יום רביעי, 31 במאי 1967.
אהובי,
שלשום קראו גם לי למילואים. אתה בטח צוחק. אני דווקא מרוצה. פחות זמן להיות לבד בבית, פחות זמן לסבול את הנדנודים של השכנה: למה לא תשימי נייר דבק על החלונות, מותק? פחות זמן לחשוב: שרק החלונות יישברו. הרחקתי מהם את המרבד עם הוגו, שרובץ עליו מבוקר עד ערב מאז הלכת. בסוף ליל אמש, כשהחזירו אותי מהמשמרת, מצאתי אותו באותו מקום. לא זז, הזקן, מעמדתו מול הדלת. הוצאתי אותו. נגררתי בעקבותיו כסהרורית בארץ הכבויה לאור שביל דל, שסימן הירח על המפרץ. הוא אסיר בבית ימים שלמים, האציל השוודי, ולא עשה את צרכיו בדירה אפילו פעם אחת.
יקר שלי, לבי דואב — לעתים במראית עין שלווה, לעתים בעצבנות גלויה. האל"מ היה היום ביחידה, ומדבריו ברור שאין מנוס ממלחמה. הגרון נחנק בגוש גדול ומאיים. ההכרה חדרה, לא ההשלמה. מלחמה. הנפש עמוסה כל כך שאינה יכולה להתנגד והיא מסתגלת לשאת. אני יודעת שיש כל מיני הכרחים ולאומיות, אך הפטריוטיזם שלי מתחיל ונגמר בך. סיפרו לך שטלפנתי? המספר כאן הוא 49472, חיפה.
אני מתחילה משמרת בחמש, אם במקרה תוכל להתקשר.
אני הרוגה. לילה טוב, יקר שלי. אני מקווה שאתה מצליח לישון קצת.
כבר יום חמישי. ששון ושמחה! בדיוק כשבאו לקחת אותי למשמרת לילה — השכנה קראה לי לטלפון. אמך הודיעה שאתה יוצא הביתה לשבת. היא נשמעה מאוכזבת, נדמה לי, כי עכשיו "הביתה" זה אליי. איזה נס! אם נותנים חופשות אולי ההמתנה, המילה הנייטרלית הזאת שאני לא יכולה לסבול אותה, תתפוגג במפח נפש לכל הששים אלי קרב? מחר בבוקר אנקה את הבית, ובדרך למילואים אקנה לנו מטעמים ופרחים, חבצלות אם יהיו, ונחגוג לך יום הולדת בשבת במקום בראשון. כבר אין טעם לשלוח את המכתב, אתן לך אותו ביד! לילה שקט לכם.
נ.ב.
בוקר שישי. ההסעה החזירה אותי הביתה טרם שחר. ההרים מעבר למפרץ היו עדיין גוש של קדרות מעובה. עשיתי סיבוב קצר עם הוגו — הוא מתעקש על המסלול שלך, הגדר, הברוש החלול — עשיתי כביסה, שטפתי רצפה ואני מחכה לך. לא מסוגלת לישון. יש לי פתאום נפילת אנרגיה, לא יודעת למה. פרשתי מפה לבנה, ארזתי בצלופן את מתנת יום ההולדת שהכנתי לך וקשרתי בסרט לבן (הפתעה!), הוצאתי את המפתח מהדלת, מיהרתי להתקלח, ואנסה בכל זאת לחטוף תנומה. הוגו איתי בחדר השינה. התרגשותי דבקה בישישון והוא נטש את עמדתו, נשרך אחריי אנה ואנה צמוד כשובל שמלה, מרחרח במפשעתי משום מה, הרגל חדש. בחדר השינה שקע ליד המיטה בצד שלך, עם האף בתוך הארון, על שולי חלוק הרחצה שלך. רבות מחשבות בלב כלב. אם תגיע לפני שאתעורר, תראה את הפרחים משמאל: המשך ישר, פנה ימינה, ותמצא אותי במיטה... דופקים בדלת. כבר?...
אמא שלך בטלפון. כל החופשות בוטלו.
שבת ריקה. קמתי והתבוננתי על סביבותיי, על המפה, על החבצלות הלבנות, על כל החג המיותר שבבית, ואני כותבת לך על היום הזה שהכזיב. כמה אני מקנאה בהוריך ששמעו את קולך! הים מנצנץ בקימור המפרץ כמו כרס של לווייתן שבע. נייר הדבק של השכנה מונח על השיש במטבח. שרק החלונות יישברו. מה אעשה בעצמי כל היום? ומחר? אפילו לברך אותך ליום ההולדת לא אוכל. גם אתה עצוב עכשיו, יקר שלי, או שאין לך פנאי לחשוב על זה בכלל ואתה טרוד באימון חייליך? אני תוהה אם מישהו מהם יודע שמחר יום הולדתך.
ממשיכה לכתוב במונית לירושלים! כן, כן, תפסתי אומץ ואני בדרך אליך. לא יכולתי להישאר בבית באווירה החגיגית של קבלת פניך בלעדיך. רציתי להפתיע אותך עם הוגו, אבל בתחבורה ציבורית אי אפשר, אז הוצאתי אותו לטיול ארוך, השארתי לו הרבה מים ומיהרתי לצאת לפני שהספיק להרים עיניים עצובות. אחרי שחיכיתי חצי שעה בתחנה ושום אוטובוס לא הגיע כי הנהגים במילואים, אחרי שהתחלתי לבכות באמצע הרחוב כי התלבשתי לכבודך והתייפיתי ואני צריכה לחזור הביתה בפחי נפש, עצר לידי טנדר. נסעתי אתו לעיר התחתית, אני שאף פעם לא נסעתי בטרמפים. הנהג היה משופם וממושקף ודוחה. הנוסע, נער בעל פני תינוק חלקות, פתח לי את הדלת. עליתי וישבתי לצדו. הוא הושיט יד צנומה מעליי, נזהר לא לגעת בי, וסגר אותה. בדרך ניסה גם הנהג פעמיים להושיט יד, כביכול כדי לבדוק אם הדלת שלי סגורה ולמעשה כדי לחכך זרוע בברכי. הצטערתי שלא לבשתי מכנסיים ארוכים במקום השמלה שאתה אוהב. בעיר התחתית, כשביקשתי לרדת, הושיט הנהג, בלי בושה, את ידו בשלישית! הפעם העיף אותה הנער ופתח בעצמו את הדלת. חייכתי אליו והוא הסמיק.
אני במונית השנייה שלי היום. בראשונה, מחיפה לתל אביב, אחרי הטרמפ, היה נורא חם ולח, עכשיו פחות. בהרים יותר נעים. מזג האוויר לפחות. מֵאַיָּה אני יודעת שאתה באזור מעלה החמישה ומקווה למצוא אותך שם, אלא אם הצבא יחליט לא לאפשר לי, מה שעלול בהחלט לקרות. לא חשבתי על זה קודם. הייתי צריכה לארגן אישור. אולי אני הולכת להסתובב שם סתם. כל ההרפתקה הזאת עוד תהיה לשווא.
