פרק 1
פְרידוֹם
"זה הדבר הכי מטומטם שעשינו אי־ֹפעם." הידיים של טים תחובות בתוך כיסי מכנסיו. הוא מסתכל על רגליו בעודו גורר אותן על האדמה, בועט ענני אבק מדרך העפר.
"אין לך שום דבר אחר לעשות," אני מציין ומגלגל את מטבע המזל שלי בין אצבעותיי.
אני מרים את ראשי ורואה את היעד שלנו – קרוואן חבוט ומטונף. חלקו העליון אדום, חלקו התחתון צהוב. הקישוטים – פרחים ועיגולים סגולים וירוקים – בקושי נראים בגלל הבלאי שגרמו חמישים שנות נדודים בדרכים. בחזית הקרוואן נראים שני שלטים, באחד כתוב: מאמי מגדת עתידות, ובשני: קריאה בקלפי טארוט.
"היית כאן פעם?" אני שואל.
"פעם אחת עם אחותי, היא הייתה בהיריון ורצתה לוודא שהתינוקת בריאה." טים מרים את ראשו ומסוכך על עיניו מפני השמש המסנוורת.
"נו? והיא הייתה בריאה?" אני עוצר לידו ומצמצם את עיניי, מביט בבחור שהופך במהירות להיות חבר שלי.
פגשתי אותו רק לפני כמה שבועות, כשעברנו לגור במתחם הזה, אבל הוא ממש מגניב, מסוג הבחורים שהכרתי כל חיי. הוא גדל כבן רומה, עובד במחצבה ונשוי.
"למעשה, כן," הוא מצחקק ונד בראשו בפליאה. "מאמי אמרה שהתינוקת תקבל נשיקה של תות שדה. לא ידענו למה היא התכוונה, אבל האחיינית שלי נולדה עם סימן לידה אדום על הצוואר. נשיקה של תות שדה."
"אז אולי היא תוכל לנבא את העתיד שלי."
"העתיד שלך הוא כמו שלי," טים מסתובב ופורש את זרועותיו לרווחה, מסמן על השטח שמאחורינו.
אני מסתובב ומסתכל על המתחם. אנחנו צוענים. נוודים. בני רוֹמה – תקראו לנו איך שאתם רוצים. במתחם שלנו יש לפחות חמישים קרוואנים ממונעים, פזורים בעמק, לרגלי ההרים. חלק מאיתנו קוראים למקום הזה בית, אבל רובנו קוראים לו – מקום זמני. פשוט תחנה לחנות בה, להשׂתכר מספיק כסף כדי להגיע לנקודה הבאה, ואז להמשיך הלאה.
ההורים שלי גידלו אותי כך, אבל בזמן האחרון אני מתחיל לרצות מגורים קבועים יותר. אולי כי ראיתי את אחותי ואת אחי מתבססים במקום אחד, אולי כי אני פשוט צריך הפסקה. ואולי זה בגלל הגעגוע לחבורת בני רומה שאיתם גדלתי.
היינו כמו כפר גדול ומטורלל של שבע משפחות שנודדות יחד. כולם התערבו בעניינים של כולם. כל הילדים גדלו כמו אחים ואחיות, לא כמו חברים. חלקנו מטלות, ארוחות משותפות וחיים שבהם ניסינו להקל זה על זה כמה שיותר.
ואז אימא שלי מתה, והכול התחרבש. המתחם התפזר. אבא לקח אותנו לפלורידה כדי להיות עם ההורים שלו, ואני נאלצתי לעבוד בקטיף פירות במשך תקופה ארוכה ומעצבנת.
אבל עכשיו חזרנו לרינו. אותה עיר, מתחם שונה. משפחות אחדות מתוך השבע המקוריות שאיתן גדלתי נמצאות במתחם הזה, אבל זה לא אותו דבר.
יש כאן יותר מדי אנשים, כך שכבר אי אפשר לאכול יחד. הרוב אוכלים עם המשפחות שלהם, ויש כאלה שמתבודדים. הילדים עדיין משחקים יחד, אבל זה לא אותו דבר.
למרבה המזל, הזוג המבוגר שגר לידינו ריחם על אבא ועלינו, הילדים. כולנו טבחים מחורבנים, כך שאבא מממן את מצרכי המזון, וגברת יאנג מבשלת לנו. הילדים שלה כבר בוגרים, יש להם משפחות משלהם, כך שנראה שהיא שמחה שיש לה שוב במי לטפל.
"תודה שבאת איתי." אני פונה וצועד לכיוון הקרוואן של מאמי, מקפיץ את מטבע המזל שלי. הוא מתעופף מעל לראשי, וכשהוא מתחיל ליפול, אני תופס אותו באוויר ומכניס אותו לכיס.
"יכול להיות שלא תאהב מה שהיא תגיד." טים ממשיך להסתכל על המתחם עוד דקה לפני שהוא מתחיל לרוץ ומצטרף אליי.
אני מושך בכתפיי. בשלב זה של חיי אני מוכן לקבל כל הדרכה שתינתן לי. אני בן עשרים ואחת, ואני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי. אבא כבר מחק את אחותי, תיאה, ואת אחי הגדול, ליאנדר. אני נשארתי עם כל האחריות שבדרך כלל נופלת על הבן הבכור. אבל אני הבן השלישי, לא הבכור. אני אמור לחמוק מתחת לרדאר. זה הסדר הטבעי של העניינים, אבל תיאה התחתנה עם גבר לא משלנו והקימה משפחה משלה. וליאנדר, כאילו לא מספיק שהתחתן מחוץ לעדה שלנו, התחתן עם גבר. ליאנדר מוחרם פעמיים. לי לא אכפת עם מי הוא התחתן, כל עוד הוא מאושר. אבל האחרים כאן לא מתקדמים כמוני. האנשים שלנו נאמנים למסורת, במלוא מובן המילה.
יצאתי מגדרי כדי לעזור לגדל את האחיות הקטנות שלי, ואני הולך בעקבות אבא במידת האפשר. אני עושה זאת בשמחה. אני רק רוצה לוודא שזה מה שאני אמור לעשות. האם זה כל מה שצפוי לי בחיים האלה? לאסוף את השברים שכולם מעיפים באוויר לפני שהם עוזבים ומשאירים אותי לנקות אחריהם?
אנחנו עוצרים לרגלי מדרגות הקרוואן המוזנח ומסתכלים עליו מקרוב. הוא נראה עוד יותר גרוע, אם זה בכלל אפשרי: צבע מקולף, בוץ קרוש, צירים חלודים, חלונות שבורים. נס שמישהו בכלל מעז להיכנס לשם. הקרוואן עומד במרחק קילומטר וחצי מהמתחם, כשחזיתו לכיוון הכביש המהיר. אף פעם אין תור מחוץ לדלת, אבל ממה שהספקתי לראות מאז שאני גר כאן, מאמי אף פעם לא נשארת ללא תעסוקה.
הדלת נפתחת בחריקה, וטים ואני קופצים בבהלה ומזדקפים מייד.
"אתם מתכוונים לעמוד שם כל היום או להיכנס ולארח חברה לאישה זקנה?" מאמי עומדת בפתח הדלת. היא כנראה הייתה בגובה ממוצע בצעירותה, אבל יציבה לא נכונה ומשקל השנים הפכו אותה לגיבנת. היא נראית שברירית. עורה הדק תלוי על עצמותיה כמו פיסת נייר מקומטת.
"אנחנו נכנסים, גברתי, אם את לא עסוקה מדי." אני עולה במדרגות הרעועות אל דלת הרשת ומחזיק אותה כדי שהזקנה הגרומה תוכל לחזור פנימה. טים הולך בעקבותיה ונכנס לפניי.
ריח קטורת, כמו זה שהכרתי בילדותי, ממלא את חלל הקרוואן. נראה שקטורת נאג צ'אמפה היא הריח הקבוע של הצוענים.
אני נעצר בפתח ולא יודע על מה להסתכל קודם. פנים הקרוואן נראה כמו שהייתי מצפה: תאורה עמומה של שרשרת נורות קטנטנות מעל כל משטח, הקירות מכוסים בשטיחי קיר, באחד מהם נראים השמש והירח בצבעי סגול ושחור, באחר נראית מנדלה בצבעי כחול ולבן, ויש גם אחד עם בודהה ענקי בצבעי כתום וזהב.
שולחנות צרים נמתחים משני צידי הקרוואן. אחד מהם עמוס צנצנות זכוכית המכילות מיני אבקות, עלים יבשים, משהו שנראה כמו חרקים מיובשים, וגם כאלה שאני לא יכול אפילו להתחיל לנחש את תכולתן. סמוך להן מונחים שלל כלי כתישה בגדלים שונים, נקיים ומוכנים לשימוש.
במרכז החדר ניצב שולחן עגול מכוסה מפה בצבע בורדו, מוקף בכיסאות מתקפלים, שונים זה מזה. מאמי מתיישבת על הכיסא שנראה השחוק ביותר. היא מסתכלת אחורה, למקום שבו טים ואני עומדים קפואים, ומזמינה אותנו לשבת. אני דוחף קצת את טים כדי שיתחיל לזוז.
כשאנחנו מתיישבים סביב השולחן, אני מבחין בכדור בדולח במרכזו, ולידו חפיסת קלפי טארוט ונרות קצרים דלוקים מסביב. נראה כאילו מישהו הקיא לתוך הקרוואן הזה כל סטריאוטיפ אפשרי של תורת הנסתר. התקווה שלי שמאמי היא לא סתם שרלטנית, מתפוגגת עם כל פרט נוסף שאני רואה. המקום הזה נראה כמו תפאורה לסרט זול ואפל. המסתורין מגיע דווקא מהזקנה עצמה, לא מהתפאורה המוגזמת.
"אתה הבן של נדיה ובולדו, נכון?" קולה חלוש וצרוד.
"כן, זה נכון," עונה טים.
"אבל אתה," היא מפנה אליי את עיניה, הן עכורות ולחות, והעפעפיים המקומטים שמוטים מעליהן, "אותך אני לא מכירה."
"אני חדש." אני שולף את המטבע שלי מהכיס ומשפשף בסתר את התבליט השחוק. יש לי אותו מאז שהייתי ילד. קבוצה נודדת של בני רומה שהתה במשך תקופה במחנה שלנו. היה שם איש זקן שישב שעות בחוץ וגלגל מטבע בין אצבעותיו. לי זה נראה כמו קסם. ישבתי איתו יום אחד, והוא לימד אותי את הטריק. הוא גם זה שנתן לי את המטבע הזה. הוא אמר לי שהמטבע טומן בחובו את העתיד שלי והזהיר אותי לשמור עליו היטב. מאז המטבע נמצא תמיד בכיס שלי או מפזז בין אצבעותיי.
"המממ..." המבטים שלנו מצטלבים, ואני לא יודע אם בגלל יכולות קריאת הנסתר שלה, או שזה חלק מהטריקים והשטיקים, אבל היא מסתכלת עליי באופן שגורם לי להרגיש חשוף, כאילו היא מתבוננת עמוק לתוך הנשמה שלי, חודרת מבעד לשכבות של עור, בשר ועצמות כדי לראות לתוך הקרביים שלי.
"אבא שלי, שתיים מהאחיות שלי ואני עברנו לכאן לפני כמה שבועות."
"כן, אני זוכרת שהבן שלי אמר לי משהו על זה." היא שולפת את חפיסת הקלפים מתוך אריזת הקרטון המצהיבה שלהם. "במה אני יכולה לעזור לכם, בחורים?"
"אני רק רוצה שתגידי לי את העתיד שלי. או משהו כזה," אני ממלמל. פתאום אני כבר לא בטוח למה באתי לכאן בכלל. הזקנה הזאת מלחיצה אותי. המקום הזה מעורר בי חלחלה.
"בוא נראה מה אפשר לעשות." היא מניחה את הקלף ומושיטה לי כד קטן, תולה בי מבט מצפה.
אני מציץ לתוך הכד ורואה שהוא ריק. אני מסתכל בה שוב, והיא מטלטלת את הכד. אני אמור לקחת אותו?
"תן לה כסף, אחי," טים נועץ מרפק בצלעותיי.
"אה, כן." אני קם, מוציא את הארנק מהכיס ושולף ממנו שטר של עשרים דולר, מכניס אותם לכד שלה. היא מטלטלת אותו שוב. הפעם אני מבין את הרמז ושולף מהארנק עוד שטר של עשרים. אני מכניס אותו לכד, ולמרבה המזל, היא מניחה אותו במקומו. זה כל הכסף שהיה לי.
"תן לי את הידיים שלך, בחור," היא מושיטה את ידיה הגרומות, מוכות השיגרון, כשכפותיהן כלפי מטה. אני שוכח שהמטבע שלי בידי עד שאני מושיט את ידיי. מאמי לוקחת את המטבע ומתבוננת בו בעניין רב. "מאיפה השגת את זה?"
"איש זקן נתן לי אותו כשהייתי ילד."
היא מביטה בי שוב.
"העיניים שלך יוצאות דופן."
"אממ... תודה?"
היא מחזירה לי את המטבע שלי, ואני מכניס אותו לכיס. אחר כך היא מושיטה לי שוב את ידיה, ואני אוחז בהן.
העור שלה קר כקרח, אבל לא זה מה שגורם לי לקפוץ ולמשוך מייד את ידיי לאחור. זרם חשמל סטטי כמעט מכאיב עובר דרכי. מאמי לא מתרגשת, היא שוב מושיטה אליי את כפות ידיה. אני אוחז בהן שוב, מהסס. הפעם אין זרם חשמלי. היא שואפת שאיפה עמוקה דרך האף ועוצמת את עיניה.
אני מסתכל על טים שיושב על הכיסא ומסתיר בכף ידו את החיוך שעל שפתיו.
מאמי מסננת אוויר החוצה דרך פיה ופוקחת את עיניה. היא מעבירה את האגודלים שלה על גב כפות ידיי לפני שהיא משחררת אותן. אני מניח אותן על ברכיי.
"אני משתתפת בצערך. היא הייתה נשמה יקרה." היא מרימה את הקלפים ומושיטה לי אותם. "תערבב אותם ותתמקד בסיבה שבגללה הגעת לכאן."
"הכרת את אימא שלי?" אני שואל בקול חנוק.
"לא בדיוק." זוויות פיה מתרוממות, אבל היא לא מרימה את עיניה מהקלפים. "עכשיו תערבב ותחתוך את החפיסה."
אני עושה כדבריה ומחזיר לה את החפיסה.
"אני אסדר את הקלפים בפריסה שנקראת רומאני," היא מסדרת על השולחן שלוש שורות של שבעה קלפים כל אחת, משמאל לימין.
במשך זמן ארוך שורר שקט בחדר, ואנחנו בוחנים את הקלפים, כל אחד מאיתנו מסיבה שונה. טים מתעניין בתמונות, מצביע וחובט בזרועי כשהוא רואה על אחד הקלפים אישה עירומה. אני מסתכל עליהם כמו ילד שבוחן איורים בספר, מנסה לפענח את משמעותם. אבל מאמי נראית מהורהרת. היא עוברת באצבעותיה על קווי המתאר של כמה מהקלפים, מהמהמת ומצקצקת בלשונה בזמן שהיא בוחנת אותם.
"השורה העליונה היא העבר. אתה רואה את הקלף הזה כאן?" היא מצביעה על קלף פתוח שבתחתיתו נכתב השוטה, ואני מבין למה. מצויר שם גבר שיורד מגבעת טרשים כשעיניו מופנות לשמיים, בלי להסתכל לאן הוא הולך. "מישהו מבקש ממך הרבה מאוד, אבל אתה לא חושב שאתה מוכן להתמודד עם זה. כל הקלפים בשורה העליונה תומכים בזה, אבל הם גם אומרים לי שהאדם היחיד שחושב שאתה לא מסוגל, הוא אתה."
אני בולע רוק. היא קלעה בול. אבא מתנהג כאילו תורי לקחת לידיי את הנהגת המשפחה, אבל אני עדיין מרגיש כמו ילד. איך היא יכולה לדעת את זה?
"השורה הזאת היא ההווה שלך," היא מצביעה על השורה האמצעית ומטה את ראשה הצידה. היא מצביעה על קלף שבו נראה גבר שוכב במשהו דמוי ארון מתים. שלוש חרבות תלויות מעליו במאונך, ואחת מונחת לאורך הארון. עיניו של הגבר עצומות.
הוא נראה מת. זה גורם לי לחשוב שמצפה לי משהו רע בעתידי.
"הקלף הזה אומר שאתה לא צריך להקשיב לאחרים. יש לך את כל התשובות ממש כאן," היא מושיטה יד מעבר לשולחן ומניחה אותה על החזה שלי. "אתה רק צריך להקשיב ללב שלך וללכת בעקבותיו."
היא מצביעה על קלף נוסף, ואני בוחן אותו. הוא הפוך. אני רואה למעלה ספרות רומיות. VIII. שמונה. נראה בו גבר שמתרחק משמונה גביעים שמונחים זה מעל זה.
"הקלף הזה מראה שאתה נוטר טינה, אבל אתה צריך להשתחרר מהרגש הזה. אתה צריך לאסוף את הרגשות השליליים שלך ולהתרחק מהם." תיאה וליאנדר צצים במוחי. הם התרחקו מאיתנו בלי לחשוב איך אני אתמודד עם התפקיד החדש שהוטל עליי.
הזקנה מעבירה את אצבעותיה אל השורה התחתונה. "הקלפים האלה הם העתיד שלך. וזאת הסיבה האמיתית לכך שבאת לכאן, נכון?" היא מצביעה על קלף הפוך. כתוב עליו מלך הגביעים, וזה בדיוק מה שרואים. מלך עם גביע בידו.
"המשמעות היא שאתה מנהיג. מנהיג טוב. גם אם מדובר רק במשק הבית שלך. המשפחה שלך תראה את הכוונות הטובות שלך, והחוכמה שלך תניע אותם לקום וללכת בעקבותיך." היא מניחה אצבע מעוקמת על הקלף שליד מלך הגביעים. "זה מעניין."
"למה זה מעניין?" אני שואל, וצמרמורת חולפת במורד עמוד השדרה שלי כשאני רואה את הקלף ההפוך. חמישה כוכבים מחומשים מצוירים על חלון ויטראז'. הכוכבים המחומשים האלה רעים, נכון? מתחת לחלון הצבעוני הולכים שני אנשים שנראים עניים, אולי חולים. אחד מהם נראה עצוב, האחר צולע.
"החלק בך שחי בעננים ומאמין שהכול יסתדר, ימנע ממך מלראות את המציאות האמיתית שלך. אתה לא יכול להתעלם מהבעיות שלך ולהניח שהן יסתדרו מאליהן. תתייחס לאנשים כמו שהם באמת, לא כמו שאתה רוצה שהם יהיו." היא דוחפת לעברי את הקלף הבא. "זה אס המטות."
אני בוחן את היד שמחזיקה מטה המפלח את העננים, ואולי זו רוח. אני לא בדיוק יודע. אני מסתכל על מאמי. העיניים שלה עליי, ושפתיה הצבועות אדום מתרוממות בקצותיהן.
"מה זה אומר?"
"זה אומר שאתה צריך להיות מוכן. משהו גדול מגיע, ואתה צריך להכין את עצמך לפעולה. זה קלף חזק מאוד. הקלף הכי חזק בפריסה שלך," היא מרימה גבה מצוירת.
"את יכולה להגיד לי מה זה?"
הקריאה בקלפים מעניינת, אבל מעורפלת כל כך. אני לא בטוח שזה עוזר לי בכלל.
"אני לא יכולה להגיד לך בדיוק. אבל הקלף האחרון הזה..." היא מרימה אותו ונותנת לי. כתוב עליו מתינות ונראה בו מלאך מוזג מים מגביע אחד לאחר. "זה אומר שאתה צריך סבלנות."
"סבלנות? זאת התשובה?" אני יודע שטון הדיבור שלי נרגז, ואני מרגיש לא נעים מכך שאני גס רוח, אבל זה היה בזבוז זמן אחד גדול.
"כן, ילד. אתה צריך סבלנות," היא לוקחת ממני את הקלף ואוספת את כל האחרים, מחזירה אותם לאריזת הקרטון המרופטת.
טים ואני לא זזים. אני לא יודע אם אנחנו מצפים שיקרה עוד משהו, או רק מעכלים את דבריה של הזקנה. אני נשען לאחור בכיסא ומביט סביבי.
"מה עם כדור הבדולח? הוא יכול לתת לו יותר פרטים?" מציע טים.
"אל תדבר שטויות. כדורי הבדולח הם זיוף. סתם קישוט," היא צוחקת ומצביעה על טים באצבע מעוקמת. "אתה פתי."
"אם את מאמינה בחפיסה של קלפים, למה לא כדור בדולח?" טים מכווץ את גבותיו.
"אנחנו הצוענים עוסקים בגילוי עתידות לאורך כל ההיסטוריה שלנו. אל תלגלג על הקלפים," היא מצמידה אותם אל החזה שלה, כאילו מגוננת עליהם מפני העלבון.
טים מגלגל עיניים ופונה אליי. "הולכים?"
אבל לפני שאני מספיק לענות, דלת הרשת נפתחת פתאום. נערה שלא ראיתי מעולם פורצת פנימה בהבזק של שיער, בד וגפיים ארוכות. הידיים שלה עמוסות בשתי שקיות מלאות מצרכים שמתנשאות לגובה ומסתירות את קו הראייה שלה.
"מאמי, את חייבת להשאיר את הדלת סגורה כדי שתוכלי להשתמש במזגן. את עוד תקבלי מכת חום."
היא כנראה באה לכאן לעיתים קרובות, כי היא מוצאת את הדלפק במטבח אפילו בלי לראות. זה גם המשטח הפנוי היחיד שעליו אפשר להניח את השקיות.
"הייתי עסוקה בקריאה, חמודה שלי. את יודעת שאני צריכה לאפשר לרוחות להיכנס כשאני מזמנת אותן לעזרה." מאמי קמה ומתחילה לחטט בשקיות. "הגיעו קליפות גזע ציפורני החתול שלי?"
"כן, זה כאן," הבחורה שולפת שקית עם שבבים כתומים ומושיטה אותה למאמי.
עכשיו, כשהשקיות לא מסתירות אותה, אני יכול להתבונן בה, או לפחות בפרופיל שלה ובצד הימני של גופה. היא גבוהה. הצוואר שלה ארוך ועדין. היא לובשת חולצה פרחונית דקיקה ומכנסי ג'ינס קצרים גזורים. אני רואה שגם הזרועות והרגליים שלה ארוכות ודקיקות ומכוסות קעקועים. דיוקן גדול שאני לא מצליח לזהות מכסה את הכתף שלה, ועל האמה ושורש כף היד יש קעקועים קטנים יותר. על הירך שלה מתנוסס קעקוע גדול יותר בצבעי ורוד וסגול. אני רוצה להתקרב כדי לבחון אותו, אבל יודע שזה יהיה מוזר.
היא מושיטה יד למדף העליון ומורידה שלוש צנצנות עבור מאמי. התנועות שלה חינניות כמו של בלרינה, ראשה מורם ועצמות הלחיים שלה גבוהות.
כשהיא סוף־סוף מסתובבת אלינו, הלב שלי מחסיר פעימה. היא מהממת. היא עדיין צעירה, אבל יפהפייה. יש לה נזם באף, כמו שלי, אבל לה יש גם פירסינג במרכז השפה התחתונה. המבט שלי נודד נמוך יותר, ואני רואה שיש לה שני עגילי פירסינג תת־עוריים בין ניצני השדיים. הזין שלי מתקשה, ופתאום צפוף לי מאוד במכנסי הג'ינס. פאק, זו הבחורה הכי לוהטת שראיתי בחיי.
היא מחייכת בשובבות. "טימבו! מה קורה?"
"קוראים לי פשוט טים, אבל אני בטוח שאת זוכרת את זה," טים מטיח בה.
הוא כנראה לא ממש אוהב את השם המלא שלו.
"אה. אוקיי, סליחה," היא אומרת בלי כוונה רבה. "ומי אתה?"
"אל תהיי גסת רוח, אֶסי," מאמי נוזפת בה.
"אני פרידום," אני קם ומושיט לה יד.
"אה, החדש," היא מניחה את ידיה על מותניה הצרים.
"כן, כנראה," אני שומט את ידי המושטת וטומן אותה בכיס שבו אני שומר את המטבע שלי. "ולך קוראים אסי?" אני שואל.
"כן, כנראה," היא מחקה אותי.
"בדיוק היינו בדרך החוצה," טים עוקף אותי וצועד לכיוון הדלת. בהתחשב בעובדה שאין לי אפשרות אחרת שלא תיראה מוזרה, אני הולך בעקבותיו.
"להתראות," אסי קוראת.
אני פונה כדי להגיד לה להתראות, אבל היא כבר סגרה את הדלת אחרינו.
הנערה הזאת היא בדיוק מסוג הצרות שאני צריך בחיים שלי.
