והייתם כאלוהים, אריך פרום, הוצאת א' רובינשטיין, תשל"ה, עמ' 95-96
...המערכה השלישית כוללת את נדידת העברים במדבר. במצריים סבלו; מעבדות יצאו; אך לאן הובאו? למדבר שממה, שבו סבלו תכופות מרעב וצמא. הם אינם מרוצים ומתלוננים, לדבריהם, מפני שאין להם מספיק מזון. אך האם אפשר לפסוח על העובדה שפחדם היה לא רק מפני הרעב? הם פחדו גם מפני החופש. הם פחדו כיוון שאיבדו את מסגרת הקיום המוסדרת כהלכה שהייתה להם במצריים - הגם שהיו אלה חיי עבדים - כיוון שלא היה עליהם משגיח, מלך ואלילים שאפשר לסגוד להם. הם פחדו כיוון שהיו עם שאין לו אלא נביא המשמש כמנהיג, אוהלים-של-ארעי למגורים, ושום משימה פרט להליכה לפנים לקראת יעד בלתי-נודע.
הבטחון שהיה להם כעבדים במצריים דומה שהוא עדיף לדידם בהרבה על אי-הבטחון שבחירות. הם אומרים: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצריים, בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע; כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שמות ט"ז, 3). נראה שה' מבין שעבדים, גם לאחר שהשתחררו, נשארים בליבם עבדים, ועל כן אין סיבה לכעוס. הוא מספק להם מזון – המן שהם מוצאים בכל בוקר. שתי מצוות קשורות בליקוט המן, ולשתיהן חשיבות רבה. האחת אוסרת עליהם לקחת יותר משיוכלו לאכול ביום אחד (הללו שמלקטים יותר מוצאים למחרת היום שהעודף מלא תולעים). משמעות המצווה הזו ברורה: מזון נועד לאכילה, לא לחיסכון; החיים נועדו כדי לחיותם, לא לצבור אותם. במידבר אין בתים ובאותה מידה אין בו קניין. באקלים של חירות כל הדברים משרתים את החיים, אולם אין החיים משרתים את הקניין.