חלק ראשון (1894)
מאדם נותר מה שגורם לנו להרהר בשמו וביצירותיו, העושות את השם הזה מטרה להערצה, לשנאה או לאדישות. אנחנו חושבים שהוא חשב, ואנחנו יכולים לשוב ולמצוא ביצירותיו את אותה מחשבה שבאה לו מאיתנו — מתוכֵנו: משמע, אנחנו יכולים להחיות את המחשבה הזאת בצֶלם מחשבתנו. על נקלה אנחנו משַווים לנגדנו אדם רגיל; זיכרונות פשוטים מעוררים בו את המניעים ואת התגובות הבסיסיות. בתוך הפעולות השונות המרכיבות את חיצוניות קיומו אנו מוצאים את אותה שרשרת פעולות הקיימת אצלנו; אנחנו חוליית הקישור ביניהן בדיוק כמוהו, ומעגל הפעילויות שישותו מציגה אינו חורג מעבר למעגל הפעילויות שלנו. אם אנחנו מניחים שהאדם הזה מצטיין בנקודה מסוימת, יהיה לנו קשה יותר לתאר לעצמנו את אופי עבודותיו ואת נתיבי רוחו. כדי לא להגביל את עצמנו להערצה מעורפלת שלו, נאלץ להרחיב במובן מסוים את דמיוננו לגבי כישרונו המיוחד, שלנו אין, ככל הנראה, אלא גרעין שלו. אבל אם כל כישורי הרוח שבחרנו לעסוק בהם התפתחו באופן ניכר בבת אחת, או אם שאר תחומי פעילותו [של מושא עיוננו] נראים כבדי משקל בכל הסוגות, דמותו נעשית קשה יותר ויותר לתפיסה באחדותה ונוטה לחמוק ממאמצינו. המרחבים בין הקצוות המנטליים של כישרונותיו גדולים כל כך, מסוג שמעולם לא חצינו. הרציפות (continuité) של המכלול הזה זרה להכרתנו, כאילו נשמטים אל תוך המכלול הזה בלוֹאי המרחב חסרי הצורה האלה המפרידים בין המושאים המוכרים, והם נגררים כיד המקרה בתוך המרווחים הנפתחים ביניהם; כאילו אובדות מדי רגע אין־ספור עוּבדות, מלבד מספר קטן של אלו שהלשון מעוררת. ובכל זאת, צריך להשתהות כאן, להסתגל, להתגבר על הכאב שמסב לדמיוננו האיחוד הזה של יסודות הטרוגניים ביחס למוכר לו. [במקרה של הגאון] התבונה מתמזגת עם כושר המצאה ייחודי, יש לה מניע יחידי והיא משתוקקת להחיות בסוג של רוח אחידה את המערכת המתבקשת. היא משתדלת לעצב דימוי החלטי.[1] בעוצמה התלויה בתנופתה ובפיכחונה, סופה שהיא כובשת מחדש את אחדותה שלה. כמו בפעולת מנגנון מכני, היפותזה מוצגת, ואז מתגלה היחיד רב־הכוח, החזון המרכזי שהכול אמור לעבור דרכו, המוח המפלצתי שרקם אלפי קשרים טהורים בין כה הרבה צורות, ושהוא מקורן של הקונסטרוקציות החידתיות והמגוונות האלה, כשהאינסטינקט מִשכָּנוֹ. הנחת העבודה הזאת היא תופעה הכוללת השתנוּת, אך אין בה מקריות. היא שווה מה שתהיה שווה האנליזה הלוגית שהיא אמורה להיות מושא לה. היא הבסיס למתודה שתעסיק אותנו ותשמש אותנו.
בכוונתי לדַמות אדם שפעולותיו עשויות להיראות מובחנות כל כך זו מזו שאם אשער שיש מחשבה ביסודן, לא תהיה נרחבת ממנה. ואני רוצה שתהיה לו תחושה חריפה ביותר של הבדל בין הדברים, [כדי כך] שלתהפוכות העוברות עליהם [בעיניו] אפשר יהיה לקרוא אנליזה.[2] אני רואה שהכול מכווין את האיש הזה: על היקום הוא חושב תמיד, ובהקפדה יתרה.[3] הוא נוצר כדי לא לשכוח דבר ממה שנכנס אל בלִיל הקיים: שום שיח [בתוך יער־העד אינו חומק מתשומת ליבו]. הוא יורד אל מעמקי המוכָּר והידוע, מרחיק לכת בתוכו ומתבונן בעצמו. הוא יורד לשורש ההרגלים והמבנים (structures) הטבעיים, הוא מעבד אותם מכל כיוון, ויש שהוא נותר היחיד שבונה, שֶמונֶה, שמרגש. הוא מותיר על מכונָם כנסיות, מבצרים; הוא משלים [יצירה של] קישוטים מלאי נועם וגדולה, אלף מכונות, ומתווים מדוקדקים של מחקרים רבים. הוא מותיר אחריו עיי חורבות של משחקים גדולים שטיבם לא ברור. בבילויי הזמן האלה, שמעורב בהם גם המדע שלו — שאינו נבדל מתשוקה — נסוך עליו קסם של מי שנראה תמיד כחושב על משהו אחר... אני אעקוב אחריו נע בתוך אחדותו הגולמית של העולם ובעוביו, עולם שהוא יעשה בו את הטבע כה קרוב אליו שהוא יחקה אותו כדי לגעת בו, וסופו שיסבול מן הקושי להתבונן במושא שהטבע אינו מכיל אותו.
שֵם חסֵר ליציר המחשבה הזה כדי להכיל את התרחבות הגבולות המרוחקים כל כך מן הרגיל ועשויים לחמוק [מכל תווית או שם]. שום איש לא נראה לי מתאים יותר לכך מאשר לאונרדו דה וינצ'י. מי שישַווה בנפשו עץ, ישווה בנפשו בהכרח גם שמיים או רקע כלשהו כדי שאפשר יהיה לראותו ניצב שם. יש כאן לוגיקה כמעט מוחשית וכמעט בלתי מוכרת. הדמות שאני משרטט מצטמצמת להיסק מן הסוג הזה.[4] כמעט שום דבר ממה שאהיה מסוגל לומר על כך אינו אמור להיות מובן לאדם שפיאר את השם הזה:[5] אינני הולך בעקבות זימון אירועים [רֵאלי] שאני חושש להגדירו בצורה גרועה. אני מנסה לתת פרספקטיבה על פרטיהם של חיים אינטלקטואליים, להציע מתודות שמשתמעות מכל ממצא, מתודה אחת, נבחרת מבין המוני דברים הניתנים לדמיוּן, מודל שאפשר לנחש את גסותו, אך שמכל מקום עדיף על שרשרת אנקדוטות מפוקפקות, על פרשנויות המופיעות בקטלוגים של אספנים, על תאריכים [גרידא]. למדנות שכזאת רק תסלף את הכוונה ההיפותטית לגמרי של המסה הזאת. הלמדנות הזאת אינה בלתי מוכרת לי, אבל חשוב לי מאוד שלא לדבר בלשונה, כדי שלא לתת מקום לבלבול בין השערה המנוסחת במונחים כוללניים מאוד ובין ההריסות החיצוניות של אישיות שנמוגה באופן כזה שהיא מזכה אותנו בוודאות של קיומה ההוגה, כמו גם בוודאות שלעולם לא נכיר אותה טוב יותר.
המשך הפרק בספר המלא
[1] כלומר, סגור, אחיד. אפשר גם להבין: קובע, משפיע. [כל ההערות הן של המתרגם אלא אם צוין אחרת].
[2] תזת היסוד של המחבר היא שעולמות היצירה האומנותית והחקר המדעי חד הם, או לפחות קרובים מאוד במהותם. לאיש המדע יש אפוא רגישות דומה לאינדיווידואליות של הדברים, וההבחנה בתמורות או ב'הרפתקאות' החלות בהם עשויה ללבוש אופי של אנליזה (מתמטית, פיזיקלית וכדומה).
[3] [הערת המחבר]: Hostinato rigore — הקפדה עיקשת. סיסמה של לאונרדו דה וינצ'י.
[4] מן הדמות או 'הטיפוס האידיאלי' שפיתח תחילה ללא קשר לאדם מסוים.
[5] כלומר, ללאונרדו עצמו.
