דיוקן עצמי
אמיל שאף לדבר אחד — להכרה. הוא רצה שיכירו את הציורים שלו בכל העולם ושילמדו את העבודות שלו בבתי ספר לאמנות.
מאז גיל ארבע-עשרה פנטז שקובי מידן מראיין אותו בתוכנית התרבות שלו ומציג אותו כצייר פורץ דרך. הוא דמיין כיצד קובי מתפעל מהעבודות שלו ואומר לו משפט כמו, "הציורים שלך שונים בנוף הישראלי, יש בהם ייחודיות שלא נראתה כאן מעולם," ואמיל מחייך ומודה לו על המחמאה תוך כדי שהוא נשען לאחור בכיסא.
אבל קובי מידן מנחה תוכניות תרבות כבר יותר מעשרים שנה, מעולם לא שמע עליו ולא נתקל בציור שלו. אמיל מעולם לא זכה לתערוכה משלו. הדבר הכי קרוב היה כשהציגו עבודה שלו יחד עם עוד שלושים ציירים בגלריה ביפו.
הוא היה אז בעננים, משוכנע שזאת ההתחלה שתוביל אותו לקריירה משגשגת. אך בגלל נטייתו הווכחנית, נהרסו סיכוייו להציג שוב בגלריה כלשהי באזור. כשמישהו נעמד מול הציור שלו, היה ניגש אליו ושואל אותו מה הוא חושב על הציור. בדרך כלל התפתח ביניהם ויכוח שנגמר כשאמיל טען שהמתבונן לא מבין כלום באמנות ובטח לא מבין את הציור שלו.
בשלב מסוים בעלת הגלריה כבר לא היתה יכולה להתעלם, הוציאה את הציור שלו מן התערוכה וגם דאגה לספר לחבריה בעלי הגלריות בתל אביב, שאמיל לזרוב הוא צייר בעייתי ושמוטב להם לא להתעסק איתו.
מאז, החליט לעבוד על תערוכות בלי לשאול אף אחד, בתקווה שמתישהו מישהו יציג אותן. כמו ואן גוך שנהג לצייר בלי הזמנה, פשוט צייר; כך גם אמיל צייר חמישים ציורים של עצים ללא עלים, רק ענפים. אף מוזיאון או בעל גלריה לא היה מעוניין בהם, וזה הוביל אותו לעשות מעשה: הוא תלה את כל חמישים הציורים על העצים שאותם צייר.
היו אנשים שעצרו להתבונן, היו שתלשו את הציורים ולקחו אל ביתם לתלייה בסלון, ואחרים קרעו את הציורים לגזרים.
"לא רק את החיים שלך אתה זורק לפח, עכשיו גם את הציורים שלך אתה זורק," אמר לו אביו כשסיפר לו על התערוכה הציבורית שעשה.
היום אמיל כבר בן שלושים וארבע ואינו מבקר את אביו.
"יכולת להיות מה שאתה רוצה וזה העיסוק שבחרת לך?" היה אומר לו שוב ושוב, ולפעמים צעק עליו שהוא הורס לעצמו את החיים ושקשה לו לראות את זה.
הוא חשב שאביו יקבל אותו כמו שהוא עם הזמן, אבל זה רק נהיה יותר גרוע; אביו דאג להזכיר לו שהחיים שלו הולכים ונגמרים ושכדאי שימצא לו עיסוק אחר אם הוא רוצה יום אחד להקים משפחה משלו. לאמיל נמאס שאביו משמש לו מראה לכישלונותיו האמנותיים והחליט לנתק את הקשר לחלוטין. בתוך תוכו פנטז שיום אחד אביו יפתח את עיתון "הארץ" ובמוסף תרבות יוצגו ציוריו, מלווים בכתבה על כישרונו הרב, ואז הוא יתחרט על כל השנים שזלזל בכישרונו.
_____
את הנושא הבא לתערוכה שלו הוא עוד לא מצא. לכן החליט לצייר את מה שמרגש אותו — זה יכול היה להיות חלום וזה יכול היה להיות מישהו שעובר על פניו ברחוב.
לאור נרות הוא צייר את הדימוי שנגלה אליו באחד מחלומותיו בהקיץ — תולעים יוצאות מתפוחים רקובים. הוא הניח את התפוחים שקנה לפני חודש וכשהתולעים התחילו לצאת — החל לצייר.
באחד משיטוטיו הליליים הבחין בחתול גוסס באמצע הכביש, אשר ידיו פרכסו עד שהפסיק לזוז. אמיל לא הסיר ממנו את עיניו. הנה, הוא מצא דימוי נוסף שריגש אותו — מוות. למעשה, לציורים שצייר לאחרונה היה מכנה משותף אחד — כולם הביעו מוות. ומשהבין מה הוא מצייר, ידע מה עליו לחפש.
_____
כבר כמה שבועות שהוא לא התגלח. צמח לו זקן ששיווה לו מראה של מטורף. נשים שהורגלו לבוא אליו מדי פעם, לא הורשו לבקר אצלו. מכשיר הסלולר שלו נותק. הוא נמצא במקום אחר. הוא מצייר.
כיסא שבור עם רגל אחת, פרחים נבולים, גיטרה עם צוואר שבור ומיתרים קרועים, חתול על כביש ושלולית אדומה יוצאת מראשו, תפוחים רקובים מלאים בתולעים... מוות... דימויים של מוות שחוזרים על עצמם.
בין ציור לציור הציקה לו המחשבה שהוא לא מצייר את המוות עצמו. מוות של בן אנוש, כזה שמסתכל לך בעיניים רגע לפני הסוף. הוא ידע שבלי דיוקן של איש גוסס, התערוכה שלו לא שווה כלום.
ככלל, הוא הקפיד לצייר דימויים כפי שהם, בלי קישוטים ובלי מטפורות. אלה לא היו ציורים שמביעים את נפש האדם, אלא ציורים שמביעים את החיים אחרי שהם נגמרים. רק דיוקן אנושי יכול להביע את הרגע שלפני המוות, את החיים לפני שהם נגמרים. ורק דיוקן של גוסס ייצוק משמעות בכל הציורים האחרים.
הוא היה חייב שהתערוכה הזו תהיה מושלמת, הוא כבר לא צעיר.
הוא היה חייב למצוא איש גוסס ולצייר אותו.
_____
בגיל עשרים ושלוש למד אמנות באוניברסיטה. המרצים היו משעממים להחריד, אבל הסטודנטיות היו יפות. נטלי התאהבה בו, היא היתה בת להורים אמידים והוא היה רומנטיקן מרושש. נטלי קיוותה שיישא אותה לאישה, כל מה שרצתה היה להתחתן עם אמן רגיש שיבין אותה. אך הוא היה צמא להרפתקאות וסירב להתחייב.
כשהלך אל אגף הסרטן שבבית-חולים איכילוב, נזכר בנטלי. אולי היה צריך בכל זאת להתחתן איתה? פעמה המחשבה בראשו.
עם קנבס בידו הימנית ותיק בידו השמאלית, הילך לו במסדרונות כשהוא מחפש אחר המודל.
הוא החל לגשת אל אלו שהיו לבדם ופתח עימם בשיחות. כשסיפר את הסיבה האמיתית שלשמה הגיע, העיפו אותו מחדרם. חלקם גם קיללו, "איך אתה מעז לבקש לצייר אותי במצבי הנורא?" שאל מישהו בעודו שולח לעברו את ידו.
אמיל המשיך בהליכה מהירה לסוף המסדרון, מפחד שאחת האחיות תגרש אותו. כשהגיע לחדר האחרון, נשמע קול של קשיש, "למה אתה רוצה לצייר אותנו?"
"אני עובד על תערוכה של ציורים, והייתי רוצה לצייר אדם בימיו האחרונים כדי לתת ביטוי מדויק למוות."
"ומה זה ייתן לך?"
"זה ייתן לי את הידיעה שהצלחתי לתפוס אותו... אני רוצה שאנשים יחוו את המוות דרך הציורים שלי."
"אתה רוצה שאנשים יראו את המוות בציורים שלך?"
"כן."
"למה?"
"כדי שיזכרו שזה מה שמחכה להם."
אמיל ביקש מהקשיש להישאר עם עיניים פקוחות ולהביט לעברו. בעודו מתבונן בקשיש הבין שעליו לצייר אותו בפחם בלבד. אמיל אף חזר למחרת לקחת רשמים נוספים מפניו. הוא רצה לדייק. כשסיים לצייר, שטף את הפחם מידו והביט במים השחורים מתנקזים לחור הכיור.
דמעה זלגה מעיניו ונסחפה יחד עם המים השחורים. אמיל הושיט את ידו הנקייה אל הקשיש כדי להודות לו, אך הקשיש סירב וסימן לו שייצא מהחדר.
_____
אמו של אמיל נפטרה מסרטן כשהיה בן שמונה, כמה חודשים אחרי שהתגרשה מאביו. אמיל האשים את אביו במות אמו. בהלוויה, כשזרקו את השק הלבן קשור בחבל אל תוך הבור כאילו שאמו שקית זבל כבדה, הבין שגם הוא יגיע לכאן. יום אחד הוא ימות וגם אותו ישלחו בתוך שק לבן אל תוך הבור. אז מה שווים החיים?
מבעד לדמעות ולבכי ראה קרובי משפחה; הדוד יעקב והדוד גרישה מדברים ביניהם ואפילו מחייכים. מאז לא עזב אותו החיוך שלהם. למה הם חייכו? שאל את עצמו שוב כשהביט בדיוקן של הקשיש.
מיד לאחר מכן סידר את הציורים בדירת הסטודיו שלו, כך שבעלי גלריות יוכלו להתרשם מהם כשיגיעו לבחון את עבודותיו.
אף אחד לא טרח להגיע. כולם ביקשו שיראה להם את עבודותיו בנייד ואם ימצא חן בעיניהם מה שיראו, יבואו. אמיל סירב לשתף פעולה עם בקשתם המזלזלת. לא ציירתי תערוכה שלמה רק בשביל לצלם אותה בנייד, אמר לעצמו, הם משחקים בי. הם רוצים לייאש אותי. שאשבר. זה הכל מכור, היצירות שמופיעות במוזיאונים לא שוות יריקה, הן מופיעות שם כי יש להם קשרים. לא, הפעם אני הולך עד הסוף — כל העולם יידע על התערוכה הזו.
_____
בזמן שחיכה שתיפתח הדלת בהה אמיל בשלט שעליה. "ורהארן" היה כתוב באותיות שחורות, ולראשונה בחייו תמה על מקור שם משפחתו של הדוד יעקב.
"אמיל, טוב לראות אותך... בוא תיכנס. מה קרה, גידלת זקן?" הדוד יעקב פתח את הדלת לרווחה וסימן לאמיל להיכנס לביתו.
"רק רציתי לשאול אותך שאלה אחת ואני הולך," השיב אמיל ועמד במקומו בלי לזוז.
"בטח, אבל בוא תיכנס, למה בחוץ?"
אמיל נשאר לעמוד במקומו והתחיל להתנשם בכבדות.
"מה קרה? אתה כועס או מה?"
"למה צחקת בהלוויה של אמא שלי?"
"על מה אתה מדבר?"
"בהלוויה של אמא אתה וגרישה דיברתם בזמן שאני בכיתי, ראיתי שחייכתם ביניכם, על מה דיברתם שהייתם צריכים לחייך? מה היה חשוב לכם לחייך כשקברו את אמא שלי?"
"אני לא זוכר, לא זוכר באמת ש..."
"כמעט כל יום אני נזכר... כולם בוכים, אני צרחתי, צרחתי מבכי ואז אני רואה אותך ואת גרישה מחייכים... מעל הקבר! אני הייתי ילד קטן, לא הבנתי איך אתם יכולים לחייך כשאמא שלי נזרקת לתוך הבור... רציתי להרוג אתכם."
לפני שהחל לדמוע, הסתובב והשאיר את יעקב לבדו, לא מוצא מילים להשיב. בדרך הציפו אותו תמונות מההלוויה: השק הלבן קשור בחבל. אדם זר, רזה ומכוער חבוש בכיפה שחורה דוחף את השק לתוך הבור הקטן, השק מתנדנד לרגע בין הפתח של הבור לבין האדמה. פניו של המכוער מזיעות, הידיים המזוהמות שלו דוחפות את השק, הידיים האחרונות שנגעו באמו דוחפות אותה בלי רחמים, הכיפה על ראשו מתנדנדת תוך כדי שהוא דוחף. מה שווים החיים?
בשעה הכי חשוכה של הלילה תלה אמיל את עצמו על עץ ליד הכניסה למוזיאון תל אביב. מסביב לעץ, בחצי מעגל, נותרו שלושים ושלושה ציורים תלויים, שמתוכם דיוקן אחד, רשום בפחם, של קשיש, מביט בעיניים פקוחות על אמיל.
