הדרקון הכתום
א


בעומדו לפני דלת חדר השינה, חש שמץ של רוע ששוכן מעבר לה, במסדרון. ביודעו שאין לרוע שליטה על הטוב, אזר אומץ לפתוח את הדלת, אך גם אחרי שני ניסיונות הידית לא נכנעה לו. הוא חש בהלה, וזיעה קלה שטפה את פניו. בשלישית הצליח לפתוח את הדלת. והנה כשיצא אל המסדרון, עמד לפניו דרקון. הדרקון הבחין בו ונחר לעומתו נחירה קלה. סליל דק של עשן היתמר מנחיריו. עתה נתקף אימה של ממש, ושיתוק אחזו. לאחר רגע, שנדמה כנצח של אימה וקיפאון, נשתכח אט-אט הפחד והתחלף בפליאה, איך דרקון מצליח להידחק לבית מגורים סטנדרטי. בכל אופן, הדרקון לא תקפו, אם כי העשן בנחיריו, פיו האימתני וזנבו המסומר לא הותירו ספק שאם יתקיף, ידו תהיה על העליונה.


כוונותיו של הדרקון היו ברורות – להגן בגופו על דלת החדר שמאחוריו. הוא נתן מבט שני בדרקון, והנה אינו דרקון אמיתי, אלא דמות מצויירת, חביבה, בעלת קווים מעוגלים ועיניים גדולות. נתן בו מבט נוסף, והנה איננו. אך דלת החדר נפתחה מאליה. החדר ריק, מראהו רגיל, רק ארון קיר גדול עומד בו, אבל דלת נוספת יוצאת ממנו אל הקיר שמנגד. מוזר, חשב, אינני זוכר דלת זו, זה כנראה אגף שלם בביתי שאינני מכיר.


ובחושבו כך, התעורר. אמצע הלילה עכשיו. בשקט-בשקט הוא עוזב את המיטה הזוגית, שלא להעיר את אשתו, אפרת. חלומות חוזרים ונשנים מטרידים אותו לאחרונה. הוא מתעורר מהם בתחושה לא נוחה, אך בלי זיכרון של ממש. והנה הפעם הוא מצליח להיזכר בחלום לפרטיו, ויודע את פירושו. הרי הדרקון שבחלום הוא הדרקון הכתום שעל עטיפת המחברת שנשא עמו שנים. היכן היא? עודנה שמורה עימו מהימים בהם גר בבית הוריו, אז הוסיפה לאסוף לתוכה מכתבים חדשים, מוחזרת בכל פעם בחרדת קודש אל מקומה השמור בארון הקיר שלו - אותו ארון צבוע אדום ילדותי, שבלט באי התאמתו לבחור מגודל. משעזב את בית הוריו, סחב איתו את המחברת מדירה לדירה. בהתחלה הניח אותה בחרדת קודש על המדף היחיד בחדרו השכור, אבל כחלוף השנים הפכה לעוד פריט מאלו שמטלטלים מדירה לדירה באחד הארגזים, עם הספרים והתווים הישנים, ונדמה שנדדה גם לבית הזה, שבו הוא מתגורר עם אשתו וילדיו.


ועכשיו, היכן שם אותה? זכור לו במעומעם שהניחה עם התווים, בארון הקיר שבחדר הריק, החדר שבחלום. היא מונחת שם שנים, יחד עם אי-אלו חשבונות ישנים, אולר שקיבל לבר-המצווה, ומזכרות חדשות יותר מימי התרמילאות.


הוא ניגש לארון, עובר מגירה אחר מגירה, שולף כל אחת מהן בציפייה גדולה, שזו המגירה הנכונה, סורק אותה בדקדקנות, ומתאכזב שאינו מוצא. וכבר הוא יודע, שקיבעון אחזו, שאדם מבחוץ יחשבו למטורף. הרי הוא עלול להעיר את הילדים. מציץ בשעון, עשרים דקות לארבע. אבל ממשיך. פותח את דלתות הארון, לשווא, עכשיו נותרו רק המדפים העליונים. בהם חשד מלכתחילה. הוא יורד למטה ליטול הדום מהמטבח ולטפס אליהם. הוא זוכר בוודאות, המחברת שם. נזהר מאוד שלא להקים רעש, הוא מציב את ההדום ונעמד על קצות האצבעות, סורק את המדפים העליונים. בימני אינו שם מבטחו, כבר מלמטה ראה שתחובים שם מיני סוודרים ומטפחות. אבל השמאלי, האחרון, הוא בוודאי מכיל את התווים הישנים מימי התזמורת, ואת המחברת המיוחלת.


הוא מוצא שם ערימה לא גבוהה של דפים, תווים ושלל מסמכים. הופך בה בבהילות. אין מחברת, אין מכתבים. בתנועה פתאומית הוא כמעט מאבד את שיווי משקלו, אך מתייצב שנית. אין ברירה; צריך לסרוק הכול מחדש. הרי הוא זוכר ששם אותה כאן כשעבר דירה. סורק הכול מחדש, ואין. עובר למטה, אל מדפי הספרים, הכוננית. הוא יודע שזה לא שם. בכל זאת מחפש, לשווא. ביאושו הוא חוזר למיטה. איש לא התעורר. נכנס למיטה ומחבק את אפרת מאחור. אדווה קלה עוברת בגופה ומשתתקת.


שוכב אך אינו מצליח להירדם. דבר המחברת לא נותן לו מנוח. מעל עשר שנים שלא קרא בה ושנים שלא חשב עליה ופתאום בחלום נזכר בה. בעטיפת הדרקון הכתום החביב. ובעמודים הראשונים כל קורות אהבתו הראשונה, הנואשת, שכתב ברעד, באין למי לספר. מייד בפתיחה, תעוד חלומותיו מאותה תקופה, בה חיפש אחריה, ביקש אותה, והיא תמיד חמקה, עברה. ואחר-כך כתב בה את מהלך התאהבותו וחיזוריו הכושלים אחריה, ודומה שלא הייתה אז שום חציצה בין חלום לבין מציאות. עד שהתממשה אהבתו בדרך נס. אז הפסיק לכתוב, כי אנשים בודדים כותבים, ואנשים מאושרים אינם כותבים עוד. אחר, הצטרפו אל המחברת המכתבים שכתבה לו, לא משודכים ולא מהודקים, ובהם מתועד הבלתי-יאומן, שגם היא אהבה אותו. כך הפכה המחברת והמכתבים המקופלים בתוכה למפעל התיעוד הצנוע לאותם הימים ולאותה אהבה שחלפה. וכעת, אבדה באופן סופי, כל זכר לה נמחה. רק זיכרונותיו עימו, אך האם הם באמת קיימים? האם נשאר בהם משהו אמיתי אחרי ששוחזרו שוב ושוב? הרבה שמע על אי-אמינותו של הזיכרון. ופעמים רבות התעמת זיכרונו עם המציאות, והתגלה שהוא רחוק ממנה, עד כדי היפוך. ובכן, אין כבר שום עדות לאהבתו הראשונה. הייתה למיתוס מוחלט.


ב


שניים יוצאים מבית הקפה, כמעט ילדים למראה, תיכוניסטים. ליל חורף, והם עטופים מעילים כהים. עוברים דרך הפסאז', שקועים לגמרי בעצמם, ואינם שתים לבם אל הרחוב הריק. לוקח את ידה. בגוף מתפשטת מתיקות, או רכות, כעין חום נוזלי שמתחיל לפעפע בכף היד האחוזה בזו של האחר, יורד אל הרגליים, מחליש את השרירים, כמו בקדחת, ושוב עולה במעלה הגוף כולו. כך אולי מרגישים שני עוּבָּרים, תאומים זהים, אחוזים בשליה אחת ומחזור דם אחד. הם לא מכנים זאת בשם, אבל יודעים שגם השני מרגיש אותו הדבר, ושזהו האושר. לרוב, האינסטינקט האנושי הרגיל דוחה התמסמסות שכזו, אבל השניים האלה מתמכרים לה עכשיו מתוך שכחה עצמית. הם ממלמלים זה אל זה מיני דברים רכים לא הגיוניים ולא נהירים, ודומה שאינם מבינים זה את דברי זה ואף לא את דברי עצמם. אין פשר לקול, רק המרקם חשוב בעצם; הוא המשכה של אותה מתיקות, אותה דביקות כמעט, המתפשטת החוצה, אל מחוץ לגוף. הם משתתקים, והעולם הופך לחד יותר, כל צליל נשמע פתאום בבירור, והרחוב הוא חלק מהם, כל העולם הוא אחד ומאוחד באותו הרגע. הם חוצים את הכביש ועולים במעלה הרחוב, הוא בצעדים גדולים ורכים, היא בצעדים קטנים חדים ומהירים יותר, ואפשר לשמוע את צעדיו המתואמים לצעדיה אך מפעם לפעם מאחרים בעוד שבריר שניה, וכבר מנוגדים לשלה, עד שצעדיה שבים ומדביקים את שלו. "הנה,"היא אומרת, ״תחנת האוטובוס שבה הצעת לי חברות. ממש כמו ילד בכיתה ו'."


"שמתְּ לב שעברו חודשיים, ועדיין לא נתתְּ תשובה?"


"אני חושבת שאתה הבנת לבד את התשובה.״


הם חוצים את הכיכר. איש מבוגר חולף על פניהם, מביט בהם בחמיצות. במורד הרחוב, בית העירייה, ושביל צר שעוקף אותו משמאל. כאיש אחד הם מפנים לשם את מבטם ועוצרים. וכי מה יעשו בביתו, הצורך להגיד שלום להוריו מעיק עליהם, הם רוצים את הרגע הזה לעצמם. "בואי מכאן, יש כאן דרך." הם עושים דרכם בגינה הצרה שמאחורי בית העירייה, בסבך השיחים שחוסמים את אור פנס הרחוב הכתום. מתחבקים חיבוק חפוז בחושך. המעבר כמעט בלתי אפשרי, השיחים מאיימים לשרוט אותם. הם מתעקשים ויוצאים אל השדרה. מדרגות תלולות מטפסות בחזרה אל בית העירייה ומעקה בטון גודר אותן, בצידו האחד נמוך, ובצידו השני מגיע לגובה של כארבעה מטרים ואף למעלה מכך. שם הם מתיישבים.


שעה ארוכה הם מתנשקים כהמשכה של אותה רכות שמקודם. מעולם לא חייתי כמו ברגע הזה, היא אומרת. עד היום לא עשיתי כלום, רק חיכיתי לרגע הזה, הוא עונה.


"איך היה לך כל הזמן הזה, לפני שהכרנו?"


"כאילו חייתי בבועה מרחפת, קטנה וצבעונית. כל מה שמחוץ לה, כמעט לא הרגשתי. תפקדתי כמו חצי-אוטומט, עשיתי פחות או יותר מה שביקשו ממני, כולם היו מרוצים, אבל בעצם התייחסתי לעולם שבחוץ כאילו הוא איזה מופע אור-קולי חסר משמעות. הלימודים, המשפחה, החברים, כלום לא היה אמיתי. כשהכרתי אותך, התנגשתי בעולם אחר, זה שלך, והתאהבתי, ולא רצית אותי, וזה כאב כמו ששום דבר מעולם לא כאב לי, ומאז שאנחנו ביחד, התפוגגה המחיצה ושתי הבועות התמזגו. המבחוץ לא מעניין, ואת יחד איתי. אני שהייתי תמיד לגמרי לבד, עכשיו לגמרי ביחד, ומבחינתי לא יכול להיות גן עדן, כי אין טוב יותר מעכשיו. ואת?"


"תמיד חשבתי, מה אנחנו מחפשים בחיים? משהו אמיתי, אותנטי. כל השאר שטויות, קליפות, שקר, כמו שאתה אומר, בועות סבון. כשהכרנו, חשדתי בך שאתה רוצה אותי כמו האחרים, מבחוץ. ואז גיליתי אצלך את הדבר האמיתי. ובפעם הראשונה מאז שהייתי ילדה קטנה, נגעתי באותנטי וזאת תחושה מוזרה, של להתמוסס לתוך עצמי ולתוכך. הרגע הזה, שיימשך ..."


"שיימשך לנצח."


"אף פעם אל תדבר על נצח."


"מצידי לא צריך לדבר בכלל," נבהל מעט.


"אנשים מדברים על נצח כי הם לא חיים את הכאן ועכשיו, ולנו יש את הכאן ואת העכשיו. זאת השלמות, זה האידיאל."


"את צודקת, אין צורך ואין אמת בנצח. ברגע זה אני אוהב אותך עד שיגעון. אני אוסר על הרגע הזה להתמוסס ולהעלם. עד היום שאמות."


"אתה מתכנן לך זכרונות לעתיד, חיים ומוות. אבל יש לך את המושלם כבר עכשיו."


"מה שיש לי עכשיו, את זה בדיוק אני פוחד לאבד. את יודעת מה, אני אקפוץ מהמעקה הזה. ככה לא אשכח אף פעם."


"גם אני אוהבת אותך עד כדי שיגעון ואולי יותר, אבל בשביל מה לשבור רגל?"


"את תראי שכלום לא יקרה, האהבה נותנת לי כוחות על. אפילו למבחנים אני כבר לא לומד, ומוציא מאיות."


"אתה שיכור מהבירה!"


"אני הכי טוב והכי אותנטי כשאני שיכור. אני קופץ, זה רק שניים-שלושה מטרים, כלום לא יקרה."


ג


כל אותו שבוע החלום טרד את מנוחתו. כפה על עצמו לא לחפש יותר את המחברת. אבל בחמישי סוף-סוף נכנע לעצמו, עלה למזווה, וחיפש אותה בין השקיות המאובקות. תירץ לעצמו שהוא מחפש גם בגדי חורף לקטן. כמובן שלא מצא את המחברת, הרי ידע שהיא לא שם. אולי נשכחה באחד ממעברי הדירה, אולי שרדה אותם והונחה בארון הקיר (זכרונו מתעקש על כך), בכל אופן מזמן נזרקה.


בשישי התעורר מצעקות בנו הבכור יואב. קם לראות מה קרה והנה פיו מלא דם ושיניו הקידמיות שבורות. הסתבר כי נפל מהנדנדה בחצר. השיניים נשברו באלכסון והבן הצעיר שנקלע למהומה קבע, "יואבי נראה עכשיו כמו דרקון." ואפרת שאלה "הנדנדה כבר נפלה פעמיים, למה החזרת אותה?" ההאשמה בקולה הצטרפה לצערו הגדול והרגשת האשמה שגם כך הייתה בו. הוא הרגיש כעס נוראי עולה ובוער בו. טרם הצליח להרגיע את עצמו, ענה לה "ואת ידעת את זה ולא אמרת כלום." תפס כיסא פלסטיק אדום פשוט של ילדים והטיח אותו ברצפה בזעם. רגל הכסא נשברה והבן הצעיר התחיל לבכות ולמלמל "עכשיו יהיה לי רק כיסא כחול."


קבעו תור אצל הרופאה. הוא נהג ובדרך הציץ מדי פעם ביואב, ובמוחו קדחה מחשבה – הנה הגענו לעולם שלמים, אבל החיים גורעים מאיתנו פינה פה, פינה שם, ואנחנו מטלאים ומטלאים, ומתחת נשארים שבורים. אבל מול יואב ניסה להפגין קור רוח.


הרופאה תיקנה את השיניים, בעוד שיואב מתייסר מתחתיה, למרות גז הצחוק והסרט המצוייר, ומתחנן בקול נואש, "תורידי את המסיכה." אבל הרופאה לא השיבה לשיניו את יופיין הקודם. אחרי ששבו הביתה, ואפרת ראתה את התוצאה, שקעו שניהם בצער גדול. לעומתם, הילדים שכחו מהמקרה והיו דווקא עליזים מתמיד.


ד


באותו ערב החליטו ללכת לסרט, להפיג את הצער. בזמן המיועד נשמעו צעדים בחצר, והדלת נפתחה בלי דפיקה. "מה נשמע?" שאלה השכנה בקול מאנפף, "אתם הולכים? שימו לי ערוץ שתיים." בכל פעם הם חוששים להשאיר את הילדים בידיה ובכל פעם נכנעים לנוחות. וכך נפרדו מהילדים ונסעו במכונית.


הנסיעה אל הקולנוע היא גם נסיעה אחורה בזמן. משחזרת במהופך את דרכו מבית ילדותו לבית הספר. והפעם, באורח חריף יותר מתמיד, הוא חש כאילו הוא עובר בשתי דרכים שונות. מצפה לראות פרדס, ורואה מגדלים. זוכר במעומעם בית מהודר, אך ישן ומתקלף, ורואה סניף כעור של קופת חולים; תזכורת לשנות התשעים שבהן סגנון חדרי השירותים השתלט אפילו על חזיתות הבניינים. שם גר פעם חבר, וברחוב שליד גרנו שנתיים. ועל הכול מרחפים המתים, החבר הכי טוב שלו מכיתה ד' שלא שרד את לבנון, החבר המוזר שאהב לחפש מילים גסות במילון, ופעם הלך בשנתו ונפל מהקומה השלישית ולבסוף ירה בעצמו. וגם הוא עצמו, כשהוא מסתכל בראי, מופתע כל פעם מחדש. הוא אינו כפי שהוא זוכר את עצמו. אדם יוצא לבלות בערב שישי, מדוע סובבת אותו כל האפלה הזאת? הוא מפר את השתיקה ברכב:


"עדיין חושבת על התאונה של יואב?"


"משהו שהיה מושלם, יהיה עכשיו תמיד פגום. זה כאילו דבר קטן, אבל בעצם זאת טרגדיה."


"לפעמים אני חושב שאנחנו מוקפים בכל-כך הרבה טרגדיות – שזה מה שמרכיב בעצם את המציאות, פסיפס של טרגדיות. הזמן שעובר הוא טרגדיה כשלעצמה, השנים שלא ישובו. אם רק אפשר היה להקפיא את עצמנו ברגע מאושר אחד... אבל הזמן חטף אותנו, גרר אותנו איתו בעל כורחנו, כמו נחשול צונאמי ענק."


"ככה אתה מרגיש? הילדים, אני, לַכּוֹל נגררת בעל כורחך?"


"לא, לא," הוא נבהל, "אתם כל חיי, המציאות המופלאות שליקטתי בתוך כל המהומה."


"כל דבר שאנחנו מרוויחים, יום אחד נפסיד. ואם הכול מסתכם בסוף באפס, בשביל מה כל זה?" שאלה.


"למרות זאת, רוב הזמן אני פשוט שמח לחיות."


"אבל בתודעה שלנו, האסונות תמיד גוברים על השמחות. אני רואָה את זה אצל המטופלים שלי. כולם, בלי יוצא מהכלל, בונים את החיים שלהם סביב איזה אסון, גם אם מבחוץ לא רואים את זה, בתוך כמה רגעים של טיפול זה מתגלה."


"ואי-אפשר לרפא?"


"אף פעם לא לגמרי. אבל בדיוק בגלל זה חייבים להאמין שיש משהו שם, מעבר, שנותן לכול משמעות."


"אם נהיה מספיק חזקים, אולי נמצא את הדבר הזה שאת מדברת עליו בתוכנו, ולא בחוץ."


"אבל לא הערב. הערב ננסה להדחיק ולשכוח. וקודם כל למצוא חניה."


אין חניה באזור בית הקולנוע – אומנם זו בסך הכול דורון, המושבה הוותיקה שהפכה לעיר בינונית, ולא העיר הגדולה; אבל יתפלאו תושבי הכרך לשמוע, סביב רחוב הרצל, ביום שישי, יש די הרבה חיים ותנועה. לכן הם מקדימים לחפש חניה כבר ליד כיכר הפעמון, ומרגישים את עצמם בני מזל למצוא שם חניה, כבר בניסיון הראשון. ברדתו מהמכונית אל המדרכה הוא נתקל במהמורה ומאבד את שיווי המשקל לרגע. לעיני אפרת הוא קופא למספר רגעים. "אתה נראה כאילו ראית דרקון! הכול בסדר?" היא שואלת. ״כן, לא קרה כלום,״ הוא עונה, וממלמל משהו לא מובן על העירייה ועל מדרכות שבורות. אבל דעתו פזורה עדיין, עיניו קרועות לרווחה.


כי המהמורה הזאת היא שריד אחרון למעקה המדרגות שהוביל אל בית העירייה הישן. המעקה נעקר, ואיתו המדרגות ובית העירייה כולו, והשדה עומד ריק כבר למעלה מעשרים שנה. אבל לרגע אחד, כשמעד, ראה מולו את מעקה הבטון הגבוה, ועליו נער ונערה, והנער עומד ומאיים לקפוץ. האיש זיהה בנער את עצמו, ונתן בו מבט מבוהל. אף הנער הבחין באיש, בהה בו רגע קצר, התיישב מייד על המעקה ואמר לנערה "צחקתי, ואת כמעט האמנת לי. שאקפוץ מגובה כזה? ואם אשבור יד, איך אוכל לחבק אותך?"


הנער והנערה נבלעו שוב זה בתוך זה, ובחושך, הוא חבק את כתפיה של אפרת, ויחד הלכו לאיטם לבית הקולנוע; הזמן אינו דוחק, וכרטיסים יש בשפע אפילו ביום שישי. אבל רושם החיזיון לא עזב אותו, ובעודו הולך, הציף אותו נחשול פתאומי של משהו, מעֵין אושר, כזה שיוצא מהחזה, חונק את הגרון ולוחץ על העיניים. ואולי לא היה זה אושר, אלא רק התרגשות פתאומית. רגע נדיר שבו הזמן עצמו נעלם, וכל הזמנים נפגשים; המציאות הפשוטה מתפוגגת, ותווים של משהו אחר מסתמנים מתחת לה, זוהרים, ואתה נזכר שנית בעצמך, במלואך, כפשוטך.


הוא פתח את פיו לאמר משהו מכל זה לאפרת. אבל לא הצליח לנסח שום דבר, ואף החל להתבייש בעצמו הן על רגשנותו והן על עילגותו. וממילא הגיעו לקופת הקולנוע, וצריך להתעשת, לחזור אל העולם ואל עצמו, וראשית, לרכוש שני כרטיסים.