פרק 1
אוציא אותה לרחוב, ושאלוהים יעזור
שלום רב,
אתם שואלים את מריסיה אם היא בריאה ולא משתעלת? אז היא בריאה ולא משתעלת והבריאות שלה כמו דג במים ובעזרת האל שככה תהיה בריאה עד סוף המלחמה. וגם אתם שואלים איך עבר היום הולדת שלה, שבטח היה לה עצוב. אף אחד לא מרביץ לה פה, אף אחד לא עושה לה עינויים ולפחות יש לה גג מעל הראש ויש לה מה לאכול והיא יכולה לישון במקום חם, אבל בטח שהיא אצל זרים. ועכשיו אתם צריכים לשאול אותי אם משלמים עליה, שהיא אצלי מה־20 לחודש השמיני והגיע רק 2100 זלוטי והמחיר שלי זה 60 זלוטי ליום, אז מגיע לי המון כסף. מי אחראי בשבילה? גברת סנדלר [במכתב כתוב סיידלר], אז היא הייתה רק פעם אחת ואחר כך שלחה כסף עם אנשים אחרים, אז עד עכשיו נתנו 2100 זלוטי. ואני למה שאני יחזיק אותה בלי כסף? אוציא אותה לרחוב, ושאלוהים יעזור.
תחשבו טוב על הגורל שלה, כי זה התנאים שלי: 60 זלוטי ליום ותשלום מראש בשביל שנה וחצי, ואם לא, אז תשלמו לי על הזמן עד עכשיו ונא לקחת אותה, שאני לא יעשה כמו שאמרתי, שאני לא רוצה להסתכן ושלא יהיה לי מזה כלום.
המטפלת של מריסיה[1]
המכתב הזה נכתב ודאי זמן מה אחרי יום הולדתה של מרגריטה, שהייתה מריסיה כאשר הסתתרה. יום הולדתה התשיעי חל ב־26 בנובמבר 1942. הנמענים הם הוריה, דיאנה בלומנפלד ויונה טורקוב.
קראתי אותו תחילה באחד הספרים של טורקוב.[2] נראה שהוא הובא כלשונו, לא מזיכרון. אבל האם זה ודאי? בנוסף, קראתי אותו בצרפתית בספר שהיה תרגום מיידיש. יוצא מזה שטורקוב תרגם את המכתב מפולנית ליידיש,[3] ואני תרגמתי אותו חזרה לפולנית. האם הטקסט הזה אכן נאמן למקור? טורקוב כתב, כי לפני מרד גטו ורשה הוא טמן ארגז מסמכים בתחומי הגטו, ברחוב מִילנָה. הוא מצא אותו אחרי המלחמה. האם הצליח להוציא את המסמכים האלה מפולין כאשר עזב אותה באופן בלתי לגלי עם סיום המלחמה?
כמה שנים אחרי שקראתי את המכתב הזה נתקלתי במקרה במכתב המקורי. דף נייר לא גדול, כתוב משני הצדדים, שורות צפופות ללא שוליים. מצאתי אותו בארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות, שם עיינתי באוספיו של אדולף ברמן, מזכיר זֶ'גוֹטָה, הארגון הפולני־יהודי שהוקם למען עזרה ליהודים. למכתב צורף דף קטן כתוב בעיפרון. כתב יד ילדותי ומשפטים כל כך בוגרים, עד שאין ספק שהם הוכתבו.
"הורים יקרים! ...לא משלמים בשבילי ואדון גאדייסקי אומר, שהוא לא מטפל בי, וכשהולכים אליו הוא אומר שסוחטים אותו. תענו למכתב של האישה הזאת. מריסיה".[4] בארכיון אין כל מידע על מקורו של המכתב.
מרגריטה שרדה את המלחמה. אביה שילם. יותר מאוחר נודע לו שסטניסלבה בורצינסקה, מחברת המכתב, הייתה מקבלת כסף גם מאירנה סנדלר וגם משליחים יהודים. היא רק רצתה להרוויח כפול.[5]
הודות למאמציו של יונה טורקוב, אירנה סנדלר היא אחת הפולניות הראשונות שעוטרו באות חסידי אומות העולם.[6]
תחילה לא התרגשה מרגריטה מן המלחמה. להיפך, עכשיו אימה הייתה רק שלה בערבים. עד גיל שבע היא בילתה תמיד עם העוזרת או המטפלת כי ההורים אף פעם לא היו בבית. דיאנה בלומנפלד ויונה טורקוב היו דמויות ידועות בוורשה היהודית שלפני המלחמה. הוא – מנהל תיאטרון ושחקן (כמו אחיו זיגמונט, בעלה של השחקנית הדגולה אידה קמינסקה), היא – הדיווה של הבימה ביידיש, הופיעה בתיאטרון הנודד של בעלה. הלהיט של קיץ 1939 היה המחזה "פרויד ותורת החלומות",[7] שבו הופיעו שניהם.
מרגריטה שמעה את שיחותיהם העצבניות של המבוגרים, אבל לא הבינה מי צריך ללכת לגטו: היהודים או הפולנים. היא הבינה רק כאשר היו כבר בדרך לשם. הם לקחו איתם מזוודות עם חומרי התיאטרון של טורקוב, סרטים, ספרים, אנציקלופדיות, תמונות, ואת מיטתה של מרגריטה עם כלי המיטה הרקומים. הדירה החדשה שלהם ברחוב נוֹבֹוליפְּקי 53 התמלאה כאשר חברו אליהם חלק ממבני משפחתם שברחו מגטו לודז'. לא עבר זמן רב, ואימה שוב לא הייתה בערבים בבית – דיאנה בלומנפלד שיחקה בקומדיות ושרה בבית הקפה ברחוב לֶשנו 2, מקום ידוע בגטו במפגשי האמנות שהתקיימו בו. ליווה אותה הדואט ולדיסלב שפילמן וארתור גולדפדר. אבל הערבים האלה הפריעו פחות למרגריטה מאז שבא לגור איתם יוּרֶק, בן דודה מלודז'. "לא הייתי רעבה, היו לי חברות, הלכתי לבית ספר, אהבתי את מרק העוף בחדר האוכל ברחוב כַּרמֶליצְקֶה, היו לי הבובות שלי והדובי" – היא מספרת על ימיה בגטו בקלטת למען ארכיון "קרן שואה". טורקוב היה בהנהלת "צֶנטוֹס", הארגון שטיפל בילדי הגטו, ולכן יכלו הילדים לאכול בחדר האוכל, ומשפחה מברית המועצות שלחה להם חבילות. חוץ מזה הם היו אמידים למדי לפני המלחמה, היו להם חסכונות, ולכן מצבם היה נסבל יחסית. ועם זאת, כאשר רק נסגרו שערי הגטו החל טורקוב בצעדים לשליחת בתו לצד הארי. היא התנגדה בתוקף.
כאן בגטו היא יכלה ללכת אל הבית השכן, אל הָלינְקָה פּוֹקוֹרְני, ידידתה הראשונה. גם הלינקה שרדה. אחרי המלחמה שמעה מרגריטה איך אימה של הלינקה סיפרה לאימא שלה ש"הלינקה לא משקרת אף פעם". היא תהתה אז איך אם כן שרדה הלינקה את המלחמה.
דיאנה בלומנפלד התכוננה לתפקיד הראשי במחזה "הדרך אל האושר". קומדיות, וודווילים, קברטים, מערכונים וריקודים – כל מה שקליל ושמח – היו מוערכים מאוד בגטו, כי נתנו רגע של הפוגה מן הייאוש. הצגת הבכורה ב"תיאטרון הקאמרי החדש" ברחוב נובוליפקי 52 נועדה ל־22 ביולי 1942, ולא נערכה מעולם.[8]
באותו יום עם שחר הקיפה את הגטו טבעת הדוקה של אוקראינים, ליטאים, לטבים ושוטרים כחולים פולנים. יום קודם דרשו הגרמנים מן היודנראט לספק מדי יום ששת אלפים יהודים "שאינם תורמים לחברה" לכיכר המשלוחים, האומשלאגפלאץ, לשם "יישובם מחדש במזרח". זו הייתה תחילתה של האקציה הגדולה שנמשכה עד 23 בספטמבר 1942, ובמהלכה נשלחו לטרבלינקה או נרצחו במקום שלוש מאות אלף איש.
מיום זה הפסיק הגטו להתקיים במתכונתו הראשונית: מרחב מוקף חומה שבו יצטופפו יהודי ורשה והסביבה. למן האקציה הגדולה היה הגטו למחנה ריכוז, מחנה עבודה. יכלו לגור בו רק אנשים בעלי "רישיון לחיות", כלומר עובדי בתי המלאכה – השוֹפּים – שפעלו בגטו, ובני משפחותיהם. כל האחרים גורשו לאומשלאגפלאץ. ברחובות ובעליות הגג נמשך מצוד אחר ילדים, נשים, קשישים וכל מי שלא הצליח להשיג את המסמכים המתאימים. התמונה המתקשרת בדרך כלל עם גטו ורשה – מרחב צפוף עד קצה גבול ההכלה, ילדים מקבצי נדבות וגופות מכוסות בעיתונים – היא תמונה שמלפני האקציה. אחר כך לא היו עוד ילדים ברחובות. הם נרצחו בטרבלינקה.
טורקוב הצליח להשיג לו ולאשתו עבודה בבית מלאכה ברחוב מילְנה. היה עליהם לעבור לגור שם, כשהם משאירים את כל רכושם. עד כמה אפשר היה לשגות בתקווה בעולם ללא תקווה מוכיחות הפתקאות שהצמידו לכל חפץ: "אנחנו מבקשים לשמור על הדברים האלה עד שנחזור. יש להם ערך רב בשבילנו. דיאנה בלומנפלד ויונה טורקוב". את בתם הבריחו איתם לרחוב מילנה. מרגריטה לא ראתה עוד לעולם את דודנה יורק; מכל המשפחה שלהם מלודז' לא ניצל איש.
רחוב מילנה עם עשרות בתי המלאכה שלו היה מרכז ייצור בובות וחפצי עץ, הכינו פה גם מוצרי נייר, מחברות, לבנים, כפתורים, חלקים לפונוגרפים ולמקלטי רדיו וסכו"ם. בתי מלאכה רבים היו בבעלות הפירמה קרל היינץ מילר. העובדים חשו כאן ביטחון יחסי, שכן הבעלים היה בנו של גנרל באס. אס. בבית מספר 11, שם גרה ועבדה משפחת טורקוב, היו שישה בתי מלאכה. הם עבדו בעיבוד מתכות. ברעש הנורא טורקוב חתך יריעות אבץ, אשתו ליטשה כפות.
מרגריטה, שהייתה בלתי לגלית בגטו, בילתה את ימיה בבית המלאכה עם ההורים. היא הצטוותה להסתתר מאחורי קולב המעילים כל אימת שנכנס מישהו לבית המלאכה. ההורים העדיפו לקחתה עימם מאשר להחזיקה מוסתרת בדירה. בגטו נשמעו יותר ויותר סיפורים על ילדים או קשישים שנשארו במחבוא ולא נמצאו עוד. הגרמנים והאוקראינים סרקו ריבוע אחרי ריבוע, את מי שמצאו הוציאו לאומשלאגפלאץ או ירו בו במקום. דודותיה של מרגריטה, התאומות שרה ורחלה, התנדבו לגירוש. "אנחנו לא מפחדות מעבודה קשה," הן אמרו, "זה עדיף על הפחד המתמיד ועל הרעב בגטו, והכי חשוב שנהיה ביחד". "אני יכולה לעבוד, בואו ניסע כולנו מזרחה", ניסתה מרגריטה לשכנע את ההורים. הם התעקשו להעבירה לצד הארי. היא בכתה, התחננה, חזרה ואמרה שהיא לא רוצה להיפרד מהם.
ב־14 באוגוסט היא שמעה צרחות והסתתרה כרגיל מאחורי המעילים. לבית המלאכה נכנס איש אס.אס. בליווי ארבעה אוקראינים. מרגריטה ראתה דרך לולאת הכפתור את קני הרובים. היא שמעה איך כולם יוצאים. היה שקט עד שמן החצר הגיעו אליה קולות צעקה ובכי. אחר כך שוב צְרחה, ממש לידה: "מי עוד מסתתר כאן?" שוב שקט, ואחר כך קולה של אחייניתו בת השנתיים וחצי של מנהל בית המלאכה: "דוד, אני יכולה לצאת כבר?" בתשובה נשמע קול צחוק רם של הגרמנים. מרגריטה חשבה לעצמה: "לא הייתה ירייה, אנסה לצאת". היא יצאה החוצה והחלה לרוץ. היא נדחקה בין רגלי המבוגרים עד שמצאה את אביה. הם המשיכו לחפש יחד את אימה. מצאו זה את זה ממש סמוך למקום הסלקציה.
הקצין הגרמני החווה ידו: אבא ימינה, היא ואימה שמאלה. כולם ידעו מה פירוש הדבר: אביה עוד יועיל לעבודה, היא ואימה אמורות לעלות לקרונות שעמדו כבר בכיכר. טורקוב שאל בגרמנית טובה אם יוכל להתלוות לאשתו ולבתו. הגרמני הרשה. לידם הלך אך בקושי איש קשיש. הגרמנים אמרו לטורקוב לדחוף אותו. מרגריטה שמעה את הלחש העצבני של אימה: "תעשה את עצמך דוחף אותו". הם הרביצו, אבל היא לא ספגה מכות, אביה הגן עליה בגופו. כאשר הבחין טורקוב בשוטר יהודי שהכיר, זרק את בתו לזרועותיו כשהוא קורא "תציל אותה!"
השוטר הוביל את מרגריטה דרך סמטאות צדדיות לכיכר שבה מלך מייצ'יסלב שמרלינג, המפקד השנוא של האומשלאגפלאץ, שוטר יהודי שהיה ידוע באכזריות ובשחיתות.[9] סביבו המון אדם, מנשקים את ידיו, מחבקים את ברכיו ומתחננים להצלה. "זאת הבת של טורקוב," אמר השוטר לשמרלינג, "תעשה משהו". "רוצי לשם" – שמרלינג החווה לעבר קבוצת אנשים – "תחזרי איתם אל הגטו". היא לא רצתה לרוץ לשום מקום בלי ההורים. היא עמדה והסתכלה סביבה. את מה שקרה אחר כך היא זוכרת רק במעורפל, כי מישהו תפס אותה, כיסה אותה בשמיכה וכבר לא הייתה באומשלאגפלאץ אלא בדירתם יחד עם הוריה.
את טורקוב זיהה בהמון והוליך אל בית החולים מפקד המחוז של המשטרה היהודית. ליד האומשלאגפלאץ הכינה האחות האחראית בגטו, אלה גולומב־גרינברג, שני מקומות אחסון ששימשו מרפאה אך גם מקום המתנה לאלה שהצליחו להצילם מן ההמון. בערב, עם סיום האקציה, היו הניצולים לובשים חלוקי רופאים או אחיות וחוזרים לגטו. עד הפעם הבאה. מחלון המרפאה הקטנה הזאת ראתה דיאנה בלומנפלד את בתה מסתובבת בתוך ההמון ואילצה שוטר יהודי לרוץ ולהביאה.
כאשר הצליחו ברגע האחרון ממש לחמוק מן הטרנספורט, נפלה סופית ההחלטה לשלוח את מרגריטה לצד הארי. "אני יכולה למות, אם רק נמות ביחד", היא ביקשה שוב ושוב. "אני לא אשרוד יחד איתך, ואני רוצה לחיות", השיבה שוב ושוב אימה.
טורקוב חיפש דרך להעביר את מרגריטה. דרך שרשרת ארוכה של אנשים הוא הגיע לוונדה וירוֹבּקוֹבָה, ודרכה לאירנה סנדלר; שתיהן עבדו במחלקה העירונית לרווחה ולבריאות הציבור. הם החליטו שמרגריטה תוסתר במנזר. טורקוב בחר לה שם לתעודה המזויפת: מריה קונדרט.
אימה שיננה באוזניה שוב ושוב: "לעולם, לעולם אל תאמרי לאיש שאת יהודייה. אם תראי אותנו, תגידי שאת לא מכירה אותנו. אם שרים ביידיש, את לא מבינה כלום. את מריסיה, זה השם היחידי שלך. אם מישהו יקרא 'מרגריטה', את לא מגיבה". היא לימדה אותה תפילות: "תעמידי פנים שאת באמת מאמינה באלוהים". מרגריטה לא הודתה בפני אימה שהיא באמת מאמינה. בגטו היא המציאה לעצמה שיש אלוהים יהודי, אם כי ההורים כנראה לא חשבו כך, וגם אלוהים פולני – את זה הפולני הכירה, כי האומנת הייתה לוקחת אותה לפעמים בסתר לכנסייה – ושעדיף להתפלל לאלוהים הפולני.
סוף סוף הגיעה הידיעה שאפשר לשלוח את הילדה. עם שחר של ה־20 באוגוסט 1942 הביא טורקוב את בתו להצטלבות הרחובות לשנו וזֶ'לֹזנָה. משם היו יוצאים, תחת משמר, מי שעבדו בצד הארי ודרך שם היו חוזרים בלילה אל הגטו. כולם הכירו את הכללים. כאשר כולם מגיעים, מודיע האחראי שהבריגדה מוכנה ומראה את המסמכים. את הכסף על כל ראש נוסף משלמים לשוטר היהודי, וזה צריך להעביר את כל הסכום לשומר הגרמני. אחרי שהקבוצה עוברת, הז'נדרם הגרמני סופר כמה ראשים נוספים היו, כמה כסף הוא קיבל ואם הסכום מתאים. אחר כך היה מחלק את הכסף בין הז'נדרמים הגרמנים, השוטרים הפולנים בצד הארי והשוטר היהודי. כולם מבריחים משהו וגם זה הובא בחשבון. התהליך כולו מצליח רק אם מוצבים במעבר גרמנים "טובים", כלומר כאלה שאפשר לשחד אותם. המשמרות מתחלפות כל כמה שעות, אין לדעת מי יהיה במשמרת. בכל פעם צפויים העוברים לצד השני לחיפוש, להתפשטות בפומבי, להחרמת הפריטים המוברחים ולמכות, ומי שאין לו מסמכים – נורה במקום.
האחראי על המעבר הזהיר שזו משמרת רעה ואי אפשר להעביר ילדה. אז ניגשה אליו שותפתו הפולניה. היא מדדה את מרגריטה מכף רגל עד ראש: "מראה טוב, היא תעבור איתי". נשמעה ירייה. מרגריטה התחננה: "אבא, רק לא היום". טורקוב התבונן איך הפולניה, אוחזת בידה של מרגריטה, עוברת בצעד בטוח, מתבדחת עם השומרים.
מרגריטה זוכרת שמיד מחוץ לחומה היא זרקה את הכריך שקיבלה לדרך. בגטו היא אכלה את הלחם הכבד, הספוגי, המגעיל הזה, ועכשיו היא הרגישה שאפילו כלב לא ייגע בזה. ונדה וירובקובה, שהמתינה מן הצד השני של החומה, הביאה אותה לביתה של אישה צעירה בשם בסיה.[10] כולם היו נחמדים אליה, האוכל היה נפלא – תפוחי אדמה, אוכמניות, לחמנייה עם נקניק משובח. סיפרו לה שעדיין לא הכינו בשבילה את המקום במנזר, ולכן היא תישאר בינתיים אצל משפחה פולנית. האישה לקחה אותה לשם. הן נסעו בשתי חשמליות, וכשירדו ראו אישה חמורת סבר מוליכה כלבלב קטן. מרגריטה הייתה צריכה לגשת אליה.
סטניסלבה בּוֹרצינְסקָה לקחה אותה לרחוב וְספּוּלְנָה 73. היא התגוררה שם עם בעלה יוזף, בנה בן החמש־עשרה בוגדן ושתי בנותיה, בּוֹזֶ'נקה, בגילה של מרגריטה, ודָנוּטָה, הבוגרת שאיתה הייתה אמורה מרגריטה לחלוק את המיטה במטבח.
באותו לילה ראשון, בין ה־20 ל־21 באוגוסט, העירו אותה אזעקות. מטוסים סובייטיים הפציצו את ורשה. גם טורקוב התעורר. בגטו יצאו אנשים אל הגגות כדי להסתכל. הם לא חשבו שבטוח יותר להסתתר. הם היו באופוריה – הם לא לבד, מישהו נלחם בגרמנים.
בעלת הבית משכה את מרגריטה. הם ירדו למרתף, שם הסתתרו גם דיירי הבניין האחרים. מרגריטה שמעה את שיחותיהם: "אולי מפציצים את הגטו ויהיה כבר סוף ליהודים?" היא התחילה לבכות, היא רצתה את אימא. "תסתמי", נשפה לאוזנה בורצינסקה. אז, בלילה הראשון הזה, היא עדיין לא הכתה אותה, אבל עד מהרה יהפכו המכות חלק מן היום־יום שלה.
היא חיכתה שייקחו אותה כבר למנזר, כמו שהבטיחו. יום אחד הגיע שליח של הוריה, יוזף זיסמן־זיימיאן, ששהה בצד הארי ומסר כסף מן "הוועד היהודי הלאומי" לאחזקתה.[11] הוא שאל אם היא רוצה להישאר כאן. בורצינסקה לא הסירה ממנה את העיניים. מרגריטה חשבה שאם תגיד "לא" והאיש הזה לא יוכל לקחתה, בורצינסקה תכה אותה עד שתאבד הכרתה. "אמרתי 'כן, מתייחסים אליי טוב', ובעיניים התחננתי שייקח אותי. וכך נשארתי".
לאחר שקיבל את מכתבה של בורצינסקה, שאיימה להשליך את הילדה לרחוב אם לא תקבל כסף, לא נבהל יונה טורקוב. הוא קרא את המכתב קריאה רציונלית. היה לו ברור שבורצינסקה רוצה כסף ולא רוצה לזרוק את בתו.[12] כבר קודם נודע לו מהגברת סנדלר שהשהות אצל המשפחה הפולנית, שאמורה הייתה להימשך שבועות מספר ולשמש "הסגר נפשי והסתגלות למנהגי הנוצרים", מתארכת על פי רצונה של המשפחה שאצלה שוהה מרגריטה.[13] יחד עם אשתו החלו לעשות חשבון באיזה סכום הם יכולים לעמוד. הוא חמק מן הגטו כדי להתמקח עם בורצינסקה. הוא הציג את עצמו כדודה של הילדה, כדי להשיג עמדת מיקוח טובה יותר. מששים זלוטי ליום, חצי שנה מראש, ירדה בורצינסקה לארבעים זלוטי בתשלום חודשי. ועדיין לא הודתה שהיא כבר מקבלת תשלום.[14]
באחת הפעמים במסגרת האקציה הגדולה גורשו כל דיירי רחוב מילנה, כולם עם המסמכים המתאימים וכולם עובדים ביעילות בבתי המלאכה, לאומשלאגפלאץ. לוטק רוטבלט, מכר של טורקוב, הציל אותו ואת אשתו כשהציע להם מחבוא אצלו. הוא מסר להם כתובת: רחוב מילנה 18, קומה שלישית, והסביר איך למצוא את גרם המדרגות הפנימי ואיך לדפוק בדלת. הם הגיעו למקום. הסתתרו שם, על פי דבריו של טורקוב, יותר ממאה איש. אימו של לוטק, מריה רוטבלט, שהייתה לפני המלחמה עובדת לשכת הרווחה, ניהלה בגטו פנימייה לבנות ברחוב טְבַרדָה 7. את שמונים החניכות שלה – סיפר טורקוב – היא העבירה לזמן האקציה הגדולה למחבוא שנבנה במיוחד לשם כך ברחוב מילנה.[15] היה שם חדר אוכל חשאי, מחנכות, היה רופא ילדים שהיה מציל את המתעלפים מן החום והיה מתעלף בעצמו – היה כבר ספטמבר, אבל החום עדיין היה רב.
"אימא מכירה את המסירות של הגברת וירובקובה ושל הגברת סנדלר, אבל מציאת מקום לילדים ספורים לא פותר דבר," הסביר לוטק לטורקוב. "אי אפשר לסמוך עליהן. אנחנו צריכים להשיג את זה בעצמנו מן הגרמנים, עם נשק ביד, חירות בשבילנו ובשביל הילדים שלנו".
ובינתיים נהגה בורצינסקה להכות את מרגריטה על הכול. על שהיא מתפללת: זה בטח כדי לצחוק מהאמונה שלהם. על שקרים: היא מספרת שאימה שחקנית – "מה את חושבת לעצמך, את חושבת שאת משהו?". על שהיא לא בוכה כשמכים אותה. ומרגריטה החליטה לא להראות לבורצינסקה שהיא סובלת. על עבירה קלה סוטרת לה בעלת הבית, או מושכת באפה או באוזנה. על דברים חמורים יותר היא תופסת את הילדה בצווארה ומכה בכל מקום, בראש, בידיים, בכל הגוף. על עבירה חמורה עוד יותר (על פי הקריטריונים הלא ברורים שלה) היא מכה אותה בקרש חם שהיא מוציאה מן התנור. "יותר כאבו לי המילים שלה", מתארת מרגריטה. "אמביצילית אחת, איזה מין הורים עשו חרא כזה". פעם היא חלמה שבורצינסקה נתנה לה נשיקה. היא סיפרה לבוז'נקה וזו סיפרה לאימה. האישה לעגה לה אחר כך: "שאני אנשק אותך, שאת רק בקושי מזכירה יצור אנושי?" למרגריטה הייתה בובה, ובפניה בכתה הילדה. כאשר אחת השכנות תפרה בגדים לבובה, החליטה בעלת הבית שהבובה תהיה קישוט מצוין למיטה שלה ולקחה אותה.
"זה בכלל לא שייך לאנטישמיות," עונה מרגריטה לשאלתי. "באנטישמיות לא נתקלתי מעולם בביתם. כמו שאר הפולנים היא כינתה את היהודים "ז'ידקי", אבל זה לא היה אנטישמי. היא הכתה אותי כמו שהכתה את הילדים שלה, רק שהם היו רגילים למכות. בעלה היה ממש טוב אליי. הוא שיחק איתי מחבואים. לא היה לו אומץ להגן עליי אלא כשהיה שיכור אחרי שקיבל משכורת. בלילות הקשבתי לריבים שלהם עליי. היא הכתה גם אותו מכות נמרצות. הייתה חזקה ממנו."
למרבה האירוניה, מרגריטה שרדה את המלחמה הודות לבורצינסקה. בעלה האצילי היה מוכן לעזור ליהודים, אבל לא לקבלם בצל קורתו. הוא העריץ את בתו בוז'נקה ולא רצה לסכן אותה. בעניינה של מרגריטה קבעה, כמו בכל עניין אחר, אשתו. המניע שלה היה פשוט – היא רצתה להרוויח.
הייתה עוד בעיה עם בוגדן, בנם של בני הזוג, שהציק לילדה. כשהיא השתמשה בסבון, היה אומר שהוא עשוי מיהודים. והוא גם הטריד את מרגריטה מינית. "הייתה בעיית סקס, אני לא ידעתי כלום. כשבוז'נקה סיפרה לי, חשבתי שרק פולנים עושים ככה ילדים, לא יהודים. הוא השתעשע באחותו. כשנמאסה עליו אחותו, היה משתעשע איתי".
במכתבים ששלחה מרגריטה להוריה – בגלל הסודיות כינתה אותם דנוסיה ויאסיו – כמעט הכול היה מוכתב על ידי בעלת הבית. התחביר שלה ניכר: "הכי טוב לי כאן ובכלל לא צריך שיהיה לי יותר טוב עד סוף המלחמה. איך שנראיתי קודם, אז עכשיו אני נראית יותר טוב. ויכולים להגיד לכם אלה שראו אותי קודם ועכשיו. אתם שואלים אם אני שומרת על ניקיון? במקום הזה שאני נמצאת נקי, דואגים איך שאני נראית ואני מתרחצת כל יום רגיל ופעם בשבוע יסודי". נראה שלפעמים הייתה בעלת הבית מטילה על בתה לפקח על מה שכותבת מרגריטה, ובוז'נקה מכתיבה מה שעולה בדעתה: "כשאנחנו משתוללים, אז התקרה של השכנים רועדת". "אני משחקת עם בוז'נקה והזמן עובר לי טוב. טררלי טרללה רק תראו מי זה בא!!!" לא היה סיכוי שמרגריטה תצליח להעביר בין המשפטים האלה משהו מגעגועיה ובדידותה של ילדה מוכה בת עשר.
היא ידעה שאסור לה לספר לאיש מי היא. רק לחברה אחת היא סיפרה שיש לה סוד, והיא תגלה אותו אחרי המלחמה. "אבל גם אחרי המלחמה לא סיפרתי. אחרי המלחמה היה לי קשה לומר שאני יהודייה".
"מדוע לא ברחתי? חשבתי על עצמי שאני פחדנית, שאני שונאת את עצמי כי אין לי אומץ לברוח, אני חייבת לברוח, אבל אני כזה אפס שאין לי לאן," היא סיפרה לי.
ההורים היו עדיין בגטו. אימה של מרגריטה פחדה פחד מוות מפני חיים בצד הארי, שהיה בדמיונה ג'ונגל שבו תהיה היא החיה הנטרפת. בעלה הצליח לשכנע אותה רק באפריל 1943, ממש לפני המרד. היא השאירה מכתב שאותו היה עליו למסור לילדה, אם היא תמות.
אני בוכה בדמעות צורבות, אני בוכה בדמעות של דם המסתירות את כתב היד שלי, לא רציתי למות, אני נלחמת ואלחם עד נשימתי האחרונה! אני רוצה לחיות! יש לי זכות לחיות! יש לי אותך ויש לי אומנוּת. בשבילכם רציתי לחיות!. ילדה שלי יקרה, אהובה, סלחי לי שילדתי אותך לתוך סבל כזה! סלחי לי אם תיאלצי לסבול!! אמך, דיאנה בלומנפלד־טורקוב
דיאנה בלומנפלד תואמת את הסטריאוטיפ של דיווה: אגוצנטרית, משתפכת, רגילה להיות נושא להערצה, רגילה שכולם משרתים אותה. היה לה מה שקרוי "מראה גרוע". כל זה ביחד היה ציוד לא נוח לימי המלחמה הזאת. ובכל זאת היא תשרוד, וזאת לא רק הודות לכסף ולקשרים, אלא גם הודות לאנשים אצילים שתפגוש במקרה.
טורקוב קבע, באמצעות אחד הטלפונים הבודדים שעוד פעלו בגטו, שתמתין לה בסיה טמקין־ברמן, הרוח הטובה של היהודים המסתתרים. דיאנה בלומנפלד עברה לצד הארי הודות לשוחד ששולם לשומרים. היא דפקה בדלת בכתובת ששיננה: פולנה 40 דירה 34. בעלי הבית לא ידעו על מה מדובר. היא ניצבה חסרת אונים בכניסה, מקווה שבסיה תופיע. לא היה לה סיכוי, היא טעתה בכתובת. שעת העוצר קרבה כאשר ניגש אליה בעל הדירה מספר 34. הוא ואשתו ראו שהיא עדיין ממתינה והחליטו להציע לה לינה אצלם. בבוקר ליווה אותה בעל הבית למשפחת בורצינסקי ברחוב וספולנה, הכתובת היחידה שהיא ידעה.
במכתבים שהועברו לבעלה בגטו מתארת דיאנה בלומנפלד את מה שראתה: ילדה רעת מראה, מלוכלכת, מלאה כל כך בכינים וטפילים אחרים עד שרק בקושי התגברה על הגועל. היא קנתה חומר נגד כינים, גילחה את שערותיהן של שתי הבנות, גם של בוז'נקה, והחלה לשפשף את עורן. "תוך יומיים לא היה זכר לטפילים". היא הנהיגה כללי היגיינה, אמרה להם להתרחץ – מה שקודם היה שמור לחגים בלבד. אני יכולה לתאר לעצמי איזה ניצוצות עפו בוודאי בין שתי הנשים. אבל – מצא מין את מינו. על בורצינסקה היא כותבת: "היא פסיכופתית ורוח רעה. גם לאוויר היא נטפלת. למרות זאת מריסיה צריכה להישאר כאן, אין ברירה אחרת. אגיד מילה, והיא תזרוק את הילדה לרחוב. היא מסוגלת לזה".
בינתיים גם דיאנה בלומנפלד נשארה אצל משפחת בורצינסקי. במכתבים היא סיכמה את ההצעות. היה עליה לשלם שלוש מאות וחמישים זלוטי לשבוע. בורצינסקה אמרה שזה זול, כי בדרך כלל היא לוקחת מאה זלוטי ללילה, עבור לינה בלבד. נוזל דלוח מבתי התמחוי ובערב מרק – חמישים זלוטי ליום.[16] היה ברור שדיאנה בלומנפלד לא יכולה לעמוד בהוצאה כזאת.
בסיה טמקין־ברמן ביקרה אותה אצל משפחת בורצינסקי. היא שכנעה אותה לשכור דירה בתור פולנייה, היא תכין לה מסמכים טובים ותשלם לה חמש מאות זלוטי לחודש וזה יספיק, כי רק דירות ליהודים יקרות כל כך. בשביל המסמכים החדשים היא הייתה זקוקה לתצלום עדכני. "כמו שהיא יעצה, הלכתי היום לשדרות ירושלים באור יום," כתבה לבעלה לגטו, "ואולי בכלל עדיף שיתפסו אותי ברחוב, כי אין לי כוח לקחת בעצמי את חיי ואין ברירה. לרוע המזל אף אחד לא הסתכל עליי, אף אחד לא הטריד אותי". היא ניסתה לשכנע את בעלה שיחזיר אותה לגטו. "אולי אחזור ונצליח להינצל ברחוב מילנה? אני מתחננת, תחשוב על זה. אעשה מה שתחליט, אבל אתה טועה, ועיניי שלי פקוחות".
טורקוב לא בטח בעיניים הפקוחות של אשתו ולא החזיר אותה לגטו, אבל יש עדויות רבות על יהודים שלא החזיקו מעמד בצד הארי והחליטו לשוב אל הגטו. דיאנה בלומנפלד שכרה חדר בתור פולנייה, בעזרתה של פולה זיימיינסקי, האישה שעל דלתה התדפקה במקרה ברחוב פולנה. הדייר האחר בדירה, סטודנט, שאל את דיאנה: "למה עינייך עצובות כל כך?" הוא הציע לגברת זיימיינסקי לסחוט ביחד את היהודייה הזאת. גברת זיימיינסקי הזהירה אותה, ודיאנה נאלצה להחליף דירה. ואחר כך פעם נוספת, ועוד פעם, ועוד אחת.
טורקוב רשם את יבולם של השמלצובניקים. אם עם שני ילדים, שישנה מספר לילות עם אשתו במיטה אחת אצל משפחת בורצינסקי. הם הגיעו לוורשה מקרקוב בעזרתה של פעילת ז'גוטה, ינינה דונין־וונסוביץ'. "אישה אצילית זו הזיזה שמיים וארץ כדי למצוא להם מקום", כתב טורקוב. "היא מצאה פולני שהסכים להתחתן איתה בכנסייה תמורת סכום כסף גדול. האיש היה שיכור ובטלן. כאשר הוציא ממנה את כל הכסף, זרק אותה ואת ילדיה לרחוב". יוסף מקובסקי, רופא שגדייסקי הצליח לסדר לו עבודה בבית חולים בניירות מזויפים. השמלצובניקים עקבו אחריו יום שלם. הוא לא ידע מה לעשות ובלע ציאניד. אשתו ובתו נמסרו אחר כך לגרמנים. הלנה אוסטרובסקה, זמרת אופרה מלודז' ורעייתו של דוקטור צוקרוור, נמסרה לגרמנים יחד עם בתה הקטנה. רופא פנימי, דוקטור ווהל, עם אשתו ובתו. הפסנתרן ארתור גולדפדר, שאשתו הייתה קתולית. בן דודו של טורקוב, שמעון ויטנברג, שעבד לפני המלחמה במפעל כימי בשכונת פראגה, וכשהלך לשם הלשין עליו אחד השומרים. כך קרה גם לאחותו פלה וינר ולבעלה גרישה. הרשימה של טורקוב נמשכת ונמשכת.
"הגטו בוער, בלילה השמיים אדומים, השכנים צוהלים, 'ישחררו אותנו מן הג'וקים האלה'", כתבה מרגריטה. השמחה נוכח הגטו הבוער חוזרת גם בזיכרונותיהם של אחרים.[17] סמוך למרד בגטו, ב־13 באפריל, הודיעו הגרמנים על מציאת קברי אחים בקאטין.[18] בוורשה הודבקו כרזות: יהודי עם פאות וטלית, בכור שטן עם קרניים ומעליו הכתובת 'קאטין'. התעמולה הגרמנית, שגרסה כי הטבח בקאטין הוא פרי עבודתם של היהודים הבולשביקים, הייתה יעילה, קובע טורקוב.
כאשר נכנסו הגרמנים לגטו ב־19 באפריל 1943, הותקפו החיילים שהתקדמו לאורך רחוב נלבקי בהצטלבות עם רחוב גנסיה בבקבוקי תבערה וברימונים. זו הייתה ההיתקלות הראשונה עם ארגון המאבק היהודי, תחילת המרד.
הגרמנים נסוגו כשהם משאירים את החללים ואת הפצועים. אחת היחידות הלוחמות הייתה זו של לוטק רוטבלט בבית שבפינת הרחובות נלבקי וגנסיה. הילדות מבית היתומות שניהלה אימו מזמן הוסעו כבר מאומשלאגפלאץ. לוטק ואימו, יחד עם מרדכי אנילביץ' ומנהיגים אחרים של הארגון היהודי הלוחם, היו בבונקר ברחוב מילה 18. כאשר מצאו הגרמנים את הבונקר הזה ב־8 במאי 1943 התאבדו רוב המורדים, חוץ מקבוצה קטנה שהצליחה למצוא יציאה מן הבונקר. לוטק רוטבלט ירה באימו ואחר כך בעצמו.
ובאותו זמן משמשת דירתה של בורצינסקה מקום לינה יקר לנמלטים מן הגטו. שלושה לילות לנה שם אם עם שני ילדיה, דיאנה חולקת איתם את מיטתה, הם משלמים מאה ושמונים זלוטי ללילה. מופיע זוג צעיר, היא בת שש עשרה, הוא בן שמונה עשרה, הם לחמו בגטו, יצאו דרך תעלות הביוב. מייד נתקלו בשמלצובניקים, נחלצו מהם רק בקושי. מישהו בגטו אמר להם שיוכלו ללון כמה לילות בכתובת הזאת. בורצינסקה מכניסה אותם ללילה אחד ובבוקר זורקת אותם מן הבית. הם מסתובבים בעיר, מנסים ללא הצלחה למצוא מכרים. שמלצובניקים נטפלים לנערה, הנער מגן עליה בזעם ומבטיח שהיא פולנייה טובה, ושוב הם מצליחים להיחלץ. ממש לפני שעת העוצר הם שבים לדירתה של בורצינסקה, היא מלינה אותם עוד לילה אחד, אך עם שחר עליהם לצאת. למחרת בורצינסקה מספרת שהחצופים באו שוב ממש לפני העוצר והיא סילקה אותם. הם סיפרו לדיאנה שעל הלילה הראשון שילמו מאה וחמישים זלוטי, עבור השני נתנו טבעות זהב ששמרו לשעת חירום. טורקוב חיפש אותם אחר כך. איש לא ראה אותם. לא היה להם כבר שום דבר, ולכן מתו.
אחרי המרד בגטו הגיע טורקוב למחנה בפונייטובה; המחתרת היהודית הצליחה להבריח אותו משם. מאז הסתתר יחד עם אשתו והיה מגיע לבקר את מרגריטה. הוא היה לבוש בבגדי מנקה ארובות והיו לו מסמכים תואמים; כשהיה מבקר אצל מישהו נהג לשבת על שרפרף ליד הדלת, כמו הגיע רק לרגע. הוא התיידד עם בורצינסקי, פועל שהשתייך לפני המלחמה לזרוע הצבאית של ה־PPS, המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. טורקוב התרגש מן החמלה שלו כלפי גורל היהודים; היה ברור שהוא לא רוצה לדעת על עסקיה של אשתו. בורצינסקי הראה לו מכתב שקיבל מהפרטיזנים של ארמיה לודובה במחוז קיילצה. היו אלה פועלי רכבת מסקרז'יסקו קמייננה. הם ביקשו לשלוח אליהם אנשים שיארגנו להם אימונים צבאיים ויפקדו עליהם. יש להם קצין סובייטי שברח מן המחנה וקיבל ליחידה כמה יהודים. אם יקבלו מישהו מאומן, יוכלו לחסל את היהודים ואת הקצין. "כאלה נהיינו. זה המצב הנפשי של העם שלנו", סיפר בורצינסקי במרירות.
מרגריטה צותתה ושמעה איך אביה מגלה לבורצינסקי איפה הם מסתתרים. היא הגיעה לתחנת הרכבת, נסעה לזיילונקה שליד ורשה ומצאה את ההורים. במרתף הצטופפו שלושה עשר איש. היא ניהלה עם אימה אותה שיחה שהייתה להן בגטו. "אני רוצה להיות אתכם, לא אכפת לי למות אתכם". "את צריכה להיות שם. העניין הוא לשרוד". "לא אכפת לי שיהרגו אותנו, רק שיהרגו אותנו ביחד". הם שלחו אותה חזרה למשפחת בורצינסקי.
מרגריטה ובוז'נקה היו הולכות יחד למועדון. הן נבחרו לרקוד כזוג הראשון במחרוזת ריקודי עם. היא הראתה לבוז'נקה איך קולעים תיקים מחבלים, ואת התיקים האלה הן מכרו בשוק. היא השתתפה במחתרת, כמו כל המשפחה. בדירתה של משפחת בורצינסקי נערכו פגישות, חברים לנו שם, היו באים לקחת עלונים, החביאו נשק וחומרי חבלה. גם מרגריטה עסקה בהעברת נשק במסגרת מחתרת אחרת שבה הייתה פעילה הבת הגדולה דנוטה. את המזוודה עם הנשק הייתה נותנת למרגריטה, היא עצמה הלכה כמה צעדים אחריה.
יום אחד נשמעה דפיקה בדלת. נכנסו שוטרי קריפו, המשטרה הפלילית הגרמנית. הם פקדו על כולם לשכב על הרצפה, עשו חיפוש יסודי בדירה, מצאו עלונים ותחמושת. מרגריטה שיחקה אז בחוץ. כששבה, הכול נגמר. הם לקחו את יוזף בורצינסקי ואת בנו.
בזמן המרד בוורשה[19] התגוררו בורצינסקה, בנותיה ומרגריטה במרתפים שונים. בורצינסקה חברה לקבוצת נשים שייצרו רימונים. אחרי כישלון המרד, הן פונו עם כל האוכלוסייה האזרחית של העיר למחנה בפרושקוב ומצאו את עצמן בכפר ליד ורשה. בפברואר 1945 החליטה בוז'נקה לצאת לעיר ולחפש את אביה. היא האמינה שהוא ישוב. הן הלכו שתיהן, היא ומרגריטה, ברגל. על חורבות הבתים הדביקו אנשים פתקים עם שמות האנשים שחיפשו. הן הדביקו את הפתקאות שלהן.
בוז'נקה לא זכתה לראות את אביה. הוא נספה באושוויץ.[20]
טורקוב נתקל בפתק שהדביקה מרגריטה. הוא מצא את בתו. לקח לו זמן לגייס עשרת אלפים זלוטי שדרשה בורצינסקה תמורת הילדה.
"אבא פדה אותי," סיפרה לי מרגריטה. "היא כל כך לא האמינה בנו, עד שלא הייתה מוכנה לשחרר אותי לפני שתקבל את הכסף."
"מרגריטה רצה פעמיים ביום לכנסייה וענדה שרשרת עם האם הקדושה", מתאר טורקוב. זה היה נפוץ למדי בקרב הילדים שהסתתרו. בדרך כלל זה עבר עם הזמן. כך היה גם איתה. "כאשר שמעתי שמי שלא מאמינים יילכו לגיהינום, חשבתי לי שאני מעדיפה להיות בגיהינום עם ההורים מאשר בגן עדן עם בורצינסקה. וכבר הייתי פחות אדוקה". כדי שזה יעבור לגמרי שלחו אותה הוריה לזמן מה לבית יתומים יהודי באוֹטְבוֹצְק.
היא לא ידעה איך לחיות חיים "נורמליים". "במסתור היה לי עולם הדמיון שלי ובו הייתי יחד עם הוריי", כתבה. "עכשיו הייתי אומרת לעצמי: 'די, תפסיקי, את כבר עם ההורים', אבל המשכתי לחיות בעולם הדמיון שלי".
הם עזבו את פולין בסוף 1945, מבריחים את הגבול לצ'כוסלובקיה. הם הגיעו לארצות הברית. עם הזמן עלה טורקוב ארצה. מרגריטה נשארה בארצות הברית, היא מתגוררת בחוף המערבי.
אילולא המלחמה הייתי נוירוטית רגילה, כמו כולם. התחתנתי, בעלי קיבל עבודה באוהיו כשהוא מסתיר את יהדותו, כי התאגיד שלו לא קיבל אז יהודים. כשהייתה מסיבה בבית הוא הורה להסתיר את הספר שכתב אבי, כי הוא היה ביידיש. החיים שלי היו בעצם הישרדות.
היא מעולם לא הסתדרה עם מה שעבר עליה. אחרי שנות חיים רבות כל כך ושנות טיפול רבות, היא עדיין סבורה שזמן המלחמה הרס אותה בצורה שאין לה תקנה.
"משהו נשבר בי לתמיד כשגרתי אצל משפחת בורצינסקי," היא מספרת לי. "אז בזיילונקה התחננתי להוריי שירשו לי להישאר איתם. ידעתי שאם אשרוד אהיה מתה מבפנים. הם שילחו אותי. מדוע לא אהבו אותי די כדי לרצות למות איתי?"
בסרטי ארכיון אני רואה אישה נאה עם שערות שיבה המדגישות את יופייה. היא מדברת אנגלית בנימה המזכירה שחקני תיאטרון יידי מלפני המלחמה, החיוכים מוגזמים, העצב נראה כמשחק. "למדתי לא להרגיש דבר, זה נשאר לי", היא מספרת.
היא באה לפולין בשנת 2004.
הכרתי את אירנה סנדלר ואנשים נפלאים אחרים. הייתה בי שנאה גדולה כלפי הפולנים, אבל עכשיו כבר לא. אפילו לא כלפי בורצינסקה, נותר לי רק זיכרון של פחד. אירנה לא רצתה לשמוע על שנות ההסתתרות שלי. היא גם לא רצתה לשמוע שום דבר שהיה יכול להציג את אבי באור שלילי. בעיניה הוא היה מושלם וזה הצחיק אותי, שהרי אבי לא היה קדוש. אבל בשבילה הוא היה אדם טוב מיסודו.
מרגריטה הביאה איתה דפים מודפסים של זיכרונותיה. היא ביקשה מגברת סנדלר לנצל אותם בספרה הביוגרפי.
אירנה לא רצתה. היא חזרה ואמרה לי: "שרדת וזה מה שחשוב".
[1] מכתבה של ס' בורצינסקה אל ד' בלומנפלד וי' טורקוב, משנת 1942.
[2] I. Turkov, C’était ainsi: 1939-1943, la vie dans le ghetto de Varsovie, trad. Par M. Pfeffer, Paris 1995.
[3] יונה טורקוב, אזוי איז עס געווען ... חורבן ווארשע, בואנוס איירס, 1948.
[4] תוספת למכתב של ס. בורצינסקה. טורקוב מספר שגרהרד גאדייסקי, חברו מלפני המלחמה, ביקר אצל מרגריטה כשהייתה אצל משפחת בורצינסקי והשאיר את כתובת מקום העבודה שלו. טורקוב כותב שבורצינסקה נהגה לבוא לשם עם מרגריטה, ולבסוף דרשה מגאדייסקי כסף. האיש נבהל וביקש שלא יבואו אליו עוד (I. Turkov, C'etait ainsi...). גרהרד גאדייסקי, המופיע ברישומים של עמנואל רינגלבלום בשם רישרד ג', היה בעלים משותף של מה שהיה קרוי "השופ של יצרני המברשות". רינגלבלום כותב שבין המנהלים הפולנים של השופים הגרמנים בתחומי הגטו, שהיו לרוב גנגסטרים חסרי נשמה, בלטו שתי דמויות אצילות, שהיו מוכנות להציל יהודים – אחד מהם היה גאדייסקי (אצל E. Ringelblum, Stosunki polso-żydowskie w czasiedrugiej wojny światowej, ורשה, 1988).
[5] תולדותיה של מרגריטה מתועדות היטב. מנקודת המבט של אביה: הוא כותב על בתו בספריו. מנקודת המבט של אימה: טורקוב שמר והציל את המכתבים שאשתו הייתה שולחת לו מן הצד הארי כשעוד היה בגטו. הם נמצאים בארכיון יד ושם בירושלים. מנקודת המבט של מרגריטה: מכתביה לאביה נשמרים בארכיון יד ושם ובארכיון לוחמי הגטאות, יש גם הקלטה של סיפורה כפי שסיפרה במשך שעות ארוכות ל־shoa foundation. (אני מודה לאנה מיישקובסקה שפתחה בפניי את הטקסט באנגלית; אחר כך הוא הודפס בפולנית בקובץ ילדי השואה מדברים: Dzieci Holocaustu mówią, כרך 5,ורשה 2013). מאוחר יותר אף שוחחתי איתה טלפונית.
[6] אירנה סנדלר מזכירה זאת בהתכתבות עם ונדה רוטנברג. טורקוב עשה מבצע להענקת האות. הוא פנה ליומון הישראלי בשפה הפולנית נוביני־קורייר כדי לספר עליה: "האישה האצילה הזאת, שאיבדתי איתה קשר ורק עכשיו, אחרי חיפושים רבים, מצאתיה שוב, פעלה במסגרת ז'גוטה והצילה מאות ילדים יהודים כשהיא משכנת אותם בבתי יתומים, במנזרים ובמקומות אחרים. צריך שהמוסדות המתאימים בישראל ייתנו דעתם לפעלה של פולנייה אצילית זאת ויגיעו לאלה שניצלו בזכותה." (נוביני־קורייר, 31 במאי 1965). גברת סנדלר שמרה על המאמר הזה ורשמה מאחוריו "מאמר של טורקוב משנת 1965 שבעטיו קיבלתי את עיטור 'חסידי אומות העולם'". את המאמר הזה יחד עם חומרים רבים נוספים מסרה גב' סנדלר לארכיון המכון ההיסטורי היהודי בוורשה כאשר עברה בשנת 2000 מדירתה לדיור מוגן. את החומרים קיבלה מידיה וסידרה הלינה גרובובסקה מן המכון ההיסטורי היהודי.
[7] פרי עטו של אנטוני צְבוֹיְדזינְסְקי.
[8] המחזה היה אמור לשאת את השם "דער וועג צו גליק". אחד מניצולי גטו ורשה, שמעון גליקסמן, כותב בזכרונותיו שהבכורה הייתה מתוכננת ל־20 ביולי (ולא ל־22, כפי שרשם טורקוב), אבל המצב בגטו היה כבר כל כך מתוח עד כי היא בוטלה. הייתה זו קומדיה מאת ולדיסלב פֶדוֹר בשם "עכבר הכנסייה", ששמה שונה כדי לא לחשוף את המחבר: בגטו אסור היה לשחק הצגות "אריות". (ש. גליקסמן, זיכרונות שלא פורסמו, מן הארכיון הפרטי שלב. אנגלקינג; המחברת מודה על הבאת פרטים אלה לידיעתה).
[9] ב. אנגלקינג, י. לאוציאק, גטו ורשה.
[10] זהו כנראה שמה המחתרתי. טורקוב כותב ששמה היה זופיה ויסנייבסקה, השתייכה לקבוצה שמאלנית של סינדיקליסטים וביקרה את מרגריטה עוד פעמים מספר יחד עם ונדה וירובקובה. היא סיפרה לו שראתה פעם ילדים מושכים יהודייה לתחנת משטרה גרמנית. היא ניסתה להגן עליה ואז היא עצמה חטפה מכות והובאה לתחנת המשטרה. היא הצליחה לשכנע את הגרמנים שהיא קתולית ולא יהודייה, ושחררו אותה.
[11] כסף מן הוועד היהודי שקם בשנת 1942 הייתה מביאה גם בלה אלסטר. א. ברמן כתב במכתבו לטורקוב ביולי 1944 שתחילה היה זה "מיקולאי", הוא לאון פיינר מן הבונד, ועכשיו הוועד הוא שקיבל את האחריות לאחזקת המשפחה.
[12] העיד על כך קטע מן המכתב בו בורצינסקה משכנעת את ההורים להשאיר את מריסיה אצלה ומזהירה אותם מפני המוסד המנוהל על ידי הנזירות. "בקיץ סוגרים את המוסד וילדים בגילה נשלחים אל בתי איכרים בכפר, ואז מה יקרה לה? חבל עליה".
[13] טורקוב, שלא ידע מה קורה עם הילדה, טלפן מן הגטו אל מכר שלו בצד הארי ומסר לו את שמותיהן של סנדלר ווירובקובה וביקש שימצא אותן במחלקת הרווחה ברחוב זלוטה. הייתה זו הפרה נוראה של עקרונות המחתרת.
[14] מאז נהג טורקוב לשלוח כסף דרך מתווכים, ובורצינסקה הייתה מאשרת את קבלתו: "היום, כלומר ב־3.3 קיבלתי כסף זאת אומרת 1000 זלוטי דרך אישה אחת, ביום 19.1 קיבלתי דרך איש אחד 1000 זלוטי, ולא קיבלתי שום 500 זלוטי, וחוץ ממרץ מגיע לי 200 זלוטי וגם בעד חודש מרץ. בינתיים אנחנו בסדר" (מכתב של בורצינסקה לטורקוב, מיום 3 במרס 1943. אוסף א. ברמן, סימן 4585).
[15] זה היה קרוב לוודאי אחרי שהצעירים מן הפנימייה של מריה רוטבלט נלקחו לאומשלאגפלאץ, אבל – כמו שכתב ברמן – הודות לפעולתם המהירה והנמרצת של עובדי צנטוס, הצליחו להציל את הנערות ואת הצוות. הנערות הסתתרו אחר כך וחלקן עבדו בבתי מלאכה, מה שהגן עליהן זמן מה (א. ברמן, "על גורלם של ילדים יהודים בבתי מחסה בגטו ורשה. זיכרונות". ביטאון המכון ההיסטורי היהודי, 1958, גיליון 28).
[16] כאשר דיאנה בלומנפלד מצאה כבר דירה אחרת, המחיר צנח. "לקראת הסוף המכשפה השתפרה. עכשיו זה רק 20 זלוטי ליום, כך שיישאר לי עוד קצת למחיה".
[17] אלינה מרגוליס אדלמן, רעייתו של מארק אדלמן, סיפרה לי שכאשר הסתתרה אצל זוג אדריכלים ידועים בוורשה, היא שמעה איך הם נאנחים ומצטערים שהמשורר טובים לא נמצא גם הוא בגטו. היא עצמה הסתתרה אצלם בתור בתו של קצין פולני. אחרי המלחמה, כאשר באה עם אימה להודות לבעלת הבית, זו סטרה לאם וטרקה בפניהן את הדלת.
[18] טבח יער קאטין הוא הכינוי שניתן למעשי ההוצאה להורג ההמוניים שבמהלכם נטבחו חיילים ואזרחים פולנים בהוראת שלטונות ברית המועצות במהלך אפריל ומאי 1940, בזמן מלחמת העולם השנייה. ויקיפדיה.
[19] ההתקוממות של המחתרת הפולנית בוורשה נמשכה מן ה־1באוגוסט 1944 עד ה־2 באוקטובר 1944.
[20] בנו בוגדן שרד את המחנה ונשאר בחיים.
