פתח דבר
הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל (תרס"ג־תשנ"ג, 1993-1903) היה מן הבולטים שבאנשי ההלכה של המאה העשרים, ואחד מהוגי הדעות היהודים החדשניים והמקוריים ביותר. "הרב", כפי שנודע כינויו ברבים, הראה כיצד מציעות ההלכה וההגות היהודית כלים לביאור ניסיון החיים המודרני ולהערכתו. הוא הקים גשרים בין היהדות ובין העולם המודרני, תוך שהוא עומד בתוקף על שלמותה ועל עצמאותה של מחויבותו הדתית של היהודי, ובמיוחד מחויבותו לחיים על פי ההלכה.
במשך למעלה מארבעים שנה העביר הרב סולוביצ'יק את השיעור בתלמוד לבכירים שבין תלמידי ישיבת רבנו יצחק אלחנן שליד ישיבה יוניברסיטי. דורות של תלמידים מתקדמים הודרכו על ידו והושפעו ממנו - ביניהם רבים שנעשו עם הזמן למנהיגים בתחומים השונים של חיי הקהילה היהודית. הוא היה הסמכות ההלכתית והמנהיג הרוחני של הציבור הדתי המודרני בארה"ב כולה. בעיר מגוריו בוסטון הוא שימש כדמות רבנית מובילה והתמסר במיוחד לחיזוק ולהרחבה של החינוך היהודי, הן על ידי ייסוד וטיפוח בי"ס יסודי ותיכון ע"ש הרמב"ם, והן באמצעות שיעוריו הרבים בפני הציבור הרחב. בפעולתו החינוכית הענפה ובהשראה שעורר שיעור קומתו הרוחנית תרם הרב תרומה חיונית לתחייתה הנמרצת של היהדות האורתודוקסית באמריקה.
אף שהרבה מכתביו ומהרצאותיו של הרב נתפרסמו במהלך השנים ברבים, חומר נוסף נותר בכתבי יד ובקלטות שמע. "עמותת תורת הרב" נוסדה בידי בני משפחה ותלמידים לשעבר כדי להפיץ ברבים כתבים אלה ואחרים, וזאת במטרה לקדם הן את תפיסתנו בנוגע להגותו של הרב והן את הבנתנו לגבי הנושאים המגוונים שאליהם התייחס.
כרך זה מציג את רעיונותיו של הרב על אודות התפילה. אנו מקווים כי הקוראים, אשר יחוו אותה תערובת נדירה של תנופה אינטלקטואלית ולהט ממריץ המצויים בכתבי הרב, יגלו שמחשבתו נעשתה לחלק רב ערך ובלתי נפרד של מסעם הרוחני.
דוד שץ
יואל ב' וולוולסקי
ראובן ציגלר
הקדמת העורך
מסימני ההיכר הבולטים של גישת הרב סולוביצ'יק היא דרישתו להבין את היהדות מתוך המקורות ההלכתיים. התפילה - על הפעולה ההדדית המורכבת המתגלה בה בין רעיונות הלכתיים, ליטורגיים וחווייתיים - מעמידה לפנינו דוגמא פורה במיוחד לגישתו זו. בעוד ניתוחיו מסתמכים על מקורות רבים בתנ"ך, בתלמוד ובפילוסופיה של ימי הביניים, ומפיקים תועלת גם מתובנותיו שיסודן בלימודי הפילוסופיה הכללית, כרך זה נובע מסידור התפילה ואף שב אליו; וליתר דיוק - העמידה, קריאת שמע והברכות הסובבות אותה. נתאר תחילה בקצרה יחידות בסיסיות אלו של התפילה, שהן חשובות לתוכנו של ספר זה, ולאחר מכן נמשיך בסקירת הנושאים העיקריים בתורתו של הרב ובדרך הצגתם בפני קוראי הדברים.
המונח "תפילה" מכוון במשמעותו המצומצמת אל תפילת העמידה (שזכתה לשם זה משום שהיא נאמרת כשהמתפלל ניצב על רגליו לפני הא־להים). תפילה זו, שנהוג בדרך כלל לכנותה בשם "תפילת שמונה עשרה", נאמרת שלוש פעמים ביום. היא מורכבת משלוש יחידות: שלוש ברכות ראשונות שעניינן שבח, שלוש עשרה ברכות אמצעיות הכוללות בקשות שונות, ושלוש ברכות אחרונות המוקדשות לדברי הודאה. בימים מיוחדים (שבתות וימים טובים) ממירה ברכה אחת שעניינה בקדושת היום את שלוש עשרה הברכות האמצעיות. בימים אלו, וגם בימי חול מצוינים אחרים, נאמרת גם תפילת מוסף, המתייחסת אל טבעם המיוחד של אותם ימים. כמעט כל הזכרותיה של העמידה בספר זה מכוונות אל אמירתה בימות החול.
בבוקר ובערב קודמת קריאת שמע לתפילת העמידה. קריאת שמע כוללת שלוש פרשיות תנ"כיות: דברים ו, ד־ט; יא, יג־כא; במדבר טו, לז־מא. בין הפסוק הפותח את הקריאה ("שמע ישראל") לבין זה שבא בעקבותיו (שראשיתו ב"ואהבת") חוצצת אמירה ("ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד") הקרובה בניסוחה לתהילים עב, יט. לפני הפרשיות באות שתי ברכות. הראשונה מצהירה על היות ה' בורא היקום הטבעי, והשנייה מוקדשת לאהבת ה' את ישראל הבאה לביטוי בנתינת התורה. לאחר קריאת שמע באה הן בבוקר והן בערב ברכה המנציחה את זכרה של הגאולה ממצרים. נוסח הברכות בשחרית ובערבית איננו זהה. הפרקים בספר זה שעניינם בברכות הבאות לפני קריאת שמע מתמקדים בתפילת השחרית.
הבה ונפנה אל הניתוח שמציע הרב לתפילה. שני מוקדים לגישתו. הראשון הוא הכרתו כי ההלכה היא המפתח לחיי הדת היהודיים. התפילה ושאר מרכיביה של הליטורגיה הם מעשים הלכתיים מחייבים. בין שהחיוב לומר טקסט מסוים יסודו מדאורייתא ובין שהוא מדרבנן, בין שמקורם של הטקסטים הוא בתנ"ך ובין שהוא בדברי חז"ל - על האדם מוטלת החובה לאומרם. חשוב אף ללמוד מטקסטים אלו, שכן הסידור איננו רק ביטוי של קבע לזיקתנו אל הא־להים, אלא גם הכלי המחנך אותנו לפיתוח זיקה זו.
כל לימוד דורש הבחנה. המערכת הליטורגית איננה סדרה בלתי מובחנת וחסרת מבנה של קטעי דברים. קריאת שמע, שבה מקבל עליו המתפלל עול מלכות שמים, היא מהות הלכתית וקיומית שונה עד מאוד מתפילת העמידה, שבה משוחח המתפלל עם ה' על אודות צרכיו שלו. הכרת התודה שצריך אדם לחוש ולבטא בסיומה של תפילת העמידה, בעומדו כביכול בנוכחותו של הקב"ה, לאחר ששטח בפני הא־להים את בקשותיו, איננה זהה עם אותה הכרת תודה שהוא חש כלפי שמים בהזדמנויות אחרות. כדי להתייחס כיאות אל מעשה התפילה, חיוני הוא ללמוד את ההלכות המכוונות אותה, להבין את הרעיונות המתבטאים בה ולעמוד על מבניה. מרכיב זה במחשבתו של הרב על אודות התפילה מכוון אפוא הן כלפי המעשה הדתי והן כלפי התפישה האינטלקטואלית.
דגש הלכתי ואינטלקטואלי זה דר בכפיפה אחת עם תחושת עומק רגשית לוהטת. קטע מתוך המסה "רוממות הא־להים וגאולת האסתטי" מאפיין מודעות זו הבאה לביטוי כמעט בכל עמוד ועמוד. וכך כותב הרב:
אין כל אפשרות לתאר את התפילה מבלי לחוש באותה עת את קרבתו של הבורא ואת גדולתו... אנו דבקים בו בתור א־להים חיים, לא בתור רעיון, ישות מופשטת. אנו מצויים בחברתו ובטוחים באהבתו אותנו. בתפילה מצויה חוויה של תחושות אשר רק מגע ישיר עם הא־להים יכול לעורר אותה.
כוחו המושך של הניתוח שמציע הרב בכרך זה, כמו הקסם שמשרים חיבוריו האחרים והרצאותיו שבעל פה, נובעים בחלקם מיכולתו לנוע בלא כל מאמץ, לעיתים אף במסגרת פסקה אחת, מעולם ההלכה האינטלקטואלי הממושמע, מן הניתוח הספרותי, או מסקירת מגמות בתולדות הפילוסופיה של המערב ומדע הדת, אל מערבולת הקיום הנלהב.
אך יכולתו של הרב לרתום יחדיו את השכל ואת הלהט בדיוניו בתפילה, איננה רק תוצאה של עומק אישיותו וכישוריו הרטוריים. היא מושרשת עמוקות בהיבטים מרכזיים בשיטתו ההלכתית ובהשקפתו הפילוסופית.
בעיוניו של הרב בהלכה הוא מגלה משיכה מיוחדת אל אותן מצוות שניתן להגדירן הן כמצוות אובייקטיביות, קרי: נורמות של התנהגות, והן כעשיות סובייקטיביות המתממשות בהפנמתן כלפי פנים. במקרים אלו "מעשה המצווה" הוא מוחצן, בעוד "קיום המצווה", הגשמתה, הוא מופנם. טיבה של הכוונה הנדרשת בקשר למצוות אלה תלוי בפעולת הגומלין שבין הממד האובייקטיבי לסובייקטיבי, ובשל סיבה זו מקצה הרב כמה מדיוניו ההלכתיים היותר מפורטים הבאים בספר זה לשאלת הכוונה בהקשר לתפילת העמידה (פרק שני) ולקריאת שמע (פרק שישי).
הצורך בהפנמה בעת מימוש מצוות כגון התפילה מבליט את אחד מן הנושאים המרכזיים שהעסיקו את הרב בהתמודדותו עם תרבות המערב: המצב האנושי. התפילה, לדידו של הרב, היא ביטוי לטבע האנושי ובה בעת גם בבואתו. הנושאים שאותם מטעימה העמידה - שבח, בקשה שיסודה במודעות של צורך והודאה - מניחים מראש שתחושות אלו הן לגיטימיות ושבני אדם מן השורה מסוגלים לחוות אותן. החינוך לתפילה מלמד לא רק כיצד לתת ביטוי מילולי לתחושות אלו, אלא גם כיצד לטפח אותן. המהלך הפילוסופי המורכב, שראשיתו בפרק השני וביטויו הבולט הוא בפרקים השלישי והרביעי, מציע תיאור של יסודות בסיסיים של הקיום האנושי - כגון שעמום, חוויה אסתטית, בושה וכמיהה מוסרית - כאמצעים לבחון דרכם את תודעת הצורך הניתנת להשגה בחיי היום יום. בפרקים אלו, וכן במקומות אחרים, שואב הרב באורח יצירתי ממקורות אירופיים מודרניים שעניינם בפילוסופיה ובפנומנולוגיה של הדת, בצד רעיונות מן המחשבה היהודית של ימי הביניים. ואף אם המינוח ואופן הדיון עשויים להרתיע את מי שלא אוּמן בדיון הפילוסופי, הקורא שישקוד על הדברים, מתוך ביטחון ביכולתו של הרב לבארם ולהבהירם, יצא ובידו שלל רב ועושר של תובנות פסיכולוגיות־דתיות אשר יעשירו לא רק את תפילתו אלא אף את כלל חייו.
עוד כמה נושאים המאפיינים את מחשבתו של הרב עולים על פני השטח בחיבורו זה על התפילה. ראוי שהקוראים יעמידו נושאים אלו לנגד עיניהם גם כשאין הם ניצבים במרכז הדיון.
אחת מקביעותיו של הרב השבה ונזכרת לעיתים קרובות היא ההכרה שההלכה היא "דמוקרטית". כוונתו לומר שאנשים ונשים מן השורה מסוגלים לחיות בהתאם להלכה, ושההלכה פונה אל יצורי אנוש רגילים. האוריינטציה הדמוקרטית של ההלכה קובעת את טבעה של התפילה ההלכתית ואת היקפה. מחד גיסא, התפילה ההלכתית אין עניינה בטיפוח הלוך רוח אקסטטי, דלא מעלמא הדין, שרק מיסטיקאים וגאונים דתיים יכולים להגיע עדיו. מאידך גיסא, הליטורגיה ההלכתית מושרשת בתחושות ובחוויות יומיומיות ונפוצות בחיי אנוש: שבח, מצוקה, הכרת תודה, מסירות.
התפקיד העיקרי שנודע לבקשה שבעמידה הוא תוצאה מהשקפה זו. אם היהדות מבקשת להביא בתפילה את היצור האנושי כולו אל הא־להים, אזי חיוני הוא שהאדם יעמוד לפניו על כלל מציאותו; מכיוון שלאדם ישנם צרכים, תפילתו חייבת לציין בהבלטה את מצוקתו זו. וכאן, שלא כהוגי דעות יהודים אחרים המפרשים שלא כפשוטו את הדגש ששמה ההלכה על הבקשה, מעמת הרב בתוקף את היהדות עם גישות רוחניות הבזות לתפילה שעיקרה בקשה.
גם כשהוא מדגיש את מציאותה של המצוקה בכל מרחבי הקיום האנושי, ואת הצורך האנושי בתפילה שבא בעקבותיה, את האפשרות לפנות אל הא־להים בקשר למצוקותינו, הרב מציג את התפילה כמתנה יותר מאשר כזכות. אם לא היה א־להים קורא לאדם לפנות אליו בתפילה, לא היינו מעזים לעשות כן. אם יותר לנו לשאול מונח מן הטרמינולוגיה הבריסקאית של העיון התלמודי, היינו אומרים כי התפילה דורשת "מתיר"; האדם איננו יכול לבוא אל מחיצתו של הא־להים ובקשותיו בידו מבלי שזה העניק לו בחסדו את הרשות לעשות כן. בשל כך מפאר הרב בחיבור אחר משלו את קביעתו של הרמב"ם כי התפילה היא מצווה מדאורייתא ולא מדרבנן.
דומה שכבר הובהר לקורא כי דרך חשיבתו של הרב, ובמיוחד מחשבותיו על אודות התפילה על כלל צורותיה, איננה משתמטת מעימות עם הקשיים והפרדוקסים שבקיום האנושי. יושר חסר רחמים שכזה מוצא את ביטויו גם בהודאה הבוטה כי האדם חש, מפעם לפעם, מרוחק מן הא־להים ומנוכר ממנו; את הא־להים ניתן לחוות גם כהיעדר, לעיתים אף ככוח עוין. היבט זה של הקיום הדתי נחקר במלואו בפרק החמישי ("היעדרותו של הא־להים וקהילת התפילה"), שבו, דרך משל, אין הרב מהסס לקבוע כי -
החוויה הדתית לא רק מחממת, אלא אף מקפיאה באימה. הדתיות איננה משופעת רק בשמחה, אלא אף בעצב ובמכאוב. כל התורות המודרניות בדבר תפקידה המרפא של הדת רואות רק צד אחד של החוויה הדתית, את זה המעודן.
כאשר עבר הרב יחד עימי על פרק זה של כתב היד, העיר כי אמת זו, ככל שהיא ידועה ללומדי המקורות היהודיים הקלאסיים - והוא הזכיר בהקשר זה במיוחד את איכה, איוב ותהילים - היא לדידם של אנשים מודרניים רבים אמת קשה, מזעזעת. אחת ממידותיו המיוחדות של הרב, ואין זו תכונה שלילית, הייתה נכונותו להודות באמיתות קשות ולתת להן ביטוי. כוחו כמורה תורת היהדות היה גם ביכולתו לשבץ את העצב והכאב בתוך ההקשר הרחב יותר של הקיום היהודי ושל הקיום האנושי. עולמו כלל את איכה ואיוב, אך גם את ההמנונות הנפלאים שראשיתם ב"ברכי נפשי את ה'" (תהילים קג־קד) ואת ה-vita activa (החיים הפעילים) של לימוד תורה בלתי פוסק, מסירות אתית שאיננה יודעת גבול וקיום מצוות קפדני. החשיפה לתורתו של הרב על מלוא גווניה כמוה כהכרת "השמחה המפוכחת" ו"החגיגיות שבאופי" (solemnity, במונחו של ויליאם ג'יימס), שאותם ייחס לאיש ההלכה במסה הנושאת שם זה.
●
הסיכומים שיובאו להלן מבקשים להציג בפנינו את מבנהו של הטיעון ואת מסלולו, וכן להבהיר כמה נקודות אשר עשויות להביך את הקורא שלא נחשף לאופן חשיבתו של הרב או שהוא חסר רקע הולם במקצועות היהדות הקלאסיים או בספרות הפילוסופית והדתית של המערב. אין צריך לומר שסיכומים אלו אינם יכולים לשמש תחליף למפגש ישיר עם דיוניו המגוונים של הרב.
ההמשך בספר המלא
