כמה מילים לפני


הם שבו ללכת.


לא שיערנו כמה קשה להם. לא תיארנו לעצמנו באלו התמודדויות מופרכות ומרעידות עליהם להתמודד יומם וליל. בעיקר וליל.


הגעגועים הבלתי פוסקים להוריהם, אחיהם, אחיותיהם, ולפעמים גם ילדיהם; רגשי האשם המכבידים על עצם הישארותם בחיים; השתוללות פנימית של פחדי־קיום קמאיים שלא סרו לרגע, גם אם הושתקו בחכמת הניסיון; כאבי גוף חורכים וייסורי נפש נושכים שמעליהם הם פרשו מעטה דקיק של שפיות מושאלת. ככה חיו, ככה נשמו, ככה רקדו כשהיה צריך, ככה המשיכו הלאה כי היה צריך, ככה לא בכו גם כשהיה צריך. כאילו עולמם כמנהגו נהג.


ופתאום אינם ואנו די מתגעגעים אליהם.


כמהים לבטא באוזניהם השתקניות, ולו רק עוד פעם אחת וברורה, את הערכתנו הכנה. על מה שהיו בשבילנו. על מה שבנו. על מה שחיו. על גבורתם העל־אנושית. על חיים שהעניקו לנו מבלי שנדע להעריך.


•


שש הנובלות המוגשות לך בספר זה, מתוך הערכה בלתי פוסקת לאנשים ההם, מספרות בששה סיפורים ארוכים מרתקים ומרגשים, את סיפור התקומה האנושי הנוגע ללב של ניצולי שואה - אבות ואימהות, סבים וסבתות - שהסתובבו בינינו כאחד האדם למרות שחייהם לא היו כשל אחד האדם.


זה לא ספר על השואה. אלו סיפורים על החיים בעצמם שפכפכו על חורבותיה העשנות. זה ספר אנושי נוגע ללב המספר את סיפורי הצמיחה והלבלוב.


בחייהם לא סיפרו השבים ללכת על קשייהם. על ההליכה הקשה, צעד אחרי צעד. לא גילו את אוזנינו עד כמה הם שבירים ושבריריים. במותם, אין מי שיספר זאת בשמם. לפחות נספר זאת עליהם.


הסיפורים הנפלאים הללו מנסים לפתוח אשנב צר לכבשן עולמם הפנימי, הסתור והגועש, הפריך והמשתקם, המנסה להיאחז בכל בוקר מחדש בעץ החיים בשביל דור העתיד ובצוואת דור העבר.


בסוף הם הצליחו.


גם אם מאוחר מדי מכדי לבטא את ההערכה באוזניהם, לא מאוחר מכדי להעריך.


אנו חייבים להם את זה.


לפחות את זה.


הבה נעשה זאת ביחד.


מנחם־אב, תשע"ו


משה גוטמן


הַזַּיְפָן
______________________________


אסון מר שפקד את המלחין
אָשֵׁר־יַנְקְל הפכו לשבר כלי
והשתיק את כישרון השירה
שהתנגנה ונבעה ממעיינות נשמתו
למרות השכול שחווה בשואה.


לחן אישי קדום שהלחין אָשֵׁר־יַנְקְל
ברגעי הוד של קידוש השם
ונאסר על ידו לשימוש
ונגנז והוחבא לתמיד -
נגנב ממנו.


לא רק שה'גנב' מפרסם את
הלחן הסודי אלא שהוא מזייפו
רק כדי להרגיז את אָשֵׁר־יַנְקְל
ו ל ה ו צ י א ו מכליו.


מה ש מ כ נ י ס את אָשֵׁר־יַנְקְל לכליו.


מוחו של ניגון


פרק ראשון
כי הוא נורא ואיום


את יום הכיפורים של שנת תשל"ד בארץ ישראל לא ישכח לעולם כל מי שנכח ביום ההוא בארץ ישראל. אם הוא, כמובן, נשאר חי ולא נהרג במלחמה הארורה ההיא הקרויה 'מלחמת יום־הכיפורים'.


אברכים צעירים היינו בפרוץ המלחמה. הבוקר היה שקט מנשוא וטהור. בעולם רבצה אווירת יום הכיפורים. תחת התקרה הגבוהה והמקומרת בבית־הכנסת שררה דממה דרוכה בת שלוש שניות שלפני תחילת אמירת הפיוט 'ונתנה תוקף'. המקהלה בת עשרים וחמשה המשוררים הנבחרים הקיפה כגורן את בעל התפילה הבלתי נשכח, אָשֶׁר־יַנְקְל האגדי שממחוזות רחוקים בעיר נהרו יהודים כדי לזכות לשמוע אותו מתפלל, מסתלסל ומתחטא לפני קונו.


רק רחש דפי מחזור התפילה המתדפדפים נשמע בעת שקידם אָשֶׁר־יַנְקְל את עטרת טליתו הכסופה עוד אל מעל מצחו, לפת את צדי עמוד התפילה בשתי ידיו אגר אוויר מלוא הטנא והניף את פניו כלפי מעלה, מבקש להתחיל בתינוי תוקף קדושת היום, כשלפתע פתאום נקרעה הדממה בצפירת אזעקה בוטה שבאחת הפילה את כל הלבבות כולם מבתי החזוֹת נחסרי הפעימות אל נעלי־הבד הדקיקות. כל הפנים קפאו כמו קרום קרח דק עז לובן נמתח עליהם: מ ל ח מ ה .


הצפירה, אכזרית ובלתי רצויה, ביתרה באין רחם את השקט ששרר ברחובות הריקים מאדם ומרכב. תולשת את המתפללים מעולם הכיסופים וענני ההיטהרות, פוצעת עד זוב דמים את המעיים המתהפכות בכיווצי אימה: מה קרה? מה זה? מה עכשיו? מאיפה זה בא לנו? זו באמת אזעקה או סתם תקלה? דמיון חלומי או חלום דמיוני. במכה אחת החווירו כולם. כאילו שפכה התקרה גבעת סיד על ראשי המתפללים. זריזי עיכול הפשילו את הטלית מעל ראשם אל כתפיהם, משרבבים ראש להצצה מהחלונות ומבחינים לחרדתם בלהקות מטוסי קרב והנה הם קורעים את השמיים כנחשים מתנשפים. מיד הבינו: זו לא תקלה.


או שמא: תקלה גדולה וענקית.


חסד הספק לא סיפק דקות הרבה למתפללים. אמנם רֶבְּ ירחמיאל הגבאי, גאליציאני שורשי יוצא העיר סטראפקוב, הלם בכף יד פתוחה ורחבה על הסטנדר להשְׂררת השקט והשבתו אל קנו ועל כנו, אלא ששני חיילי הג"א עוטי מדים מקומטים נראו פתע בפתח היכל בית הכנסת, מבוהלים ודחופים בין השולחנות, בולשים בעיניהם ותרים במהירות, בידיהם רשימות שמות שנשלפו חופזנית ואגד צווי גיוס חתומים. החיילים חלפו בזריזות נמהרת ומתוחה בהיכל, מבררים שמות וזהויות ומנסים לדוג את החיילים שבין המתפללים הרבים.


מהומת אלוקים התחוללה. מעזרת הנשים ירדו קולות בכי. ילדים נצמדו לאבותיהם בחרדה. חלחלה אחזה בכל. שוב עומדים עלינו לכלותינו. מי הפעם? דרום? צפון? מצרים? ירדן? סוריה? מה יהיה הסוף? מתי? מי יחיה? מי ימות? שקט רע כבש תחת פרסותיו הכבדות את הלחישות החנוקות.


ממקומו שאצל העמוד לא מש אָשֶׁר־יַנְקְל בעל התפילה, גבו לקהל, פיו בלום, ממתין להתפתחויות. מקהלת המשוררים, בבת עיניו ואוצר טיפוחיו, נתפזרה לה ברובה. חלקם, כי שיערו ששמם מופיע ברשימות הגיוס ובקשו למהר ולהתייצב בנקודות האיסוף. אחרים, קפצו עם מתפללים אחרים לכיוון חדר המדרגות המוליך לעזרת הנשים השוכנת בקומה השנייה, כדי להרגיע במילות הרגעה נטולות כיסוי ממשי. היו שאחזו בילדיהם בחוזקה, מגנים לעת צרה.


מה קרה? מה קרה? מה קרה? וואָס האָט פַּאסִירְט? שאלו אנשים את שני החיילים שהוקפו בטבעת אדם דבוקה ומבוצלת, קולם רועד ורוקם לא נבלע. ניצולי שואה נצבעו מתכלת ללבן ומלבן ליותר לבן.


וכולם אצלנו בבית־הכנסת היו כאלה. אודים מוצלים ונפשות צלויות. חרוכות מבפנים.


"מלחמה. מה חשבתם שקרה? פרצה מלחמה בדרום. המצרים מתקיפים בסיני. יש אבדות. אבל אל דאגה, נכה בהם, עכשיו זה יהיה פחות מששה ימים. נגמור אותם. פרצה מלחמה, רבותי. יותר מזה אנחנו לא יודעים", השיבו החיילים לבליל השאלות, תרים ומחפשים איש אחרי איש לפי הרשימות, מכותרים בשואלי־שאלות ומרַכְּזים מגויסי־פתע, "המצרים החלו לתקוף מהבוקר. המצב קשה, אבל נגמור אותם צ'יק צ'אק. הפעם נראה להם, חצופים", הבטיח המבוגר שבין החיילים. לא נמצא לה קונה, להבטחתו שנשרה לרצפה ונמחתה.


המתפללים שגויסו רבים היו - אם כי מרביתם לא בתפקידי לחימה שנשמרו לצעירים יותר - גלגלו טליתותיהם בחופזה הותירון על השולחן והתכוננו לצאת לכתובת האיסוף. רחש הברות זמזם בהיכל בית הכנסת, גובר ועולה. ממחיצת עזרת נשים הסמוכה לתקרה הגבוהה והרחוקה התחדש זרזוף של בכייה שנוקה.


אחד החיילים שהחליף מילות בירור התקרב אל אָשֶׁר־יַנְקְל שבמזרח ותחב לידו צו־שמונה. אָשֶׁר־יַנְקְל הביט בצו והחליף מספר מילים עם החייל. אחר, טפח בידו בעצמה על תיבת העמוד, טפיחות הגונות וקצובות. שקט השתרר. החייל הסמיק, כחכח קלות: "מורי ורבותי, אנחנו ממהרים מאוד, כל דקה קריטית. אבל החזן שלכם כאן ביקש שתי דקות. תנו לו שתי דקות של הקשבה ואחר כך אבקש שכל הרשומים יבואו אחרי". מאי שם הועברה כיפה לקרקפתו של החייל שנע בחוסר סבלנות מופגן מרגל לרגל, מניע ומניד את כובד פלג גופו העליון מירך לירך כחושש שאם ימשיך וישתהה ולו רגע אחד נוסף יגיחו המצרים ללב תל־אביב.


השקט שב לבית־הכנסת על מאות מתפלליו. אלו שמיהרו לצאת, סָבוּ ושבו. אָשֶׁר־יַנְקְל משך את טליתו מעל פניו והנמיך את עטרתה עד לאבנטו, בד בבד הפשיל את שרוולי הקפוטה והחולצה מזרועו השמאלית, דוחקן בכוח כלפי כתפו כמבקש להניח תפילין; עד שנחשפה במלואה שורת ספרוֹת התכלכלות ולצדן האות A, מזכרת מקועקעת מאושביץ הלא־כל־כך־רחוקה־בזמן; או אז הניף אָשֶׁר־יַנְקְל את זרועו הממוספרת כלפי מעלה כאנטנת לולב זקוף שדרה נושא תיומת, גופו נכבש בנענועים קדימניים ואחורניים כמבקש להישבר לשתיים.


קולות בכי החלו מרצדים בפינות שונות, כאשר בפתע פתאום, הבקיע קול הפעמונים האדיר של אָשֶׁר־יַנְקְל את קרום הדממה הפריכה, מבקיע ממעיו ההומות את מילות הפיוט 'וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם', מילה אחרי מילה. עשרים וחמשת חברי המקהלה ששבו לשׁוּרם ולשירם ליווהו בהרמוניה מופלאה מרעידת לבבות, 'כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם, נוֹרָא וְאָיֹם, נוֹרָא וְאָיֹם'. נורא ואיום המהמו מאות המתפללים, אחריהם.


צמרמורת קולקטיבית הרעידה את ההיכל. קול הפלדה של אָשֶׁר־יַנְקְל המשיך לתאר את קדושת היום ולא הותיר עין יבשה. שני החיילים שתחילה הביטו בשעוניהם בקוצר רוח, עפעפו בעיניהם הדומעות. גם הם היו אודים מוצלים וזכר בית אבא עודנו מצטלצל באוזניהם. אָשֶׁר־יַנְקְל המשיך להרעיד את קירות ההיכל הגבוהים ולסמר את עור הנברשות הכבדות שנעו חרש. 'וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן' הדהד קולו הטנורי האדיר מעל ראשי המתפללים.


בית הכנסת נמלא המייה. זרועות רבות, נחשפות שרוול ומנוֹפפי מספרים, הורמו מעלה בליווי בכיות מתפרצות ואנחות מתייפחות. ההיכל נראה כמטע דקלים גדומים של ידיים ממוספרות מורמות אל־על מתחננות על חייהן. כתפיים רטטו ברעד. טליתות עטפו ראשים ופנים. קולות בכי נכבשו בסידורי התפילה והספיגום בדמעות. המשוררים על משמרתם התאזרו בגבורה שלא להיסחף, שומרים על צלילות הקולות ויציבותם.


מהרחוב ששלוותו נפצעה פצעים אנושים דלפו פנימה נהמי מנועים רועמים של ג'יפים ממהרים. המולת גיוס מהיר ומרוץ בהול המסה לחלוטין את הקרישות השקטה של יום־כיפור. אך בתוך בית הכנסת כמו קפא הזמן ועצר לכמה רגעי חסד.


והקול מעם עמוד התפילה גובר ומרעיד. שום פירוש לא נדרש למילים. בהלת המוות פירשה אותן אחת לאחת. כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין. וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן... וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ. וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם... וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן. כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ. מִי בַחֶרֶב... מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ. מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף...


כשבאו וקפצו ממחזורי התפילה המילים הגדולות 'וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה' קרסה המשמעת הפנימית. יחדיו התערבלו קולו של אָשֶׁר־יַנְקְל ומשורריו עם יללות המתפללים המתפרצות, חוברים ליבבה קולנית עשירת קולות מצווחים במר פחד, שהמסה את הקשוחים שבאדם. לשָׁנים יספרו זקני בית הכנסת בחשאי שגם אלכסנדר זושא סוֹסנוֹבְצֶער הפרטיזן שלא הזיל מעודו ולו דמעת דֶמה מאז ששב מהיערות העבותים, הבליע בזקנו כמה דמעות באותה תפילת יום־כיפור.


אחרי הרעדת הלבבות שארכה יותר משתיים של דקות ארוכות ומשסיים הקהל את אמירת 'כתר', כשהמילים 'ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו' נצעקים מגרונו של אָשֶׁר־יַנְקְל בצווחה מתעקשת, הסיר אָשֶׁר־יַנְקְל מעליו את טליתו, רטובת דמעות מקצה לקצה, רומז בעיניו לאחד האברכים שייגש אל העמוד למלא את מקומו ומצטרף אל החיילים המגייסים שקצרה רוחם.


קבוצת מתפללים גדולה עשתה את דרכה החוצה להתגייסות והיכל בית־הכנסת הגדול התרוקן יותר מכדי מחציתו. את הריקנות מילאה האימה. נשארנו רק אנו האברכים הצעירים שתורתנו אומנותנו, לצד זקֵנים או מוגבלים רפואיים בלתי כשירים לשירות צבאי. כל האחרים, הלכו.


"בשביל מה אתה מגייס אותי? אני חזן צבאי", תמה אָשֶׁר־יַנְקְל מחוץ להיכל בית־הכנסת ליד הברזייה, "לא צריכים אותי עכשיו. מי צריך חזן צבאי כשפורצת מלחמה?!"


"חזן צבאי אתה אומר? אין לך מושג כמה יצטרכו אותך במלחמה הזאת, יא חביבי", השיב לו הקצין סתומות ונרגזות. יותר מדי זמן בזבזו לו כאן בעיכוב התפילה. במרחבי סיני נשפכים דמי חיילים ונקטלים חייהם כשיבולי תבואה ביום קציר. יש להחיש תגבורות לקרבות הבלימה וזה משתהה ומשוחח.


•


על מדרגות בניין בית־הכנסת המובילות אל הרחוב, הופתע אָשֶׁר־יַנְקְל לגלות כי בנו יחידו, תַּנְחוּם־יוֹאֶל, אברך משי ובן עליה כבן שלושים וארבע, פוסע גם הוא לצידו בקבוצת המתגייסים.


"וִוי אַהִין (=לאן)?", שאלו אָשֶׁר־יַנְקְל קצרות, פניו אגלי דמע שנשתיירו מטבילת התפילה. תחילה מבקש היה שלא לשוח שיחת חולין עד שיסיים בלכתו בדרך את התפילה כולה, אולם מראה בנו בין ההולכים הניס את המילים מפיו.


"כְ'וֵוייס נִישְׁט. גייסו אותי. מְ'נֶעמְט מִיר מִיט זֵיי (=איני יודע. לוקחים אותי איתם)", השיב תַּנְחוּם־יוֹאֶל.


"אותך?", נבהל אָשֶׁר־יַנְקְל, "וואָס עֶפֶּעס (=מה פתאום)?"


"כן, בטעות. בתחילת שנת הלימודים עברתי מהכולל ללמד בתלמוד־תורה, ועוד לא הסדרנו את הדיחוי מהצבא. אז בגלל זה שמי רשום ברשימות שלהם. זאת טעות", הסביר תַּנְחוּם־יוֹאֶל, מבועת עד אימה ומבוהל עד פלצות.


"אֶה, סְ'אִיז אַ גְּרַייז, (=זאת טעות), גֵייסְט נִישְׁט אוּן עֶרגֶעץ נִישְׁט, פְלִי אַרַיין אִין בֶּת־מֶדְרֶשְׁ אַרַיין! אָבֶּער גִיעֶךְ אִין שׁוֹין! צְוִוישְׁן אַ יָא אוּן אַ נֵיין! (=אינך הולך לשומקום, טוס לבית הכנסת מהר ועכשיו)", הורה לו אָשֶׁר־יַנְקְל בתקיפות, עוצר אותו מהליכתו. לחייל שניסה להתערב הסביר אָשֶׁר־יַנְקְל: "הלו! הלו! עֶס אִיז אַ טעֶות. הוא בן יחיד. בכלל, אסור לו ללכת לצבא. זה החוק. הוא לא הולך. תחזירו אותו לַבֶּת־מֶדְרֶשׁ".


החייל וחברו הקצין שנחלץ לעזרתו, הביעו הבנה ואהדה, אבל לא שיתפו פעולה מעשית עם הנחיותיו של אָשֶׁר־יַנְקְל ראש הקהל הכמעט־כל־יכול הבלתי מוכתר שלנו. לאחר דין ודברים קצר, תקיף והחלטי, המשיך תַּנְחוּם־יוֹאֶל לצעוד עם המגויסים לקבוצת האיסוף.


גבותיו העבות של אָשֶׁר־יַנְקְל החשיכו והלבינו. עפעפיו ירקו גיצי דם לעבר החיילים.