1


הנה הוא: וויל ראיין הידוע לשמצה.


כמה פתטי שכפות ידיה כבר נעשו לחות. אם כי זה יכל להיות בגלל ההתקררות הנוראה שחטפה בדרך לקליפורניה, היא חשבה לעצמה...


אבל באמת, קסידי מאלון לא יכלה לזכור את הפעם האחרונה בה היא הרגישה כל כך לחוצה או מודעת לעצמה; או חסרת יכולת לגרום לאנשים להאמין שהיא בטוחה יותר בעצמה מכפי שהיא באמת. וליכולת הזאת היא בהחלט תזדקק, אם היא רוצה שיהיה לה איזשהו סיכוי להצליח בהעמדת הפנים של החיים שלה. ואם בארץ האגדות הזאת היא לא תצליח לעשות את זה, איפה היא כן תוכל? אם רק לא היתה לה ההתקררות המטופשת הזאת, בנוסף לכל שאר הצרות. מי טס מצידו השני של כדור הארץ, למקום שחם בו בעשר מעלות יותר מאשר בבית שלו, רק כדי לחטוף הצטננות? היא הרגישה ממש נורא. התיאוריה שהיא תרגיש יותר בטוחה בעצמה במרחק כזה מהבית, במקום בו איש לא מכיר אותה, ממש לא עובדת...


אבל זוהי בדיוק הבעיה המיידית שלה. כי הגבר החוצה את הלובי היפהפה של הבברלי ווילשייר, ישר אליה, מכיר אותה יותר מדי טוב. לפני עשר שנים הוא הכיר באופן אינטימי כל סנטימטר בגופה ובכף ידו הגדולה הוא אחז את לבה – אותו הלב שקיפץ עכשיו באושר למראהו, ואז התכווץ בצער למראה הנינוחות שהוא הפגין בסביבה הזאת.


קסידי התקנאה בו על כך מאוד.


וויל לא הניד עפעף לנוכח השיש הלבן, הנברשות הענקיות, דלתות המעלית המגולפות מעץ, או קישוטי הנחושת הממורקים. זהו מקומי הטבעי, הצהיר חרש בטחונו העצמי. אבל קסידי לא יכלה לזכור הרי שום זמן או מקום בו הוא לא הפגין את הביטחון הזה. היה בו משהו שכאילו קרא תמיד תיגר על אנשים לבוא ולטעון שהוא אינו שייך לכל מקום בו הוא נמצא.


הביטחון העצמי הזה, עם הרמז לסכנה שהיתה כרוכה בו, הוסיפו למיניות החזקה שלו כבר מההתחלה, ככל שזה היה קשור אל קסידי. תוסיפו לזה הופעה נערית, חיוך שבאמת מסוגל לגרום לברכיה של כל אישה לרעוד... הוא היה כמו הלהבה, והיא העש שנמשך אליה. אבל לראותו מרגיש כל כך בבית, במקום בו היא מרגישה כל כך אבודה... טוב, זה ממש מגדיל את התהום העצום שנפער ביניהם, נכון?


למרבה הגיחוך, זה הכאיב. כשבעצם זה כבר לא אמור לכאוב. לא אחרי כל כך הרבה זמן...


מבטו הירקרק חיפש אותה, וחלף בנונשלנטיות מראשה עד לבהונותיה ובחזרה למעלה, מה שאילץ אותה להכניס את הבטן, ולהתפלל בכל לבה שהוא לא יבחין בסימני התחתונים התומכים שהיא התאמצה ללבוש. כמו כל אישה, קסידי ידעה – ברגעי משבר כל סנטימטר קובע – אם כי לא היה לה מושג לאן הולכים הסנטימטרים הללו כשהיא מכניסה את הבטן. עם קצת מזל, וויל ימשיך לפגוש אותה במקומות ממוזגי אוויר, כך שיהיה לה סיכוי טוב יותר שלא להתעלף בחום של קליפורניה ובאוויר הדליל של לוס-אנג'לס. אספקת חמצן מועטה, ביחד עם אף סתום, לא ממש נותנים לה נקודת פתיחה טובה.


היא התפללה לטוב.


"קס."


הוא פשט אליה כף יד ענקית ממש כשהגיע אליה, ולרגע אחד קסידי השפילה אליה מבט בגבה מורמת, כאילו לא ידעה מה בדיוק היא אמורה לעשות איתה. הם עמדו ללחוץ ידים? כמו זרים גמורים? באמת?


טוב, בסדר.


אחרי שניגבה בהחבא את כף ידה הלחה על ירכה, היא הניחה אותה בכפו; חומן של האצבעות הארוכות שנכרכו סביב אצבעותיה הקרירות יותר שלח גל נוסף של תחושות מוכרות בכל עורקיה, עד לבה. טוב לדעת שגם גופה לא שכח אותו. היא ניסתה לחשוב מחשבות מקצועיות. זה לא היה קל. אבל היא תצטרך לעבוד עם האיש הזה.


וויל הניח לידה באופן פתאומי למדי. "התאוששת כבר מהטיסה?"


"כן, תודה. אני חושבת שזה קל יותר בכיוון הזה מאשר כשטסים בחזרה."


"את מרוצה מהמלון?"


"איך אני יכולה לא להיות מרוצה?" היא הציצה סביב אבל לא הצליחה לעצור את מבטה מלמהר ולשוב אליו. עדיין נערי כשהיה. הוא לא הזדקן בכלל. איך זה הוגן בכלל?


וויל הינהן והביט כמוה מסביב. "למלון הזה יש היסטוריה הוליוודית עשירה. דאשייל האמט כתב כאן את האיש הרזה. אלביס התגורר כאן כששיחק בסרטים של חברת פראמונט, וכולם התאכסנו פה במועד זה או אחר, החל במשפחת המלוכה הבריטית וכלה בדלאי-למה."


"זה נחמד." בתוך תוכה היא גילגלה עיניים בעוד המילים מתגלגלות מעל לשונה. רהוט מאוד, קסידי. כל הכבוד. אבל מטופשת ככל שהיא הרגישה, זה לא התקרב אפילו לתחושת הסינוור שהיא חשה לנוכח השלווה שלו. זה היה כמו לדבר עם מדריך תיירים. מדריך תיירים מרוחק מעט, מנותק, ולמען האמת, נאה במידה מגעילה ממש. ועם זאת...


"חשבתי שזה ימצא חן בעינייך."


קסידי שבה והרימה גבה. מה זה אמור להביע? שהיא צריכה להודות לאל שהיא בכלל נמצאת פה? זה נכון, אבל היא לא צריכה שיגרמו לה להרגיש כאילו היא הוזמנה לעיר הסרטים רק בזכות איזו מקריות פלאית. בזכות מקריות פלאית ומבורכת, היא תיקנה את עצמה. כי היא לא יכלה להזדקק להפוגה הזאת באופן נואש יותר.


אבל הצדק היה עמו. היא התלהבה מהמלון בדיוק כמו שהתלהבה כשראתה לראשונה את השלט המפורסם של הוליווד על צלע ההר. בהיותו ממוקם רק כמה צעדים מחנויות הפאר הנוצצות של רודאו דרייב, היא ידעה שלמלון, עם חזיתו האירופית המקושטת, עם הסוככים המעוגלים המוכרים והעצים המפוסלים, יש מקום של כבוד בהיסטוריה של הוליווד – שלא לדבר על היותו המקום בו מתרחש אחד הסרטים האהובים עליה ביותר. רק חבל שהיא לא תזכה לבלות בו את חג המולד, כי המלון היה ידוע בקישוטי החג שלו, שנוהגים להפוך את חללו הפנימי למפגן אחד מרהיב של אורות מנצנצים.


עד לחג המולד סביר להניח שכבר יגלו שהיא בסך הכל מתחזה וישלחו אותה הביתה בזנב מקופל בין הרגלים – בחזרה לאכול שוב פסטה ואורז, כמו שנהגה לעשות בימיה כסטודנטית, בעת שחיכתה לקבלת כספי המענק שלה. אלא שהפעם היא תחכה לתלושי המשכורת העלובים, שלא יהיה בכוחם לכסות את החובות שעדיין יש לה מהתקופה בה היא טיפלה באביה עד מותו. טוב, זה באמת משהו שצריך לחכות לו.


"מוכנה?"


היא הינהנה בעוד וויל מניף את זרועו הארוכה בהזמנה והניח לה לצעוד לפניו. היא מיצמצה בעיניה לנוכח האור הבוהק שבחוץ והורידה את משקפי השמש מקודקודה מיד אחרי שוויל הרכיב את משקפי השמש שלו. זה ממש הכרחי בקליפורניה, הסתבר לה מהר מאוד אחרי נחיתתה. וכמובן גם סמל סטטוס, לא פחות מכל דבר אחר, אם לשפוט על פי המותגים היוקרתיים שכולם, חוץ ממנה, הרכיבו על פניהם.


בלי מילה הם פנו ימינה – וויל התאים את צעדיו הרחבים לצעדיה – ואז שוב ימינה בצומת המרומזר, עד שקרבו אל שרשרת של מסעדות נחמדות למראה ולא רשמיות מדי. בחירתו של וויל היתה בחצר פנימית מכוסה בשרכים, עם מלצר ראשי שבירך אותו בשמו והרחיק למענם את הכיסאות כשהתיישבו, ולאחר מכן פרש מפיות בד על ברכיהם והושיט להם תפריטים בכריכת עור מהודרת, תוך נפנוף ידיים וקידה קטנה.


קסידי נאבקה ברצון לצחקק כמו ילדה קטנה. בגילה המתקדם, שלושים שנה, היא כבר היתה אמורה להיות קצת יותר בוגרת. "טוב, אין ספק שזה עדיף על כריכי גבינה בפארק."


ריסים גבוהים וצפופים התרוממו מעל עיניים שבחנו את התפריט. הן מיצמצו פעם, פעמיים, ואז הוא הרים גבה בתנועה בלתי נראית כמעט והוסיף לעיין בתפריט. "זה היה לפני הרבה מאוד זמן."


לה נראה כאילו זה היה רק אתמול, אבל היא לא אמרה דבר. היא רק לקחה לעצמה רגע, כדי לבחון אותו בהיחבא, בעוד הוא מתלבט מה להזמין. האם הוא נעשה סקסי יותר ככל שהתבגר? כן, היא החליטה. בהחלט. לכל הרוחות, ידוע שזה קורה לפעמים לגברים. האם לא די בכך שהוא עשיר ומצליח יותר ממנה ובהחלט בוטח יותר? לפחות לאחד מהם זה הצליח כמו שצריך. אם כי זאת נחמה מועטה ביותר.


קשה היה לה לא להיות מהופנטת למראהו, בדיוק כמו כשהיתה בת עשרים. ובת עשרים ואחת. ועשרים ושתים. החל בשיער הכהה והסמיך, שהתעקל במרדנות כלפי חוץ על עורפו, ועד למאה שמונים ושמונה הסנטימטרים של גופו האתלטי. הוא היה אחד הגברים הללו שהתברכו ביכולת להפנט נשים. איך אפשר להאשים אותה על כך שהיתה מאוהבת בו מרחוק במשך יותר משנה? או על הביישנות שהפגינה כשהוא דיבר איתה לראשונה במהלך פרוייקט קבוצתי של קורס כתיבת התסריטים? או...?


"את יודעת מה את רוצה?" שאל וויל בקול נמוך ומתגלגל ששלח רעד פתאומי במעלה גבה.


גב שהיא זקפה קמעה במושבה. כי, כן, למען האמת – היא אכן ידעה מה היא רוצה. היתה לה אפילו רשימה. בראש הרשימה היתה היכולת להפיק את המקסימום מההזדמנות שהגיעה אליה בדואר אלקטרוני, בלי להרוס אותה בכך שתגיר ריר על הגבר שנטש אותה לפני שנים. אז מכיוון שהוא פתח לה עכשיו פתח קטן, היא החליטה לנצל את ההזדמנות ולשאול:


"הייתי שמחה לקבל מושג קצת יותר טוב לגבי הציפיות שיש לאולפן ממני." היא הצליחה אפילו לעטות חיוך כשהוא שב והביט בה. את רואה – כשאת רוצה את יכולה להעמיד פנים שיש לך ביטחון עצמי.


וויל לקח נשימה וסגר את התפריט. הוא הניח אותו בשלווה לצידו, תוך כדי הצצה בקהל הסועדים שנכח שם בשעת צהרים זאת. "הם מצפים לקבל את הדבר עבורו הם שילמו לנו את המקדמה הענקית ההיא, לפני שנים. שנינו ידענו טוב מאוד מה אנחנו עושים כשחתמנו על הקו המקווקו."


נראה לך? אם היא היתה מעלה בדעתה איזה כאב לב ייגרם לה בגלל החתימה על החוזה ההוא, היא בכלל לא בטוחה שהיתה חותמת עליו. אבל קסידי הניחה לדבריו לחלוף ללא תגובה. "אז פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן, הם רוצים תסריט לחלק השלישי? ככה פתאום? גם אחרי שהסרט השני די נפל על הפנים..."


"רק בקופות. אבל תודות לקהל מעריצים פנאטיים באינטרנט, הוא הצליח להרוויח בסופו של דבר כסף. את צריכה לדעת את זה רק לפי המחאות התגמולים שאנחנו ממשיכים לקבל. הפעם יש לנו את האפשרות לכתוב משהו קטן, מתחת לרדאר, שעשוי להפוך לפיצוץ, בזכות תסריט טוב ותקציב הולם."


קסידי הביטה בו לרגע, ואז התוודתה. "אין לי מושג מה אמרת הרגע."


הוא כמעט חייך. "זאת השפה של הוליווד."


"איפה אפשר לקנות מילון?"


"אי אפשר, ככל הידוע לי."


"חבל." היא ניסתה חיוך נוסף, לראות אם תהיה לו השפעה כלשהי. "אז אם ככה, אתה תצטרך לתרגם לי."


"השורה התחתונה?"


הו, כן, בבקשה. "זה יכול לעזור."


משהו שנראה כמו שעשוע הבזיק לרגע בעיניו המדהימות. "הם רוצים את התסריט עוד אתמול, ומכיוון שזכויות היוצרים המקוריות שייכות לך ולי במשותף, שנינו אמורים לעשות את זה ביחד. מבחינתם, אנחנו תאומים סיאמים, עד שזה ייגמר, והם ישמחו..."


"אז אין שום לחץ, אם כן."


הכתפים הרחבות התרוממו לרגע וצנחו בתוך הז'קט הכהה והיקר שלו, בתנועה נונשלנטית. "אנחנו כבר עשינו את זה פעם אחת, קס. אנחנו יכולים לעשות את זה שוב."


המילה הקטנה הזאת, "אנחנו", צבטה את לבה בכל פעם שהוא אמר אותה בקול העבה והמתגלגל הזה שלו. לא שעוד היתה לזה איזושהי משמעות. סביר להניח שהוא כלל לא מרגיש את הלחץ שהיא חשה. למה שירגיש בו? הוא הרי כותב תסריטים מאז שעזב – וגם זכה להצלחות, אחת אחרי השניה, והיה מועמד לפרסים. הוא קיבל חוזים שמנים והקים חברת הפקות שלו עצמו. בעוד שהיא, מי שהיתה שותפתו לכתיבה...?


טוב, לה היה כישרון מוכח לשמור על השקט בכיתה מלאה ילדים בני שבע, אבל זה הכל, פחות או יותר. הדבר הקרוב ביותר לכתיבה שהיא עשתה הוא לכתוב את השיעורים שלה על גבי הלוח בכיתה...


אוטומטית היא שלחה את ידה אל כוס המים הקרים ברגע שהמלצר סיים למזוג אותה, ולקחה לגימות גדולות כדי להרטיב את פיה היבש. מעטה קריר של זיעה הבהיק על מצחה בעת שהיא התלבטה מתי יהיה המועד המתאים להודות בכך ששנים עברו מאז הפעם האחרונה בה היא כתבה אפילו מילה אחת מקורית. אולי היא נהגה בשכל בכך שעדיין לא פרקה את המזוודות שלה כמו שצריך.


המלצר חייך אליה, כאילו הזדהה עם יסוריה. היא השיבה לו חיוך.


קולו של וויל העמיק. "כתבת הרבה לאחרונה?"


הו, באמת! איך הוא עדיין יכול לקרוא את מחשבותיה כשכל כך הרבה שנים הם לא התראו? זאת היתה ההזדמנות המושלמת להתוודות בכנות: להגיד כן. אבל מכיוון שהיא כבר עומדת בבור, עם מעדר בידה, חבל יהיה לא לחפור עוד קצת.


"לא כל כך בתחום של תסריטים. נגעתי בסוגים אחרים של כתיבה." כלומר היא קראה ספרות מקצועית – הרבה מאוד – וללא תועלת. "אתה יודע איך זה, או שמשתמשים בכישרון, או ש–"


"מאבדים אותו." הוא הינהן וזוויות פיו הרחב נמתחו באון שרמז כי הוא נאבק באחד החיוכים שבכוחם היה לבלבל כליל את מחשבותיה. "אם ככה, זה לא ייקח לנו זמן רב. אם היית חלודה, אז היינו צריכים לחכות עד שתיכנסי שוב לכושר."


קסידי לגמה עוד מים, כדי לעצור את הווידוי שביקש לפרוץ מפיה. האם ייתכן שפתאום נעשה שם חם יותר? פתאום היא הרגישה טיפה מסוחררת.


ולפתע, בלי שום הכנה, הוא הוסיף, "אנחנו היינו פעם צוות טוב."


היא כמעט נחנקה, עיניה דמעו קמעה כשהביטה בו והוא שיחרר לבסוף את החיוך הזה שלו. הו, זה כל כך לא פייר. היא מייד שנאה אותו בגללו. בעוצמה יוקדת של אלפי שמשות בוערות היא שנאה אותו בגלל העובדה שהחיוך הזה שלו עדיין הצליח להפיל אותה על הפנים. אבל יותר מכך, היא שנאה אותו על כך שהיא ציפתה בכל לבה לחיוך הזה שיופיע ויפיל אותה על הפנים. היא ידעה! היא ידעה מהרגע שראתה את שמו בתיבת הדואר הנכנס של האימייל שלה, הוא עדיין יהיה מסוגל להרוס כליל את שליטתה העצמית, שוב מההתחלה.


אבל הרי מעולם לא היתה לה בעיה עם זה שהיא נמשכה אליו; הבעיה שלה היתה עם חוסר היכולת המוחלטת שלו להתחייב. היא לא התכוונה לתת לו לשטות בה פעמיים. בשום פנים ואופן לא!


בהרימה את סנטרה בכמה סנטימטרים, היא הניחה את כוסה בביטחה על המפה הלבנה והרטיבה את שפתיה בהכנה לאמירת המילים שיבהירו לו שהפעם היחסים ביניהם יהיו מקצועיים בלבד. ככלות הכל, אם היא רוצה להיראות כמו שוטה מטופשת, היא יכולה לעשות את זה גם בכוחות עצמה. היא ממש לא זקוקה לשום עזרה.


אבל נחישותה התערערה למול החיוך הזה. אור ניצנץ בעיניו, קמטי צחוק עדינים נמתחו מקצותיהן, החריצים בלחייו העמיקו ושפתיו נמשכו אחורה על פני שיניים ישרות שנראו עוד יותר לבנות מכפי שהיא זכרה אותן, על הרקע הזהוב של שיזוף קליפורניה הזה שלו.


חברו את כל אלו יחד וזה ממש מדבק. קסידי יכלה ממש לחוש איך שפתיה נמשכות מעלה בתגובה. לא, לא, לא – אסור לה לחייך אליו בחזרה. ככה זה התחיל גם בפעם הקודמת.


קולו העמוק של וויל הוסיף בצרידות של הערכה: "את נראית טוב – כמו תמיד..."


האישה שבה, חסרת הביטחון העצמי, פרחה ממש בהשפעת המחמאה הפשוטה, אם כי חסרת הבסיס. היא יכלה לחוש איך עורה מתחמם, היא יכלה לחוש איך לבה מאיץ את מהלכו – יכלה לחוש איך החיוך משתחרר על פניה...


ואז, קול נשי חם נשמע מעל ראשה. "כמו תמיד, חנופה תביא אותך לכל מקום, נער אירי..."


בהפנותה את ראשה בחטף, קסידי מצאה את עצמה מביטה בפנים אותם זיהתה מפוסטרים של סרטים ומתוכניות טלוויזיה. האישה לא היתה סתם יפה, היא היתה מושלמת. אפילו בלי ריטוש.


כשוויל הדף את כיסאו אחורה וקם, השחקנית ניגשה אליו ונשקה על שתי לחייו בסגנון אירופי. "שמעתי שקיבלת אור ירוק לפרוייקט האהוב עליך. בראבו!"


"את יודעת גם מה אכלתי היום לארוחת הבוקר?"


"את זה אני כבר מזמן לא יודעת." היא כיוונה קריצה לעבר קסידי, שהשיבה לה בחיוך קלוש. "ולא שלא הזמנתי אותך לעתים קרובות מאוד..."


וויל נזכר לנהוג בנימוס. "אנג'י, זוהי קסידי מאלון, קס, זוהי–"


"אנג'ליק וורדן. כן, אני יודעת." קסידי הפכה את חיוכה לאמיתי יותר בעת שקמה והושיטה יד מעבר לשולחן. "אני שמחה לפגוש אותך. אהבתי את הסרט האחרון שלך."


"חבל שקוני הכרטיסים לא הרגישו כמוך, אבל תודה." עיניה הצטמצמו לרגע. "חכי שניה. את לא קסידי מאלון, מהצמד ראיין ומאלון?"


מבטה של קסידי עבר לרגע מאנג'י אל וויל ובחזרה. "הייתי פעם, לפני שנים..."


"אז השמועה נכונה אם כך? הם קנו את האופציה?"


וויל הינהן והביט סביב, כאילו היה מדובר בסודות מדינה. הוא אפילו הנמיך את קולו. "עדיין לא הכריזו על כך באופן רשמי, כך ש–"


"הו, אתה לא צריך להסביר לי, אידיוט שכמותך. כמה מרגש!"


פתאום קסידי עניינה אותה הרבה יותר מאשר קודם, ונשיקות תואמות בסגנון אירופי הוענקו גם לה, לפני שקסידי הספיקה להזהיר אותה מפני ההצטננות שלה.


"כמה נחמד להכיר אותך. תכריחי אותו להביא אותך לארוחת ערב. יש לי מיליון שאלות לשאול על ראיין ומאלון של פעם. וויל חושב שזה שהוא שומר על מסתורין הופך אותו למעניין יותר."


"לא כולם אוהבים לראות כל דבר קטן שהם עושים מופיע בעיתונים היומיים."


כשהיא עדיין ממצמצת בתדהמה אחרי שקיבלה נשיקות מאחת השחקניות המצליחות ביותר על פני כדור הארץ, תשומת לבה של קסידי נמשכה פתאום אל הנגינה המתמשכת של המבטא האמריקאי שוויל סיגל לעצמו. מילותיו הרגיזו אותה. הרבה מאוד דברים ניתן היה להגיד על וויל בזמנו, אבל הוא מעולם לא היה אכזרי. אנג'ליק וורדן המפורסמת בהחלט לא זכתה ליחס טוב במיוחד בשנה האחרונה.


אבל אנג'ליק צחקה בצרידות וחבטה בזרועו עם תיק היד היוקרתי שנשאה, תוך שירבוב שפתיים וגילגול עיניים. "כן, אבל זה יכול להביא עונג כה רב לכולנו. ארוחת ערב. שבת. תביא את השותפה שלך. אני עומדת לגלות את כל סודותיך האפלים ביותר."


"לא, את לא תגלי שום דבר."


"אני אמלא אותה באלכוהול, אם לא תהיה לי ברירה." היא קרצה לעבר קסידי בפעם השניה, וקסידי נשבתה מיד בקסמה.


למען האמת, אם היא היתה מנסה להשקות את ילידת אירלנד היחידה בתבל שאינה מסוגלת להתמודד עם אלכוהול, היא היתה זוכה לקבל גם את כל מה שכלל לא היתה רוצה לשמוע. חצי כוס יין, ולשונה של קסידי נוטה לקבל חיים משל עצמה.


"לא, את לא תשקי אותה. אני צריך את קסידי צלולה בשבועות הקרובים."


"תגידי, תמיד הוא היה כל כך רציני?"


קסידי הביטה בוויל, ראתה אותו מתבונן בה בהבעה חתומה שלא מצאה חן בעיניה, והתשובה כאילו פרצה מפיה. "לא, הוא לא היה כזה."


הוא הוסיף לנעוץ בה מבט עד שהיא יכלה לחוש את בהונותיה מתעקלות בתוך נעליה.


אז היא הרימה את סנטרה בהתגרות.


אחרי מה שנראה כמו זמן ארוך מאוד, אנג'ליק צחקה בצחוקה המתנגן. "טוב אם כן, ילדים. אתם שניכם תבלו יפה. אני בהחלט ממליצה על הצדפות. ואני מזכירה לך, נער אירי, ארוחת ערב בשבת – שמעת אותי?"


"שמעתי."


הוא נופף בידו לקסידי שתתיישב בחזרה, והיא שמחה לעשות זאת. היא באמת התחילה להרגיש מסוחררת. אולי בכל זאת היא היתה צריכה לגרור את עצמה מהמיטה כדי לאכול ארוחת בוקר?


"אני אתקשר אליה בשבת ואגיד לה שאנחנו לא יכולים להגיע." הוא שב ופתח את התפריט. "אני חושב שמחר אנחנו יכולים להתחיל להעלות רעיונות, ובסוף השבוע כבר יהיה לנו משהו לכתוב."


"עד כדי כך מהר?" יופי. עכשיו היא החלה להרגיש גם בחילה.


בהסתתרה באופן חלקי מאחורי שערה הערמוני, בעת שהורידה את סנטרה לעיין בתפריט, היא כיחכחה בגרונה ושאלה, "יש לך כבר רעיונות?"


"כמה."


זה היה כמו עקירת שיניים ממש. "ואתה רוצה לשתף אותי בהם?"


כשהיא הציצה לעברו, היא ראתה את ההתרוממות הקלה של זוויות פיו לפני שהוא השיב. "לא כאן, לא."


מבטה של קסידי נע מצד אל צד והיא השפילה את קולה כשלחשה, "מה, הם עוקבים אחרינו?"


"הם?" מבטו התרומם לעברה בגבות מורמות.


"שדוני התסריטים..."


שתיקה של שניה השתררה, ולאחריה בקע מפיו צחוק חרישי קצר ומתגלגל. "את לא השתנית בכלל, מה?"


הו, כמה שהוא לא יודע.


לאחר מכן הם הצליחו לנהל שיחת חולין. על הסרטים האחרונים שחברת ההפקות של וויל הפיקה, על ההבדלים בין החיים בקליפורניה ובאירלנד... משם הם עברו לדבר על מזג האוויר. אבל היא לא יכלה שלא להתגעגע לנינוחות ששרתה ביניהם בעבר. אנג'ליק צדקה, וויל אכן הרצין עם השנים. זה גרם לקסידי להרגיש עוד יותר כמו אידיוטית. נראה היה שהיא לא מסוגלת לנהל שיחה בלי כל מיני התחכמויות ובלי להתגרות בו, כמו שנהגה לעשות בעבר, וזה עוד הוסיף על תחושת המבוכה שלה. ואז מבוכתה הגיעה לשיאה המוחלט בעת שהוא ליווה אותה בחזרה למלון.


האוויר בקליפורניה באמת היה דליל יותר, ובאמת היה חם להפליא. המזון לא סייע לה להתגבר על הסחרחורת שלה, אפה היה סתום מתמיד, הגרון כאב לה, והיא החלה לאבד את הקול...


ואז, כשהיו שוב באולם המבוא היפהפה של המלון, מוקפים בכל האנשים היפים, במיטב מחלצותיהם היקרות, וויל פנה להיפרד ממנה, וכל העולם החל להסתחרר סביבה. שולי שדה הראיה שלה היטשטשו – היא התנדנדה, ומה שקרה לה באופן פיגורטיבי לפני כל כך הרבה שנים, קרה לה עכשיו למעשה – היא צנחה לרגליו.


היא שבה להכרתה כשראשה שעון על חזהו השרירי של וויל וחמימותו אופפת אותה. כנראה שהוא הושיב אותה, כי זרועו היתה כרוכה סביבה. היא מיצמצה עד שראייתה נעשתה שוב ממוקדת, ועיניה מיהרו לחפש את עיניו.


הוא כירכם את מצחו. "מה קרה?"


"אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שנפלתי," היא עידכנה אותו ביובש.


"את חולה?"


"טיפה מצוננת. ביליתי את כל הבוקר במיטה."


פיו נמתח בקו דק בעת שהוא הרים כוס מים אל שפתיה. "היית צריכה להגיד לי משהו."


בהניחה למים לשטוף את היובש מפיה ומגרונה, היא הביטה סביב, לעבר ים הצופים הסקרנים, ומיד חשה בסומק העולה בלחייה. יופי. ההשפלה שאין לה סוף נמשכת לה. זה הזכיר לה את הפעם ההיא, בבית הספר, עוד לפני שעברה את ניתוח הלייזר, כששכחה את משקפיה ועלתה בטעות על האוטובוס הלא נכון מחוץ לשערי בית הספר. היא ניהלה שיחות עם חמישה זרים גמורים לפני שהבינה מה עשתה...


רוגז נשמע בקולה, היא ניסתה להתרומם ולקום. "אני מרגישה עכשיו בסדר, וויל, תודה. תן לי לקום."


אבל הוא החזיק אותה במקומה. "חכי עוד רגע."


כשהרים את הכוס שוב אל פיה, תחושת הבושה שלה גברה בכמה רמות נוספות. היא הדפה את ידו מעליה. "תפסיק כבר. אני מסוגלת לעשות את זה בעצמי. ואני לא צריכה שום רגע."


היא לקחה ממנו את הכוס והתאמצה לקום בתנועה שהיתה הכל – רק לא חיננית – תוך התזת מים על הריצפה. ברגע שניצבה זקופה, היא התנודדה בצורה מפחידה. וויל עשה צעד אחד קדימה – ידו האחת נשלחה אל הכוס, בעוד השניה נכרכת סביב מותניה, והוא הודיע לה בשלווה: "כן, אני רואה."


קסידי הזעיפה פנים לשמע דבריו בעוד הוא מגיש את הכוס לאחד מעובדי המלון שעמד בקרבת מקום, ותובע, "הכרטיס המגנטי."


"מה?"


"תני לי את הכרטיס של החדר שלך." הוא הרים את ידו הפנויה לפני גופה והניע את אצבעותיו הארוכות. "תביאי אותו. את נכנסת בחזרה למיטה."


"אני לא חושבת–"


"טוב מאוד, אל תחשבי. תני לי את הכרטיס."


בעוד היא מתאמצת למצוא מענה לגישה החדשה – ולא בהכרח משופרת – שהוא סיגל לעצמו עם השנים שחלפו, ידה הבוגדנית כבר נשלחה אל תיקה לחפש את המפתח. מסתבר שהמענה הטוב ביותר שהיא הצליחה למצוא היה, "אני לא זוכרת שהיית כזה שתלטן."


"זה חלק מדרישות התפקיד שלי." אצבעותיו סגרו על הכרטיס המגנטי.


"אפשר להביא לגברת משהו?"


וויל הינהן לשמע שאלתו של עובד המלון. "אתם יכולים לשלוח קצת מיץ תפוזים קר לחדר מספר...?"


כשהוא הרים את גבותיו לעבר קסידי, היא נאנחה. "אלף עשרים ושמונה."


"ותשלחו מישהו לבית המרקחת הקרוב, לקנות תרופה כלשהי נגד הצטננות."


עובד המלון הינהן. "כמובן, אדוני."


בלי שום הכנה, וויל עשה את הדבר האחרון שהיא ציפתה ממנו לעשות. הוא התכופף והניף אותה לזרועותיו כמו איזה גיבור-על עוטה גלימה. הגב עוד יתפס ככה לאיש הזה! היא הרי שוקלת לפחות עשרה קילו יותר מששקלה בפעם האחרונה בה הוא ביצע את התרגיל הזה.


חלק ממנה ביקש למות מרוב בושה, אפילו בזמן שידיה נכרכו אוטומטית סביב צווארו. "וויל, תניח אותי. אני מסוגלת ללכת בעצמי."


בעודה לוחשת את המילים, מבטה נפגש במבטיהם של כמה צופים סקרנים וכמה נשים שנראו בפירוש כמוכות אהבה. בשלב זה, לחייה כבר ממש בערו. "וויל, אני רצינית! אני כבדה מדי."


"ממש לא. תשתקי כבר, קס."


היא התפתלה והרגישה איך ארוחת הצהרים מתהפכת בתוך בטנה, מה שחילץ אנחה חרישית מבין שפתיה. אם היא תקיא כאן בפרהסיה, היא עולה על הטיסה הבאה הביתה. ואם היא תקיא על וויל ראיין, זה בהחלט מגיע לו!


הוא חצה את אולם המבוא, כאילו היא חסרת משקל לחלוטין, ואז הסתובב כדי ללחוץ על כפתור המעלית בעזרת מרפקו. אם הסיוט שלה עדיין לא היה מושלם, הוא הניע את היד האוחזת בה, הנמיך את סנטרו וקימט את מצחו אל מול גופה. "מה לעזאזל את לובשת מתחת לבגדים שלך?"


הו, אלוהים אדירים.


"אני חושבת שתגלה שכבר שמונה שנים מאוחר מדי לנהל שיחה לגבי הבגדים התחתונים שלי."


כשהוא הביט בה, היא הצליחה לגחך.


עיניו הירקרקות נעו על פניה, בחנו את הסומק של לחייה, את האופן בו היא נשכה את שפתה התחתונה, לפני ששבו והתמקדו בעיניה. "זה שאת לובשת משהו כל כך הדוק שמקשה עליך לנשום לא ממש עוזר לך, נכון?"


"זה לא שתכננתי ליפול לרגליך." הו, היא ממש לא יודעת מתי לשתוק, מה?


משובה ריצדה בעיניו. לפני שהוא הספיק להגיד משהו, דלתות המעלית נפתחו, כך שהוא הסתובב ובהתקדמו הצידה, הכניס אותה לתוכה. "קס, תלחצי על הכפתור."


היא עשתה כדבריו, ואז וויל עשה צעד אחורה והרים את פניו כדי להביט במספרים בעודם מתחלפים מעל הדלת.


"אתה כבר יכול להניח אותי. ברצינות."


"בשום פנים."


קסידי נאנחה בכבדות. את העקשנות שלו היא זכרה. כשוויל החליט לדבוק במשהו, אי אפשר היה להזיז אותו ממנו. כשהם כתבו ביחד, זה הוביל ליותר מוויכוח אחד סוער. אבל מצד שני, אז היתה להם דרך מצויינת להתפייס לאחר מכן. מובן שכשהיא חשבה על זה עכשיו, גופה הגיב באופן מיידי, אז היא ניסתה לחשוב על שמותיהם של כל שבעת הגמדים של שלגיה כדי להסיח את דעתה – תמיד היה אחד מהם שהצליח לחמוק מזכרונה; מי זה היה בדיוק? גירוד קצה אפה בזמן שניסתה להיזכר לא הועיל כלל. לא, היא לא מצליחה להיזכר. גמד חמקמק שכמותו. היא שבה ונאנחה.


"תתנשפי כמה שאת רוצה, קס. אני לא מניח אותך."


לקול צילצול של המעלית, הדלתות נפתחו והיא הודיעה לו. "בשלב כלשהו אתה תצטרך להניח אותי. יהיה לך קצת קשה לעשות כל מיני דברים בסיסיים כשעתה סוחב אותי כל היום כמו איזה שק תפוחי אדמה."


כשהוא פנה מצד לצד לבדוק את השלטים שעל הקיר לגבי מספרי החדרים, היא נופפה ביד חלושה. "זה משם."


"למה לא התקשרת להגיד לי שאת לא מרגישה טוב?"


בגלל שחלק ממנה התאווה לשוב ולפגוש אותו. זאת הסיבה. סקרנותה הלכה וגברה מהרגע שהאימייל שלו הגיע. וזה רק טבעי, בהתחשב בהיסטוריה שלהם, היא אמרה לעצמה. איזו נערה לא תהיה סקרנית לדעת איך נראה מי שהיה אהבתה הראשונה שנים אחרי שראתה אותו לאחרונה? זה היה אחד הדברים הללו שלא הרפו מעולם. ביחד עם הפרנויה הנלווית לשאלה האם הזמן ניפח את דמותו השמורה בזכרונה לממדים של מיתוס שאין לו שום סיכוי להשתוות אליו, או האם הוא התבגר יפה יותר ממנה.


כדי להימנע מבושות נוספות היא שיקרה. "הרגשתי יותר טוב כשקמתי הבוקר."


"שקרנית."


קסידי נאנחה בקול רם יותר מאשר קודם. "מעצבן אותי שאתה עדיין מצליח לעשות את זה, וויל. טוב, בסדר – רציתי לדעת למה אני פה."


"כן, ברור. כי לא הסברתי את זה בכל האימיילים ששלחתי לך..."


האם הוא מנסה לחקור אותה? היא הרימה את פניה וקימטה את מצחה אל צדודיתו, בדיוק באותו רגע בו הוא בחר להשפיל את ריסיו הצפופים ולהביט לעברה. זה גרם לנשימתה להיעצר בחזהּ. זה לא בסדר שגבר ייראה כל כך טוב! היא נזקקה לכל שמץ של כוח רצונה כדי להימנע מלהוריד את מבטה אל פיו. ואז היא נאלצה להתאמץ עוד יותר כדי לאלץ את עצמה להמשיך לנשום כרגיל.


אסור היה לה בכלל לבוא הנה. "אבל זה לא כאילו שהרמת טלפון כדי לדבר על זה."


הוא משך בכתפיו הרחבות, לפני שהשחיל את כרטיס המפתח שלה לחריץ שבדלת. "הבדלי השעות. וחוץ מזה, לוח הזמנים שלי לאחרונה היה מטורף."


קסידי הרימה גבה. "שקרן."


"לא." הוא הדף את הדלת בכתפו ופתח אותה. "היה הבדל של שבע שעות בינינו. ואני טיפלתי בסרט שחרג מהתקציב שלו עם כל שניה חולפת. אם היה לי זמן פנוי להתקשר, זה היה יוצא באמצע שעות ההוראה שלך בבית הספר. חוץ מזה, אם היו לך שאלות לגבי הנסיעה הנה והיית רוצה שאני אתקשר אליך, היית יכולה לציין את זה באימיילים שלך, את לא חושבת?"


היא שנאה שהוא משתמש בהגיון כדי לגבור עליה בוויכוח. ושנאה את העובדה שהיא לא מסוגלת לקרוא אותו כמו שהוא קורא אותה. בימים הטובים ההם ההגיון הזה היה משמש אותו בוויכוחים שביניהם, ויכולתו לקרוא אותה היתה דבר נחמד – בעיקר כשהוא היה אומר לה מה היא חושבת, בקול צרוד, כשפיו מרחף מעל פיה. אבל עכשיו? עכשיו זה רק גרם לה להרגיש יותר ויותר מטופשת ויותר אידיוטית על כך שהיא לא הבינה שהמשיכה הפיזית שלה כלפיו תהיה בלתי נשלטת בדיוק כמו שהיתה אז. לא היתה שום דרך להילחם בכימיה הזאת. כשההורמונים אומרים שזה אמור לעבוד, זה עובד. תפקידו של המוח במקרים אלו הוא למנות את הסיבות לכך שזה לא יעבוד.


אחרי שהניח אותה בעדינות על רגליה, ליד המיטה הענקית הוא התכופף למשוך את המצעים, ואז הזדקף וחייך חיוך קטן. "תסירי את זה."


"סליחה?"


"את הדבר הנורא הזה שאת לובשת מתחת לבגדים. איך שלא יהיה, אני לא מבין מה הקטע של נשים עם כל העזרים המטופשים הללו."


צוויחת מחאה חלושה בקעה ממעמקי גרונה הכואב. "אתה בלתי נסבל. לך מפה כבר."


"אני אלך אחרי שאת תהיי במיטה. אם משהו יקרה לך בתוך עשרים וארבע שעות מרגע הגעתך ללוס-אנג'לס, אני ארגיש אשמה על כך שהבאתי אותך הנה..."


באיזשהו מקום, בערפל האדום של זעמה, הבליחה שאלה שגרמה לה לבהות בו לרגע. "אתה הבאת אותי הנה? חשבתי שהאולפן הביא אותי. אתה רוצה להגיד לי שאתה משלם על כל זה – הטיסות, הלימוזינה משדה התעופה, החדר המפואר הזה והכל?"


בבקשה תגיד שלא!


"כן."


הו, לא. החדר שב להסתחרר. אבל כשידיו לפתו את מרפקיה, היא משכה אותם ממנו והצליחה להסתובב לפני שצנחה על גבי המזרן. אוטומטית היא חלצה את נעליה בלי להתכופף אליהן. היא נדה בראשה ובהתה באוויר. "חשבתי שהאולפן שילם על הכל."


"הם שילמו על התסריט. אנחנו לקחנו את הכסף. עכשיו אנחנו צריכים לספק את הסחורה."


באיזו תסבוכת היא סיבכה את עצמה? אסור לה להיות חייבת לו דבר. הרי אין לה את הכסף להחזיר לו – לא לפני שהם יקבלו את יתרת התשלום עבור התסריט הגמור. ואפילו אז, היא תצטרך למנות כל אגורה. הרי אין שום ביטחון שהיא תהיה מסוגלת להתחיל לכתוב גם בלי וויל ולהתפרנס מכך. לא שהיא נסתה זאת בפעם הקודמת...


אצבע כפופה הופיעה מתחת לסנטרה והרימה אותו כדי לאלץ אותה להרים את מבטה. ואז הוא בחן את עיניה למשך פרק זמן ארוך עד כדי טירוף, בעוד היא עוצרת את נשימתה. "את צריכה לישון. אני אחזור מאוחר יותר, לבדוק מה שלומך."


"אתה לא צריך."


"תיכנסי להוריד את הדבר המגוחך הזה, כל עוד אני פה – למקרה ששוב תתעלפי פתאום."


"אני לא אתעלף."


"תעשי את זה בשבילי."


בכיווץ שפתיים היא שלפה את הפיג'מה שלה מתחת לכריות הרכות, קמה על רגליה ושלחה אליו מבט זועף בלכתה אל חדר האמבטיה. "אני לא בטוחה שאני אצליח לעבוד עם וויל החדש והשתלטן הזה." היא הרימה את סנטרה. "אני לא מחבבת אותו."


אחרי שסגרה את הדלת בנקישה רמה שגרמה לה סיפוק רב, היא נשענה עליה עד שהעולם חדל להסתחרר שוב סביבה. במשך זמן רב מאוד היא אמרה לעצמה שחייה מבולגנים, אבל זה היה בלגן נפלא למדי. עכשיו היא הרגישה שעליה לוותר על המילה נפלא בהקשר של חייה...


היא נאלצה לשבת על שפת האמבטיה כדי להשתחרר מכל מה שעטף אותה מבלי שתחטוף סחרחורת נוספת. ואז היא הסתירה את הבגדים התחתונים הנוראים מתחת לערימת מגבות, למקרה שהוא יחליט להיכנס לשירותים לפני שיעזוב. הצטננות מטופשת! זה מה שמקבלים מלעבוד בחדר מלא ילדים – כנראה שהחיידקים השתלטו עליה במהלך הטיסה. זה מה שמגיע לה על כך שהפגינה התחשבות ונשארה עם הילדים עד לסוף השליש, תוך דחיית הנסיעה שלה בשבועות אחדים, עד לתחילת החופש הגדול. הם שילמו לה על כך בחיידקים שלהם. שיהיו לה בריאים.


"את בסדר שם?" הוא נשמע כאילו עמד ממש מעבר לדלת.


כשהיא פתחה אותה הוא אכן ניצב שם.


"אתה כבר יכול ללכת."


וויל חסם את היציאה מחדר האמבטיה ולא הזדרז לסיים את סקירתו אותה, מקצה בהונותיה ועד ראשה ובחזרה, בפעם השניה באותו היום. אלא שהפעם זה גרם לדגדוג של עורה, עוד יותר משדיגדגה אותה הזיעה הקרה של ההצטננות שלה. רק מילה אחת לגבי הפיג'מה הגדולה עליה בשתי מידות, והוא מת.


ואז מבטו פגש את מבטה ועיניה התרחבו. מה זה היה?


הוא פסע אחורה. "למיטה."


קסידי עשתה הצגה שלמה של טפיחה על המצעים לכל אורכן של רגליה אחרי שנכנסה אל בין סדיני הכותנה הקרירים. גם החדר היה קריר ונעים להפליא. האם הוא הגביר את המיזוג בשבילה? ואז היא הבחינה בכוס המים על שידת הלילה, לצד המיטה, ביחד עם השלט של הטלוויזיה, קופסת טישו ודפדפת גדולה עם כל המספרים החיוניים של בית המלון. הוא חשב על הכל. זה היה כל כך מתחשב מצידו. זה ריכך את הכעס שהיא חשה בגלל ההשפלה שחוותה, וקולה היה רגוע יותר כשהיא התכרבלה עם ערימת הכריות הגבוהה.


"הנה, עכשיו אתה מרוצה?"


כשהיא העזה להציץ שוב לעברו, היא ראתה ששולי הז'קט הכהה שלו היו משוכים אחורה וידיו הגדולות היו תחובות אל תוך כיסי מכנסי הג'ינס שלבש. הוא נראה הרבה יותר גדול מכפי שהיא זכרה אותו – כאילו היה ביכולתו למלא את כל החדר. ועם זאת, עדיין היה לו אותו מראה נערי הורס, עם אותה רעמה שופעת של שיער כהה, המסתלסלת מעלה על עורפו, ואותן עיניים נבונות שבחנו אותה בעוצמה כזאת, שהיא חשה צורך לברוח ולהסתתר...


חלק ממנה התחנן בדממה שהוא יילך כבר.


החלק השני שלה הצטער כנראה על כך שהוא בכלל עזב אותה אי-פעם.


"אני אחזור מאוחר יותר."


"אתה לא חייב. תתקשר בבוקר אם אתה רוצה. אני הולכת לישון."


עיניו הירוקות הבזיקו בנחישות. "אני אשוב מאוחר יותר."


מאזן הכוחות בתוך קסידי נטה לכיוון של "לך מפה". "אני לא אפתח את הדלת, וויל."


"אני יודע." הוא הוציא את ידיו מהכיסים וצעד אחורה לכיוון הדלת בשלושה צעדים גדולים. ואז הוא הרים את ידו וסובב משהו בין אצבעותיו הארוכות. "זאת הסיבה שאני לוקח אתי את הכרטיס."


קסידי רצתה לנהום לעברו. אבל היא רק גילגלה עיניים בעת שהפנתה לו את גבה והיכתה בכרים כדי לעצב אותם כרצונה, עד ששמעה את הדלת נסגרת חרש מאחורי גבה. אחרי שספרה עד עשר, ליתר ביטחון, היא הביטה אחורה, תוך מאבק ברצונה לפרוץ בבכי. הו, כמה קל זה יכול היה להיות אם היא רק היתה מסוגלת לשנוא אותו...


הוא כבר לא בליגה שלה. ממש לא בליגה שלה. הו, כמה שהיא רצתה לחזור הביתה.