1.
בסופר


"אין לי."


כל קנייה שלי, מכל סוג ובכל שעה, מקום וסכום, מסתיימת תמיד בהצהרתי: "אין לי". אי אז בתחילת המודה, נהגתי לחייך ולהסביר ואפילו להתווכח לשווא עד שעייפתי מהמטלה האיןֿ־סופית שחוזרת על עצמה לעייפה, וכבר אינני מחכה לשאלת סיום העסקה הקבועה ומודיעה "אין לי" עוד לפני שטורחים לשאול. ובאמת אין לי ולא היה לי ולא יהיה לי.


"אבל תוכלי לשלם פחות," חוזר ההסבר הקבוע עד כדי פיהוק, ורק כשמצב רוחי טוב וזמני פנוי וסבלנותי במצב רגיעה, אני מאפשרת לעצמי ללכת לקראתם ומשיבה: "אם הייתם באמת רוצים, אבל באמת רוצים, שאשלם פחות, הרי יכולתם פשוט לרשום מספר קטן יותר על המוצר שקניתי. אבל סתם כך למכור לי בפחות ולהיות נחמדים אליי אינכם רוצים, וטוב ליבכם מואיל להתבטא אך ורק בתנאי שאחזיק בתעודת העסק שלכם. תודו, עם יד הלב, האם אין זה חשוד?"


למען האמת, חשדותיי המריאו מעבר לכך, וכבר תהיתי אם יצרני הארנקים מרובי הכיסים הם שהכניסו את המודה הנ"ל לפעולה, כדי שנקנה אותם ונמלא בכרטיסי כל החנויות והעסקים. ואולי, אף שקשה לי להבין את העומד מאחורי הרעיון, כל זה נעשה מתוך רצון להאריך את זמן הקנייה של כל אדם וכן את משך ההמתנה בתור לקופה, שאליהם מצטרף זמן החישוב הכספי והתשלום והחיטוט־חיפוש המתמשך בין המוני הכרטיסים הצבעוניים אחר האחד המתאים לרגע נתון. יכול להיות שעמידת אין־האונים בתור תגרום לפחות לאדם אחד, ורצוי ליותר מאחד, להיזכר בדבר־מה ששכח לאסוף מן המדף או שבאמת אינו נחוץ לו, אבל אם כבר כאן, ואם כבר מחכים, אז אולי בעצם נקפוץ וניקח ונוסיף לסל.


ומה נוהגות הבריות לעשות כשהן עומדות, נשענות על עגלותיהן, לאן ובמה יביטו? ראשית, כמובן, על השעון שאף פעם אינו ממתין ותמיד אץ לדרכו ללא התחשבות בזולת (לא יפה אבל הוא לא אשם, זהו טבעו ואוי לו אם יעצור מלכת, כי יושלך מייד על שולחנו של בעל העין השלישית שיפתח את קרביו ויחטט בהם ויכאיב). אפשרות נוספת, מסקרנת יותר, היא להציץ בגנבה או שלא בגנבה לתוך עגלותיהם של אחרים בתור. המנומסים, שחונכו לא להביט לתוך עגלות זולתם, יסיטו מבט לצדדים, אך לשם כך ימתינו להם תמיד לצידי הקופות מיני שטויות שאין אדם נזקק להן אלא כשהוא עצבני ומאמין שמשהו קטן וחמוד ומתוק יעזור להשקיטו. ומה יעשו אלו שגזרו על עצמם דיאטה, או הגיבורים? יסיטו מבטם מהחטיפים המחכים להיחטף, יפנו אחורנית, ושם יהיה זמנם פנוי והמוצרים קורצים...


וזה בדיוק הרעיון והתוצאה. מתוחכם מאוד. ולו לפחות הייתה ההנחה לטובתי, אך יודעת אני היטב כי גם לאחר שאחפש־אשלוף את הכרטיס המצועצע המתאים, יהא סך הקנייה גבוה מן הראוי. לא אתן שיעבדו עליי. לא אסכים שיסדרו אותי פעמיים ובאופן קבוע. ולכן תמיד אני אומרת: "אין לי כרטיס מועדון" (לשמחת העומדים מאחוריי), וזה מה שאמרתי לקופאית ביום שני בבוקר עוד לפני ששאלה.


ביום שני נסעתי לקניות בסופרמרקט. תמיד ביום שני, כי ביום ראשון חסרים מצרכים ועדיין מסדרים ויהיו תורים של חסלני סוף השבוע, שלא נדע מצרות, ותמיד מוקדם בבוקר, מייד כשפותחים, כי אחר כך מגיעים המאחרים־קום, ואחריהם המחזירים־ילדים־הביתה־מהגן שנכנסים למלא חסרונות, ואחריהם הצוהריים ועליי ללכת לעבודה. ובערב כשאני חוזרת מהעבודה בטח לא, כי אז מגיעים שאר החוזרים מעמל יומם.


אני מקפידה לערוך את קניותיי בסופר המרוחק מביתי, שהרי אין זו חוכמה להפעיל את הרגליים רק מטרים ספורים, ומומלץ להלך כמה שיותר (עדיף ללכת לסופר מאשר "לעשות הליכה"). וחוץ מזה, ככל שאלך יותר אוכל להספיק לחזור ואפילו בקול רם (לא רם מדי, כי אולי ישמעוני ויאשפזוני כדוברת אל עצמי) על הסיפור השבועי שהמצאתי תוך כדי הכנת ארוחת הבוקר, האכילה ושטיפת הכלים.


וכך הלכתי לאיטי ושיננתי את הטריקים שלמדתי מספרו של ערן כץ, כדי לזכור מה עליי לקנות ללא פתק רשימות. קשה אבל מאתגר, וכשהפחד מאלצהיימר מרעיד את נפשנו, כל מה שיכול למנוע את בואו או לפחות לדחותו – מבורך. המומחים טוענים כי קל יותר לזכור ציור מוזר ו/או משעשע מאשר לזכור רשימת מילים שאין ביניהן כל חיבור, וכי מומלץ לעשות זאת תוך כדי הליכה, כי גם את הגוף המאיים עלינו בניוון ובכאבי־קשיים צריך להזיז. לפיכך, שיננתי לעצמי את רשימת המצרכים לפי סדר הסיפור שהכנתי בבית, וחזרתי עליו שוב ושוב כדי שייתקע ויישאר במוחי. כל מה שנזקקתי לו באותו יום היה – בננות, אורז, לחם, חלב וקפה שחור. וכך סופר הסיפור המצויר של אותו יום שני בבוקר:


בננות ארוזות = (אורז) לחם וחלב בקופסה חומה־כהה = (קפה)


אבל צריך לתפור מזה ציור מוזר ומשעשע, אז דמיינתי בננות ארוזות שצועקות: רחמנות! אנחנו לא סרדינים וסופנו להפוך לעיסה מגעילה. ועבור הקפה, הלחם והחלב ציירתי בדמיוני קוף שמכרסם לחם וגופו מתנודד מצד לצד כדי למנוע מחבריו לחטוף את לחמו, וקוף אחר שלוגם מהקפה שנוזל מכוסו ומפיו כשהוא מנסה לתפוס את הלחם של חברו בידו האחרת. קלי קלות. קטן עליי. אז קניתי בננות, אורז, לחם, חלב וקפה, ומרוצה מאוד מעצמי שלפתי את כרטיס האשראי ושילמתי. יופי.


תוך כדי אריזת המצרכים צדו עיניי ממתק קטן שהונח על הדלפק למטרת פיתוי הקונים, ובעיקר, כמובן, הילדים. הוא קרץ לי בחיוך מתוק־מתוק כל כך... הושטתי יד, חיבקתיו באהבה רבה ואמרתי: "וגם את זה."


למוכר בחנות לא הייתה כמובן התנגדות לכך שאקנה מצרך נוסף והוא אמר: "רק עשרה שקלים."


אוי, נזכרתי שלא הבאתי איתי כסף מזומן, וברור כי אין אדם משלם סכום כגון זה בהושטת כרטיס אשראי פעם נוספת. לא נותר לי אלא להיאנח באכזבה, להחזיר בעדינות את החמוד הקטן למקומו ולהרגיע את יבבותיו בהבטחה לקנותו ביום שני הבא.


"קחי אותו," אמר הקופאי בחיוך. "אין דבר, תשלמי בפעם הבאה."


לקחתי בתודה ויצאתי מהחנות לכיוון ביתי.


"פויה! לקחת בלי לשלם?" החל לטרטר בתוכי קול לוחשני.


והינה לפניי בדרך קופסת כספומט. שלפתי את כרטיס האשראי, הוצאתי שטר של חמישים שקלים (לא מזיק שיישאר קצת מזומן בכיס לפיתויים נוספים. רק קצת, גם לבריאות וגם לחשבון בבנק) ונכנסתי לחנות הקטנה הקרובה לביתי. קניתי בקבוק קוקה־קולה, בדקתי שיש עשרה שקלים בעודף שקיבלתי, וצעדתי כל הדרך חזרה לסופר, לפרוע את חובי. אינני יודעת מה חשב עליי השכן שראה אותי מחייכת לעצמי בדרך מולו. כולי תקווה שיאמין כי חיוכי זה נועד לו, או במקרה הפחות טוב – שנזכרתי לפתע בבדיחה או בשמועה טובה והגעתי לביתי מאושרת.


אבל כשהתחלתי לארגן את המצרכים במקומם, פמפם בתוכי הקול: "אני נורמלית? לא ישראלית?" וכעסתי עליו ואמרתי תוך כדי לעיסת בננה: "העיקר שמצפוני שקט ואינני חייבת דמים. כמו שכתוב במילון בן־יהודה, 'דמים, מטבעות שנותן אדם במחיר דבר שהוא קונה... במשמעות דמיון והוא כמו שוויו של דבר'."


הכנתי כוס קפה והזמנתי אותו לבלות איתי מעט במרפסת. הסתכלנו בנוף השכונה והאפור הזה שבין האוזניים שלי, זה שלא נותן לי מנוח לרגע, אתגר אותי.


"מה לדם ולתשלום?" שאל. "למה דווקא? כי זה הרי נורא שמחשבה על כסף מעלה מיידית חשיבה על דם. הרי לא הורגים רק בגלל כסף, נדמה לי..." ומאחר שהמוח האפור הזה מכיר אותי ויודע שאני מחפשת תמיד הוכחות לכל דבר, הוא הוסיף ושאל: "אז מה אם בדמים ובדם מצויות אותן אותיות מפחידות מ' וד'? הן מופיעות גם בדמנציה וגם בדמעות..." וואי, וואי, לאן סוחף אותי הדמיון... אולי אחשוב על משהו חיובי ומצמיח כמו אדמה? ומייד עולה באוזניי זעקת האל על דמו של הבל הזועק מן האדמה... אוי.


הצבע האדום הזה הפחיד אותי פתאום, וכדי להרגיע את עצמי התחלתי לזמזם את השיר האהוב עליי ביותר, "כלניות" של שושנה דמארי. הצילו! אי־אפשר להינתק מהאותיות המדממות האלה? די! מספיק לדמם! גערתי במוחי הקודח. די. שקט. דממה... הן היו בכל מקום, כמו יתוש אדמוני שאוכל להיפטר מעקיצותיו רק בנפנופי יד. ניסיתי את השיטה, אבל האיבר הזה שם למעלה, על הגג שלי, זה שמזכיר לי תמיד את החידה "מה תפקידו של עמוד השדרה?" ואת התשובה "הוא מחבר בין האיבר החושב והאיבר היושב", הוא לא נרגע. בניגוד אליי, הוא לא התלהב מבדיחות, רציני שכמותו, והמשיך ושאל: "אומנם החזרתי את חובי וכבר אין לי דמים על הידיים, אבל האם יש לי דם על הידיים?!"


לא, אין לי דם על הידיים. ממש לא. לא רואים כלום, אפילו לא קוצו של כתמון. וגם אם היו רואים – לא היו מקשרים. וכי מה לו ולי? למה שארצה במותו? זאת אומרת, רציתי ודווקא מסיבות טובות בהחלט לדעתי, ואומרים ש"אין דבר העומד בפני הרצון", אך הייתה זו שאיפה פנים־גופית בלבד ולא הגשמתיה. ברוריה, חברתי הטובה ביותר, נהגה לברכני כל שנה ביום הולדתי: "שתגשימי את כל חלומותייך". תהיתי אם היא יודעת על חלומי זה, ואם היא עצמה הייתה רוצה שאגשימו. ובכלל, ממתי "הלוואי שימות" מתגשם? ומי מאיתנו לא חטא בהרהורים של כעס?


אז עליי ועליו ועל "למה" תיאלצו להמתין להמשך. ועד אז ודאי תרצו לדעת לפחות במי מדובר. כלומר, מי הוא שרציתי בחיסולו אך לא חיסלתי. ואולי כבר עכשיו אתם מנסים לנחש מהי מהות הקשר ביני לבינו – אבל אינכם יודעים אפילו מי אני.


מי הוא ומי היה יודעים כנראה כל האנשים שהשתתפו בהלווייתו. האומנם הספיקה עבורם רק מודעה שבה מופיע שמו מעל תאריך ושעת קבורתו ומיקומה כדי לטרוח ולהגיע למקום המיועד בתאריך המיועד ובשעה המיועדת, לבכות אותו כדרך אבלים, להעלות על נס את גדולת עברו? ואולי כבר התגנבה לאוזניהם השמועה שייתכן כי מדובר ברצח והם תהו בשאלת ה"למה", לוחשים איש־איש על פי היגיון מוחו ורחשי ליבו. אולי מדובר בכעס ואולי בקנאה ואולי בכדאיות כלשהי ואולי... כל אחד חידד רעיונו ודעתו וניסה לשכנע בדבר שאינו יודע על אודותיו דבר. ואולי אתם חושדים בי? שובבים מחוכמים שכמותכם! והיו גם השותקים, אלו שחשו כחשודים בפוטנציה או שחששו להפליל לשווא. אולי ידעו משהו שלא רצו לדעת, אולי חששו שמא יזמנו אותם למשפט ולא רצו להסתבך. לעת עתה הם עמדו שם, כמוני, ליד הקבר הפתוח.


ברוריה עמדה שם, בכובע השחור ורחב השוליים שאינה יוצאת מביתה בלעדיו ולו גם לחתונות לבנות או, להבדיל, בגשם זלעפות. ולא משום שקיבלה אותו במתנה מבעלה ז"ל, אלא – ואל תגלו לאף אחד פן תהרגני – כדי לכסות את חלקי קרקפתה החשופים. שכן תלתליה הניגרים כעדר עיזים שחורות במורדות עלולים לעוף ברוח השובבה ולחשוף את סודה. ואם יקרה המקרה ועיניכם תקלוטנה את קצה בושת העירום ותחת עינויים קשים תביאוה להסביר פשרם, היא תפלוט מקצה שפתיה הקפוצות שזה בגלל הקרנות הקובַּלט שעברה בגיל שבע־עשרה, כשנתגלה פשר כאבי הראש שלה. אך האמת היא שאני חיפשתי ובדקתי ומתברר שלא ולא! הקרניים אינן אשמות. זו ברוריה שמעדיפה שעיר לעזאזל זה מהודאה בזקנה או בקלקלות הגנטיקה. היא הראתה לי תמונות של הוריה, שנפטרו מוקדם מכדי לפתח פגמים גנטיים בשיער, והבהירה בזעקה נואשת: "לשניהם שיער עבות." מיהרתי לאשר את דעתה כדי לא להרגיזה, אף שביני לבין עצמי חשבתי שאם היו זוכים להזדקן, אולי היו מתקרחים גם הם. ולראיה, גם ברוריה התגאתה בנעוריה בזוג צמות קלועות רבות רושם.


ועכשיו, כמו תמיד, התפתלו תלתליה השחורים לעבר הצעיף הלבן מעשה ידיה, עבודת היד היחידה שלה מתקופת הישיבה במקלט. אז לא הייתה מסוגלת, בהלמות לבבה המבוהל, לאגור די סבלנות להתעמק באחד מספריה המרובים.


"ואם תהיה אזעקה ואצטרך לרדת למקלט בדיוק ברגע הכי מותח, כשכמעט ברור מי הרוצח והינה... והינה... ופתאום להפסיק לקרוא? נו, באמת!" כך הסבירה באלגנטיות ולא הודתה בפחדיה מפני האויבים אשר קמו עליה לכלותה.


מימינה, זאת אומרת משמאלה, כי הרי אני עומדת מולה והכול הפוך, עמדה שלומית, הבת בשחור, ומשמאלה, כלומר מימינה, שלום, הבן בשחור, והצעיף הלבן היה נקודת האור היחידה בשחור המשפחה. וכששאלתי חרישית, לפני שהתחיל הטקס, "למה לבן? לא מתאים היום," ברוריה ירקה כמנהגה: "למה שבייגלע." מיום שהכרתיה, בכיתה א' כשישבנו זו לצידה של זו ליד אותו שולחן ולאורך כל היסודי ועד עצם היום הזה – תמיד בייגלע. אישה עקבית, חברתי ברוריה. ואפילו כשהצעתי לה פעם, בחנוכה, לשנות זמנית את הנוסח לכבוד החג ל"למה סופגנייה" (למה לא?) ענתה לי... נכון, ניחשתם נכון: "למה שבייגלע."


מתחת הצעיף הלבן היא לבשה שמלה שחורה חדשה, לרגליה נעלי עקב שחורות חדשות ובידיה אחזה גם תיק שחור חדש לכבוד האירוע.


"עוד משהו חדש?" אני שומעת את קולו של הז"ל זועק, "חסר לך מה ללבוש? והרי הפכנו את המחסן לחדר ארונות חדש וגם הוא כבר מתפקע מרוב תושביו."


והיא עונה: "למה שבייגלע." וזהו. עכשיו כל כספו בידיה ולא תישאל עוד. ואני, כמו אני, באינסטינקט חולני משהו שאין לי יכולת עמידה בפניו, נזכרתי בבדיחה. כף ידי כיסתה את פניי, כביכול דומעת, שלא יראו הנוכחים את פרצופי מתעוות בצחוק חרישי. מעשה באלמנתו של קמצן שהשביע אותה בהיותו על ערש דווי שבעת שתוכנס גווייתו לקבר, תכניס את כל כספו לקופסה ותקבור אותה לצידו, והיא נשבעה. כשסיפרה על כך לחברותיה, ניסו לשכנעה להימנע מכך, כי עכשיו סוף־סוף יהיה הכסף ברשותה והיא תוכל ליהנות מהחיים, אך היא התעקשה ואמרה: "נשבעתי," וטמנה קופסה לצד הגופה. לחברותיה הסבירה שבתוך הקופסה הניחה צ'ק פתוח. אם יזדקק המנוח לכסף, יוכל למלא את הצ'ק בכל סכום שיבחר ולקבלו.


כמו תמיד, הופרדו שלומית ושלום על ידי אימם, שנהגה לרטון כלפיהם: "שלום־שלום ואין שלום." כאשר בחרו היא והמנוח שמות לילדיהם, לא ידעו שיהיו השניים אנשי ריב ומדון. כל שיחה ביניהם הסתיימה בטריקת דלתות חדריהם שהפריד ביניהם רק חדר הארונות העמוס לעייפה של שלומית.


"אני היונה הצחורה," נהגה ברוריה לומר, וכבר מזמן נמנעה מללבן טענותיהם ומריבותיהם. "בעיה שלכם." או בקיצור זבש"כם.


שלום עמד מולי. פניו היו נעוצות בנעליו, ותלתליו השחורים כיסו את מה שאמור היה להיות ראשו עד שהזכירני את הפרש־בלי־ראש וכמו ציפיתי שיבעט בקרסוליו בחבילה המוטלת לרגליו ובתוכה אבא אליעזר, אבל הוא לא נע ולא זז. ביישן? נהגתי לתהות פעם. אדיש? חשבתי לעצמי עד שראיתי את עיניו צועקות "עזבי אותי במנוחה", ודי היה במבטו להבריח את אחותו חסרת המנוחה שאינה שותקת לעולם וכולה עוויתות עצבנות. חוששת מפניו? ניסיתי להבין, והרי הוא שותק וצעדיו איטיים, תמיד כאן וכאילו איננו. כשמדברים אליו אינו מגיב, עיניו בקרקע והוא שקוע בשקיעתו.


"חושב יותר מדי," העירה פעם ברוריה, "ואינני יודעת על מה."


הרב החל לדבר. כמו תמיד, אותן מילים מתואמות־מצב בניגון יגוני־עד מאז ראשית הקול עדי קבר. מבטה של ברוריה דבק בחבילה השחורה המוטלת אין־אונים על עגלת הברזל העצובה בעיצובה, ואני נזכרתי בבדיחה על הכומר שהשווה בין הלוויה של יהודים לבין הלוויה של גויים, ועל הרב שענה: "גם אני נהנה יותר בהלוויות שלכם." עיניה של ברוריה לא הביעו דבר, כמו חולמת, ושלומית, עיניה התרוצצו לימין ולשמאל כמו מחפשת את שאף פעם אינה מוצאת. היא העבירה משקל גופה מרגל לרגל כמחכה לשריקת הפתיחה, ופיה קיפץ לקצב לעיסת המסטיק הנצחי.


"זהו זה," שמעתי לחישה צמודה לאוזני וזיהיתי את קולו של אהוד בלי שאסב מבטי. "זהו זה," הוא חזר, וכתם צהוב קטן גדל בהסבת עיניי לכדי זר פרחים צהובים, שמוטים מכף ידו ומטה לאורך רגלו הימנית. "אלה יגיעו למקומם," צחקק ברמיזה לסיפור שלי מפעם. היה זה יום הולדתה של ברוריה, והשכנות שלה קנו לה במשותף זר ענק של פרחים צהובים. ואני, חולת אסוציאציות, מחלה חשוכת מרפא, סיפרתי להן על נסיעתי עם הכיתה שלי לפולין, ועל אבא שלי, שצץ בשדה התעופה וזר פרחים צהובים בידו.


"הניחי על קבר הוריי," אמר לי והסתלק.


"אבל אני לא יכולה לעזוב את הילדים ולנסוע!" צעקתי אחריו ואין שומע. נעלם כלעומת שבא. את הפרחים השלכתי עם בקבוק המים לפקודת איש הביטחון תוך אנחת רווחה.


"הללו יגיעו," גיחך אהוד לזכר ההם, שלי, שלא הגיעו.


"צהוב בהלוויה?" לחשתי. "לא מבהיק מדי? הוא אהב צהוב? לא ידעתי..."


"לא אהב צהוב ולא פרחים ולא ציפורים," אמר אהוד. "וממתי אני מתחשב בדעתו? והצעיף הלבן של ברוריה כן מתאים לך?"


לא השבתי.


"אני לא רואה את פלטיאל," הוסיף. "ראית אותו?"


"וכי למה שיגיע?" לא הבנתי וחשתי מוטרדת. "אם כי..." הרהרתי בקול חרישי, מותאם לסיטואציה, משום שמעולם לא הצלחתי להתגבר על הרצון להגיב.


"בהחלט אפשרי שעכשיו כשבעל הבית הלך לעולמו, עשוי פלטיאל לחזור. כי אם היה רצח, ואני לא אומר שהיה, אבל אם היה, אז פלטיאל יכול להיחשב כחשוד אפשרי, ולכן כדאי לו שיראה את פרצופו לפחות בשבעה וייפגש עם השוטר החוקר, יאמר, יסביר, משהו... כי מי שנעלם חשוד שבעתיים בגלל היעלמותו, ומוטב לו שיסביר מדוע הוא חף מפשע, כמובן, אם הוא כזה."


לא רציתי להיכנס לכל זה כאן ועכשיו, ובוודאי לא עם אהוד שמעולם לא עורר בי אמון, אף שטרם הצלחתי להסביר לעצמי למה. מודעת לראשונה למבטי האנשים שנשלחו לעברנו בלחישת "ששש..." התחלתי לפלס דרכי לכיוון הקבר והשארתי את אהוד מאחור, סקרנית לשמוע מה תאמר ברוריה כשיסיים הרב את דבריו וייתן את זכות הדיבור למשפחה.


שלום אמר קדיש והד ה"אמן" סביב נשמע כמו מפולת שלגים. ברוריה שתקה. לא אמרה דבר. וזהו. בעלה של חברתי הטובה, אביהם של שלום ושלומית, וחברו הקרוב (באיזה מובן?) של אהוד, שב אל העפר שממנו נברא (אם כי באמת מוצאו רק מזרע שאין לו דבר עם עפר, נדמה לי, או שמא אני טועה?). אוי, רגע, התרגש משהו בתוכי כשקלטתי אי־שם, בערך מולי, זוג עיניים תכולות נעוצות בי רציניות ועצובות. אף ששאר הפרצוף היה שקוע בתוך בליל שערות, ואף שזו שעמדה לפניי זזה קצת וראיתי עתה רק לחיים, ידעתי איך ייראה הפה. הכרתי את הפרצוף הזה.


הוא לא זז ורק עיניו היו נעוצות בי. בטני החלה לפרפר ושפתיי נעו ללא קול, "דניאל," התקשיתי לנשום. "אל תספר לי מה עשית," התחננתי. "אני מבינה, לא צריך." חששתי שגם ברוריה תבין. היה טוב לי איתו ורע עוד יותר מפעם, ופחדתי. עיניו היו אדומות ולחות והוא לא קינח את הדמעות, רק סובב גופו וצעד לאיטו לעבר היציאה מהמתחם, ואני ידעתי שהרגע הפסדתי אותו סופית, וברוריה זכתה. ידעתי שהוא עשה את מה שנכון לעשות, אבל – "דניאל," לחשתי לגבו המתרחק, "מה עשית?"


ראשוני הפונים לאחור צעדו בראש רכון משהו, מהורהרים, כמנסים לשער היכן ומתי יצטרפו אל הז"ל ומה יאמרו או לא אלה שיעמדו ליד קברם. רובם טרחו לצמצם גופם ולהלך בזהירות בשבילים הצרים שבין הקברים, וחלקם צעדו רגל פה רגל שם עלי קברים ומה שביניהם. בראשם דילגה בקלילות זו שנעמדה בעת התפילה על אחד הקברים כדי להגביה קומתה למען תיטיב לראות את הנעשה במרכז הבמה. פילסתי דרכי נגד הזרם (מי היה זה שאמר שהשוחים נגד הזרם מגיעים למקורות?), מתחככת בצפיפות, שמחה על כך שהמת לפחות לא שכב במסדרון בית חולים צפוף, ומאחלת לו בליבי שיגיע לגן עדן המרווח ולא לצפיפות הגיהינום, יעדם של "הרעים" ו... לפתע נזכרתי בפודמניצקי. הבלש.


היה זה סתם יום של חול. צוהריים. הרכבתי משקפי שמש, נטלתי תיק ומפתח בדרכי אל הדלת לעוד יום עמל – וצלצול. ככה זה עם טלפונים. כשיושבים בדד בבית ומצפים לצלצול שיגרור שיחת נפש או סתם רכילות מרעננת ואולי הזמנה לכאן או לשם, אין. ודווקא כשהשעון רומז על איחור אפשרי – הצלצול מטרטר, מלגלג, מאתגר: נראה אותך, תרימי?


בעיקרון לא. שישאירו הודעה. הרי לשם כך מקדמים טכנולוגיה, כדי שניתן יהיה להתנצל על כך שלא הייתי בבית ואחר כך להקשיב בשקט, לבד. אולי לא יתחשק להגיב, תמיד אפשר להאשים את "בזק". קדימה, תשאלו אותם מדוע לא נקלטה ההודעה. הפיקחות האנושית יכולה למצוא דפקטים בטכנולוגיה ובעיקר באחראים הבלתי נראים, הבלתי ידועים, ולסמוך על כך שבוודאי התנסו כבר אחרים בתקלות מסוג זה. ובכל זאת, הרמתי את השפופרת, כמובן, כי אין לי אופי וכל אחד יכול להשפיע עליי, כולל הטלפון. אין לי אופי? סקרנית? כי מן המפורסמות היא הסקרנות, החוש הנשי המפורסם לטוב לדעתן של הנשים, ולא ממש חביב על הגברים, אותם יצורים בעלי רעיונות מופלאים וחידושים מרעישים והמצאות מדהימות שזיכו את כולנו בקידום האנושות, טכנולוגית, כמובן.


"מדברת השכנה של ברוריה, השכנה מלמעלה," ושתיקת המחכה לאישור שאני זוכרת אותה.


"מה קרה?" נבהלתי.


"ברוריה ביקשה שאספר לך שקרה אסון ושהיא מבקשת שתבואי אליה מייד," וטרקה.


טלפנתי לבוס והודעתי לו שאגיע באיחור כי קרה אסון, ואף רמזתי שלא יקרה אסון אם הוא יגיע, לשם שינוי, בזמן. כלומר, מוקדם יותר מהמקובל אצלו. זאת אומרת, ליתר דיוק, ברגע שממנו ואילך הוא מתחיל לקבל משכורת, עניין סודי לחלוטין, שהרי טרם החלטתי להלשין עליו. ואיפה, אגב, כתוב בתורה שלבוס מותר לאחר לעבודה, אבל למזכירה אסור? ומחוץ לתורה?


"לא מתאים לי," שמעתי כעס בקולו.


"אבל אסון זה אסון," אמרתי. "מותר לך להתאים עצמך למצב," ומיהרתי אל ברוריה. ברוריה שלי.


נעצרתי בפתח החדר וקלטתי את מראהו. כל כולו רופד בשטיח אפור מקיר לקיר. מזל שלא זרם דמו של השוכב על הרצפה, כלומר בעלה לשעבר של חברתי ברוריה, ליד השולחן, חשבתי, כי אז היה מלכלך את אשר נהגה טובה העוזרת לנקות לפחות פעמיים ביום, בזמן שזעק עליה שהרעש מפריע לו אך דרש שהשטיח יבהיק בניקיונו תמיד ומיאן לצאת ממאורתו המאירה תמיד מקרני השמש שנפלו על גבו שהופנה (עד היום) לחלון הענק שתמיד היה נעול מפחד רוח העלולה לפגוע בניירות העבודה שלו. הוא לא הרשה לברוריה לתלות וילון, כיוון שלדעתו הנחרצת הווילון כולו נשיות, אביזר הנוגד את גבריותו.


על ספת העור השחורה ישבה ברוריה שמוטה כבובת סמרטוטים מימין לשולחן. ספה זו מעולם לא יושבה ונועדה כל כולה לראווה בלבד. עיניה היו עצומות, כפות ידיה צמודות לירכיה וכל גופה רועד. התיישבתי לצידה והנחתי כף יד על זרועה.


"ברורי'לה," לחשתי באוזנה ולא מצאתי אף מילה נוספת שניתן לומר במצב שכזה.


ושם, בעודי מחבקת מבולבלת את ברוריה הרועדת על הספה, פגשתי את פודמניצקי. הוא עמד לצידו של בעלה המת, שהיה שרוע על הרצפה כאדם ישן. גופו, או גופתו, היה מקופל עוברי על צידו ורק הכיסא ההפוך לצידו עורר חשד שמא נרדם בישיבה ליד שולחנו וראשו נשמט הצידה וגרר אחריו את גופו ואת הכיסא הצמוד לישבנו, ושניהם, אדם וכיסאו, ישנים בשלוות עולם על הרצפה לצד שולחן העבודה גדוש הניירות. חלק מהניירות רוכזו בערמה מלבנית, מסורגלת, וחלקם היו פזורים והעידו על העבודה שבוצעה שהחומר הטמון בהם משעמם עד כדי תנומת נפילה. קורה, לא עלינו. שלא נדע. שיעמום־עבודה, זאת אומרת. אבל למות מנפילה של פחות מבנג'י, מקובל? וחליפתו, אוי ואבוי! ואשריו שעיניו עצומות ולא ראה את שהיה ודאי גרוע בעיניו כמעט כמו קניותיה של ברוריה – חליפה מקומטת על גופו של מי שהאמין שהבגד עושה את האדם, ושאין מכובד יותר מחליפה שתמיד נראית כחדשה! מדי יום ביומו הביאה ברוריה המשרתת בקודש את חליפת היום לניקוי יבש ולגיהוץ מושלם, והחזירה לארון חליפותיו שנראה כבונבוניירה שכולה פרלינים כהים. תמיד כהה. ואפילו בביתו, שמא ייכנס מישהו. ואם היה משהו שאיחד את שניהם, הייתה השאלה הקבועה מה יגידו השכנים בעניין שערה וחליפותיו.


ופודמניצקי, בקמטי חשיבה המקטינים את שטח מצחו, הביט בנפול ושאל אם ישנה הערכת זמן משוערת, כלומר, כמה זמן היה הנפטר לבדו בחדר? ולשמע התשובה, "די הרבה זמן", הוציא מכיס מכנסי הג'ינס שלו, שבלטו כל כך בעליבותם ובאי־התאמתם לחדר, פנקס קטן. הוא תלש עט נובע מכיס חולצתו המשובצת, מתעלם מכתם הדיו על הכיס הנ"ל, ורשם לעצמו, ממלמל שקיימת אפשרות סבירה, לכאורה, שהנפילה על הראש גרמה אולי לשטף דם פנימי ולכן אין סימני דם ליד הראש, וכי משום שנותר כך זמן רב הלך לעולמו. אך האם אכן נרדם, או שמא הופל??? הוסיף שלושה סימני שאלה, סגר את הפנקס ותחבו לכיס מכנסיו, ואת העט סגר ודחפו לכיס חולצתו ושב והוציאם והוסיף: "פתולוג!"


פודמניצקי, שמתי לב, לא הגיע להלוויה. הוא תכנן ללכת לביתו של הדייר המוזר ובידיו צו חיפוש, נזכרתי. כנראה מעניין לו שם ורק מאוחר יותר נשמע מה גילה שם. כהרגלי, חייכתי לעצמי כשעלו בראשי דבריו של אפרים קישון, שאם הוא מגלה שהגומי בתחתוניו נפרם – הוא מייד מתחיל לרשום במוחו רשימה חדשה שכותרתה "בעיות בעולם התחתון".


ברוריה נותרה נטועה דוממת בשחור־לבן ליד תלולית העפר, ולא חשה במהלכים מהקבר והלאה לכיוון החניה, להיכנס למכוניותיהם ולחזור באנחת רווחה אל עולם החיים, לטוב ולרע לעת עתה. הם בדרכם לדרכם, והיא ליד תלולית העפר שטמון בה עברה, רגע לפני שיתחיל העתיד השונה, הלא ידוע. כדי להגיע אליו עליה לבוסס בבוץ, בפתרון תעלומת ה"למה?" – למה דווקא עכשיו כך סתם פתאום וללא הודעה מוקדמת שהייתה עוזרת לה להתכונן ולתכנן את המשך חייה. אם היה משהו שברוריה שנאה באמת ומאוד, חד־משמעית, היה זה הפתעות. פתאומיות כמו זו שגורמת איבוד שליטה על מה שקורה. כזאת שמחייבת אותה לנהוג שלא מתוך בחירה. לא מתאים לה, לברוריה שאני מכירה.


"אפילו חשמל או מים או טלפון מנתקים," נהגה להסביר לי, שונאת הפתעות שכמותה, "אבל ניתן לקבל זאת בקללת הבנה של מי שלא שילם את החשבון למרות ההתרעה בניתוק... או אפילו מחלה, להבדיל, שקופצת על הבן־אדם ללא התרעה, שלא לדבר על תאונת דרכים, מלחמה וכאלה, ואין מה לעשות..." אבל ככה סתם, פתאום, הופך הבעל ממאונך למאוזן?


לאט־לאט הסירה את הצעיף הלבן מראשה, כרבלה בו את כתפיה והשליכה קצותיו משני עברי צווארה אל גבה, כפי שאהבנו שתינו לעשות בכאפייה של תנועת הנוער, שהייתה שזורה שחור־לבן וכל כולה סמל הנעורים שפרחו, תואמת הסנדלים התנ"כיים והחולצה בחוץ. עכשיו חבשה לראשה את החבר שחור השוליים, תזכורת יומית להזדקנותה. בפנים רציניות ובכתפיים שחוחות נראתה כמי שאינה ששה לפנות אחורנית ולהישיר מבט ואולי אפילו לחייך. אך אין ברירה, מה שקרה קרה, והיא סובבה לאיטה, כמו נעורה מתנומה, וליבי התכווץ ברחמים וגם בתהייה, מה עובר בראש האישה, חברתי, שמאז כיתה ה'2 ידעה לשחרר עצמה למען תדמית הגיבורה כפי שנגלתה לעיניי כבר אז, בעין גדי?


בעין גדי פגשתי לראשונה את המוות, שבסופו של דבר לא אירע, כי הינה אנו עומדות, ברוריה ואני, ליד הקבר של הדבר האמיתי. טיול כיתתי, בית ספרי, היווה שינוי מרענן לילדי האספלט העירוני לחוות את הטבע ואת נפלאותיו. שם, בין מדבר והרים, רבצה לה, מתחתינו, בריכת מים קטנה, ורק אז הבנו מדוע התבקשנו להביא בגדי ים לטיול שעיקרו המדבר. ואני לא הבאתי. בשביל מה? והרי אינני יודעת לשחות. עד אז נהגתי ללבוש בגד ים רק כדי לשזף את גופי או להשתכשך פה ושם בגלי הים הרדודים, קרוב לחוף, במקום שבו יגיעו המים מקסימום עד טבורי. אפילו כשהלכנו לבריכה העירונית נהגתי לקחת עימי ספר ולקוראו מעל גופי שזוף הבטן, ובכל רגע של היפוך דפים שלחתי עין לעבר המשתכשכים והשוחים, תוהה מה מצאו מהנה בעיסוק מוזר זה. וברוריה, חיית יבשה כמוני, החוששת מנמשי שמש, אף היא לא הלכה לבריכה ולא נסעה לים. אבל שם, בעין גדי, ליד הבריכה הקטנה, פנתה למסתור שאליו פנו כל הילדים, ושבה אליי לבושה בבגד ים כחול, שלם. לפני שהספקתי לשאול אותה לפשר התעלומה, זינקה עם השאר והשאירה אותי בפה פעור, ישובה על אבן.


והינה עוד בטרם סגרתי את פי, כבר נשמעו זעקות "הצילו!" וראיתי את ראשה של ברוריה ואת כפות ידיה מתנועעים בתזזית והיא נעלמת מעיניי. שפשפתי עיניי וכבר מזנקים אליה שניים מבני הכיתה, מושכים את גופה מתוך המים, מובילים אותה לעברי ומשכיבים אותה לידי, סמרטוטית ונוטפת מים ודמעות. ובגד הים שלה, שנראה כה יפה לפני שנכנסה למים, היה עכשיו מקומט ומדובלל, כבר לא צמוד לגופה, וכולו זועק כדמותה למהר ולתלות לייבוש.


יוסי, הבערך חבר שלה (כי עדיין לא הציע לה חברות באופן רשמי), קרב אלינו וירק לעברה: "איך את עושה לי כאלה בושות על יד כל הכיתה! מה יגידו עליי?" ולא דיבר איתה ולא התקרב אליה במשך כל שארית שנת הלימודים (בערך חודש, כי זה היה טיול סוף השנה), ואחר כך עבר לגור בעיר אחרת (לא בגלל מה שקרה) ומאז נעלמו עקבותיו.


ובכל זאת, ברוריה התאוששה לפניי. אני, שכמעט איבדתי אותה לנצח, הייתי במשך תקופה ארוכה בפוסט־טראומה. חשבתי מי תשב לצידי בכיתה ומי תחלוק איתי פטפטת, ואת כעסי המורה הזועק על שתינו שנירגע, ואת הרכילויות בדרך מבית הספר עד ביתה, ואת השיחה שלעולם לא נגמרה בפתח ביתה, ואת המשכה הטבעי בדרך לביתי ועד לפתחו. וכשלא נותרה לנו ברירה אלא להיפרד, היינו אצות־חשות לדירותינו הקרובות זו לזו ועטות על הטלפון, להמשיך את שלא היה אפשר לסיים.


"כל אדם שנולד מקבל מספר מסוים של מילים למשך כל חייו," אמרה אימא בפזמון חוזר, "ואם את וברוריה שלך תמשיכו לדבר כל כך הרבה, סופכן שתגמרו בגיל צעיר את כל מלאי המילים שהועמד לרשותכן ותיהפכו לאילמות." (מי יודע, אולי חוכמת החיים הזאת של אימי נטעה בי לתמיד את הנאת הבדיחה).


בדרך חזרה מעין גדי ישבנו במושבים האחרונים של האוטובוס ושתקנו עד שהגענו הביתה. לפני שנפרדנו, ליד ביתה, השביעה אותי ברוריה שלא אספר להוריה על מה שקרה, והוסיפה רק מילה אחת: "גאווה". רק כעבור מספר חודשים שבהם נהגנו כאילו לא קרה דבר, אמרה כבדרך אגב ובלי קשר לרכילות שבה עסקנו באותם רגעים: "התביישתי שידעו שאני לא יודעת לשחות... לך אין בעיה עם זה, כי יש לך ביטחון עצמי ואת מצפצפת על מה שחושבים ואומרים עלייך, אבל אני לא. וחוץ מזה, הבריכה נראתה קטנה כל כך ובכלל לא עמוקה. וזה הרי מדבר, אז כמה מים כבר יכולים להיות שם?"


ומאז לא דיברנו על כך עוד. מאוחר יותר נפרדו דרכינו ונרשמנו לבתי ספר שונים, אך נשארנו חברות. היא גם לא הצטרפה אליי לתנועת הצופים, שתתבייש לה, אבל החברות אינה קשורה למשך הזמן המשותף, מסתבר, כמו שנהגנו לכתוב לכל מי שהכרנו בערך את נוסח הימים ההם: "מביתי לביתך עשרה קילומטר, מליבי לליבך עשרה סנטימטר." היינו יחד גם כשלא היינו ביחד, אבל זה היה ביחד שונה מאוד מזה של עכשיו, מהרגע הזה שבו עמדנו דמומות מול המוות האמיתי בכבודו ובעצמו. ועוד של מי.