הקדמה
לא צריך להיות מנתח מוח בשביל זה
המוח רחב משמַים... [ו]... עמוק מים.א
אמילי דיקנסון
בשונה מרוב עמיתי לעבודה, לא גדלתי עם תשוקה עזה למקצוע הרפואה, ובוודאי שלא התעניינתי בתחום ניתוחי המוח. שאיפתי המוקדמת היתה כתיבה. תשוקה זו הוצתה ככל הנראה בעקבות חיבה עזה שחשתי כלפי מורה לספרות בבית הספר היסודי. במקצוע הרפואה בחרתי בהיותי בן 13, לאחר שסָבי סבל משבץ מוחי. היינו מאוד קרובים, ובכאב רב צפיתי בהידרדרות המהירה בתפקודו הנוירולוגי. ברגע אחד הוא איבד את יכולת הדיבור והכתיבה; יחד עם זאת נדמה היה שהוא מבין את הנאמר אליו ובסביבתו, וכי הוא יכול לקרוא ללא בעיה. בקיצור, מסרים מילוליים בכתב ובעל פה נקלטו בקלילות, אך הוא לא היה מסוגל להפיק תגובות בדרכים הללו. היתה זו הפעם הראשונה שמצאתי עניין רב בפעילות המורכבת והמסתורית של המוח. ביליתי זמן רב לצד סבי בבית החולים ובמרוצת הזמן נהפכתי ל"ילד המעצבן הזה" שמנחית על הרופאים שאלות ללא הרף. חשתי בוגר יותר כאשר הרופאים הסבירו לי בסבלנות את מצב העניינים הרפואי. צפיתי בהם מחזירים את סבי לבריאות טובה, על ידי פירוק קריש הדם שחסם את עורק התרדמה. היתה זו ההזדמנות הראשונה בחיי לבלות עם מנתחי מוח, ומצאתי עניין רב בעיסוקם. התחלתי לקרוא כל דבר שהיה בהישג ידי על רפואה ועל הגוף, ובתוך זמן קצר מצאתי עצמי מושקע כל כולי במוח, בייחוד בפעילות הזיכרון. עד עצם היום הזה אני מוקסם מכך שזיכרונות — הביטוי המזוקק ביותר לזהות שלנו — נוצרים מכימיקלים בלתי נראים המשדרים מסרים בין חלקים קטנטנים של המוח. עבורי, גילויים מוקדמים אלה הקשורים למוח האדם היו מאירי עיניים אך במקביל נותרו מופלאים ומפעימים.
שנים מאוחר יותר, כסטודנט לרפואה בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, מוסכמה רפואית היתה שתאי מוח, כמו נוירונים, הם חסרי יכולות התחדשות. התפיסה הרווחת היתה שמספר מסוים של תאי מוח הוקצב לכל אחד מאיתנו; במרוצת הזמן, תאי המוח מתנוונים והמלאי מתדלדל (זאת ועוד, אנחנו ממריצים את הרס תאי המוח בעזרת הרגלים רעים כמו שתיית אלכוהול מופרזת ועישון מריחואנה — האמת לגבי טענות אלו תוצג בהמשך). אולי היה זה אופטימיזם חסר תקנה מצדי, אך מעולם לא האמנתי שתאי המוח שלנו מפסיקים לגדול ולהתפתח. אחרי הכול, אנחנו ממשיכים לייצר מחשבות חדשות, להתעסק בפעילויות שונות, לחוות זיכרונות באופן מוחשי, וללמוד דברים חדשים במשך כל ימי חיינו. האמנתי שהמוח לא מתנוון כל עוד נעשה בו שימוש. עד שסיימתי התמחות בנוירוכירורגיה בשנת 2000, התגלו עדויות רבות לכך שאנחנו יכולים לעודד גדילה של תאי מוח חדשים (תהליך הנקרא נוירוגֵנֵזָה), ואפילו להגדיל את גודל המוח. היה זה שינוי מדהים באופן שבו הבנו את מערכת השליטה המרכזית של גופנו. אכן, בכל יום בחיינו, אנחנו יכולים להפוך את מוחנו לטוב ומהיר יותר, וכן, אפילו לחד יותר. אני משוכנע בכך. (בהמשך אתייחס בהרחבה לעניין ההרגלים הרעים; הם לא בהכרח הורגים תאי מוח, אך כאשר הם שכיחים באורח חיינו, הם יכולים לשנות את מבנה המוח, במיוחד את יכולות הזיכרון.)
הרשו לי להדגיש זאת כבר מההתחלה: אני תומך נלהב של חינוך בכל הגילים, אך זה לא הדבר היחיד ששומר על חדות המוח. ספר זה עוסק פחות בשיפור האינטליגנציה או רמת האיי־קיו, ויותר בתהליכים שמעודדים גדילה מחודשת של תאים ושעוזרים לתאים הקיימים לעבוד ביעילות גבוהה יותר. תהליכים אלה לא מסתכמים בשינון מידע, בהצלחה במבחנים, או בהתמודדות יעילה עם משימות שוטפות (על אף שכל אלה יהיו מטרות מושגות יותר עם מוח צלול וחד). "להישאר צלול" ילמד אתכם לבנות מוח שמחבר תבניות שאחרים עלולים לפספס, ובכך יסייע לכם להתמודד טוב יותר עם מכשולי החיים. תוכלו לפתח מוח שיכול לתמרן ביעילות בין תפיסות חיים הקשורות לטווח הארוך לאלה הקשורות לטווח הקצר. הדבר החשוב ביותר, כנראה, הוא שתוכלו לפתח מוח חסין בפני מצוקות חיים שאנשים אחרים עלולים לחוות כמְשתקוֹת. בספר זה, אגדיר במדויק ואלמד אתכם כיצד לפתח ולשמר עמידות זו. עמידות היוותה מרכיב חשוב בהתפתחות האישית שלי.
הֶקשר הוא מונח מרכזי כשעוסקים בנושא כה חשוב כמו תפקוד או אי־תפקוד קוגניטיבי, והדרך שבה אנו מבינים את היחלשות המוח השתנתה באופן מהותי לאורך השנים. תיעודים מוקדמים של דמנציה (קיהָיוֹן) מתוארכים ל-1550 לפני הספירה, כאשר רופאים מצרים תיארו לראשונה הפרעות קוגניטיביות בכתב־יד הידוע בשמו "פפירוס אֶבֶּרְס" — מגילה בת 110 עמודים המכילה תיעוד מקיף של ידע רפואי מצרי קדום. למרות זיהוי מוקדם זה דמנציה קיבלה את שמה רק ב-1797, ומשמעותה המילולית בלטינית היא "יציאה מהדעת". המונח נקבע על ידי פסיכיאטר צרפתי, פיליפ פִּינֵל, המוכר כאבי הפסיכיאטריה המודרנית בשל ניסיונותיו להחיל שיטות הומניות יותר בטיפול בחולים פסיכיאטריים. שימושים מוקדמים במילה דמנציה תיארו אנשים שחוו ירידה בתפקוד הקוגניטיבי ("איבוד יכולת מחשבתית") בכל גיל; רק בסוף המאה התשע־עשרה המונח התבסס כהגדרה של איבוד יכולת קוגניטיבית מסוימת. הרופא הבריטי ג'יימס קאוולס פְּריצ'ארד הציג בספרו, A Treatise on Insanity (מסה על אי־שפיות), את המונח דמנציה סנילית. המילה "סנילי" (senile), שמשמעותה המילולית היא "זקן", שימשה את פריצ'ארד לתאר סוג מסוים של אי־שפיות המופיעה אצל קשישים. כיוון שאיבוד זיכרון הוא אחד המאפיינים הבולטים של דמנציה, המונח "סנילי" הפך להיות מקושר באופן כמעט בלעדי עם זִקנה.
במשך זמן רב, מבוגרים הסובלים מדמנציה נתפסו כמקוללים, או כסובלים מזיהום כמו עגבת ([סיפיליס]; כיוון שהסימפטומים של עגבת מזכירים את הסימפטומים של דמנציה). מסיבה זו, המילה דמנציה הפכה למילת גנאי, ונחשבה לעלבון. למעשה, כשסיפרתי לראשונה לילדַי שאני כותב ספר זה, הם שאלו אם הספר הוא על דמנטורים, היצורים האפלים ומוצצי הנשמה מסדרת הספרים "הארי פוטר" (בתרגום העברי הם נקראים סוהרסנים). הרעיון שדמנציה, מונח שאינו מתאר מחלה ספציפית אלא אוסף של סימפטומים הקשורים באיבוד זיכרון ויכולת שיפוט לקויה, נקשר לעתים למושגים כה שליליים דורש התייחסות קצרה.
נכון הדבר שמדענים ורופאים משתמשים במילה "דמנציה" בהקשרים קליניים, ונכון גם שמטופלים ובני משפחותיהם לא תמיד מבינים את משמעות הדבר, במיוחד בתחילת תהליך אפיון המחלה. למעשה, המונח לא מדויק מספיק. דמנציה מתארת ספקטרום, מתופעות קלות ועד מצבים קשים, וחלק מהגורמים לדמנציה הפיכים. מחלת האלצהיימר, האחראית על יותר מחצי ממקרי הדמנציה, מקבלת את רוב תשומת הלב וכתוצאה מכך המונחים אלצהיימר ודמנציה הפכו בשימוש שגור לאותו הדבר. אך לא כך צריך להיות. למעשה, המילה דמנציה מושרשת עמוק בשפה היומיומית שלנו כמילה נרדפת לאלצהיימר. בספר זה אני מתמקד בשתי מילים אלו בתקווה שהשִׂיח, עם המושגים שבהם אנו משתמשים כדי להתייחס לתופעה רחבה של הידרדרות קוגניטיבית, ישתנה בעתיד.
אני מאמין שנעשה שימוש יתר במונח אלצהיימר בהתייחסות לתופעה רחבה זו, ושדבר זה מייצר ומפיץ את הפחד שאובדן זיכרון הוא חלק בלתי נמנע מהזקנה. אנשים רבים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, אף שהם בריאים לחלוטין, נבהלים ממקרי שִׁכחה קלים כאשר אינם זוכרים היכן הניחו את מפתחות הרכב או את שמו של מכר מסוים. זהו פחד מוטעה, וכפי שתלמדו בהמשך, אובדן זיכרון הוא לא תופעה הכרחית ובלתי נפרדת מהזדקנות.
כשהתחלתי לדבר על הספר עם אנשים ברחבי העולם, הבחנתי במשהו מפליא נוסף. על פי סקר שנערך על ידי האגודה האמריקאית לאנשים בגיל פרישה (AARP) בקרב אמריקאים בני 34 עד 75, כמעט כולם (93 אחוזים) מכירים בחשיבות העצומה של בריאות המוח, אך יחד עם זאת אותם אנשים לא יודעים איך לשמור על מוח בריא ואף אינם יודעים כי מטרה זו היא בת השגה. רוב האנשים מאמינים שאיבר מסתורי זה העטוף במבנה העשוי עצם הוא מעין קופסה שחורה, דבר מרוחק שלא ניתן לשפר. אין אמת בכך. ניתן להעשיר את מוחנו באופן שיטתי ומתמיד לאורך כל ימי חיינו ללא תלות בגיל או בגישה למשאבים מסוימים. אני פתחתי את הקופסה השחורה ונגעתי במוח האנושי, ואספר לכם על החוויות המפעימות הללו בספר זה. בעקבות התמחות זו, ולאחר שנים של לימודים ועבודה מעשית, אני משוכנע יותר מאי־פעם שהמוח יכול להשתנות — להתחזק ולהשתפר. חשבו על זה. אתם בוודאי חושבים על שרירי הגוף שלכם בדרך זו — אפילו על הלב, שהרי גם הוא שריר. אם אתם קוראים ספר זה, אתם בוודאי אנשים המודעים לבריאותם. הגיע הזמן להבין שאותו הדבר אפשרי גם למוח שלכם. אתם יכולים להשפיע על אופן המחשבה והזיכרון הרבה יותר משנדמה לכם, ורוב האנשים אפילו לא התחילו לנסות. "להישאר צלול" יעזור לכם לעצב עבור עצמכם תוכנית למוח צלול וחד, אותה תוכלו לשלב בקלות בחיי היום־יום שלכם. כבר עשיתי זאת בעצמי, ואני נרגש ללמד גם אתכם איך לעשות זאת.
כמנתח מוח וכַּתב, חלק ניכר מעבודתי הוא ללמד ולהסביר. הבנתי שכדי שהמסר שאני מעביר ייקלט היטב, חשוב להסביר מדוע משהו מסוים מתרחש, בדיוק כפי שחשוב להסביר מה מתרחש או איך. לכן, לאורך הספר אסביר מדוע המוח שלכם עובד כפי שהוא עובד ומדוע לפעמים הוא נכשל במשימות שהצבתם בפניו. ברגע שתבינו פעילויות בסיסיות אלה, תבינו מדוע אני מעודד הרגלים מסוימים ומדוע הם יכולים בקלות להפוך לחלק בלתי נפרד משגרת היום־יום שלכם.
האמת היא, גם כשמדובר בבריאות הגופנית הכללית שלנו, שיש מעט מאוד הסברים לקהל הרחב על איך הגוף האנושי עובד ואיך ניתן לשפר את עבודתו. גרוע מכך, ישנה אי־הסכמה בין מומחים רפואיים בכל הקשור למזונות הבריאים ביותר, לסוגי הפעילויות שעליהן יש להקפיד, ולכמות השינה המומלצת. זהו חלק מהסיבה שישנם כל כך הרבה מסרים סותרים בשיח הכללי. יום אחד נקבע שקפה הוא מזון־על, ויום אחר נאמר שהוא מסרטן. גלוּטן הוא מרכיב שנוי במחלוקת במיוחד. כורכומין, הנמצא בכורכום, מומלץ כמזון פלא למוח, אך מה זה באמת אומר? היחס לסטָטינים מדגים פיצול מובהק: מחקרים מסוימים מציעים שסטטינים מפחיתים את הסיכוי לדמנציה ומשפרים פעילויות קוגניטיביות, ומחקרים אחרים טוענים בדיוק ההפך. תוספי ויטמין D גם כן נתונים לרוב תחת אש; אנשים רבים משבחים אותם, אך מחקרים רבים מוכיחים שאין בהם שום תועלת.
כיצד האדם הממוצע יכול להבין משהו בין כל המסרים הסותרים הללו? כמעט כולם מסכימים שרעלנים ופתוגנים (מַרעָנים) הנפלטים מכספית או מעובש מזיקים לבריאות, אך מה בנוגע לרכיבים מלאכותיים מסוימים או אפילו למי ברז? מחקר קנדי עדכני הראה שפלואוריד במי ברז, כאשר נצרך בידי נשים בהיריון, עלול להוביל לירידה ברמת המשכל של הילדים בהמשך החיים.1 יחד עם זאת, לפלואוריד במים ישנה תועלת ברורה לבריאות חלל הפה, והוא עדיין מומלץ בידי מומחים רפואיים מובילים. זהו דבר מאוד מבלבל. מלבד זאת, כמעט כל ביקור אצל הרופא מסתיים בהנחיה כללית ולא מדויקת מספיק כי עלינו "לנוח, לאכול נכון ולהתעמל". נשמע מוכר? בוודאי, זאת עצה טובה, אך הבעיה היא שאין הסכמה רחבה בנוגע למשמעות המעשית והיומיומית של דברים אלו. מהי התזונה האידיאלית, ואיך זה משתנה מאדם לאדם? ומה בנוגע לפעילות גופנית? האם עדיף להתמיד בפעילות בעצימות גבוהה או נמוכה? האם כולם זקוקים לשבע עד שמונה שעות שינה בכל לילה, או האם אנשים מסוימים מסתפקים בפחות מכך? מדוע? אילו תרופות ותוספי תזונה כדאי לצרוך כשעל הפרק עומדים גורמי סיכון פרטניים? כשמדובר בבריאות המוח, ישנו חוסר הסכמה גדול אף יותר בקרב הציבור הרחב ובקרב הקהילה הרפואית. האם רופא אי־פעם המליץ לך לדאוג למוחך, מלבד ההמלצה לחבוש קסדה בעת נסיעה על אופניים? סביר להניח שלא.
ובכן, הרופא המדבר אליכם כאן יסביר לכם מה חשוב לדעת ויבהיר מה עליכם לעשות. אם זה נשמע לכם מסובך מדי, אל חשש. אני הולך להוביל אתכם ביד בכל צעד ושעל. אתם עומדים להבין על המוח שלכם יותר משהבנתם אי־פעם, והדרכים לשמור על בריאות המוח יהיו ברורות לכם עד שתסיימו לקרוא את הספר. חשבו על הקריאה בספר זה ככיתת אמן העוסקת בבניית מוח טוב יותר, אשר יוביל אתכם לכל יעד שהצבתם — כולל לשאיפה להיות אב, אם, בת, או בן טובים יותר. תוכלו להיות יצרניים יותר ומלאי שמחה, וגם להיות נוכחים יותר בכל אינטראקציה חברתית. תוכלו לפתח יותר מהמרכיב החשוב הזה, עמידות, כדי שהפקת מרב התועלת מן המוח לא תישחק במפגש עם קשיי היום־יום. מטרות אלה קשורות זו לזו יותר מכפי שאתם יכולים לדמיין עכשיו.
להאמין שאנחנו יכולים להיות טובים יותר מחר היא תפיסת עולם נועזת, אך היא עזרה לי לעצב את חיי שלי. מאז היותי בן עֶשרה, תמיד עבדתי קשה על בריאותי הגופנית — התאמצתי להפוך את גופי לחזק יותר, מהיר יותר, ועמיד יותר בפני מחלות ופציעות. בעיני, לכל אחד יש את סיבותיו שלו לדאוג לבריאותו. עבור רבים, הדחף העיקרי הוא להרגיש טוב ויצרני יותר, ולהיות יציב עבור הילדים. עבור אחרים, הדחף הוא להשיג מראה גופני מסוים. ככל שאנחנו מתבגרים, הדחף נקשר בהכרה בזמניות של חיינו ובמפגש עם שבריריות החיים. זה היה הדחף עבורי. כשאבי היה רק בן 47, הוא סבל מלחץ מכאיב בחזה עת שיצא להליכה. אני זוכר את שיחת הטלפון ההיסטרית מאמי, ואת קולה של המוקדנית שענתה במוקד החירום הטלפוני שניות לאחר מכן. כמה שעות מאוחר יותר, אבי עבר ניתוח חירום של מעקפים בלִבּוֹ. היה זה אירוע מייסר עבור משפחתי, וחששנו שהוא לא ישרוד את הניתוח. הייתי בזמנו סטודנט צעיר לרפואה והייתי משוכנע שאיכשהו אכזבתי את אבי. אחרי הכול, הייתי צריך לזהות את סימני האזהרה, לייעץ לו על אורח חייו, ולעזור לו להימנע ממחלת לב. במזל גדול הוא שרד, והחוויה שינתה את חייו לחלוטין. הוא השיל ממשקלו כ-15 קילוגרמים, תיעדף בתזונתו מאכלים בריאים יותר, והחל להקפיד על פעילות גופנית שוטפת.
עכשיו, לאחר שעברתי את הגיל הזה וגידלתי ילדים משלי, אני רואה בעדיפות עליונה לא רק את הצורך ללמוד איך למנוע מחלות, אלא גם את הצורך להעריך את יכולותי ולוודא שאני מפיק את המיטב מעצמי. במהלך העשורים האחרונים חקרתי גם את הקשר העמוק בין הלב למוח. נכון הדבר שמה שטוב עבור אחד טוב גם עבור השני, אבל עכשיו אני מאמין שהסוד הוא שהכול מתחיל במוח. כפי שאתם עומדים ללמוד, ברגע שהמוח מתפקד בקלות ובפשטות, כל השאר נפתר באופן הרצוי. כאשר תוכלו להגיע להחלטות טובות יותר, לשפר את יכולת העמידות שלכם ולפתח ראיית עולם אופטימית יותר, החלק הפיזי של גופכם ישתפר גם כן. ישנם מחקרים שמראים שסְבולת הכאב שלכם תתחזק, שיהיה לכם פחות צורך בתרופות, ושיכולות ההחלמה שלכם ישתפרו משמעותית. כמעט כל רופא שדיברתי עמו על הספר אמר דבר דומה: בשביל לדאוג לגופך באופן הטוב ביותר, צריך לדאוג למוח. זה נכון, והחלק הטוב ביותר הוא שזוהי לא משימה קשה. חשבו על זה כהתאמות קטנות לאורח החיים במקום כשינוי סדרי עולם.
לפני שאני מבהיר בדיוק מה הן ההתאמות הללו ומדוע הן מניבות תוצאות, אני מציע את הפילוסופיה שלי הנוגעת לטון של הספר. לאורך השנים עבדתי בתחומים שונים: משרות נוירוכירורגיה באקדמיה; שירות ציבורי בבית הלבן; עיתונאי בחברות מדיה; בעל ואב לשלוש בנות חזקות, חכמות ויפות. במשך כל הזמן דבקתי בעיקרון שלמדתי בגיל צעיר: אל תנסה לשכנע אנשים בעזרת פחד. זה לא עובד טוב, ואם זה עובד זה לא נמשך זמן רב. כשאנחנו מפחידים אדם מסוים, אנחנו מעוררים את פעילות האמיגדלה שלו, כלומר המרכז הרגשי של המוח. התגובה היא מהירה וחדה, כפי שתגובה אמורה להיות כשאנחנו נתקלים באיום ממשי. הבעיה נעוצה בכך שכאשר פעולה מתחילה במרכז הרגשי של המוח, היא מדלגת על החלקים במוח שמפעילים שיקול דעת ושמעריכים את הפעולות שאנחנו עושים. כתוצאה מכך, התגובה אולי עשויה להיות מהירה ועוצמתית, אך בה בעת לא מחושבת וארעית. לכן, לומר לאנשים כבדי משקל שהם נמצאים בסיכון לקבלת התקף לב אולי יוביל לשבוע של דיאטה מאוזנת ופעילות גופנית, אך מיד לאחר מכן הם יחזרו לשגרת החיים הרגילה. מסרים שמושתתים על פחד לעולם לא יובילו לשינויים ארוכי טווח כיוון שתגובות רגשיות לא מתוכנתות להחזיק מעמד זמן רב. זה דבר מהותי במיוחד כשמבשרים למישהו או מישהי כי הם עלולים לפתח את מחלת האלצהיימר.
באופן עקבי, סקרים רבים מראים שיותר מכול אנשים פוחדים מאיבוד יכולות קוגניטיביות, אפילו יותר מהמוות. עבור רבים זה נחשב הבוגי־מן (דמות דמיונית של רוע שנועדה להפחיד ילדים) של ימי הזקנה. בנקודה מסוימת בחיי, גם אני חששתי מאוד מהידרדרות קוגניטיבית ודמנציה בזמן שצפיתי בסבי מפתח את מחלת האלצהיימר. בתחילה, היה נראה כי הוא משתתף בשיחה בעזרת אִמרות חסרות פשר. כיוון שבאופיו אהב להשתעשע ולצחוק, חשבנו שאולי הוא מנסה לספר בדיחות שאת פשרן אנחנו לא מצליחים להבין. מה שבסופו של דבר הציג לראווה את ההידרדרות הקוגניטיבית שלו היה מבט ריק שלעתים היה הופך למבט מבולבל, ואז למבט היסטרי כאשר היה מבין שהוא לא זוכר איך לבצע פעולות פשוטות. לעולם לא אשכח את המבט הזה — לפחות אני מקווה לעולם לא לשכוח אותו.
שוב, הפחד מדמנציה לא צריך להוות את המוטיבציה לקרוא ספר זה. במקום זאת, המוטיבציה צריכה להיות הידיעה שניתן לשפר את המוח שלנו בכל גיל. אלמד אתכם איך לעשות זאת ואסביר לכם מדוע האסטרטגיות הללו עובדות. אל תחשבו על הקריאה בספר זה כבריחה ממשהו. חשבו על כך כריצה לקראת משהו — ריצה לקראת מוח במצב שיא שיכול לשרוד את מבחן הזמן של החיים.
כשהתחלתי את עבודתי כמנתח מוח לפני יותר מ-25 שנים, הרעיון של "לשפר" את המוח שלי היה בגדר חיפוש לא מציאותי. אחרי הכול, הכשרתי היתה בהסרת גידולים, בטיפול במפרצות, בהקלה על לחץ מוחי שנוצר עקב הצטברות דם ונוזלים, וכדומה. אפילו היום, מנתח מוח לא יכול להיכנס לתוך מוח אנושי ולסדר 100 מיליארד או יותר נוירונים כדי להפוך את האיבר לאינטליגנטי יותר או לפגיע פחות. בעוד מנתחי לב יכולים להסיר רבדים נגיפיים החוסמים עורקים, אני איני יכול להסיר חסימה של כלי דם שמאפיינת את מחלת האלצהיימר. אין פעולה כירורגית או תרופה לטיפול בדמנציה, ולא ניתן להפוך מישהו ליותר מבריק, יצירתי, בעל זיכרון טוב, או למישהו שיכול להמציא את הדבר הגדול הבא לו האנושות כה זקוקה.
המוח שונה מכל איבר אחר בגוף. לא ניתן לעבור השתלת מוח כפי שניתן לעבור השתלת לב (או כבד, מעיים, ואף פנים), והידע שלנו על המוח האנושי נמצא עדיין בשלבים מוקדמים, וממשיך להתפתח ולהתרחב. היתה לי הבנה מדהימה לאחרונה, בזמן שישבתי עבור האקדמיה האמריקאית לניתוחים נוירולוגיים בראש פאנל של מומחים בעלי שם לזעזוע מוח. המומחים הגיעו מתחומי הרפואה, ממשרד ההגנה ומעולם ההיי־טק. בעוד כולם הסכימו על ההישגים הרבים בתחום העלאת המודעוּת, הופתעתי לראות שלא היתה ביניהם הסכמה על הדרך הטובה ביותר לטפל בזעזוע מוח — פגיעת ראש שמאובחנת מיליוני פעמים בשנה בארצות הברית — ולא הוצגו בפני האקדמיה נתונים העוסקים בטיפולים יעילים. המלצות רבות מסתמכות על מקרים בודדים.2 אפילו נושא המנוחה — השאלה עד כמה ולאיזה זמן יש לאפשר למוח לנוח לאחר פגיעת מוח — נותר נתון לוויכוחים. לדוגמה, האם יש צורך למזער או להרחיב פעילויות שמצריכות ריכוז ותשומת לב בזמן ההחלמה מזעזוע מוח? מתי אימון קל, כמו שימוש בהליכון, עשוי לזרז את ההחלמה במקום להאט אותה? שמעתי דעות רבות, אך רובן לא היו מבוססות על ראיות מוצקות. אני מזכיר: הפאנל הורכב ממומחים בעלי שם עולמי.
אמנם עברנו דרך ארוכה מאז ימי הקדם של אריסטו, אשר חשב שהלב הוא מקור האינטליגנציה והמוח הוא מעין כלי המשמש לצינון הלב המתלהם והדם המתלקח, אך עדיין נותרו יותר שאלות מתשובות. עכשיו אנחנו יודעים איך פעולות נוצרות ואיך מחשבות מתעצבות, ואף גילינו את ההיפוקמפוס, שני מבנים קטנים במוח דמויי סוסון־ים בעלי חשיבות רבה להתגבשות זיכרונות. אך עדיין לא הצלחנו למתן את מספרם הרב של האנשים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית ודמנציה. בעוד שבשנים האחרונות חלה ירידה במספר הסובלים ממחלות לב וכלי דם, ומסוגים מסוימים של סרטן, המספרים גדלים כשבוחנים מחלות נוירולוגיות. על פי מחקר שנערך ב-2017 באוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג'לס, 47 מיליון אמריקאים נמצאים בשלבים ראשוניים של מחלת האלצהיימר, כלומר מוחם עובר שינויים קיצוניים אך טרם התפתחו תסמיני המחלה. לעתים קרובות עשויות לעבור שנים לפני שמיומנויות הזיכרון, החשיבה וההתנהגות מושפעות באופן ברור.3 הבעיה היא שאיננו יודעים מי הם 47 מיליון האנשים הללו, ומי מהם יפתחו את מחלת האלצהיימר במלואה. אנחנו כן יודעים שעד שנת 2060, מספר האמריקאים הסובלים מאלצהיימר או מהידרדרות קוגניטיבית אחרת צפוי לעלות מ-6 מיליון ל-15 מיליון.4 מקרה חדש של דמנציה יאובחן כל ארבע שניות, וזו תהיה ההפרעה הנוירולוגית הנפוצה ביותר של זמננו. בעולם כולו, מספר האנשים החיים עם מחלת האלצהיימר יגיע עד שנת 2050 ל-152 מיליון, כלומר עלייה של 200 אחוזים משנת 2018. המדע מנסה להיאבק בתופעה, אך לא הוצע טיפול חדש מאז 2002 על אף שהתקיימו יותר מ-400 ניסויים קליניים עם חולי אלצהיימר.5 זו הסיבה שבגינה הפער בין מדע המוח לגילויים תרופתיים יעילים עבור הפרעות נוירולוגיות נקרא "גיא צלמוות".6 אלה החדשות הרעות.
החדשות הטובות הן שאפילו ללא תגליות כירורגיות או תרופתיות פורצות דרך, אנחנו יכולים להפיק את מרב התועלת מהמוח ביותר מדרך אחת כדי לייעל את תפקודו, להגביר את עבודת הנוירונים, לעודד גדילה של נוירונים חדשים, ולהדוף מחלות מוח שקשורות להזדקנות. בקריאתכם את הספר, הקפידו לזכור: הידרדרות קוגניטיבית היא לא בלתי נמנעת. כאנלוגיה, חשבו על בניין היסטורי שעדיין עומד. ייתכן שהבניין בן יותר מ-100 שנים. אילולא נעשו מאמצים לאורך השנים לדאוג ולטפל בבניין, שחיקה כתוצאה ממזג אוויר ומשימוש מתמיד בוודאי היתה מדרדרת את הבניין למצב רעוע. אך בעזרת תחזוקה שוטפת ושיפוצים תקופתיים הבניין לא רק ממשיך לעמוד, אלא הופך לסמל ליופי ולחשיבות העומדים במבחן הזמן. אותן אמיתות תקפות לגבי המוח שלנו, שהרי גם הוא מבנה מורכב הזקוק לתחזוקה מתמדת. חלק מהאסטרטגיות שאלמד אתכם כאן יעזרו לכם לייצר מעין פיגומים — כלומר מערכת תמיכה חזקה ועמידה יותר ממה שיש ברשותכם עכשיו, שתעזור לכם בכמה שיפוצים ראשוניים, כולל חיזוק יסודות המוח. אסטרטגיות נוספות יסייעו לכם להקפיד על תחזוקה שוטפת של המוח, כמו גם לבנות "מלאי קוגניטיבי", אסטרטגיה הנקראת בפי מדענים "עמידוּת המוח". בעזרת מלאי קוגניטיבי גדול יותר, תוכלו לצמצם את הסיכוי לפתח דמנציה. לבסוף, תיחשפו לאסטרטגיות שיעזרו לכם בגימוּרים יומיומיים שאותם ניתן להשוות לסידור הבית ולניקוי אבק. כפי שהזכרתי, תפיסות מיושנות טענו שתכנותו של המוח מתקבע פחות או יותר אחרי תקופת הילדוּת. היום, כאשר בעזרת טכנולוגיות מתקדמות אנו יכולים לחזות במוח ובהתפתחותו הלא נגמרת, אנחנו יודעים את האמת.
כשמדובר בלב שלנו, אתם בוודאי יודעים — גם אם רק בקווים כלליים — מה הם הדברים הפוגעים בתפקודו: סוגים מסוימים של אוכל, מחסור בפעילות גופנית, כולסטרול גבוה. אבל מה בנוגע למוח? אף שחלק מאותם דברים שמניתי כאן מזיקים גם למוח, המוח שלכם הוא גם מתקן הקולט מיליוני אותות בכל יום, והדרך שבה אנחנו מעבדים אותות ופיסות מידע אלה חשובה עד מאוד לשמירה על מוח צלול וחד. לדוגמה, אני מכיר אנשים רבים שחווים חרדה וחששות רבים מהאירועים המשודרים בחדשות, בעוד אנשים אחרים חסינים בפניהם. חוויות מסוימות יכולות לחזק את המוח שלכם, כמו שפעילות גופנית מחזקת את הגוף, או לרסק ולהביס אותו. מה מבדיל שתי קבוצות אלה של אנשים? התשובה היא עמידוּת. מוח עמיד יכול להתמודד עם טראומה מתמשכת, לחשוב באופן שונה, להרחיק מחלות הקשורות במוח כמו דיכאון, ולשמר את תפקודו המיטבי ביותר של הזיכרון.
נוסף לכך, עמידוּת היא הדבר שמבדיל מוח בעל חזון ויכולות אסטרטגיות ממוח ממוצע. לא מדובר בהכרח באיי־קיו או בחינוך. מדובר ביכולת לתעל חוויות חיים מאתגרות לצורך שיפור המוח. יכולות אלו לבדן אמורות להוות מוטיבציה מספקת לרצון לבנות מוח טוב יותר. אם אתם מעוניינים לממש את הפוטנציאל שלכם עד תום, זה הספר בשבילכם. אם אתם מקווים לרכוש כלים שיעזרו לכם למנוע הידרדרות קוגניטיבית או דמנציה שפגעה בבני משפחה אהובים, זה הספר בשבילכם. (היום אנחנו יודעים שמחלות כמו אלצהיימר מתחילות 20 או 30 שנה לפני הופעת תסמינים, לכן גם אנשים צעירים זקוקים לשיעורים שמציע הספר.) ואם אתם מחפשים אסטרטגיות למקסם את בריאות המוח שלכם כדי שתוכלו ליהנות מהחיים במלואם ומפרודוקטיביות במיטבה, לא משנה כמה צעירים אתם, הספר הזה הוא בשבילכם. בין שאתם מתמודדים עם מחלות כרוניות ובין שאתם אתלטים מצטיינים, אתם יכולים להשתפר ולהשתדרג. האמת היא שרובנו — כולל אני — לא עשינו מספיק בשביל לשפר את עצמנו. בזמן שכתבתי ספר זה, ניסיתי בעצמי את כל האסטרטגיות שאני ממליץ עליהן, ומוחי מעולם לא היה חד יותר. אני רוצה זאת גם עבורכם, ואני אשכנע אתכם שאפילו שינויים קטנים, כל עוד הם נעשים בהתמדה, עשויים להוביל לשיפורים עצומים.
בשנת 2017 התחלתי לשתף פעולה עם ה-AARP (אשר מאז שינו את השם "האגודה האמריקאית לאנשים בגיל פרישה" במטרה לפנות לאוכלוסיות נוספות, וכמו כן, אנשים רבים לעולם לא "פורשים"). כמוני, ה-AARP מכיר בחשיבות הדחופה סביב ספר זה. באגודה יודעים שאנשים מפחדים מהזדקנות המוח ומהאפשרות של איבוד יכולות קוגניטיביות, דבר העלול להוביל לאיבוד היכולת לחיות באופן עצמאי. ה-AARP ייסד את המוסד העולמי לבריאות המוח (Global Council on Brain Health) כדי לכַנס יחדיו מדענים, מומחי בריאות, אנשי אקדמיה ומומחים במדיניות ומנהל מרחבי העולם. המטרה היא למצוא את דרך הפעולה הטובה ביותר לשימור ולשיפור בריאות המוח. בראש המוסד עומדת ד"ר מרילין אלברט, פרופסור לנוירולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ומנהלת המחלקה למדעי הקוגניציה.
מאז 2016, המוסד העולמי כינס 94 מומחים מ-23 מדינות שונות ו-80 אוניברסיטאות ומוסדות בשביל להגיע לעמדה אחידה בנוגע למצבו הנוכחי של המדע. בעזרת שיתוף פעולה צמוד עם 50 גופים ממשלתיים וארגונים ללא מטרות רווח, המוסד העולמי הפיק אוסף של דיווחים ועדויות העוסקים באופן שבו שינויי אורח חיים וטיפול בגורמי סיכון יכולים להשפיע על בריאות המוח. כחלק משיתוף הפעולה שלי איתם, החלטתי להעתיק את כל המידע הזה — ואף יותר — לדפים אלה. כמו כן, דיברתי עם אנשים שהושפעו באופן ישיר מדמנציה, ועם אנשים שהקדישו את חייהם לנסות להבין את התופעה ולהתמודד עמה. לאורך כל הדרך השתמשתי בהיקסמות הארוכה שלי מהמוח ובעבודתי ארוכת השנים בתחום, כדי לזקק את כמות המידע העצומה לספר אחד המכיל את התובנות והאסטרטגיות הנחוצות לשמירה על מוח צלול וחד. חלקן יפתיעו אתכם. אני מתכוון לחשוף מיתוסים רבים שבוודאי מצאתם מאוד משכנעים, ולהראות לכם בדיוק מה עליכם לעשות היום כדי להיות חדים וצלולים יותר מחר. (הצצה מהירה: הימנעו מריבוי משימות. אל תבלו את הבוקר בקריאת מיילים. בלו יותר זמן בחברת אנשים. אמצו את הפעילות הספציפית שהוּכחה כמרכיב משמעותי בשיפור בריאות המוח — ראו פרק 4.) אם אני מציע משהו שנוי במחלוקת (ישנם רעיונות סותרים בתחום בריאות המוח), אני מקפיד לציין זאת. הבעיה היא שכאשר המדע לא מחזיק בהוכחות אוניברסליות מנתונים ארוכי טווח, אנחנו נותרים — לטוב ולרע — עם תיאוריות, דעות ופרספקטיבות.
אתם עומדים להיתקל רבות בצירוף זה: אורח חיים. אם יש עובדה אחת שהופכת ברורה יותר ויותר בתחומי המדע היא שגורלנו לא נחתם על ידי המטען הגנטי שקיבלנו בלידתנו. גם כשאנו חשופים למחלות תורשתיות, אנחנו עדיין יכולים להתחמק מגורל זה. החוויות היומיומיות שלנו — ובכללן מה שאנחנו אוכלים, כמה אנחנו מתעמלים, עם מי אנחנו מתרועעים, אילו אתגרים ניצבים בפנינו, איכות השינה שלנו, והיכולת שלנו לצמצם מתחים — לוקחות חלק ניכר בקידום בריאות המוח שלנו. ולצורך המחשה, הנה דוגמה מרתקת. מחקר חדש שפורסם בשנת 2018, במגזין הרפואי "גנטיקה", גילה שבן או בת זוגנו מהווים גורם משפיע יותר על אריכות החיים שלנו מהגנים שקיבלנו בתורשה.7 ובפער משמעותי! מדוע? מסתבר שלהרגלי החיים שלנו השפעה רבה על ההחלטה עם מי להתחתן — הרבה יותר מאשר על החלטות אחרות בחיינו. החוקרים, אשר בחנו מועדי לידה ומוות בכמעט 55 מיליון משפחות עם 406 מיליון אנשים שנולדו החל מהמאה התשע־עשרה ועד אמצע המאה העשרים, מצאו שבפחות משבעה אחוזים מהמקרים לגנים היתה השפעה מכרעת על אריכות הימים, כלומר מדובר בירידה של 20 עד 30 אחוזים מהערכות קודמות. זה אומר שיותר מ-90 אחוזים מהגורמים המשפיעים על בריאותנו ואריכות החיים שלנו תלויים בנו.
כאשר ריכזתי את כל החומרים שאספתי מעמיתַי למחקר בכנס הבינלאומי של איגוד האלצהיימר, בשנת 2019, עובדה אחת התבלטה בחשיבותה: אורח חיים נקי מקטין את הסיכוי לפתח הפרעה שמרסקת את התודעה, כולל מחלת האלצהיימר, גם אם אתם נושאים גנים שמציבים אתכם בסיכון גבוה. לא משנה מה הדנ"א שלכם אומר, תזונה נכונה, פעילות גופנית שוטפת, הימנעות מעישון ומצריכה מופרזת של אלכוהול, כמו גם כמה שינויים מפתיעים אחרים באורח החיים, יכולים לשנות את גורלכם. לפני מספר שנים, חוויתי בעצמי את ההשפעה של אורח חיים בריא על גורמי סיכון למחלת לב. עכשיו אנו יודעים שאותו דבר נכון לגבי דמנציה. לכן, השתדלו לדאוג פחות לגנים שלכם והפסיקו להשתמש בהם כתירוץ. במקום זאת, התרכזו בדברים הקטנים או הגדולים שאתם יכולים לשנות בחיי היום־יום.
אני מאמין שהדרכים שבהן התמודדנו עם גופנו ומוחנו היו פסיביות מדי. במשך חלק ניכר מהיסטוריית הרפואה, רופאים בעיקר המתינו למחלה או להפרעה מסוימת בשביל לטפל בתסמינים שהופיעו, במקום לטפל בפתולוגיה עצמה אשר יצרה את המחלה מלכתחילה. ככל שהתפתחנו וצברנו יותר ידע, גילינו שניתן לזהות מחלות לפני שהן מגיעות לשלבים מתקדמים. ועדיין, מעט נעשה במטרה לאבחן מחלות לפני הופעת התסמינים. לאורך העשורים האחרונים התחלנו להתרכז יותר בהתערבות בשלבים מוקדמים של המחלה, ואף בניסיונות מניעה. אך בתחום חקר בריאות המוח, הדגש על השלבים המוקדמים נותר חלש מדי. בואו נשנה זאת. אני מאמין בכל לבי — ואני לא לבד באמונתי — שבבואנו לטפל בהידרדרות נוירולוגית עלינו להתרכז במניעה ובהתערבות מוקדמת. ואוסיף הארה נוספת: עלינו להתרכז בהפקת המיטב, כלומר בבנייה מתמדת של מוח טוב ועמיד יותר.
ספרים רבים נכתבו אודות שיפור תפקוד המוח ובריאות ארוכת טווח, אך רבים מהם מוטים כלפי פילוסופיה מסוימת, חסרים עדויות רפואיות מוצקות, ומציעים רק פתרונות מוגבלים. הספרים המטרידים ביותר הם אלה שמנסים למכור או לקדם מוצרים מסוימים. הדבר היחיד שאני מקדם (מלבד ספר זה) הוא הדרך להבין את המוח ולשפר אותו. מטרתי להציג סקירה מקיפה של המחקר בשילוב עצות פרקטיות שכל אחד יכול לאמץ לחייו. אני לא מגביל את עצמי לנוסחה "עשו זאת, אל תעשו זאת", אם כי אני מציג כמה כללים נוקשים. כמוכם, אני מחפש את הדברים הטובים ביותר שיש למדע להציע, במיוחד כל עוד ההנחיות בנות ביצוע.
לאורך הקריאה בספר, אני מבקש שתקפידו לזכור דבר אחד: מה שיעזור לכם להרחיק הידרדרות קוגניטיבית, לא בהכרח יעזור למישהו אחר. עובדה אחת בלתי ניתנת לערעור שלמדתי בשנותי כחוקר, כמנתח מוח, ובעבודה לצד מדענים מובילים בתחום, היא שכל אדם נושא מטען קוגניטיבי יחיד ומיוחד. מסיבה זו, כל תוכנית לבריאות המוח צריכה להיות רחבה מספיק כדי לפנות למספר הרב ביותר של אנשים, ועליה להתבסס על ראיות המסתמכות על אנשים רבים. זה מה שאני מציע לכם בספר זה. כיוון שאין תרופה אחת, ואין פתרון אחד המתאים לכולם (אל תאמינו למי שאומר לכם שיש), אני מציע שינויים קטנים באורח החיים שיכולים להתאים לכולם ולשפר במהירות את בריאותו ותפקודו הקוגניטיבי של המוח לטווח הארוך.
אני נרגש לחלוק עמכם את המחקר העדכני ביותר ולהעניק לכם מפה אישית שתוביל את הדרך למוח חד וצלול יותר לכל החיים. זהו יעד מופלא.
בספר זה
אצל רובנו, המוח עובד בתפוקה מרבית של 50 אחוזים. זה מספר שהמצאתי בעצמי. אינני יודע בדיוק מה אחוז התפוקה (גם לא אף אחד אחר), אך ברור ששינויים קלים מסוימים בהתנהגות ובאורח החיים — כמו מדיטציה ושינה טובה — עשויים להגביר את תפוקת המוח (לא, אנחנו לא משתמשים רק בעשרה אחוזים מהמוח — ראו פרק 3). אנחנו יודעים שהמוח מסוגל להפיק יותר ממה שאנחנו רגילים. האם זה אומר שהמוח שלנו שקול לאמא המוציאה מעצמה כוח על־אנושי כדי להציל את יַלְדהּ שנתקע מתחת לגלגלי מכונית? או שמא מוחנו הוא כמו מכונית פרארי שנוסעת בכביש מלא מהמורות ואינה מסוגלת להאיץ למהירות המקסימלית? אני בוחר באפשרות השנייה. אנחנו לא יוצאים מספיק לכביש המהיר, וכתוצאה מכך אנחנו נוטים לשכוח לאילו הישגים מוחנו עשוי להגיע.
אתם תיתקלו בכמה דימויים מעולם כלי הרכב כיוון שהם משקפים את הדרך שבה גדלתי. שני הורי עבדו בתעשיית הרכב; אמי היתה האישה הראשונה שהתקבלה לעבודה כמהנדסת בחברה המוטורית "פורד". לכן, סופי שבוע רבים כילד ביליתי עם משפחתי בטיפול או בשדרוג רכב המשפחה. המוסך שלנו היה מלא בכלי עבודה, ובפרשנות שוטפת על כך שגוף האדם לא שונה מהותית ממכונית הפורד שבה טיפלנו. לשניהם יש מנוע, משאבות ודלק. אני חושב ששיחות אלה תרמו לעניין שפיתחתי במוח האנושי, כי המוח היה איבר אחד שלא נמצאה לו הקבלה בכלי הרכב. אחרי הכול, לכלי רכב אין תודעה, לא משנה כמה מתקדם הוא מבחינה מכנית וטכנולוגית. ועדיין, אני חושב על המוח במושגים של כוונון ותחזוקה. האם הכרחי להחליף שמן? האם יש להקפיד על הדלק הנכון? האם הוא מסתובב מהר מדי או נוהגים בו ללא הפסקה? האם ישנם סדקים בחלונות ובשִׁלדה, והאם הצמיגים מנופחים מספיק? האם הוא יכול להתחמם ולהתקרר כמו שצריך? האם המנוע מגיב במהירות מספקת לצורך בתאוצה פתאומית, וכמה מהר ניתן לעצור את המכונית?
החלק הראשון מתחיל עם כמה עובדות בסיסיות. מה הוא בדיוק המוח? מדוע ניתן לנתח אותו? איך הוא נראה ומרגיש? מדוע הוא איבר כה מסתורי וקשה לפענוח? איך עובד הזיכרון? מה ההבדל בין התבגרות טבעית של המוח עם כשלים קטנים, התבגרות לא תקינה, וסימנים של הידרדרות רצינית? לאחר מכן, נצלול לתוך המיתוסים הקושרים הידרדרות קוגניטיבית לזִקנה, ונבין איך ניתן לעצב ולתכנת מחדש את המוח, ולאפשר לו להתפתח.
החלק השני ידריך אתכם בסיור דרך חמש קטגוריות מרכזיות החובקות את כל האסטרטגיות שאתם צריכים לאמץ כדי להגן על מוחכם ולהפיק ממנו את המיטב: 1) תנועה ופעילות גופנית; 2) תחושת כיוון, תכלית ולמידה; 3) שינה והירגעות; 4) תזונה; 5) קשרים חברתיים. בחלק זה אתייחס למחקרים העוסקים בטיפול ובתחזוקה השוטפת של המוח. תפגשו מדענים מובילים בתחום שהקדישו את חייהם לפענוח מסתרי המוח. כל פרק מציע רעיונות המגובים על ידי המדע שאתם יכולים לאמץ לשגרת חייכם. החלק השני נחתם עם תוכנית שנים־עשר שבועות חדשה ופשוטה לאימוץ, שתעזור לכם להכניס לשגרה את הצעדים המומלצים.
החלק השלישי סוקר את האתגרים באבחון ובטיפול במחלות הקשורות במוח. מה עליכם לעשות אם אתם מזהים סימני אזהרה מוקדמים? האם אלה תסמינים של מצב רפואי אחר המחקה דמנציה? מדוע המחקר והניסויים הקליניים נכשלו כה חרוצות בניסיון להפיק פתרונות ותרופות לטיפול בחולָיִים הקשורים בניוון נוירולוגי? מה הם הטיפולים האפשריים בכל שלב של החולי? איך יכול אחד מבני הזוג להישאר בריא בעודו מטפל בבן או בבת זוגו הסובלים מדמנציה (המטפל נמצא בסיכון גבוה לניוון קוגניטיבי)? דמנציה היא מטרה נעה; הטיפול במישהו עם דמנציה הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר שמישהו יכול לקבל על עצמו. מערכת החינוך הרשמית לא מלמדת אותנו דרכי התמודדות עם הידרדרות קוגניטיבית בלתי הפיכה של בן או בת משפחה אהובים. עבור חלק מהאנשים, השינויים במוח מתרחשים באטיות ובעדינות, ועוברות שנים ואפילו עשור עד שמתממשים תסמינים; עבור אחרים התהליך מהיר ופתאומי. שני המצבים עלולים להיות קשים ובלתי צפויים. נוסף לסקירה של טיפולים שהוכחו כמועילים בשיפור איכות החיים, שיהפכו את הטיפול לאפשרי, אסקור גם מצבים רפואיים דמויי דמנציה אך בני טיפול אשר רצוי שהמטפלים באנשים חולים ישימו לב אליהם.
לבסוף, אפנה את מבטנו לעבר העתיד, כיוון שספר זה מסתיים בסימן חיובי. ישנה תקווה עצומה שנוכל לטפל בהפרעות הקוגניטיביות עמן אנו מתמודדים היום (כמו אלצהיימר, פרקינסון, דיכאון, חרדה, הפרעות פאניקה). אין לי ספק שבעשר או עשרים השנים הקרובות נשיג התקדמות עצומה בטיפול בהפרעות הפוגעות במוח. ייתכן שאף נפַתח טיפול או חיסון מונע נגד מחלת האלצהיימר. התפתחויות רבות צפויות להגיע מחֵקר הגנים ותאי הגזע, כמו גם מגירוי מוחי עמוק אשר כבר בימינו נעשה בו שימוש לטיפול בדיכאון ובהפרעות קומפולסיביות. אנחנו גם נתפתח מבחינה טכנולוגית, דבר שיאפשר טיפולים פחות פולשניים. אסביר מהן ההשלכות עבורכם ואציע דרכים להתכונן לעתיד הזה. רבים מהמסרים בספר מכוּונים גם כלפי הדור הצעיר יותר, כיוון שמחלות הקשורות במוח לרוב מתחילות לפני הופעת התסמינים. לו ידעתי בצעירותי מה שאני יודע עכשיו, הייתי עושה דברים רבים אחרת בשביל לדאוג למוח שלי. אתם לא תחזרו על הטעויות שאני עשיתי.
ישנו פתגם אהוב עלי במיוחד ששמעתי באי אוקינאווה: "אני רוצה לחיות את חיי כנורת להט. להאיר כל חיי, ויום אחד לִכְבות." אנו רוצים אותו דבר עבור המוח שלנו. אנחנו לא רוצים את ההבהובים של נורות הפלואורסצנט המבשרים על סופן הקרב. כאשר אנו חושבים על שנות הזהב, אנו חושבים על מיטות בתי חולים וזיכרונות אבודים. אך דברים אלה הם לא גזרת גורל, והמוח הוא האיבר היחיד שיכול להתחזק ככל שמתבגרים. לא צריך להיות מנתח מוח בשביל זה — כל אחד יכול לבנות מוח טוב יותר בכל גיל.
במידה מסוימת, כתיבת הספר היתה חוויה אנוכית עבורי. היתה לי הזכות לבקר מומחי מוח בכל העולם ולשמוע על ההבחנות ודרכי ההתמודדות שהם מציעים כדי לשמור על מוח חד וצלול ולהימנע ככל האפשר מהידרדרות קוגניטיבית. לאורך הדרך רכשתי גם אסטרטגיות להגברת הפרודוקטיביות, להפחתת תחושת האימה, ובאופן כללי לנווט דרך החיים בקלות ובשמחה. חלקתי את המידע הזה עם כל מי שאני מחשיב קרוב ללבי. עכשיו אני רוצה אותו הדבר עבורכם. ברוכים הבאים לקהילת להישאר צלול.
בואו נתחיל עם הערכה עצמית.
א המוח רחב משמַים, תרגום שמעון זנדבנק, הקיבוץ המאוחד, דצמבר 2021.
