פרולוג


אדם


עובדה מלאכית מס' 1000


גודל הכנפיים והבוהק שלהן לא מעידים על ערכה של הישות השמימית הנושאת אותן


"לא אוהב מסיבות?"


הבטתי במלאך שנעמד לידי ליד קיר הלובי המעוגל, שהואר באור כוכבים. שיער בלונדיני כהה שהיה מסורק הצידה, זקן קצר, עיניים אפורות וכנפיים זהובות. אפילו שהוא קיפל אותן לאחור, לא פספסתי את זה שהן היו לגמרי מתכתיות, לא רק הקצוות. כאילו הוא טבל אותן בזהב נוזלי. גם לא פספסתי כמה הן היו מלאות. החזרתי את מבטי לקהל הסואן. "לא אוהב מסיבות אחווה, אבל אני מנחש שאתה כן כי אתה פה."


הוא חייך. "לא באתי מאליסיום בשביל החגיגות."


"אז למה באת? כדי להשוויץ בשורשים הטהורים שלך?" עצמות כנפיי רעדו קצת מהעקיצה, אבל באופן מפתיע אף נוצה לא נטשה אותי. אחרי שנתיים שהרווחתי ואיבדתי נוצות, עדיין לא הצלחתי להבין את מדד הסובלנות של האישים.


המלאך הבלונדיני חייך שוב. "תאמין או לא, אבל באתי כדי לפגוש אותך."


עכשיו הוא קיבל את מלוא תשומת הלב שלי. סיימתי את מיץ האננס האלכוהולי שחברתו הנוכחית של נואה הצליחה להגניב למסיבה והבטתי בבחור. אהבתי הפתעות בערך כמו שאהבתי זרים, כלומר בכלל לא. תושב של אליסיום שבא לחפש אותי? נוצותיי רעדו. שילבתי זרועות ושמחתי שכבר בגיל שש־עשרה הייתי בגובה של המלאך. "מי אתה ומה אתה רוצה?"


"שמי דאב1, ואני רוצה לגייס אותך."


"כמו הציפור?"


"כמעט." הוא הרים את ידו באוויר ואחד הדרורים הצבעוניים של האחווה נחת עליה, אפילו שהם בדרך כלל שמרו על מרחק. אחרי כמה שניות הדרור עף שוב וחזר לשיר.


"לגייס אותי בשביל מה, דאב שהוא לא ציפור?"


"בשביל פרויקט חשאי שאני מוביל."


הבטתי לכיוונו של נואה, אבל הוא היה עסוק מדי בלבחון כמה עמוק הוא יכול לדחוף את הלשון שלו לגרונה של הבחורה שלו מכדי לשים לב אליי. דאב התרחק מקיר הקוורץ.


"במערכת שלנו יש מלאכים, אישים, אראלים ואופנים, אבל אין שורים. אתה לא חושב שזה קצת מוזר?"


אפילו שרציתי להעמיד פנים שהבנתי את כל המילים האלה של המלאכים, הייתי סקרן מדי ונשברתי. "שורים?"


"שומרים. בני אדם כל הזמן מדברים על מלאכים שומרים, אבל לשמור על בני אדם זו לא אחת הסמכויות שלנו." דאב הסתכל סביבו על כמאה הנוצתיים הצעירים שעמדו בקבוצות מסביב לשבע המזרקות. "אני חושב שאם נשמור על בני האדם זה יועיל להם." הוא החזיר את מבטו אליי. "אבל ההצעה שלי לא קיבלה שום תגובה באליסיום, ובגלל זה ירדתי לאחוות. אחרי שבחנתי אלפי פרופילים גיליתי שלך יש את כל הכישורים שצריכים להיות לשומר."


גיחכתי. "שומרים לא צריכים להיות נטולי אנוכיות?"


"ואתה לא?"


אני השתמשתי במדרג ההולוגרמי שלי כדי למצוא את הסטוץ הבא. בסוף תמיד הצלחתי לשקם את החוטאים שאליהם נרשמתי, אבל המטרה העיקרית שלי הייתה אנוכית לחלוטין.


"בחנתי אותך, אדם. אתה עוזר להרבה מהחברים שלך במשימות שלהם, בלי שזה עוזר לך במשהו."


"ניסיון עוזר לכולם."


"מה שהתכוונתי זה שאכפת לך ואתה מודע. אלה תכונות שאני מחפש בשומרים שלי." דאב הזדקף ונראה עוד יותר רחב בטוגה האפורה שלו, שהייתה שונה כל־כך ממכנסי הג'ינס וחולצות הטי שרוב בני גילי לבשו. "אני אישִי, אדם. אני יודע את כל מה שקורה עם הנוצתיים שלנו. הכול."


זה נשמע כמו איום יותר מאשר עידוד, אבל בכל זאת אמרתי, "אמרת שומרים. יש עוד?"


"אתה תהיה הראשון."


"לכמה זמן?"


"עד שנחליט להביא עוד."


"אתה תחלוק איתי את ההחלטה הזאת?"


"כן. אלא אם כן אתה מעדיף שאני — "


"אני רוצה להיות חלק מההחלטה הזאת." דאב חייך חיוך מרוצה. "עדיין אצטרך לקחת משימות כדי לשקם בני אדם, או שפשוט תמחא כפיים ותגדל לי את שאר הנוצות?"


הוא צחק. "אני מחבב אותך."


זה לא היה הדדי.


"אפילו לשרפים אין קסמים כאלה, אז תצטרך להמשיך לקחת משימות. פשוט תיקח את הזמן. גם אחרי שסיימת, תישאר רשום על המשימה לעוד כמה שבועות. חודשים אפילו. זה עדיף."


"אם אתה יודע עליי הכול, אז אתה יודע גם לגבי האבות שלי. אולי אצליח שבועות, אבל חודשים? אין מצב."


"אז שבועות. בכל מקרה, אני מצפה ממך לשמור על בני אדם במקביל למשימות שלך. אביא לך תיקים על חוטאים עם כוונות רעות, וכל מה שאתה צריך לעשות זה לשים עליהם עין כדי לוודא שהם לא פוגעים באחרים."


הדופק שלי עלה. בפעם האחרונה שהרגשתי ככה עצמות כנפיי סוף־סוף בקעו מעמוד השדרה שלי. "ספר לי עוד."


"אספר לך הכול, אבל רק אם אתה בפנים." הוא הושיט לי את היד.


הבטתי בה, ואז בו, ובכנפיים הזהובות שלו. "מה המלכוד?"


"שזה יישאר בינינו עד שאוכיח את הטענה שלי שיש מקום לשורים בעולמות שלנו."


עם זה יכולתי לעבוד. "שאלה אחרונה. אצטרך לעבור על חוקים?"


"מתי זה עצר אותך בעבר?"


חייכתי. "נראה שאתה צודק."


דאב הנהן לכיוון ידו, שעדיין הייתה מולי. לחצתי אותה, וזה סימן את היום האחרון שלי בתור נוצתי עם כנפי עטלף ואת היום הראשון שלי בתור מושיע בעל כנפיים שחורות.


1


אדם


עובדה מלאכית מס' 34
כל הנוצתיים חייבים להרוויח את הנוצות שלהם


אחרי שנתיים.
שנת 2038


היורשת החמקמקה של אליסיום הייתה כאן, בלונדון. עומדת מול הבחורה שזה עתה עמדתי להיפרד ממנה.


נאיה מורו.


למלאכים אין שמות משפחה, אבל לבת של שרף אשר כן היה. גיחכתי, ושתי הבנות הסתכלו עליי.


"מורו, הא?" השם היה מוכר. כנראה ראיתי אותו איפשהו בדירוג ההולוגרמי. זה גם לא היה שם כזה נדיר. "זה מהצד של אבא או של אימא שלך?" התגריתי בבלונדינית בעלת הכנפיים השחורות והנוצצות.


כן, זה היה נמוך, אפילו בשבילי, אבל איך היא הצליחה לשקר בלי לאבד נוצה? האם צאצאים של השבעה קיבלו יחס אחר? זה יכול להסביר את הדחיסות של כנפיה. ידעתי שהיא לקחה על עצמה משימות, שמעתי עליהן ולא רק מהאבות שלי, אלא גם מהנוצתיים האחרים, אבל היא השיגה יותר מתשע מאות נוצות בחמש שנים, וזה היה הישג שאף אחד לא השיג לפניה.


"אימא שלי." עיניה היו ממוסגרות בריסים ארוכים ונצצו כמו כנפיה. הייתי מרותק אליה כל־כך, שלקח למוח שלי כמה שניות להיזכר מה שאלתי. נכון. שם המשפחה שלה.


בחנתי את הרצפה בחיפוש אחר נוצה. אחרי הכול, אימא שלה מלאכית. אבל לא היה שום צבע שחור נוצץ על המדרכה. ואז הבנתי שהיא כנראה דיברה על האימא הביולוגית שלה.


"למה אתה מתעניין בשם המשפחה שלי, אדם? לך אין?"


היא שאלה את זה בנועם, אפילו שלא היה שום דבר נעים בקול שלה. אם כבר, זה נשמע כמו אתגר. לא הייתי אחד שבורח מאתגרים, אבל לא רציתי לאבד עוד נוצות כרגע. בקצב שבו הרווחתי אותן, העדפתי לא לאבד יותר מאחת בשבוע.


אמי צעדה אליי ולקחה את ידי. "שם המשפחה של אדם הוא טוביאסון."


נאיה בחנה את פניי. "מה את אומרת."


אמי לחצה חזק יותר על ידי. "טוב, אנחנו היינו בדרך הביתה."


"איזה מזל יש לי." נאיה חייכה, חושפת שיניים לבנות ומושלמות. מובן שהשיניים שלה יהיו מושלמות. אחרי הכול, היא לא הייתה אנושית. ושערה... הוא היה מלא בתלתלים, כאילו בילתה את כל אחר הצהריים בין סדינים.


הורדתי מעצמי את היד של אמי, קיפלתי את כנפיי והלכתי מהר משם. התכוונתי לעזוב את לונדון בבוקר, אבל החלטתי להקדים את עזיבתי ללילה.


כשהגעתי לבית הלבן בעל הדלת השחורה המבריקה והעמודים היווניים הלבנים, שהיה תקוע בין בתים צרים זהים, בעלי דלתות שחורות ועמודים לבנים, שמעתי את הצלצול המוכר. הוצאתי את הטלפון מהכיס האחורי של הג'ינס, נשענתי על עמוד ופתחתי את ההודעה.


גלינה: ראית את החדשות, אהוב? רוצח סדרתי צובע את שיקגו באדום. תפגוש אותי בעיר הרוחות?


לינק לכתבה הופיע על המסך. לחצתי עליו ורפרפתי בכתבה.


גלינה: ביג די חושב שכדאי שתישאר בלונדון כדי לשמור על הפמיליה, אבל אני חושבת שיהיה נחמד לאחד את החבורה. עבר יותר מדי זמן.


אני: אני מאמין שאוכל להיות על הקו.


גיף של רקדנית עם הידיים באוויר הופיע על המסך.


גלינה: מצוין. כולם כבר בדרך. השגתי לנו בית פגז שנוכל להשתמש בו בתור בסיס.


לא שאלתי איך היא השיגה את הבית. לגלינה היו דרכים להשיג כל מיני דברים מאנשים אחרים, מלאכים ובני אדם.


גלינה: אלא אם כן אתה מעדיף לישון אצל אמי. או אצל החוטאת הבאה שלך.


אני: אני צריך לשנות מקום, או שהאבות שלי יתחילו לחשוד. תשלחי לי את הכתובת. ניפגש שם בעוד כמה שעות.


החזרתי את הטלפון לכיס ונענעתי את הרגל בחוסר סבלנות. יכולתי לשמוע את אפה נוזף בי על כך שחוסר סבלנות מוחק את המתיקות של החיים. אבל בתור אחד בן מאתיים הסבלנות באה לו בקלות. כשגם אני אהיה כלוא בעולם המלאכים ולא יהיה לי משהו טוב יותר לעשות, גם אני אלמד לשבת על התחת ולחייך אל אנשים עוברים.


אמי ונאיה התקרבו אליי, מפטפטות על אלוהים יודע מה. אולי על מזג האוויר בלונדון, או על הדירה של אמי ומה שבא איתה, שזה היה בעיקרון כלום.


"לא ברחת מהבית, נכון?" אמי שאלה כשהן הגיעו אליי סוף־סוף. נאיה סידרה את התיק על כתפה, החזירה את כנפיה למקומן, הזיזה את שערה המשוגע הצידה והתיישבה על המזוודה הקטנה שלה.


"למה את חושבת ככה?"


אבדון שבשמיים, הקול שלה.... מחוספס וקצת מגרגר. אם היורשת תחליט לא לעלות בסוף, היא תמיד תוכל לעבוד במוקד טלפוני לחרמנים. המחשבה גרמה לי לחייך. אבא שלה היה מת על זה.


אמי הצביעה עליה. "רק מוודאת. אני לא רוצה להסתבך."


"אני תיירת עם משימה לגלות את העיר שלך ואת האנשים שלה." היא הצביעה סביבה על השכונה הצבעונית בהתרגשות שכמעט גרמה לי להאמין לה, אבל כל הנוצתיים ידעו שנאיה רצתה דבר אחד בלבד, להגיע לאליסיום כמה שמהר יותר. היא רדפה נוצות, לא יצאה לטייל.


"אולי תוכלי להראות לי את המקומות האהובים עלייך בעיר? אלא אם כן את עסוקה מדי בהתמחות שלך."


בילוי זמן עם אמי כנראה היה טקטיקת השיקום של נאיה. למרות כל העבודה שעשיתי על הבחורה הזאת בין משימות השורים שלי, היא עדיין לא הצליחה להתאפק ולקחה דברים שלא היו שייכים לה. עיניה הכחולות של אמי נצצו והיא עלתה על המדרגות לבית משפחתה.


"אני בדרך כלל עסוקה עם אדם."


לוח הזמנים שלך עומד להתפנות, מותק.


רציתי להרגיש רע, אבל מה שהרגשתי הייתה הקלה. החבר הכי טוב שלי, נואה, היה מתחבר לכל דבר שזז — חיה, בן אדם, או מלאך — אבל אני הפוך. לא התחברתי לכלום. במיוחד לא לבני אדם. מה הייתה המטרה בזה? הייתי בדרך לאליסיום, ואפילו שחלק מבני האדם בסוף ימצאו את עצמם שם, לא תכננתי לחכות שהמלאכים יאספו את הנשמות שלהם ויסיעו אותם דרך החריצים.


אמי הכניסה את המפתח שלה למנעול ואז הביטה אליי מעבר לכתפה. "יש לך עדיין חפצים בדירה, אדם, או שהבאת הכול אליי?"


רציתי שהמנעול ייפתח כבר כדי שאוכל להיכנס ולצאת כמה שמהר יותר, אבל המנגנון העתיק היה עקשן יותר מדאב, כשהיינו מבקשים ממנו עזרה. אפילו שכל עניין השמירות היה הרעיון שלו, הוא לא לכלך את הידיים.


"המנעול יכול להיתקע לפעמים," אמי הסבירה לפני שהוסיפה בגאווה, "הוא ענתיקה."


בהתחשב בכך שמבטה של נאיה עדיין היה מרוכז בי, לא נראה שהמנעול עניין אותה יותר מדי. כששמעתי את המנעול נפתח דחפתי את עצמי מהעמוד, פתחתי את הדלת והחזקתי אותה לבנות.


"אדם?" שאלה אמי.


"מה?" הטון הקשה שלי גרם לה להביט בי בעיניים רחבות. "סליחה. מה?" הפעם הצלחתי לשמור על טון רגוע. הייתי הרבה דברים, אבל אף פעם לא הייתי בן־זונה לנשים. למה הנוכחות של נאיה הפכה אותי לכזה? אני לא יודע.


"שאלתי אם נשארו לך דברים בדירה שנאיה שוכרת עכשיו ממני."


אמי שיחקה בקצה הקוקו החום שלה, משהו שעשתה כשהרגישה לא בנוח. רציתי להגיד לה שהדירה ריקה, שתמיד הייתה ריקה מכיוון שהשתמשתי בה רק כדי שיהיה לי תירוץ להיות בקרבתה, אבל שיניתי את דעתי. "אולי כדאי שאלך לבדוק. אני לא רוצה שנאיה מורו תיתקל שם במשהו שיגרום לה להסמיק."


"אין צורך להתעלל בשם המשפחה שלי, אדם. אפשר פשוט נאיה."


חייכתי.


"אלך להביא את המפתח."


אמי עלתה במדרגות לקומה הראשונה. כששמעתי את הדלת למעלה נפתחת ונסגרת, סובבתי את הראש כדי לבחון את הנוצתית הבלונדינית מקרוב באור הצהוב של חדר המדרגות. נזכרתי ששמעתי כמה נוצתיים באחווה מדברים על הגוף שלה אחרי שפגשו אותה במסיבה שלא הייתי בה. חשבתי שהם מגזימים, אבל לנאיה בהחלט היו קימורים מרשימים. "תגידי, נאיה, במקרה בחרת את אמי רוג'רס?"


היא לא הורידה ממני את העיניים כשענתה במילה אחת. "לא."