מבוא


מאושרים יותר, ויהי מה


בשבילי, ההגדרה המספקת היחידה לאושר היא שלמות
- הלן קלר


"אז מה, טל, צריך להכניס גם את האושר לסגר עכשיו?" שאל אותי חבר. הוא התבדח, אבל לא לגמרי.


היינו בעיצומה של מגפת הקורונה. אין מחלוקת שנגיף הקורונה הביא עמו סדרת משברים מלחיצים במיוחד. אולי חליתם או פחדתם שתחלו, או אפילו כאבתם כאב בל יתואר בשל מותו של מי מיקיריכם. אולי איבדתם את עבודתכם. הורים נקרעו בין המחויבויות של העבודה לאחריות הטיפול בילדים. השאלה אם בטוח לשלוח ילדים לבית הספר ייסרה משפחות ומורים. וכולנו חשנו ברע מעצם הבידוד מחברינו ומיקירינו. עננת קדרות ירדה על רבים ככל שהצטברו והלכו הלחצים. פעולות פשוטות שנתפסו כמובנות מאליהן כמו לצאת לארוחת ערב או לצפות בהצגה נעלמו בן לילה, ואירועים חגיגיים שציפינו להם כמו חופשות וחתונות בוטלו לפתע פתאום. המסכות שעטינו כדי להגן על עצמנו ועל אחרים מפני הנגיף הקשו לחלוק חיוך עם אדם זר ברחוב.


ובתוך כל המציאות החדשה הזאת, האם רלוונטי בכלל לחקור את האושר? מרגע שהחלה סאגת הקורונה, אנשים רבים הדהדו את הרגש שהביע חברי: אולי כדאי להכניס את האושר להסגר, להשהות את העיסוק במדע האושר לזמן מה. הם חשבו לעצמם שברגע שהמצב יחזור להיות נורמלי נוכל לחזור ולהתבונן באושר. אבל בהתחשב בכל מה שקורה כרגע בעולם, אולי כדאי לקחת פסק זמן?


תשובתי היא לא, אסור לנו להכניס את האושר להסגר. ואנחנו בוודאי לא צריכים להשהות את העיסוק בו! למען האמת, בזמנים מאתגרים - מכל סיבה שהיא - חקר מדע האושר חיוני ורלוונטי יותר מתמיד.


לצמוח מתוך קושי


את כל החוויות האנושיות אפשר למקם בקירוב על רצף שנמתח משלילי דרך ניטרלי לחיובי. לדוגמה, כאב, סבל, מזל ביש וקשיים נמצאים בקצה השלילי, ואילו הנאה, שמחה, מזל ונוחות מצויים בקצה החיובי. בדיוק באמצע שוכנת נקודת האפס, נקודת "אצלי הכול בסדר".


רבים מאמינים כי תפקיד מדע האושר הוא לעסוק בכל דבר שנע בין ניטרלי לחיובי. במילים אחרות: כל עוד הכול בסדר - או טוב מזה - אצלכם, תוכלו להפיק תועלת מממצאי המחקר בתחום. אבל אם לא שפר עליכם מזלכם - אם אתם עצובים או לחוצים, חווים ימים קשים ונאבקים - רק טיפול פסיכיאטרי או תרופות יעזרו. מובן שאני תומך לחלוטין בפנייה לעזרה מקצועית. טיפול יכול לעזור בין שמצבנו הכללי טוב ובין שאנחנו מרגישים שאיבדנו שליטה על חיינו; תרופות מסוג נוגדי דיכאון או נוגדי חרדה הצילו חיים, ולעולם לא אמליץ לאיש להפסיק לקחת תרופות בלי להתייעץ עם רופא. עם זאת, הרעיון שצריך להגיע למצב "ניטרלי" לפני שאפשר להפיק תועלת ממדע האושר הוא שגוי.


מדע האושר רלוונטי לכל הרצף של החוויה האנושית. הוא בהחלט יכול לגרום לנו לעבור מ-3 ל-5, ממצב של להיות בסדר למצב טוב ממש. אבל אפשר להפיק ממנו תועלת רבה אף יותר כשאנחנו במינוס 3 או במינוס 5. הוא יכול לעזור לנו להתאושש - ואפילו לשגר אותנו אל מעבר ל"בסדר". למה? כי מדע האושר מחזק את המערכת החיסונית הפסיכולוגית שלנו. מובן שחיזוק המערכת החיסונית הפסיכולוגית שלכם, או המערכת החיסונית הביולוגית שלכם לצורך העניין, אין פירושו שלא תחלו אף פעם, אלא שתחלו לעתים רחוקות יותר, וכאשר זה יקרה, תחלימו מהר יותר. מדע האושר יכול לסייע לכם להיעשות מאושרים יותר, ולו רק מעט, ללא קשר למיקומכם על הרצף. הוא גם מצייד אתכם בכלים להתמודדות טובה יותר עם קשיים ומצוקות שיתעוררו.


למעשה בזכות מערכת חיסונית פסיכולוגית חזקה לא רק שתתאוששו אלא שתוכלו להיעשות אנטי־שבירים - בעיני זה כושר התאוששות דור 2.0. אנטי־שביר הוא מושג שהכיר לי הסופר, האפיסטמולוג והסטטיסטיקן נאסים טאלב, מרצה באוניברסיטת ניו יורק. כדי להבין מהו אנטי־שביר, צריך להתחיל בכושר התאוששות, מושג שנלקח מתחום ההנדסה. עצם או חומר מסוים נחשב לבעל כושר התאוששות אם הוא חוזר לצורתו המקורית אחרי שעמד בלחץ או בתעוקה. כדי להסביר כושר התאוששות אנחנו משתמשים במטפורה של כדור שנופל ואז קופץ וחוזר לנקודת המוצא שלו. לדברי טאלב, חומר או עצם הוא אנטי־שביר אם אחרי שעמד בלחץ או בתעוקה הוא חוזר לא רק למצבו המקורי, אלא מתחזק. בעוד כדור בעל כושר התאוששות קופץ וחוזר למקום שבו היה קודם, כדור אנטי־שביר קופץ גבוה יותר. ובאופן כללי מערכת אנטי־שבירה - שיכולה להיות עצם דומם או ישות חיה בצורת אדם, מערכת יחסים, קבוצת אנשים ואפילו אומה - עוברת קשיים וכתוצאה מכך מתחזקת, משתפרת, נעשית מאושרת יותר.


כשכתב פרידריך ניטשה, הפילוסוף הגרמני בן המאה התשע־עשרה, כי "מה שלא הורג אותי, מחשל אותי", הוא תיאר אנטי־שבירות. ואכן, אפשר לצמוח ממצוקה ולחוות אנטי־שבירות, אפילו אם חוויתם קשיים קיצוניים. טראומה יכולה לגרור אותנו לתחתיות או לרומם אותנו, להחליש או לחזק אותנו.


מחקר של הפסיכולוגים ריצ'רד טֶדֶסקי ולורנס קַלהוּן מאוניברסיטת צפון קרוליינה הראה כי סביר יותר שאנשים הניצבים בפני קשיים יחוו צמיחה פוסט־טראומטית (PTG) מאשר תסמונת דחק פוסט־טראומטית ‏(‏PTSD)‏. רובנו שמענו על תסמונת הדחק הפוסט־טראומטית, היכולה לכלול השלכות מכאיבות כמו לחיות מחדש את הטראומה, חרדה ודיכאון, קשיי ריכוז ובעיות שינה. אבל מתברר שיכולה להיות גם חוויה בעלת פוטנציאל מתמשך, חוויה מיטיבה, וזוהי הצמיחה הפוסט־טראומטית. לצערנו, שום דבר לא יכול להבטיח צמיחה אחרי טראומה, אולם בתנאים מסוימים נוכל להגביר במידה ניכרת את הסבירות לתוצאה כזאת. כפי שאני רואה את הדברים, יעד מרכזי של מדע האושר הוא לעזור ליחידים, למשפחות, לארגונים ולקהילות להבין את התנאים האלה וליישמם. נוכל לעשות הרבה מאוד כדי להיעשות אנטי־שבירים יותר.


מֵחַקרנִי לחוקר־אני


כתבתי את הספר הזה כדי שיהיה לכם לעוגן בימים סוערים, יספק רעיונות שתוכלו להיאחז בהם, וחשוב מכול, להתנסות בהם. אני פסיכולוג ואיש אקדמיה. במקצועי אני שואב רבות מבני אדם חקרנים וממחקריהם. אולם חשוב אף יותר מלהיות חקרני הוא להיות חוקר־אני (Me-Search). האדם החקרני עוסק בהתבוננות במה שאחרים עשו, בהערכת פעולותיהם ובלימוד מהתוצאה. חוקר־אני עושה בדיוק אותו הדבר לעצמו - להביט פנימה, להתנסות בשינוי.


אני חובב מושבע של ביוגרפיות. אפשר ללמוד מהן המון, בייחוד מביוגרפיות של בני אדם שעשו דברים מיוחדים ויוצאי דופן. אחת האהובות עלי היא זו של המנהיג והאקטיביסט ההודי הנערץ, מהטמה גנדי. כותרת המשנה לאוטוביוגרפיה של גנדי היא סיפור ניסויַי עם האמת. שימו לב לניסוח. לא ממצאַי לגבי האמת. ולא גילויַי בעניין האמת. אלא ניסויַי עם האמת. כל חייו גנדי בחן דרכי פעולה למען צדק חברתי. הוא ניסה דברים. וזה הדבר שהייתי רוצה שתעשו כשאתם קוראים בספר הזה. אכן, תלמדו ממנו הרבה על מחקר האושר; תמצאו בו עצות להכללת רעיונות בחייכם. אבל יותר מכל דבר אחר, אני מבקש שתשחקו עם הרעיונות והעצות ותבחנו כיצד הדברים עובדים בעבורכם. חלק מהאסטרטגיות עשוי להיות רלוונטי ביותר בשבילכם בשלב זה במסעכם; חלק אחר עשוי להיות רלוונטי בעתיד; וחלקן עשוי לא להיות רלוונטי כלל - אבל יהיה קשה לדעת בלי לנסות.


הצעות רבות מסתובבות להן שם בחוץ, במיוחד בתקופות של חוסר ודאות, עצות בנוגע למה כדאי ומה לא כדאי לנו לעשות כהורים או כעובדים, ברמה האישית או המקצועית. בספר הזה אני מקווה לזקק חלק מהמידע מבוסס הראיות, כדי שכל אחד מכם יוכל להיות חוקר־אני על בסיס מחקרים פסיכולוגיים וליצור מעט סדר בכל הכאוס. אני רוצה להקנות לכם אסטרטגיות שתוכלו ליישם ושיעזרו לכם להיעשות מאושרים יותר עכשיו.


התחלתי לחקור את האושר בגלל אומללותי. אינני בטוח שעברתי את הסף הקליני של דיכאון או חרדה, אבל אין ספק שחוויתי עצבות ודחק בחלק ניכר מהזמן. המצב הזה הוא שהוביל לעניין שלי בפסיכולוגיה חיובית. גם אחרי שלושים שנה אנשים שואלים אותי: "נו, אתה סוף־סוף מאושר?" תשובתי לשאלה היא שאינני יודע; אבל אני יודע שאני מאושר יותר. כפי שתלמדו בספר הזה, מטרת הבנייה של אנטי־שבירות אינה להביא אתכם אל אושר ועושר. אינני מאמין בקיומו של אושר ועושר. אושר ואומללות אינם מצבים קבועים או בינאריים - אין נקודה שלפניה אנחנו אומללים ואחריה אנחנו מאושרים. האושר ניצב על רצף. התקדמתי הרבה בשלושים השנים האחרונות על הרצף הזה, ואני כמובן מקווה שבעוד חמש או עשר שנים אהיה מאושר יותר מכפי שאני היום, ושגם אתם תהיו מאושרים יותר. ולכן כותרת הספר הזה היא מאושרים יותר, ויהי מה, ולא מאושרים ויהי מה. זה מסע לחיים, המסתיים רק כשהם מסתיימים.


מיתוס ההצלחה והאושר


מהו בדיוק האושר? מדוע הוא חשוב? ואיך משיגים אותו?


לפני שנתפנה להגדרות, הרשו לי לחלוק איתכם כמה מחקרים שמצביעים על אי־הבנה עמוקה ומתמשכת בנוגע לאושר, תפקידו בחיינו וכיצד להשיגו. רוב האנשים חושבים כי הנתיב לאושר עובר בהצלחה. לו רק אוכל להגשים את חלומי - להגיע ליעד הזה, לאבן הדרך הזאת - אהיה מאושר. או, בעקבות כישלון משמעותי, אנחנו חושבים, החלום שלי נגוז. הכול נהרס. לא הצלחתי. עכשיו כבר לעולם לא אהיה מאושר. על פי הנוסחה הזאת, ההצלחה היא הסיבה, האושר הוא התוצאה. אבל מתברר שזאת טעות - לא טעות קטנה, טעות גדולה.


מחקרים רבים מאתגרים את הנוסחה שהצלחה מובילה לאושר. לדוגמה, פרופסור דניאל גילברט מאוניברסיטת הרווארד חקר מרצים בשלב החשוב ביותר בקריירה שלהם: בדיוק כשעמדו לשמוע אם יקבלו קביעות. כששאל גילברט את המרצים איך ירגישו אחרי שתתקבל ההחלטה על הקביעות, רובם ציפו שאם יזכו בקביעות הם ייהנו מאושר יציב וקבוע, ואם בקשתם תידחה, ירגישו מדוכדכים זמן רב. אחרי ככלות הכול קביעות נחשבת לגביע הקדוש בקרב מרצים. לעתים תהליך קבלת הקביעות אורך חמש־עשרה שנים, ומשמעות קבלתה היא תעסוקה לכל החיים. כלומר, הלחץ לפרסם כל הזמן יורד, תישאר באוניברסיטה שלך. אך מה קרה למעשה לאחר פרסום ההחלטות? בעוד המרצים שקיבלו קביעות היו נלהבים כששמעו את החדשות, ומי שבקשתם נדחתה היו הרוסים, כמובן, היו לאירוע המרכזי הזה השלכות מעטות על מידת האושר או האומללות שלהם בטווח הארוך. במילים אחרות, המרצים העריכו את ההשפעה של הצלחה גדולה - או כישלון - על אושרם הערכת יתר מוגזמת. האירוע, שנתפס אצל רוב המרצים משמעותי כל כך ובעל פוטנציאל לשינוי בחייהם, הביא להתרוממות רוח זמנית או לדכדוך זמני - ולא יותר.


מחקרים דומים נערכו בקרב זוכים בהגרלת הלוטו. כמה מאיתנו מדמיינים שאם נזכה בלוטו, הכול ישתנה לטובה בחיינו לנצח? מתברר שזה לא מה שקרה, למרות הפרס הגדול שנפל בחלקם. זוכים בלוטו חווים התרוממות רוח קיצונית כשהם זוכים, ממש כמו המרצים שקיבלו קביעות. אבל הם חוזרים לנקודות המוצא. הזוכים שהיו אומללים קודם לכן חזרו להיות אומללים אחרי שחוו זינוק קצר ברמות האושר - ולא שינוי. וכך גם לגבי אירועים גדולים אחרים בחיים, כמו יום חתונתנו או פיטורים מהעבודה. לעתים קרובות אנחנו חווים התרוממות רוח או דכדוך זמניים ואז חוזרים למקום שבו היינו על רצף האושר לפני האירוע.


כשלימדתי בהרווארד, ערכתי פעם סקר לא רשמי בקרב התלמידים שלי. בקורס שלי היו כאלף סטודנטים, וביקשתי מהם להיזכר ב-2 באפריל בשנה שעברה או בשנה הקודמת. למה 2 באפריל? כי בתאריך הזה בדרך כלל היו מגיעים בדואר מכתבי הקבלה למוסדות להשכלה גבוהה (כיום הם מגיעים באימייל), ובהם נכתב, ברכותינו, התקבלתם! או מצטערים, מחזור המועמדים היה תחרותי מאוד השנה. בהתחשב בעובדה שהסטודנטים ישבו בקורס שלי מובן שכולם התקבלו. ואז ביקשתי: "ירימו יד מי שב-2 באפריל היו בין מאושרים מאוד לבין אקסטזה." כמעט כולם הרימו יד. ואז אמרתי, "השאירו את היד למעלה אם ב-2 באפריל חשבתם שתמשיכו להיות מאושרים עד סוף ימי חייכם." כמעט כל הידיים נותרו למעלה. למה? כי זה מה שאמרו להם, ולכן גם האמינו בכך כשהיו בתיכון: בוודאי, אולי קשה לכם, אתם לחוצים ואפילו אומללים עכשיו, אבל אם תתקבלו לאחד ממוסדות הצמרת שבחרתם, כל זה יהיה כדאי - לנצח נצחים. ואז אמרתי, "אוקיי, תשאירו יד למעלה אם כיום אתם מאושרים." לא אמרתי מאושרים מאוד. לא אמרתי באקסטזה. אמרתי רק מאושרים. רוב הסטודנטים הורידו את ידיהם.


מרבית הסטודנטים בארצות הברית חווים דחק ומוצפים בכל הדברים שעליהם לעשות. רמות הדיכאון בקרב בני נוער ובוגרים צעירים מרקיעות שחקים, ומצב עניינים זה היה קיים עוד לפני נגיף הקורונה. הדברים אינם נראים טוב בכל הנוגע לבריאות הנפש, אף על פי כן בני אדם ממשיכים להאמין כי הצלחה תביא אותם לארצות האושר. זה לא יקרה!


אכן הצלחות מביאות להתרוממות רוח בעוד כישלונות גורמים לדכדוך, אלא שתנודות אלה חולפות והן כשלעצמן אינן אבני הבניין לחיים של אושר או אומללות. האם פירוש הדבר שאין קשר בין הצלחה ואושר? לא. למען האמת, הקשר חזק מאוד, אבל הוא הפוך מכפי שרוב האנשים חושבים. כי לא ההצלחה מביאה לאושר; האושר הוא שמביא להצלחה.


המשך הפרק בספר המלא