהוא החבר הראשון שלי כאן. משעשעת, הא?
״גם אני, בול,״ הוא שולח הודעה נוספת לפני שהחלטתי מה להשיב.
״נשואה???״ אני שולחת חזרה.
״חחחחחח.״
טוב שאסף עוד לא כאן, כי אני קוראת שוב את שורות ההתכתבות, מחייכת למסך ומצחקקת בקול.
״באמת את נשואה?״
״באמת־באמת נשואה, ובאושר...״ בהסתכלות על המסך שלוש הנקודות שהוספתי בסיום המשפט נראות עכשיו מיותרות. מה חשבתי לעצמי? הוא בטח לא ישלים אותו, אני חייבת לסיים את השיחה הזאת.
״נשואה וקשורה,״ אני מוסיפה, אולי הוא ייעלם.
״אז מה אני קשור?״
״מי אמר שהכל צריך להיות קשור?״ אני עונה ללא השתהות, לא מבינה מה נכנס בי.
״צודקת.״
וואו. לא ציפיתי לתשובה הזו, זה מרגש אותי. ולא. לא בגלל שכתב את מילת הקסם, צודקת.
״לא הכל צריך להיות קשור בחיים,״ הודעה חדשה מגיעה. מעניין למה הוסיף את זה ולמה הוא מתכוון? הדבר היחיד שצריך להיות קשור עכשיו זה הראש שלי, והוא ממש־ממש רחוק מכך.
״אז גל הנשוי פלוס, במה אתה עוסק?״
״מממ, תנחשי. אתן לך רמז, במקצוע שרוב המבוגרים שונאים.״
״שר בממשלה?״
״חחח, לא. מישהו שהמבוגרים ממש שונאים.״
״ראש הממשלה?״ אני תוהה מה זה עוד יכול להיות.
״את ממש מצחיקה. מרימה ידיים?״
נראה לו? ישר הוא רוצה שאיכנע. מה עוד? לשכב על הרצפה עם הראש כלפי מטה ולפתוח ידיים לצדדים?
לא, לא. אני הטיפוס הכי לא מוותר. יש משהו מסקרן בגל הזה ואני ממשיכה להתכתב איתו, שוכחת לגמרי מזה שהבטחתי לעצמי לא להתחבר עם אף אחד באפליקציה.
״זה ילחיץ אותי אם אגלה?״
״תלוי במה שיש לך להסתיר.״
הוא משחק איתי? זה מדליק. אסף צריך לחזור בכל רגע ואם לא אגלה לפני, לא אירדם. אם אני צריכה לנחש, הייתי אומרת שהוא...
״שוטר,״ הוא נכנע לפניי.
״שוטר???״ אני מקלידה על אוטומט ולא מאמינה שזה קורה לי.
אוף ואיכס. איך לא עליתי על זה קודם? רק מהאסוציאציה של ידיים למעלה, לשכב על הקרקע, הייתי אמורה להבין במי מדובר. אני לא מאמינה שהוא שוטר. מאז גיל שש־עשרה, כשאבא כבר לא היה אחד מהם, אני שונאת שוטרים. יכול להיות שהיקום שלח לי שוטר במקום אבא? לגל אין מושג על מי הוא נפל. אני ממש שונאת שוטרים.
״טוב שכתבת כולם. עד עכשיו חשבתי שאני היחידה שמרגישה כך.״ לא יזיק שאוסיף אמוג׳י אחד שבוכה מרוב צחוק. אני מוסיפה שלושה.
״טיק.״ אפשר להתרגל לצליל הזה. קיבלתי חזרה את אותו אמוג׳י, רק בכפול.
עד היום לא הזדמן לי להתנסות בעולם הווירטואלי, יהיה מעניין לגלות מה היקום מזמן לי. אני בוהה במסך וממתינה בציפייה להודעה הבאה.
״היי.״
״אסף.״
הייתי כל כך שקועה שלא שמתי לב שנכנס. אני לוחצת על כפתור סגירת המסך במהירות.
״תני לי לנחש, את שקועה בפוקר?!״
חיכיתי שכבר יחזור, אבל הבעת פניו מלחיצה.
״אני שקועה בך. השארת קצת שקיות בסופר?״ אני קמה לעזור כדי להרחיק את הטלפון ממני. חיוך עולה על פניי. הוא באמת מראה נדיר ששובר כל שיא – עמוס בשקיות, ראשו הקירח מזיע קלות, חליפתו מקומטת והחולצה ברחה מהמכנסיים.
״אני שמח מאוד שאני משעשע אותך, זאת הדרך שלך לומר שאת מצטערת?״ הוא פותח שוב בנושא שכבר דיברנו עליו מאה פעם ולא פתרנו עדיין.
״מצטערת?!״ אני מעלה פני מלאך מתחנחן ומביטה היישר לתוך עיניו הירוקות.
״לא מספיק טוב,״ אסף לא מתבדח, ״מצטערת על שנהגת בפזיזות?״
״בפזיזות?״
״ובחוסר אחריות,״ הוא דואג לחזק.
״כל מה שרציתי היה להרגיש קרובה לאבא. מודה שהגזמתי קצת עם הכספים."
״הגזמת קצת?״
״סיימתי עם המחתרת. זה לא יקרה יותר. חוץ מזה אמרתי לך שאין שום סיכון באפליקציה.״
״סיימת סופית עם המחתרת? זה אומר שהתעשת? אני לא צריך לחשוש שתאכילי אנשים אחרים בחסכונות שלנו?״
״כבר אמרתי לך, האפליקציה לעולם לא תדמה את הדבר האמיתי, אבל היא מאפשרת לי לשחק אונליין מול אנשים אמיתיים מכל העולם ועל כסף משחק. אין בה שום סיכון.״
״את עדיין משחקת רק על פליי מאני?״
״כן. גם אם אפסיד את הכל, אפשר לראות פרסומות, למלא את הקופה חינם ולצמוח שוב. באמת שאין לך מה לדאוג. יש עוד שקיות ברכב?״
״כן.״
״זאת הייתה שאלה רטורית,״ אני ממלמלת בזמן שהוא יוצא להביא את יתר הקניות. אני מציצה בשקיות הרב־פעמיות שמכסות את שולחן האוכל וחלק נכבד מהשיש. מעניין מה נשאר ברכב. אסף חוזר עם חמש שקיות נוספות וגלון של כלור.
״זהו!״ הוא מניח את הכל על הרצפה, כי לא נותר עוד מקום על השיש.
״אסף, אם אגיד לך שאני לא מכירה גבר אחר מלבדך שעושה קניות ככה, אהיה פטורה מפירוק ואחסון?״
אסף מגחך, מרוצה מעצמו, ״ניסיון יפה, אבל זה לא יעבוד לך. את מפנה ואני נכנס להתקלח.״
נו, טוב. לפחות ניסיתי.
״רגע!״ אני תופסת בידו, ״עד מתי נמשיך ככה?״
״נמשיך מה?״
אני מבינה בדיוק את הכיוון שהוא מושך אליו.
״מתי תודי באמת? אלפי שקלים שלנו הלכו לפח כי לא הצלחת לעצור את עצמך. קחי אחריות, זה כל מה שאני מבקש. ואם כן, אני מחכה לך במקלחת.״
הללויה! ציפיתי והתכוננתי לרגע הזה שנשים את הלילה ההוא מאחורינו. אסף מושיט לי יד, ואני רק צריכה לקחת אותה.
״אני לוקחת.״
עיניו הירוקות מביטות לתוך עיניי הכחולות. מבטו חודר, ״אז אני מחכה לך במקלחת.״
אולי בזאת נחתום את סיום מלחמת העולם?
רשרוש השקיות מעצבן אותי. מחשבתי נודדת לאפליקציה שמיהרתי לסגור. גם לגלות שגל שוטר מרגיז ממש. מכל המקצועות האפשריים הוא חייב להיות שוטר?
אבל... הוא הצליח להצחיק אותי. מעניין מה הוא רוצה ממני, ואם הוא באמת שוטר. אוף. איך הגעתי למצב הזה שאני בכלל חושבת עליו. ידעתי שאסור לי לאשר באפליקציה הזו אף אחד.
אני ממשיכה לרוקן שקיות. נדמה לי שזה לוקח נצח. יעיל ושיטתי, הא? אם אספיק לפרק את הכמות שכאן לפני שאסף יצא מהמקלחת, זה יהיה יעיל ושיטתי. זהו זה! שקית הקפואים האחרונה. שיהיה בריא אסף, ומסכן המחסנאי שרגע לפני סוף המשמרת שלו היה צריך למלא אחריו את כל המדפים.
״אמאאא, אמא.״
מוזר שעידן התעורר עכשיו. אולי ההתעוררות שלו היא אות מהיקום. קודם אסף, עכשיו עידן, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא התעורר בלילה.
״עידני מתוקי, זה בטח היה חלום, הכל בסדר עכשיו. תחזור לישון.״ מדהים איך אחרי שני ליטופים הוא עובר לתנוחת עובר ונרדם.
״לילה טוב דנדוש.״
באופן מפתיע אסף עוד במקלחת.
״לין, שכחתי לקחת מגבת, תוכלי להביא לי?״
״כבר מביאה.״
ענן של אדים משתחרר כשאני פותחת את הדלת, ״הנה לך מגבת.״ הוא פותח את ידיו, מושיט אותן אל המותן שלי ומושך אותי אליו. אני שומטת את המגבת על הרצפה. אנחנו צמודים, ושמלת הבית שלי סופגת את המים שעל גופו. מאז הריב הגדול זהו רגע אינטימי ראשון, לא פלא שאסף כבר חרמן. חודש רצוף בלי סקס חווינו רק בין הלידות של נועה ועידן, והעובדה שאני המגבת שלו עכשיו עושה אותי רטובה. גם אני חרמנית. ידיי לופתות את גופו החטוב, חטוב מאוד, הן מנגבות ממנו את טיפות המים. נעים לי.
״יכול להיות שאת כבר רטובה?״
אני כמעט אף פעם לא יבשה, ואסף לא באמת צריך לבדוק, הוא מכיר אותי היטב.
״תבדוק.״
הוא מעביר את ידיו בליטוף איטי ומתמשך על השמלה שלי. בכל שנייה אני נרטבת עוד קצת.
״חייבים להוריד לך אותה לפני שתתקררי לי.״
הוא תופס את קצוות הבד. אצבעותיו מדגדגות אותי כל הדרך מלמטה למעלה. אני חייבת להרים את הידיים כדי שהוא יפשוט אותה, והוא מנצל את ההזדמנות ומנשק אותי לכל אורך גופי, עד שהשמלה יורדת ונוחתת על הרצפה.
״אני הולך להרטיב אותך עוד יותר,״ הוא מביט בי בתשוקה ופותח את ברז המים. זרם נעים וחמים שוטף את שנינו. ניחוח של פינוק קוקוס ממלא את חדר האמבטיה כשאסף מסבן את גופי המשתוקק למגע.
״חיכינו יותר מדי זמן, אני רוצה אותך איתי לתמיד, לא רוצה לריב יותר,״ שפתיו נוגעות בשפתיי.
״אז בוא נסכם שאנחנו לא רבים יותר. אני רוצה אותך, אספי.״
״אני אוהב אותך, את יודעת.״
אנחנו מתנשקים בתשוקה. הו כמה התגעגעתי לרגע הזה.
״גם אני אוהבת אותך ורק אותך.״
