פתח דבר


הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל (תרס"ג־תשנ"ג, 1903-1993) היה מן הבולטים שבאנשי ההלכה של המאה העשרים, ואחד מהוגי הדעות היהודים החדשניים והמקוריים ביותר. "הרב", כפי שנודע כינויו ברבים, הראה כיצד מציעות ההלכה וההגות היהודית כלים לביאור ניסיון החיים המודרני ולהערכתו. הוא הקים גשרים בין היהדות ובין העולם המודרני, תוך שהוא עומד בתוקף על שלמותה ועל עצמאותה של מחויבותו הדתית של היהודי, ובמיוחד מחויבותו לחיים על פי ההלכה.


במשך למעלה מארבעים שנה העביר הרב סולוביצ'יק את השיעור בתלמוד לבחירים שבתלמידי ישיבת רבנו יצחק אלחנן שליד ישיבה יוניברסיטי. דורות של תלמידים מתקדמים הודרכו על ידו והושפעו ממנו - ביניהם רבים שנעשו עם הזמן למנהיגים בתחומים השונים של חיי הקהילה היהודית. הוא היה הסמכות ההלכתית והמנהיג הרוחני של הציבור הדתי המודרני בארה"ב כולה. בעיר מגוריו בוסטון הוא שימש כדמות רבנית מובילה והתמסר במיוחד לחיזוק והרחבת החינוך היהודי, הן על ידי ייסוד וטיפוח בי"ס יסודי ותיכון ע"ש הרמב"ם, והן באמצעות שיעוריו הרבים בפני הציבור הרחב. בפעולתו החינוכית הענפה ובהשראה שעורר שיעור קומתו הרוחנית תרם הרב תרומה חיונית לתחייתה הנמרצת של היהדות האורתודוכסית באמריקה.


אף שהרבה מכתביו ומהרצאותיו של הרב נתפרסמו במהלך השנים ברבים, חומר נוסף נותר בכתבי יד ובקלטות שמע. "עמותת תורת הרב" נוסדה בידי בני משפחה ותלמידים לשעבר כדי להפיץ ברבים כתבים אלה ואחרים, וזאת במטרה לקדם הן את תפיסתנו בנוגע להגותו של הרב והן את הבנתנו לגבי הנושאים המגוונים שאליהם התייחס.


כרך זה הוא עיבוד של שיעוריו של הרב על הקינות לתשעה באב שניתנו בקהילתו במשך שנים רבות. בשיעוריו ביקש הרב להעביר לקהל שומעיו את החוויה הרגשית של אבלות על מקדש שחרב לפני קרוב לאלפיים שנה ולהתגבר על המחסומים הלשוניים והספרותיים הניצבים בין האדם המודרני לבין הלשון הפיוטית של הקינות העתיקות. אנו מקווים כי הקורא הישראלי יפיק תועלת מספר זה בייחוד בימי בין המצרים וייחשף לעושר מחשבתו של הרב ומקוריותה גם בנושאים אלה.


דוד שץ


יואל ב' וולוולסקי


ראובן ציגלר


מבוא


מורנו ורבנו הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק הצביע פעמים רבות על ההבדל שבין אבלות חדשה שבה אדם מתאבל על קרוביו, לבין אבלות ישנה, שהיא האבלות על חורבן המקדש. באבלות חדשה, מהלך האבלות הוא מן הכבד אל הקל - דיני האבלות מתחילים בניהוגי אבלות חמורים הפוחתים והולכים לאורך תקופת האבלות, ואילו באבלות ישנה, מהלך הדברים הוא הפוך ודיני האבלות הם בבחינת מוסיף והולך. אבלות חדשה בנויה על המעבר מן השבעה לשלושים ולי"ב חודש, כאשר בכל שלב מורידים הילוך, ואילו אבלות ישנה פועלת בכיוון הפוך: היא מתחילה בניהוגים הקלים של י"ב חודש התקפים במהלך ימי בין המצרים, מגבירה את עוצמת האבלות בתשעת הימים ובשבוע שחל בו בהלכות הדומות לדיני אבלות שלושים, ומגיעה לשיא התהליך בסופו, ביום תשעה באב עצמו.


הרב הסביר תופעה זאת בפער הרגשי שבין שתי התופעות. אדם שמת לו מת כואב את כאבו וזועק את זעקתו בכל כוחו מעומק לבו. אין הוא זקוק להלכה לעודד אותו לבכות - תפקידה הוא לעזור לו לבטא את כאבו ולהתמודד עמו. לכן, היא פותחת באבלות חריפה של בכי והספד ודואגת לירידה הדרגתית בעוצמת האבלות. לעומת זאת, האדם אינו חש עצב או אבלות על אובדן מימים עתיקים ומנהל את חייו ללא המקדש מבלי לחוש צער או כאב. האובדן הוא נתון עובדתי ואין הוא מיצר על כך. אבלות ישנה מחייבת רגישות יתירה כדי לחוש את האובדן מעבר לפער הדורות. לשם כך, יש צורך להעצים את תחושת האבל והצער על חורבן המקדש. לכן פותחים באבלות קלה והולכים ומגבירים את עוצמתה ככל שהולכים ומתקרבים לזמן האבלות.


ראיית תשעה באב כמועד בעל חשיבות דתית וקיומית לעבודת ה' והבנת הצורך לחנך את האדם המודרני בן־ימינו לחוש את חוויית האבלות על המקדש הביאו את הרב לבאר בהרחבה מדי שנה את הקינות בעת אמירתן. כמנהיג לעדתו, הרב סולוביצ'יק הכיר היטב את עולמם הרוחני של המתפללים ואת המחסומים הקיימים בין יהודי בן המאה העשרים בארצות הברית לבין סדר הקינות - המחסומים הלשוניים והספרותיים בין דובר אנגלית בן ימינו לבין לשונו הפיוטית המורכבת של הקליר, הפערים בידע הנדרש להבנת הפיוטים והקושי לחוות רגשי אבלות על מקדש שחרב לפני קרוב לאלפיים שנה. הוראת הקינות בבית הכנסת נועדה לגשר על פני פערים אלו ולהפוך את הקינות לטקסט מובן ונגיש למתפלל בן ימינו.


בנוסף, ראוי לציין שהרב ראה את נוסח התפילה ככר פורה לניתוח ועיון. מתקני התפילות, מחז"ל ועד פייטני ימי הביניים, היו מגדולי חכמינו והם בחרו את ניסוחיהם בקפידה. מושגים חשובים ורעיונות עמוקים חבויים בין קפלי הנוסחאות, והרב דלה בשיעוריו הלמדניים פנינים רבות מתוך הסידור ונוסחאות התפילה. [לשם המחשה, כדאי לציין שבמפתחות לספרו שיעורים לזכר אבא מרי (ח"ב) קיים מדור מיוחד המפנה לעשרות מטבעות לשון מתוך התפילה הנידונים בספר.] כך נהג גם בקינות. אף הן היו למוקד עיונו ואף אותן בחן בעין למדנית המחפשת משמעות בלשונן ובמושגיהן.


כך חברו בפירושיו לקינות שתי מגמות - המגמה הרוחנית־חינוכית והמגמה הלמדנית־עיונית. שתי המגמות הללו באו לידי ביטוי גם בהרכב של ציבור המתפללים. הרב סולוביצ'יק מוכר לרוב רובו של הציבור בארץ כראש ישיבה ולמדן, כהוגה דעות וכמנהיג ציבורי, אך פעילותו כרב קהילה בבוסטון היתה חלק משמעותי מעולמו. לאורך עשרות שנים, הוא חילק את זמנו בין שני מקומות - ניו יורק ובוסטון. בראשון, הרביץ תורה בתלמידים ועסק רבות בהנהגת הציבור, ואילו בשני, עיקר עיסוקו הציבורי היה בהנהגה והדרכה של קהילתו. לרוב, שני העולמות התנהלו במקביל ובמגע מועט, אך בתשעה באב הם נפגשו. ביאורי הקינות נאמרו בבית הכנסת בבוסטון בפני בני הקהילה, וגם רבים מתלמידיו בניו יורק התקבצו ובאו לשם לאמירת הקינות, כך שההסברים והפירושים פנו לשני קהלי יעד וחיברו בין שתי מגמות. אנו מקווים שגם חיבור זה ימלא את המגמות הללו.


ביאורי הקינות הכלולים בספר הזה נאספו מתוך הקלטות מתשעה באב תש"ל, תשל"ג־תש"מ ותשמ"ב־תשד"מ. הם נערכו והוכנו לדפוס בידי הרב יעקב י' שכטר, שפרסם אותם במהדורה אנגלית בשנת תשס"ו במסגרת כתבי הרב סולוביצ'יק שיצאו לאור על ידי עמותת "תורת הרב".


החיבור המוגש בזה לקורא, מבוסס על הספר האנגלי - The Lord is Righteous in All His Ways - Reflections upon the Tish'ah be-Av Kinot. ואולם, מהדורה זו איננה תרגום מילולי של הכרך האנגלי וגם איננה פרפראזה של הכתוב שם, אלא היא עיבוד מחודש של החומר על בסיס המהדורה הקודמת, שכן מטרות ומגמות שונות לשתי המהדורות.


מטרתו המוצהרת של הספר האנגלי היתה לשחזר את מעמד הקינות בבית הכנסת ולהשמיע לקורא את "קולו" של הרב. כפי שכתב העורך בהקדמתו למהדורה ההיא: "השתדלתי להיות נאמן לקולו של הרב בזמן אמת עד כמה שניתן. סגנון החיבור, הכולל חזרות לא מבוטלות של החומר, משקף את אופיו המקורי של החומר כדיבורו החופשי של הרב כפי שהיה בשעתו בעת הצגת הדברים. בהעדר חומר כתוב שהוכן ע"י הרב, 'קולו' היה המרכיב הבלעדי שהיה בידי וחשתי שחשוב לשמרו עד כמה שניתן".


מדיניות זו התאימה לקהל היעד של הספר בשעתו. רבים מהם הכירו את הרב, זכו לשמוע את קולו, וחלקם אף נכחו בבית הכנסת בתשעה באב. הצגת הדברים כתורה שבעל פה והנכחתו של הרב בטקסט התאימו לצורכיהם. ברם, צרכיו של הקורא העברי שאליו מכוונת מהדורה זו שונים. מרחק המקום והזמן שבין שתי המהדורות גורמים לכך שהקורא העומד לנגד עינינו לא הכיר את הרב ולא זכה לשמוע אותו. הוא או היא שייכים לציבור "אשר לא ידע את יוסף". לאור זאת, הוא זקוק לתורתו של הרב סולוביצ'יק כתורה שבכתב ולא כתורה שבעל פה. מגמת החיבור הנוכחי איננה להזכיר ללומד את מעמד קריאת הקינות בבית הכנסת רמב"ם בפאתי בוסטון ולהנכיח את קולו של הרב כפי שהיה בשעתו, אלא להביא את תורתו בפניו. בעקבות זאת, התקבלה החלטה להעביר את הדברים ממתכונת דברים שבעל פה ולהופכם לתורה שבכתב.


החלטה זו גרמה לשינויים רבים באופי הטקסט. בראש ובראשונה, חומר רב הושמט. הגדרת החיבור הנוכחי כדברים שבכתב חייבה סטייה משמעותית ממדיניות העריכה של המהדורה האנגלית והתאמתה למתכונת תורה שבכתב. ראוי לציין שהרב היה כמעיין המתגבר ובשיעוריו בעל פה נהג להשמיע השערות, הערות אגב ודברים שעלו במוחו הפורה כדי לחדד את עצמו ואת התלמידים. ואולם, בבואו לפרסם דברים שבכתב, רוח אחרת היתה עמו. שם, הקפיד על קלה כבחמורה וניפה את הדברים בנפה אחר נפה. אין ספק שהחיבור הזה, שהוא מעצם הגדרתו ומגמתו חיבור הפונה לקהל יעד רחב, נוקט סטנדרטים שונים מאלו שהרב הציב לכתביו ההלכתיים או ההגותיים אך עדיין דברים שבכתב המה.


שינוי משמעותי נוסף היה סידור החומר מחדש. כפי שציין הרב שכטר בדבריו שצוטטו לעיל, היו הרבה חזרות בחומר היות שהוא קובץ ממספר רב של שנים. במהדורה זו לא השארנו את החזרות האלו על כנן אלא קיבצנו את כלל החומר העוסק בנושא מסוים למקום אחד והשמטנו מתוכו את החומרים החופפים שחזרו על עצמם כדי ליצור טקסט מגובש ואחיד. בדרך זו, הבכורה ניתנה לבהירות ולארגון על פני שמיעת "קולו" של הרב.


אנו מקווים שמדיניות זו משרתת נאמנה את צרכיו של הקורא העברי ושכל אחת מהמהדורות תמלא את הייעוד שלשמה נכתבה. אם יתמה הקורא על הפער שבין הלבוש העברי ללבושו הלועזי של ספר זה, הרי זו היא הסיבה. החומר שהושמט במהדורה זו לא התאים להיכלל בספר בעל אופי תורה שבכתב הפונה לקוראים שלא הכירו את הרב, ועל כן נופה בתהליך העריכה.


כאן המקום לחזור ולהודות לרב יעקב י' שכטר על יצירת החומר המקורי מתוך הקלטות וכתיבת הספר המקורי. תודותיו למסייעים בידו רשומות בהקדמה למהדורתו ואין לנו אלא להצטרף לברכותיו. על הברכה יבוא גם הרב חיים נבון, שתרגם את כלל הספר האנגלי ויצק אותה בטוב טעם ודעת ללבוש עברי. כשנתברר הצורך לשינוי מהותי בין שתי המהדורות, הסכים הרב משה ליכטנשטיין ליטול על עצמו את האחריות לעריכת החומר וסידורו מחדש, כדי להמירו מתורה שבעל פה לתורה שבכתב. תודתנו והערכתנו נתונות לו על כך.


ברכות תודה עמוקות לר' מרדכי ולד"ר מוניק כ"ץ שנטלו על עצמם את עול הוצאות הספר בנפש חפצה. בדרכו של עולם, אנשים מקדישים ספרים לזכרם של הקרובים אליהם. ברם, מעטים הזוכים להכיר את מחבר הספר ולהיות קרובים אליו. במקרה דנן, הקדשת הספר נעשתה על ידי משפחה המרגישה קשר אישי ונפשי עמוק למחבר הספר. כפי שיראה הקורא את דף ההקדשה, ד"ר כ"ץ זכתה להכיר את הרב סולוביצ'יק היטב ולהיות קרובה אליו. זכות גדולה היא לה ולבעלה שזכו לתרגם את הזיקה הנפשית והכרת הטוב כלפי הרב ואשתו להפצת תורתו בקהל רב. יהי רצון שזכות המצווה תעמוד להם ולמשפחתם לאורך ימים ושיזכו להמשיך את הקשר עם משפחת הרב והמעורבות בהפצת תורתו מתוך בריות גופא ונהורא מעליא.


אישים מספר ענו בחפץ לב על שאלות שהופנו אליהם במהלך עבודתנו לבירור כמה עניינים נקודתיים, ובהם יש למנות את הרב עזרא ביק והרב אליקים קרומביין מתלמידי רבנו וכן את הרב אליעזר ברודט, פרופ' דניאל שוורץ וד"ר נח חכם, ותודתנו נתונה להם על כך.


יהי רצון שתתקיים בנו נבואת זכריה: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו".


עמותת מאוצר הרב


פרק א


תשעה באב כיום תענית


וכיום אבלות


תשעה באב הוא יום בעל זהות כפולה: ראשית, הוא תענית ציבור, כפי העולה מתוך קביעת הגמרא ש"אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד"1 (פסחים נד ע"ב). שנית, תשעה באב הוא גם יום אבלות, כפי שניכר בעליל ממכלול דיני אבלות הנוהגים בו, וכמפורט בברייתא בשלהי מסכת תענית (ל ע"א): "תנו רבנן כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב".


נפתח בתענית ציבור. אופיו של תשעה באב כתענית ציבור מתבטא, כמובן, בעצם איסור האכילה והשתייה שלו (שהרי לוּ תשעה באב היה רק יום אבלות, אכילה ושתייה היו מותרות בו);2 נוסף על כך, איסורי הרחיצה, הסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המִטה בתשעה באב נובעים גם הם מפאת היותו תענית ציבור. לכן פרטי האיסורים הללו דומים לדיני שאר עינויים ביום הכיפורים - שהוא, כמובן, יום של תענית ועינוי אך לא יום אבלות - וכפי ששנינו (פסחים נד ע"ב): "אמר רבי אלעזר אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים".3


תשעה באב דומה ליום הכיפורים כתענית ציבור גם בדין נוסף והוא תחילת זמן העינוי. הרמב"ם (הלכות תעניות, פ"ה ה"ז) פוסק (בעקבות הגמרא בפסחים נד ע"ב) לגבי איסור אכילה בתשעה באב: "ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים".


כאמור, נוסף על האלמנט של תענית ציבור, תשעה באב הוא יום אבלות שבו כלל ישראל מתאבל על חורבן הבית, ועל כן, כל המצוות הנוהגות באבל נוהגות בת"ב. היות שאיסורי אבלות כוללים לא מעט פעולות שנאסרו אף מפאת אופיין כאיסורי תענית, הרבה מאיסורי התענית הנוהגים בת"ב הם בעלי אופי כפול מכיוון שאינם ניהוגי תענית בלבד אלא יש בהם אף פן של אבלות. יתר מכן, הכפילות של דיני תענית ודיני אבלות מעלה לעתים קרובות את השאלה, האם דין מסוים הנוהג בת"ב יונק מעקרון תענית הציבור של היום או שמא הוא נובע מאופיו כיום של אבלות. דוגמא אחת לכך ראינו לעיל בנוגע לרחיצה, אך אין היא יחידה. כך, למשל, מצינו מחלוקת בין רב האי גאון לאנשי מצרים (ראה: אוצר הגאונים, תענית ל ע"א, סימן קיג) בעניין נעילת הסנדל. אנשי מצרים נהגו להקל באיסור נעילת הסנדל בתשעה באב אחרי חצות היום, כשאחד הנימוקים שלהם הסתמך על הכלל של "מקצת היום ככולו", שהוא העקרון ההלכתי שבגללו מסתפקים ביום האחרון של ה"שבעה" בניהוג אבלות בתחילת היום בלבד. אנשי מצרים סברו שיש להפעיל עקרון זה גם בנוגע לתשעה באב, וזאת מתוך הנחה שמעמדו כיום אבלות הוא הגורם לאיסור נעילת הסנדל, אך רב האי דחה את הטיעון הזה וקבע שאין לומר "מקצת היום ככולו" לגבי תשעה באב, משום שיש לו גם מעמד של יום תענית (ובתעניות עקרון מקצת היום ככולו איננו רלבנטי).


בנוגע למרכיב האבלות שבתשעה באב, חשוב להדגיש שלא רק שתשעה באב הוא יום אבלות והלכותיו משקפות דיני אבלות, אלא שיש לו אופי אבלות מיוחד, שכן חז"ל הבחינו בין האבלות על החורבן, הנחשבת ל"אבלות ישנה", לבין האבלות על הקרוב שמת המוגדרת כ"אבלות חדשה".4


ישנם כמה הבדלים בין אבלות חדשה לבין אבלות ישנה. באבלות חדשה, עצמת האבלות היא מן הכבד אל הקל. פרק הזמן הראשון הוא האנינות. תקופה זו שבין המיתה לקבורה, המכונה בהלכה "מתו מוטל לפניו", היא הפותחת את מסע האבלות. לאחר מכן באות תקופות אבלות נוספות המבטאות ומשקפות את האבלות לאורך דרכו של האבל: היום הראשון של האבלות, שלושת הימים הראשונים, שבעת ימי האבלות, תקופת "השלושים", ולאדם שמתאבל על הוריו, אף את אבלות י"ב חודש. כל אחת הולכת ומפחיתה מכוחה של האבלות. לאורך הדרך של הפרקים הללו, מנהגי האבלות פוחתים בהדרגה. האבלות חלה במלוא עוזה ביום המיתה וביום הקבורה, ומאז היא נחלשת לאִטה.


אף בתשעה באב, קיימים השלבים המוכרים של האבלות - אנינות, שבעה, שלושים וי"ב חודש. ואולם, הסדר הוא הפוך. תחילת האבלות היא תקופת "בין המצרים", שהם שלושת השבועות המתחילים בי"ז בתמוז ומעמדם ודיניהם מקבילים לאבלות י"ב חודש. לאחר מכן, ישנו מעבר לשבוע שחל בו תשעה באב (או תשעת הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב לפי המנהג האשכנזי), המקביל לאבלות שלושים. רק בסוף התהליך, מגיע תשעה באב עצמו שמעמדו הוא כשל אבלות שבעה.


יתר מכן, בתשעה באב אנו נוהגים אף דיני אנינות. לאונן אסור לאכול בשר ולשתות יין. איסור דומה קיים בדיני תשעה באב ביחס לסעודה המפסקת. גם הישיבה על גבי קרקע בזמן הסעודה המפסקת ואמירת הקינות היא מדיני אנינות, וזאת מפני שבתשעה באב אנו נחשבים כאדם שמתו מוטל לפניו.5


מנהגנו הוא שכל הקשור לאנינות בתשעה באב נפסק בסיום אמירת הקינות. המעמד של "כמי שמתו מוטל לפניו" חל כל זמן שאנו מתאבלים על חורבן בית המקדש על ידי אמירת קינות וחשים במלוא העוז את האבידה. כאשר מסתיימות הקינות, המעמד הזה פוקע, ומשתנה המנהג לגבי הפעילויות הנידונות. כשם שבאבלות חדשה, האנינות נעלמת עם הקבורה, כך באבלות ישנה, היא נעלמת בגמר אמירת הקינות, ולכן הרמ"א כותב שנוהגים לשבת על הרצפה עד סיום אמירת הקינות בלבד (אורח חיים, תקנט, ג). אחרי הקינות המזכירות את החורבן במלוא עצמתו - כמו אחרי קבורתו של מת שהיה מוטל לפנינו - אנו עדיין אבלים, ובמשך זמן רב מאוד זכרו של המנוח עוד חי בתודעתנו. ברם, ההתפרצות הראשונית הנואשת של האנינות פגה. כמו כן, לאחר חצות היום של תשעה באב מותר לעשות מלאכה (רמ"א, אורח חיים, תקנד, כב).


הבה נבחן את הזיקה שבין שני סוגי האבלות הללו. באבלות חדשה, ההלכה דורשת מאתנו לתת ביטוי ליגון ולייאוש המכרסמים בנו, אך גם להפגין איפוק ושליטה עצמית. הגמרא אומרת: "כל המתקשה על מתו יותר מדאי - על מת אחר הוא בוכה" (מועד קטן כז ע"ב), כלומר - ייענש ח"ו באסון נוסף. כשאנו מגיבים ברגשנות, אנו עלולים להגזים, להפוך היסטריים, ולהגיע עד כדי פריצת גבולות וחטא. ברם, הגמרא מעולם לא הסתייגה מ"כל המתקשה על ירושלים יותר מדאי". ואכן, מדברי הרמב"ן משתמע שאין אומרים "כל המתקשה על ירושלים יותר מדאי" אלא להיפך: "כל המוסיף להתאבל על ירושלים - זכות היא לו" (תורת האדם, כתבי רמב"ן ב, מהדורת שעוועל, עמ' רמב). אי אפשר להתאבל על ירושלים "יותר מדאי". הגמרא אומרת: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב). לא יכולה להיות אבלות מוגזמת על ירושלים ולכן האזהרה להימנע מאבלות קשה מדי אינה שייכת לאבלות ישנה.6


הרמב"ם כתב שאסור לאבל להגזים באבלותו, משום שהמוות הוא "מנהגו של עולם", חלק מהסדר הטבעי של היקום (הלכות אבל, פי"ג הי"א) ולכן, המגזים בצערו - "הרי זה טיפש". אך חורבן ירושלים אינו חלק ממנהגו של עולם. להיפך; הוא כנגד מנהגו של עולם. לוּ המשיך העולם כמנהגו, ירושלים לא היתה נחרבת. עקרונות היסוד של הצדק והיושר דורשים שירושלים תיבנה מחדש ותשוקם. משום כך הביטוי "יותר מדאי" אינו מתייחס לאבלות ירושלים. אין "יותר מדאי" באבלות על חורבן המקדש וירושלים.


הגמרא אומרת שלפי רבי יוחנן, יום האבלות או יום התענית על חורבן הבית היה צריך להיות בעשרה באב, משום שעיקר שריפתו וחורבנו של בית המקדש היה בעשרה באב ולא בתשעה בו (תענית כט ע"א). הירושלמי (תענית פרק ד ה"ו) מעיד על שני אמוראים, רבי יהושע בן לוי ורבי אבון, שצמו בתשעה וגם בעשרה באב; בתשעה משום שהבבלים החלו את החורבן ביום זה ("אתחלתא דפורענותא"), ובעשרה, משום שהחורבן הממשי של בניין המקדש התחולל בעיקר בו (ראה: טור אורח חיים, תקנח). איך יכלו לנהוג כן? הרי הדין קובע שיש רק אבלות של יום אחד, וכיצד יכלו להוסיף עוד יום על תשעה באב?!7 התשובה לכך היא שאבלות ישנה אינה מוגבלת בזמן, ואם אדם מרגיש שלא התאבל מספיק על ירושלים, הוא יכול להוסיף ולנהוג עוד יום של אבלות. כפי שאמרנו, אין גבול מקסימלי לאבלות על ירושלים.


זוהי התכונה המייחדת את האבלות הישנה על ירושלים. גמולו של אדם יהיה גדול יותר ככל שיבכה יותר, ככל שיעסוק יותר בחורבן ירושלים וככל שיוסיף ויתאבל עליו. בכל הנוגע לאבלות ירושלים, אין 'בל תוסיף'. אבלות ירושלים אין לה גבול.


דוגמא נוספת לאבלות ישנה היא איסור תלמוד תורה בתשעה באב. תלמוד תורה נאסר למתאבל על מתו (מועד קטן טו ע"א, כא ע"א) וכן בתשעה באב מפאת ממד האבלות שבו (תענית ל ע"א), אך יש מחלוקת בין הראשונים בנוגע לשאלה עד כמה האיסור בתשעה באב ("אבלות ישנה") דומה לאיסור על האבל ("אבלות חדשה").


בתשעה באב הותר בפירוש בברייתא ללמוד את איוב ומגילת איכה, וכן "דברים הרעים" שבירמיהו (תענית ל ע"א). הסיבה לאיסור תלמוד תורה בתשעה באב היא מפני שתלמוד תורה מביא שמחה ("פקודי ה' ישרים משמחי לב" - תהלים יט, ט) ושמחה אסורה לאבל. הלימוד הוא עונג רוחני, אך הלומד "דברים הרעים" מתעצב על לבו מפאת תכנם ועל כן הם הותרו מפני שאינם "משמחי לב".


ואולם, נחלקו הראשונים האם אדם המתאבל על קרובו מותר בלימוד "דברים הרעים" (עיין תוספות, מועד קטן כא ע"א ד"ה ואסור). ובכן, עלינו לשאול לטיב החילוק, הרי אם באבלות חדשה אסור ללמוד "דברים הרעים" מפני שההנאה מן המפגש עם התורה, ואפילו בתכנים המצערים שלה, אסורה, מדוע שנתיר זאת באבלות ישנה?


לכן, נראה להציע שבעוד תלמוד תורה רגיל אסור בתשעה באב מפאת שמחה, לימוד העוסק באירועים שהתרחשו ביום זה אינו רק מותר, אלא ראוי ומהווה קיום באבלות ישנה. קיום האבלות מתגשם על ידי הבנת המשמעות של תשעה באב, הנכונות להתנסות מחדש בחוויית החורבן ולחיות מחדש את המאורעות שיום זה מנציח, ולהעריך את משמעותם להיסטוריה היהודית. אבלות בתשעה באב משמעותה היא הבנת מה שהתרחש לאבותינו בעבר, והבנה וניתוח זה צריכים להיעשות על רקע התורה שבכתב והתורה שבעל פה. אלו הן מסגרות ההתייחסות שלנו ואליהם פונה המתאבל על ירושלים כדי להבין את משמעות אבדנו.


על כן, הכרחי הוא שיהיה מותר ללמוד דברים הרעים בתשעה באב. ללא הידע וההבנה שנובעים מלימוד זה, האבלות תהיה פגומה. אבלות ישנה, הנובעת מחורבן בית המקדש, שונה מאבלות חדשה, הבאה בעקבות מותו של קרוב. באבלות חדשה, אדם אינו צריך להבין כדי להתאבל, לבכות או לחוש באבדן, אך בכל הנוגע לאבלות ישנה, אדם חייב להבין אותה היטב על מנת שיוכל לחוות אותה. לכן הכרחי הוא שיהיה מותר לנו בתשעה באב ללמוד על מאורעות יום זה, למרות האיסור הכללי של תלמוד תורה.


סיכומו של דבר, לתשעה באב יש זהות כפולה: מחד, זהו יום של תענית ציבור, שבמוקדו התפילה והתשובה, אך מאידך, זהו גם יום אבלות, שבו אנו מנוכרים מבוראנו, ונחמה אין. בוקר תשעה באב, משחרית ועד מנחה, מוקדש כולו לעקרון האבלות. הפרוכת מוסרת מהארון כסימן לסילוק שכינה - כאשר ישנה השראת שכינה, כאשר הקב"ה נוכח, אנו מכסים ומבדילים את הארון, כשם שקודש הקדשים היה מובדל לחלוטין מההיכל משום שהשכינה שרתה עליו - כי כאשר השכינה אינה שורה, אין סיבה לכסות את ארון הקודש שהרי אין לו ייחוד. בכך שאנו מורידים את הפרוכת בתשעה באב באים לידי ביטוי הניכור המוחלט והריחוק השלם מהקב"ה הקיימים ביום זה.


ועדיין, מצד שני, תשעה באב הוא גם תענית ציבור, ואף אלמנט זה בא לידי ביטוי. השינוי מתחולל לאחר חצות, כאשר שחרית מסתיימת ומגיעה עת המנחה. או אז מתחולל המעבר מאבלות לתענית ציבור. דבר זה מתבטא בכך שבמנחה התפילה היא תפילת תענית ציבור: קוראים פרשת "ויחל" עם י"ג מידות הרחמים הכלולות בה, ואת הפטרת "דִרשו ה' בהמצאו קרָאֻהו בהיותו קרוב", הנקרא בכל תענית ציבור.8