1


כאשר סטה מדרך הישר הצרה והייחודית לו, היה זה עם נחישות פנימית בלתי מתפשרת לשוב אל הצעד המונוטוני אך הבטוח של המוסר מיד לאחר שביקורו הקצר בביצות שבשולי הדרך יפיק את האפקט הרצוי. היתה אמורה זו להיות אפיזודה קצרה – משפט בסוגריים, ניתן לומר – בעלילה השוטפת של חייו: עניין חסר חשיבות, אשר נעשה בכורח, אך בצורה מסודרת, ושיש לשכוח במהרה. הוא דימה שלאחר מעשה יוכל להמשיך לצפות בזריחת החמה, ליהנות מהצל, לנשום את בושם הפרחים בגינה הקטנה שבקדמת ביתו. הוא פילל ששום דבר לא ישתנה, שהוא יוכל להמשיך לרדות כהרגלו, ברוח טובה, באשתו בת הכלאיים, להשגיח בבוז קל על בנו הצהוב־חיוור, ולהתנשא באדנותיות על גיסו כהה העור, אשר חיבב עניבות ורודות ונעל מגפי עור מבריקות על רגליו הקטנות, ואשר ליחך עפר לרגלי בעלה הלבן של אחותו ברת המזל. אלו היו התענוגות של חייו, והוא לא היה מסוגל לעלות על הדעת שההשלכות המוסריות של מעשה כלשהו עלולות להפר את טבעם הבסיסי של הדברים, לעמעם את אור השמש, להשחית את בושם הפרחים, את כניעותה של אשתו, את חיוכו של בנו, את ההערצה מוכת־היראה של לאונרד דה־סוזה, של כל משפחת דה־סוזה. הערצתה של משפחה זו היתה המותרוּת הגדולה של חייו; היא עיגלה והשלימה את קיומו באישור תמידי של עליונות חסרת עוררין. הוא אהב לנשום את הקטורת הגסה שהם הניחו בפני מקדשו של האדם הלבן והמצליח; האדם אשר עשה להם את הכבוד ונשא את בתם – אחותם, בת דודתם – לאישה; האדם אשר נדרך כוכבו וודאי יאמיר למרומים; הפקיד הנאמן של חודיג ושות'.
היתה זו חמולה גדולה ומטונפת, אשר התגוררה בבקתות במבוק רעועות, מוקפות בשדות מוזנחים, בפאתי העיירה מָאקָאסַר.1 הוא דאג שיישארו במרחק קטן ממנו, ואולי לא כל כך קטן, ולא טיפח כל אשליה לגבי ערכם. הם היו בני כלאיים, חבורה עצלה, והוא ראה אותם בדיוק כפי שהיו – גברים מקוטנים בשלל גילאים, מרופטים, צנומים, לא רחוצים, מדשדשים ללא מטרה בכפכפים; נשים זקנות חסרות תנועה שנראו כמו שקים מפלצתיים של אריג ורוד דחוס בגושי שומן חסרי צורה, רובצות מעוותות על כסאות קש נרקבים בפינות מוצלות של אכסדראות מאובקות; ונשים צעירות, דקיקות וצהובות, פעורות עיניים, ארוכות שיער, מזדחלות ברפיון בין הטינופת והאשפה של מגוריהן כאילו כל צעד עתיד להיות צעדן האחרון. הוא שמע את ההתקוטטויות הצווחניות שלהם, את יללות ילדיהם, את נהימות חזיריהם; הוא הריח את ניחוחות מצבורי האשפה שבחצרותיהם: והוא נגעל למדי. אך הוא סעד והלביש את ההמון העלוב הזה – אותם צאצאים מנוונים של הקונקיסדורים הפורטוגזים – הוא היה ההשגחה העליונה שלהם; הוא נתן להם לזמר למענו שירי הלל מתוך מעמקי עצלותם, טינופתם, ואומללותם העצומה וחסרת התקווה: והוא התענג על כך מאוד. מאווייהם היו מרובים, אך הוא יכול היה להעניק להם את כל מבוקשם מבלי לפגוע בעצמו. בתמורה הוא קיבל את יראתם הדוממה, את אהבתם הלהגנית, את הערצתם הרועשת. מה טוב להיות השגחה עליונה, וכן לשמוע על כך בכל יום בחייך. זה מעניק תחושה של עליונות מופלגת בצורה יוצאת מגדר הרגיל, וווילמס נהנה מכך מאוד. הוא אומנם לא ניתח עמוקות את הלך רוחו, אולם נראה שעונגו הגדול ביותר נטמן באמונה בלתי מובעת אך אינטימית, שאילו יקפוץ את ידו, כל אותם בני אנוש מעריצים יגוועו ברעב. נדיבותו דיכאה את חיוניותם, אם כי לא היתה זו משימה קשה במיוחד. מאז שירד אליהם ונשא את ג'ואנה לאישה, הם איבדו גם את הכישרון והאנרגיה לעבודה שאולי היו נאלצים לבצע תחת כורח קיצוני. הם חיו כעת תחת חסדיו הבלעדיים, וזה היה כוח. ווילמס אהב את זה.
במישור אחר, ואולי נמוך יותר, הוא לא נמנע מימיו גם מהנאות גלויות ומורכבות־פחות. הוא חיבב משחקים הדורשים מיומנות פשוטה – כביליארד למשל; וגם משחקים לא כל כך פשוטים, הדורשים סוג אחר לגמרי של מיומנות – כפוקר. הוא היה תלמידו המוכשר ביותר של אמריקאי נפוח ויציב מבט, אשר נסחף במסתוריות למאקאסר משממות האוקיינוס השקט, ולאחר שהסתחרר במשך זמן מסוים במערבולת חיי העיירה, נפלט החוצה באניגמטיות אל הבדידות שטופת השמש של האוקיינוס ההודי. זכרו של הזר מקליפורניה הונצח במשחק הפוקר – אשר הפך לפופולרי בבירת האי סֶלֵבֶּס מאותה התקופה ואילך – ובקוקטייל עוצמתי, אשר מתכונו מוסיף לעבור – בדיאלקט של אזור קנטון – בין דורות של משרתים סינים במלון סוּדנָה עד עצם היום הזה.
ווילמס היה מומחה למשקה ומיומן במשחק. בהישגים אלו הוא התגאה בצורה מתונה. ואילו באמון שנתן בו חודיג – האדון הגדול – הוא התגאה ברברבנות ובראוותנות גדולה. הדבר נבע מנדיבותו הרבה, ומתחושת מחויבות נעלה כלפי עצמו וכלפי העולם כולו. הוא חווה את אותו דחף אשר בלתי ניתן לעמוד בפניו לחלוק מידע; דחף אשר לא ניתן להפרידו מבורות גסה. תמיד יהיה דבר שהאדם הנבער יידע, ויהיה זה עבורו הדבר היחיד ששווה לדעת; הוא ימלא לגמרי את עולמו של האדם הנבער. ווילמס הכיר את עצמו היטב. ביום שבו ברח, בחששות מרובים, מההולנדי ההודי־מזרחי בדרכי סָאמָארַנְג, הוא החל את אותו הלימוד העצמי, הלימוד של נטיותיו, של יכולותיו, של אותן התכונות הרות הגורל שהובילו אותו לתפקיד הרווחי אותו מילא כעת. בהיותו בעל אופי צנוע ונחבא אל הכלים, הצלחותיו הדהימו אותו, הבהילו כמעט, והסתיימו – לאחר שהתגבר על הלם ההפתעה – בכך שהפכוהו לשחצן משולח רסן. הוא האמין בגאונותו ובידע שלו על העולם, וסבר שגם אחרים צריכים להכיר בכך; לטובתם ולשם תפארתו. כל אותם גברים ידידותיים שטפחו על שכמו וקידמו את פניו בצהלה יכולים היו להפיק תועלת מהדוגמה שהוא הציב, ולשם כך היה עליו לדבר.
הוא דיבר אליהם משום שזה היה הדבר המוסרי לעשות. בשעות אחר הצהריים נהג לפרוש בפניהם את תיאוריית ההצלחה שלו מעל שולחנות קטנים, טובל מפעם לפעם את שפמו בקרח הכתוש של הקוקטיילים; ובערבים היה לעיתים קרובות מרצה, מקלו בידו, למאזין צעיר מעבר לשולחן הביליארד. כדורי הביליארד ניצבו דוממים, כאילו מאזינים גם הם תחת הזוהר החיוני של מנורות השמן המוצלות שהיטלטלו נמוך מעל ללֶבֶד; בעוד בצלליות המרוחקות של החדר הגדול נשען הסמן הסיני בעייפות על הקיר, מסכת פניו חסרות ההבעה חיוורת תחת לוח התוצאות מעץ התולענה; עפעפיו נשמטים בלאות מנומנמת בשל השעה המאוחרת ובשל הזמזום המונוטוני של זרם המילים הבלתי מובן שנפלט מפיו של האדם הלבן. בהפוגות פתאומית מן הלהג, חודשו המשחקים בנקישות חדות, והמשיכו לפרק זמן מסוים באוושה רכה ושוטפת ובמכות עמומות ומאופקות שאפשרו לכדורים להתגלגל בזיגזג אל עבר החורים. מבעד לחלונות הגדולים ולדלתות הפתוחות נסחפו פנימה הלחות המלוחה של הים והניחוח המעורפל של הטחב ושל הפרחים מגינת בית המלון, התמזגו עם ריחו של שמן המנורה, והפכו כבדים יותר ככל שהתקדם לו הליל. ראשי השחקנים צללו אל תוך האור בעודם מתכופפים להכות בכדור, ואז שבו והתרוממו באלגנטיות אל האפלולית הירקרקה של האהילים הרחבים; השעון תקתק בשיטתיות; הסיני האדיש חזר שוב ושוב על הניקוד בקול חסר חיים, כבובה מדברת גדולה – וווילמס ניצח כמובן במשחקים. הוא העיר שכבר נהיה מאוחר, שהוא גבר נשוי, הפטיר לילה טוב מתנשא, ופסע החוצה אל הרחוב הארוך והשומם.
בשעות אלו דמה האבק הלבן שברחובות לניצוצות ירח מסנוורים, ניצוצות מהם מצאה העין מנוחה מפעם לפעם באורה העמום של מנורת שמן מזדמנת. ווילמס צעד לביתו לאורך שורה של גדרות אשר סוככו בצמחייה שופעת שהגיחה מגינות קדמיות; הבתים מימין ומשמאל הולטו בגושים שחורים של שיחים מלבלבים. לווילמס היה את הרחוב כולו לעצמו, והוא צעד במרכזו, צילו גולש לפניו בצייתנות. הוא הביט בו בזחיחות, היה זה צילו של אדם מצליח! הוא היה מסוחרר מעט מהקוקטיילים, ומשיכרון התהילה שלו עצמו. כפי שנהג לספר לבריות, הוא הגיע למזרח לפני ארבע־עשרה שנים, כנער סיפון, ילד קטן. צילו היה ודאי קטן מאוד באותה העת. הוא הרהר בחיוך על כך שלא היה מודע באותם הימים שיש בבעלותו דבר כלשהו – אפילו לא צל – שיכול היה הוא לראות בו כשלו. וכעת הוא מביט בצילו של פקיד נאמן בחודיג ושות' צועד לביתו – כמה נפלא! כמה טובים הם החיים עבור אלו שנמצאים בצד של המנצחים! הוא ניצח במשחק של החיים; וגם כמובן במשחק הביליארד. הוא האיץ את צעדיו, משקשק במטבעות זכיותיו ומהרהר בנקודות הציון שסימנו את נתיב קיומו. הוא נזכר בנסיעה ללוֹמְבּוֹק עבור סוסי הפוני – העסקה החשובה הראשונה שחודיג הטיל באחריותו; ואז סקר את העניינים החשובים יותר: את העסקה השקטה באופיום; את הסחר הבלתי חוקי באבק השריפה; את הפרשייה הגדולה של הברחת הנשק; ואת העסקה הסבוכה עם הרָאגָ'ה מגוֹאָק. הוא טיפל בעסקה הזו באומץ לב טהור; הוא התעמת עם השליט הזקן והפראי בהיכל יועציו; הוא שיחד אותו בכרכרה מזכוכית מוזהבת, אשר על פי השמועה, שימשה כעת כלול תרנגולים; הוא שכנע אותו לפעול בניגוד לרצונותיו; הוא הערים עליו מכל בחינה. זו היתה הדרך לטפל בדברים. הוא גינה את חוסר היושר הפשוט של שליחת יד אל תיבת המטבעות, אבל היתה דרך לעקוף חוקים ולקדם את עקרונות המסחר כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר. יש הקוראים לכך רמאות. אולם אלו הם השוטים, החלושים, הבזויים. לפיקחים, לחזקים, למכובדים – אין נקיפות מצפון. היכן שקיימים היסוסים לא יכול להיות כוח, כך נהג להטיף לגברים הצעירים. זו היתה משנתו, והוא עצמו היה ההוכחה המובהקת לאמיתותהּ.
לילה אחר לילה הוא צעד כך לביתו, לאחר יום של עמל ושל עונג, מבוסם מקולו שלו החוגג את שגשוגו. גם ביום הולדתו השלושים הוא צעד באותה הדרך אל ביתו. הוא בילה בחברה טובה ערב עליז וקולני, ובעודו פוסע ברחוב השומם גברה עליו תחושת גדוּלתו, הניפה אותו אל מעבר לאבק הלבן של הדרך, ומילאה אותו בצהלה, ובחרטה. הוא לא עשה עם עצמו חסד שם בבית המלון, הוא לא דיבר מספיק על עצמו, הוא לא הרשים מספיק את מאזיניו. לא משנה. בפעם אחרת. כעת עליו לשוב לביתו ולאלץ את אשתו לקום ולהקשיב לו. למה שלא תקום, תערבב לו קוקטייל, ותקשיב בסבלנות? פשוט כך. כך היא תעשה. אילו רצה יכול היה לאלץ גם את כל משפחת דה־סוזה לקום. מילה אחת שלו והם יבואו כולם, יֵשבו בדממה בכותנות הלילה שלהם על האדמה הקשה והקרה באחוזתו, ויקשיבו – כל עוד היה בדעתו להוסיף ולהסביר להם, מראש גרם המדרגות – כמה טוב ונהדר הוא היה. הם יעשו זאת. אולם הלילה – אשתו תספיק.
אשתו! הוא התכווץ מבפנים. אישה עגומה בעלת עיניים מבוהלות ופה משתפל באופן מדכא, אשר תאזין לו בפליאה כאובה ובדממה אילמת. היא כבר התרגלה להרצאות הלילה שלו. היא התמרדה פעם אחת – בהתחלה. רק פעם אחת. אולם כעת, כאשר היה משתרע על כיסא הנוח, שותה ומדבר, היה נהגה לעמוד בקצה הרחוק של השולחן, ידיה מונחות בשוליו, עיניה המבוהלות מביטות בשפתיו, ללא קול, ללא תנועה, בקושי נושמת, עד שפטר אותה בלעג, "לכי לישון, טיפשונת." ואז היא היתה לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת מן החדר, בהקלה אך באדישות. דבר לא יכול היה לזעזע אותה, לגרום לה להתאנף או להוזיל דמעה. היא לא התלוננה והיא לא התמרדה. אותה מחלוקת ראשונית ביניהם היתה מכרעת, מכרעת מדי, הרהר ווילמס בחוסר שביעות רצון. היא הבריחה את הנשמה מגופה, ככל הנראה. אישה עגומה! עניין ארור לגמרי! למה לעזאזל היה צריך לרוץ ולכבול את עצמו? טוב, נו, הוא רצה להקים משפחה, ונראה שהשידוך מצא חן בעיני חודיג, אשר העניק לו את הבונגלו, אותו בית מוקף פרחים אליו עשה הוא את דרכו לאור הירח הקריר. והוא זכה גם בסגידתו של כל שבט דה־סוזה. אדם כמוהו יכול להצליח בכול, לעשות הכול, לשאוף לכל דבר. בעוד כחמש שנים אותם אנשים לבנים שלקחו חלק במסיבות ימי הראשון של המושל יקבלו אותו כאחד משלהם – אישה בת כלאיים והכול! כמה נפלא! הוא חזה בצילו מזנק קדימה ומנופף בכובעו, רחב כחבית של רום, בקצהָ של זרוע מאורכת.
"מי צעק כמה נפלא?"
הוא חייך לעצמו בבושת פנים, דחף את ידיו עמוק לכיסיו, וצעד במהירות בארשת פנים שהרצינה לפתע. מאחוריו – מצד שמאל – קצה של סיגר הבזיק בשער החצר הקדמית של מר וינק. שעה שנשען על אחד מעמודי הלבנים, עישן מר וינק, הגזבר של חודיג ושות', את הסיגר האחרון של הערב. בין צלליות השיחים הגזומים, רמסה גברת וינק בצעדים מדודים את החצץ בשביל המעוגל שבקדמת הבית.
"הנה מר ווילמס הולך הביתה ברגל – שיכור, כך נדמה לי," הפטיר מר וינק מעבר לכתפו. "ראיתי אותו מנתר ומנפנף בכובעו."
קולות הבטישה של החצץ פסקו.
"אדם נורא," אמרה גברת וינק ברוגע. "שמעתי שהוא מכה את אשתו."
"הו לא, יקירתי, לא," מלמל מר וינק בהיסח הדעת והחווה תנועה מעורפלת. המחשבה על ווילמס כמכה נשים לא מצאה חן בעיניו. נשים בהחלט יודעות לטעות בשיפוט! אם ווילמס היה רוצה לענות את אשתו הוא ודאי היה פונה לשיטות פחות פרימיטיביות. מר וינק הכיר את ווילמס היטב, והאמין שהוא אדם מוכשר מאוד, חכם מאוד – פיקח באופן מעורר סלידה. שעה שלקח שאיפות אחרונות מבדל הסיגר, הגה מר וינק בכך שהאמון שנתן חודיג בווילמס היה פתוח לביקורת נאמנה, בשל הנסיבות, מצדו של הגזבר –
"הוא נהיה מסוכן, הוא יודע יותר מדי, יהיה צורך להיפטר ממנו," אמר מר וינק בקול. אולם גברת וינק כבר נכנסה פנימה, ולאחר שהניד בראשו והשליך את הסיגר, הוא צעד לאיטו בעקבותיה.
ווילמס הוסיף לפסוע לעבר ביתו ולטוות את הרשת הנהדרת של עתידו. הדרך לגדוּלה הונחה לפניו בפשטות, ישרה וזוהרת, ללא כל מכשול נראה לעין. הוא סטה מדרך הישר, כפי שהוא הבין אותה, אך עתיד היה לשוב אליה בהקדם, ולא להפקירה עוד לעולם. היה זה בסך הכול עניין פעוט. בקרוב הוא ישיב את הדברים לסדרם. ובינתיים איש לא היה צריך לדעת על מעשיו, והוא בטח במיומנויותיו, במזלו הטוב, ובמוניטין המבוסס שלו שיפרקו מנשקו כל חשד אשר מישהו עלול להביע. אבל אף אחד לא יעז! נכון, הוא היה מודע לכך שהיתה תקלה קלה. הוא ניכס לעצמו באופן זמני חלק מכספו של חודיג. היה זה כורח מצער. אך הוא שפט את עצמו באותה סלחנות שיש להראות כלפי חולשותיו של גאון. הוא יפצה על הכול והדברים ישובו להיות כפי שהיו; אף אחד לא יפסיד מכך, והוא יוכל להמשיך להתקדם ללא מעצורים אל עבר היעד הנוצץ של שאפתנותו –
שותף של חודיג!
לפני שטיפס במדרגות ביתו, הוא עמד במשך זמן מה, רגליו בפיסוק רחב, סנטרו בידו, והעלה בדמיונו את השותף העתידי של חודיג. תפקיד מלא תהילה! חזונו היה מוצק וברור – יציב כהר, עמוק כתהום, אינטימי כקבר.


1. הערת המתרגם: מָאקָאסַר היא עיר נמל הנמצאת באינדונזיה של היום.