הקדמה
ההיסטוריה המחקרית בתחום בתי הסוהר לנשים לוקה בהתעלמות בוטה ובחוסר בהשוואה לעושר המחקרי הקיים בתחום בתי הסוהר לגברים. היסטוריה מחקרית מצומצמת זו כוללת ניתוחים היסטוריוגרפיים של כליאת נשים (Rafter, 1985, 1992), ניתוח התת־תרבות המתפתחת במוסדות אלה (Giallombardo, 1966; Ward and Kassebaum, 1965), הצגת מאפייניהן הסוציודמוגרפיים של האוכלוסיות הכלואות (Owen and Bloom, 1995) וניתוח מערכות היחסים המתפתחות בינן לבין ילדיהן ובני משפחותיהן (Bloom and Steinhart, 1993).
הדלות המחקרית היחסית המאפיינת את המחקר בנושא כליאת נשים אפיינה בעיקר את התקופה שלפני שני עשורים עד חמישה עשורים, שבה אופיינו בתי הכלא לנשים באוכלוסיות מצומצמות והומוגניות — בהשוואה לעלייה המשמעותית בשיעורי האסירות ובמאפייניהן ההטרוגניים בתקופה העכשווית (Covington, 2000; Sheehan, Mclvor and Trotter, 2007). מחקרים עדכניים מצביעים על עלייה דרמטית בשיעורי הנשים הנכלאות. למשל, בארצות הברית ובאנגליה בין השנים 1986-2008 שיעורי הנשים שנכלאו עלה ב-297% ובכ-400% (בהתאמה) בהשוואה לעלייה של 161% ו-64% (בהתאמה) בשיעורי הגברים שנכלאו (Cooper, Sabol and West, 2009; Home Office Prison Service, 2009; Office of National Statistics, 2009). בישראל, למשל, בין השנים 1995-2006 הייתה עלייה של 34% במספר האסירות (הפליליות והביטחוניות) (על פי נתוני שב"ס לשנת 2009). משום כל האמור נראה שקיים צורך בתיאור ובניתוח מחודשים של מציאות החיים בכלא לנשים מנקודת מבטן של הנשים הכלואות.
ספר זה מתאר ומנתח ממצאי מחקר אתנוגרפי שנערך בין השנים 2006-2010 בכלא "נווה תרצה", כלא הנשים היחיד במדינת ישראל. המטרה המרכזית של המחקר הייתה לתאר את עולמם התרבותי של האסירות ואת חוויית המאסר מנקודת מבטן הסובייקטיבית.
תיאור החוויות וההתנסויות השונות של האסירות הובילו אותנו לערב רב של שאלות שנגעו לתחומי העניין והתוכן המרכזיים של חייהן בכלא, ביניהן: מה טיבן של מערכות היחסים בינן לבין עצמן (לדוגמה: ותיקות וצעירות, ילידות ישראל וילידות חבר העמים לשעבר ואתיופיה, יהודיות ומוסלמיות ועוד) ובינן לבין אנשי הסגל? האם קיימים יחסי מין לסביים בין האסירות, ואם כן, מה שכיחותם, מה טיבם, ומה הגורמים לקיומם? האם התא בכלא מהווה תחליף למשפחה שבחוץ? מה השפעתם של הניתוק מהילדים, מהמשפחה, מהקרובים ומהחברים ושל הבושה הנובעת מ"הבגידה" כביכול בתפקיד הג'נדריאלי על דפוסי החשיבה וההתנהגות של הכלואות? כיצד השפיעה כניסתם של אנשי סגל גברים לכלא על דפוסי התנהגותן של הכלואות? כיצד הן מתמודדות — ברמה הפיזית והנפשית — עם העובדה שכשליש מהן מאובחנות כסובלות מהפרעות פסיכיאטריות, כיצד הן מתמודדות עם בעיית ההתמכרות לסמים ושיטות הגמילה והטיפול?
1
פשיעת נשים
סקירה היסטורית
במשך שנים ארוכות התבססו תיאוריות קרימינולוגיות שונות על ההנחה שפשיעה היא תחום גברי, ולכן נמנעו מלעסוק בנושא של פשיעת נשים (Giordano, 1978; Klein, 2003). הזנחה תיאורטית זו מצאה את ביטויה גם בתחום המחקרי (שבו הייתה התייחסות מועטת לפשיעת נשים). המחקרים המעטים שעסקו בתחום התבססו על ההנחה שפשיעת נשים היא תוצאה של נתונים אינדיווידואליים פתולוגיים, ונמנעו מהבנה מהותית ורצינית של המניעים העומדים בבסיס התנהגותן של נשים עברייניות (Smart, 1977). מציאויות תיאורטיות ומחקריות אלו השפיעו על חוסר הידע וההבנה של התופעה ועל אופן הטיפול בנשים עברייניות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הפיכת בית הכלא לנשים "הולוויי" (Holloway)שבאנגליה לבית חולים פסיכיאטרי, צעד ששימר את התפישה שנשים עברייניות הן בעצם נשים חולות בנפשן, ושיש לסייע להן להסתגל מחדש לתפקידן המסורתי בחברה (Smart, 1977).
התופעה הנפרדת של פשיעה בקרב נשים לא נחקרה עד לאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 (Erez, Hassin and Rahav, 2000; Singer, Bussey, Song and Lunghofer, 1995). תיאוריות קרימינולוגיות לא התעניינו בנושא זה, כאמור, והסתפקו בניסיון להסבירו באמצעות תיאוריות כלליות בנושא פשיעת גברים (Heidensohn, 1987) או בהתייחסות אליו כאל תופעה שולית בתחום הפשיעה הכללית (Heidensohn, 1987; Katz, 2000; Smart, 1977). הסברים שונים ניתנו להיעדר ההתעניינות המתואר: שכיחות אובייקטיבית נמוכה של התופעה ביחס לכלל הפשיעה (Singer et al., 1995), התייחסות לעבריינות נשים כאל עבריינות בלתי מזיקה (Genders and Player, 1987), הטענה ששיעורי המוּעדוֹת של נשים עברייניות נמוכים מאלו של גברים עבריינים ושהעבירות שלהן חמורות פחות בהשוואה לאחרונים (Chesney-Lind, 1998; Singer et al., 1995). נראה שחוסר ההתעניינות המחקרית בתופעת הפשיעה של נשים מבטא, באופן סמלי, את המהות והטבע של הקרימינולוגיה המסורתית. דיסציפלינה זו והגופים החברתיים, המשטרתיים והמשפטיים אשר עוסקים בבעיות חברתיות, ואשר קשורים אליה באופן הדוק נמנעו מלהתייחס לפשיעת נשים כאל בעיה חברתית מהותית — הן לנוכח נדירותה היחסית והן לנוכח שוליותן היחסית של העבירות שביצעו נשים. הסטטיסטיקה הפלילית, המהווה מקור מידע אמין באופן חלקי אודות שיעורי הפשיעה בחברה, הצביעה הן על מעורבותן העיקרית של נשים בעבירת הזנות ובעבירות פעוטות ערך והן על חוסר המועדות של רובן, ורמזה על חוסר היותן איום לחברה או לגורמי הפיקוח החברתיים. "עובדות סטטיסטיות" אלה הובילו לשתי תופעות מקבילות: האחת — חסר מחקרי והיעדר מימון של עריכת מחקרים בנושא פשיעת נשים; האחרת — צמיחה של תיאוריות שנתנו הסבר שגוי, לא מספק ולא מעמיק לתופעה (Smart, 1977). עניינו של פרק זה להציג את ההתפתחות התיאורטית בתחום פשיעת נשים, ולתאר את דפוסי הפשיעה של נשים ואת סוגיה העיקריים.
התיאוריות הקלאסיות ביחס לפשיעת נשים אופיינו בגישה סקסיסטית שייחסה למין הנשי תכונות חברתיות לא רצויות, גישה שהתבססה על ההנחה שתכונות אלה הן, למעשה, מאפיינים טבעיים של אוכלוסייה זו (Loucks and Zamble, 1999; Smart, 1977). מיתוסים עממיים ביחס לאופיין הרע, הלא אינטליגנטי, הלא מוסרי והפסיבי של נשים היוו בסיס למגוון תיאוריות קרימינולוגיות שעסקו בפשיעת נשים. מחקרים רלוונטיים בתחום היוו ביטוי נאמן לתפיסות תיאורטיות אלו, ובהתאם, אופיינו בדטרמיניזם ביולוגי. דטרמיניזם זה כלל שני היבטים: האחד — נשים עברייניות מונעות על ידי תהליך ביולוגי (למשל, מעורבות בפשע עקב שינוי הורמונלי בזמן המחזור החודשי: כספי, 1999; Pollak, 1950); האחר — לביולוגיה של נשים יש השפעה על אופיין, על יכולתן האינטליגנטית ועל מידת תוקפנותן. מכאן שעבריינות נשים היא תוצאה של פתולוגיה פיזיולוגית. אחת ההשלכות של תפיסות תיאורטיות ומחקריות אלו באה לידי ביטוי בהתייחסות לנשים עברייניות כאל קבוצה הומוגנית ובהתעלמות מהבדלי המעמדות, התרבות, הסטטוס החברתי והגיל, כל זאת למרות שהבדלים אלה הובאו בחשבון במחקרים מקבילים שעסקו בפשיעת גברים (Daniel and Kashani, 1983).
החל מהמאה ה-19 ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20 אופיינו תיאוריות קרימינולוגיות רבות בתפיסה שעבריינות נשים היא תוצאה של פתולוגיה פסיכו־פיזיולוגית. ההנחה התיאורטית המקובלת והפופולרית הייתה שעבריינות נשים היא תוצאה של חוסר איזון נפשי, ובהתאם, שנשים עברייניות חולות בנפשן וזקוקות לטיפול פסיכיאטרי. במילים אחרות, עבריינות וחולי נפשי בקרב נשים נתפסו כתוצר של אותם גורמים. עמדה תיאורטית זו עוצבה לראשונה על ידי לומברוזו (Lombroso, 1895) בספרו האישה העבריינית (1895). לומברוזו סבר שנשים נוטות להיות עברייניות פחות מגברים בגלל המבנה הביולוגי שלהן ואופיין הפסיבי והשמרני. לדידו, הפסיביות והשמרנות מגינות עליהן ומונעות מהן להפר את החוק. בהאישה העבריינית הוא מתאר נשים עברייניות כבעלות תכונות ביולוגיות גבריות: מבנה ראש גדול, עודף שערות וקמטים. גם מחקרם של קאווי, קאווי וסלייטר (Cowie, Cowie and Slater, 1968) על הבדלי מגדר בפשיעה התבסס על התפיסה הלומברוזיאנית. לטענת חוקרים אלה, ההבדלים בין המינים בתחום הפשיעה קשורים להבדלים גנטיים. הטבע הנשי כנוע יותר וחסר יוזמה בהשוואה לטבע הגברי, וככזה מגן על הראשונות ושומר עליהן מפני מעורבות בהתנהגות עבריינית. בניגוד לתפיסה של נשים ככנועות וכפסיביות, עברייניות נתפסו כגבריות. תפיסה זו של הנשים העברייניות משקפת, למעשה, את ראשיתה של הפרדיגמה הקרימנולוגית שניסתה להצביע על קשר בין מאפיינים פיזיולוגיים של הפרט לבין נטייה לעברייניות (Carlen, 1985; Heidensohn, 1987). עם זאת, ראוי לציון שעבודות מחקר אלה היו משוללות כל ערך מדעי לנוכח התבססותן על ה"שכל הישר" ועל האינטואיציה, ולא על שיטות מחקר אובייקטיביות (Smart, 1977).
חמישים וחמש שנים לאחר פרסום ספרו של לומברוזו על האישה העבריינית פרסם אוטו פולק (Pollak, 1950) את ספרו בנושא פשיעת נשים. לפי תפיסתו, שכיחותה של עבריינות נשים ואופיה מושפעים ממאפיינים ביולוגיים וחברתיים. שלושה מאפיינים צויינו על ידו כמרכזיים: א. חולשה פיזית — נשים מתקשות בביצוע עבירות הכרוכות במאמץ פיזי עקב המבנה הפיזיולוגי שלהן, ולכן הן מעורבות יותר בעבירות של גניבה ורמאות; ב. התפתחות פיזית — נערות מפותחות מאוד מבחינה פיזית מעורבות יותר בעבירות של אלימות, ומסתגלות לחיי פשע בקלות יחסית; ג. שלבי פוריות — קיים קשר בין עבריינות נשים לבין שינויים באיזון ההורמונלי והופעתו, או, לחילופין, הפסקתו של המחזור החודשי (ראו גם: Horney, 1978).
בנוסף לכך, פולק התייחס לאופן התייחסותה של החברה ושל מערכת אכיפת החוק לנשים עברייניות. באופן ספציפי התמקד חוקר זה בשלוש שאלות עיקריות: הראשונה — הייתכן שחלק מהעבירות המבוצעות על ידי נשים אינן מדווחות לרשויות החוק? תשובתו הייתה שעבירות רבות המבוצעות על ידי אוכלוסייה זו — ביניהן זנות, גניבה מחנויות, הפלות ועבירות של סדר ציבורי — אינן מדווחות כלל. לפי תפיסתו, חוסר הדיווח נובע מאי־נוחות מצד חלק מהקורבנות ומהיות העבירות פעוטות ערך. השאלה השנייה הייתה האם שיעור החשיפה של נשים עברייניות נמוך יותר מזה של גברים עבריינים? פולק מצא ששיעור החשיפה של הראשונות נמוך מזה של האחרונים, הן לנוכח פעילותן כשותפות למעשה העברייני רק לאחר הונאת הקורבן — והקושי הנלווה לכך בזיהוין ובחשיפת מעשיהן — והן לנוכח נטייתם של גברים שנפלו קורבן שלא לדווח למשטרה על העבירה שבוצעה בהם על ידי נשים עקב הפגיעה בתחושת הגבריות. השאלה השלישית שנשאלה הייתה ביחס לטיפול הסלחני בנשים עברייניות על ידי מערכת אכיפת החוק בהשוואה לגברים עבריינים. תשובת החוקר הייתה שהטיפול בנשים עברייניות אכן סלחני יותר הן מצד שוטרים, אשר נמנעים מלעצור את חלקן, והן מצד בתי המשפט אשר מתייחסים אליהן באופן "אבירי"—סלחני ומטילים על רובן עונשים קלים.
מכל האמור לעיל הסיק פולק שמאפיינים ביו־פסיכולוגיים של האישה, כמו גם היחס החברתי כלפיה, מעודדים התנהגות עבריינית בשכיחות גבוהה יותר בהשוואה לגברים, ושנשים אכן מבצעות יותר עבירות מגברים. מסקנות אלה תמכו בתפיסה הקרימינולוגית ששלטה באותה תקופה, אשר לפיה נשים, ביסודן, הן רעות, מניפולטיביות ומפתות גברים לבצע עבירות.
באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה התעניינות מחודשת בנושא פשיעת נשים, וזאת בהשפעת שתי אמונות מרכזיות: האחת — ששיעורי פשיעת נשים גדלו באופן משמעותי; האחרת — שהגידול בשיעורי פשיעת נשים נבע משחרור האישה. שתי אמונות אלה לא נתמכו אמפירית, והנתונים האובייקטיביים לא הצביעו על שינוי בשיעורי הפשיעה בקרב נשים, ובכלל זה בעבירת המעילה אשר היוותה ביטוי לשחרור האישה (Weisheit and Mahan, 1988).
התנועה הפמיניסטית שצמחה בשנות ה-70 של המאה ה-20 טענה שפשיעת נשים היא תוצאה של המבנה החברתי הפטריארכלי המשעבד. פרידה אדלר, בספרה Sisters in crime (1975), טענה שקיים קשר בין השינויים בתפקידי המינים לבין עלייה בשיעורי הפשיעה של נשים. לפי תפיסתה, העלייה בפשיעת נשים היא תוצר של מעורבותן ההולכת וגדלה בחברה (Chesney-Lind and Dally, 1988; Weisheit and Mahan, 1988), של שחרורן החברתי ושל מאבקן בהשגת שוויון כלכלי וחברתי ולגידול בהזדמנויות התעסוקתיות העומדות לפניהן (Simon,1975; Opportunities thesis). לטענת אדלר, תהליכים אלה הובילו נשים אלה לאימוץ מודל של התנהגות גברית — טענה המכונה "השערת הזיכור" (Musculinization thesis).
טענות אלה לא זכו לאישוש מחקרי. מחקרים אחרים לא הצביעו על שינוי במבנה ההזדמנויות החוקיות בחברה ביחס לנשים, וכמו כן התברר שמרבית העברייניות הן ממעמד חברתי־כלכלי נמוך. המסקנות שעלו מכך הן שעבריינות נשים היא תוצאה של שוליות כלכלית וחברתית, לא של גידול בהזדמנויות בשוק העבודה (Chapman, 1980; Chesney-Lind, 1986; Heidensohn, 1987).
בשני העשורים האחרונים חלה עלייה חדה בשיעורי הפשיעה בקרב נשים (Belenko, Usdansky and Foster, 1998; Covington, 2001). הסבר אפשרי למצב זה קשור לרקע האישי של נשים עברייניות רבות המאופיין בשיעורים גבוהים של קוֹרבנוּת (Messina and Grella, 2006) ולקשר בין קורבנות לבין פשיעה. חוקרים שונים מדווחים שבין מחצית לשני שלישים מהנשים המכורות לסמים ו/או העוסקות בזנות נפלו קורבן לגילוי עריות ולהתעללות מינית (גור, 2004; Brems, Johnson, Neal and Freemon, 2004; Langan and Pelissier, 2001). נשים אלו, שעברו גילוי עריות והתעללות מינית בילדותן, ברחו לעתים קרובות מהבית ונפלו קורבן לסרסור שדאג לסמם אותן ולדרדרן לזנות. דאלי (Dally, 1989) מתארת את מסלול החיים המוביל נשים רבות לחיות "חיי רחוב". מדובר בנשים שברחו מבתים מתעללים, התמכרו לסמים ונאלצו לעבור על החוק כדי לשרוד. נשים אלו סובלות ברובן מבעיות של התמכרות לסמים ולאלכוהול, המשמשים עבורן אמצעי הקלה זמני לכאב ולטראומה שחוו (וראו גם: Haseltine, 2000; Langan and Pelissier, 2001). אלא שהסמים והאלכוהול משמשים אמצעי הקלה זמני בלבד לכאב, ואילו ההשפעות הפתולוגיות של ההתמכרות מחריפות עם הזמן. התמכרות כזו, בעיקר בגיל צעיר, היא גורם מרכזי למעורבות של נשים בפשיעה (Brook, Whiteman and Finch, 1992; Nurco, 1998). וידום (Widom, 2000) הצביעה על קשר בין התעללות פיזית והזנחה בתקופת הילדות לבין פשיעה בקרב נשים. נערות שחוו חוויות קשות בילדות ובתקופת ההתבגרות נוטות להשתמש בסמים ובאלכוהול ולהיות מעורבות בהתנהגות עבריינית ובאלימות יותר ממקבילותיהן שלא חוו מעשי התעללות דומים. זאת כדרך התמודדות עם מציאות החיים התובענית היומיומית. לדעת החוקרת, קורבנות ההתעללות נכנסות למעגל הפשיעה כדי לברוח מסביבתן המתעללת. החסך שלהן במיומנויות חברתיות וקוגניטיביות, היעדר הישגים אישיים, מיעוט הקשרים החברתיים החיוביים וחוסר תשומת לב מספקת מצד גורמי הפיקוח החברתיים גורמים להן "להיזרק" לרחוב ללא כישורי התמודדות נורמטיביים וחוקיים. התנסויותיהן כקורבנות להתעללות מינית ופיזית גורמת להערכה עצמית נמוכה, לתחושה של היעדר שליטה על חייהן, לנטיות התנהגותיות אלימות ולמעורבות בפשיעה. נערות אלה הופכות לנשים החסרות משאבים פסיכולוגיים ו/או חברתיים ההכרחיים לתפקוד הולם בחברה.
נערות רבות שגדלו במשפחות בעייתיות או עברייניות, ושחוו גילויי אלימות, התעללות פיזית ומינית, שחיתות מוסרית, הזנחה ועוני, סובלות מדיכוי מגדרי המוביל, באופן דיכוטומי, לחולשה ולתלות, ומנגד להתנהגות של הפקרות מינית. גירשיק (Girshick, 1999), שחקרה נשים עברייניות בבתי כלא, הצביעה על העובדה שנשים רבות שעברו התעללות זקוקות לקרבה לבן זוג. הזדקקות זו גורמת להן לעתים קרובות לחוש חוסר אונים. אפשרויות השינוי העומדות לפני נשים אלו מוגבלות, ומעגל ההתעללות והאלימות כנגדן נמשך. נשים אלה הן קורבן לתפישות פטריארכליות, לזהות המגדרית שלהן ולנאמנותן כלפי בני זוגן האלימים (Katz, 2000).
התנסות מוקדמת בשימוש בחומרים פסיכואקטיביים קשורה גם לשימוש במגוון רב של סמים בו־זמנית. לדעת חוקרים שונים, קיים רצף התפתחותי של מעבר משימוש בסוג אחד של סם לשימוש במגוון של סוגי סמים (Kandel and Logan, 1984; Kandle and Yamaguchi, 2002). מחקרים שונים מדווחים על דפוס של שימוש בסמים רבים בקרב נשים עברייניות ועל מעבר משימוש באלכוהול, בסמי שינה ובסמי הרדמה לשימוש בסמים "קשים" (Hyman, Garcia and Sinhha, 2006; Reed, 1985).
תהליך ה"ניקיון מסמים" חושף את הקורבן לזכר ההתעללות המינית ולמכלול של זיכרונות קשים, הוא משאיר אותו חסר הגנה מפני הכאב הנפשי הבלתי נסבל. חוסר היכולת להתמודד עם החרדות והדיכאונות עלול לגרום למעידה ולחזרה לשימוש בסמים נוספים (Kerr, 1998).
נערות שנפלו קורבן להתעללות מינית מתחילות להשתמש בסמים בגיל צעיר (Hyman et al., 2006). דאלי (1989) מסכמת את כל האמור לעיל בעריכת טיפולוגיה של נשים עברייניות בהתאם למסלולי החיים שלהן ולטראומות הפיזיות והנפשיות שעברו במהלך חייהן. לטענתה, קיימות ארבע קבוצות מרכזיות של נשים עברייניות: א. נשים שנפלו קורבן להתעללות מינית, התמכרו לסמים וביצעו עבירות בשל הצורך לממן את הסמים; ב. נשים שביצעו עבירות אלימות כלפי בני זוגן כתוצאה מהתעללות פיזית מתמשכת מצדם; ג. נשים שפנו לפשיעה על רקע מצב כלכלי נמוך; ד. נשים שבחרו לפשוע במסגרת עיסוקן המקצועי הנורמטיבי כתוצאה מהשינוי שחל במעמדן החברתי־כלכלי וחשיפתן להזדמנויות כלכליות ותעסוקתיות אטרקטיביות (וראו גם: Chernoff and Simon, 2000; Reisig, Holtfreter and Morash, 2006; Simon, 1975).
דפוסי פשיעה בקרב נשים
מחקרים שונים מצביעים על קיומו של קשר בין התפקיד המגדרי המסורתי של נשים בחברה לבין סוגי העבירות המתבצעות על ידן בחברה, שכיחותן, מטרותיהן וחומרתן (Morris, 1987). ככלל, נשים מבצעות הרבה פחות עבירות מגברים, ושיעורי חזרתן לפשע (רצידיביזם) נמוכים בהשוואה לגברים (גור, 2007). לצד מחקרים ספורים המצביעים על עלייה דרמטית בשיעורי המעורבות של נשים בעבירות של אלימות ובעבירות של "צווארון לבן" (Gondles, 2001), מרבית המחקרים מראים ששיעורי הפשיעה של אוכלוסייה זו יציבים בעבירות אלו, כך שרוב הנשים העברייניות מעורבות בפשיעה מסורתית של גניבות פעוטות ערך (Chernoff and Simon, 2000), בעיקר מחנויות (Cameron, 1953). באופן ייחודי, נמצא שנשים מעורבות ב-80% ממעשי הגניבה מחנויות ומבתי עסק, ושמרבית הפריטים הגנובים הם בעלי ערך נמוך יותר בהשוואה לפריטים הנגנבים מחנויות ומבתי עסק על ידי גברים (Morris, 1987). ויישייט ומהאן (Weisheit and Mahan, 1998), אשר בדקו פשיעת נשים ב-27 מדינות, מצאו שיעורים נמוכים של מעורבות בעבירות של אלימות, שוד ורצח ושיעור גבוה של מעורבות בעבירות מסוג רכוש, גניבה וזיוף. בנוסף לכך מצאו החוקרות קשר מתאמי בין סטטוס מקצועי והשכלתי של נשים עברייניות לבין סוג העבירות, כך שככל שסטטוס זה היה גבוה יותר, כך היו הנשים מעורבות יותר בעבירות מסוג גניבה ורמאות. לטענת צ'רנוף וסימון (Chernoff and Simon, 2000), הזדמנויות תעסוקתיות רבות יותר ותחושות שחרור חזקות יותר מעלות את שיעורי המעורבות של נשים בכל סוגי העבירות. עם זאת, החוקרות דואגות לציין ששיעורי המעורבות של נשים בפשיעה עדיין נמוך ביחס לחלקן באוכלוסייה. טענה דומה הוצגה על ידי סיימון בספרה נשים ופשיעה (1975). לטענתה, ככל שלנשים תהיינה הזדמנויות תעסוקתיות רבות יותר, כך יעלה שיעור מעורבותן בעבירות של "צווארון לבן" ובעבירות של מעילה. לעומת זאת, אין לצפות לעלייה בשיעורי המעורבות של נשים בעבירות של אלימות מפני שהאחרונות קשורות במידת התסכול של האישה. צ'סני־לינד (Chesney-Lind, 1998) מחזקת טענה זו ומציינת שבשנת 1996 שני שלישים מהאסירות בארצות הברית נשפטו על עבירות של סמים או רכוש, וששיעור המעורבות של נשים בעבירות של אלימות ירד מ-48.9% בשנת 1979 ל-27.6% בשנת 1997. ויתרה מזאת: לטענתה, גם בתחום עבירות האלימות קיימים הבדלי מגדר אשר מתבטאים בעובדה שנשים אלימות, בהשוואה לגברים אלימים, פוגעות ורוצחות בעיקר את בני זוגן על רקע של התעללות מתמשכת (וראו גם: Reising, Holtfreter and Morash, 2006).
נתוני הסטטיסטיקה הפלילית בארצות הברית מצביעים על מעצר של נשים עברייניות בעיקר בשל גניבות פעוטות ערך מחנויות, נהיגה בשכרות, הונאה, עבירות של סמים וזנות (Chesney-Lind and Pasko, 2004). נתוני ה-FBI לשנת 2002 מצביעים על גידול של 42.3% בשיעור המעצרים של נשים בגין עבירות מסוג סמים בין השנים 1992-2001 בהשוואה לגידול מקביל של 31.4% בלבד בקרב גברים.
עלייה דרמטית נוספת של 78.9% נצפתה בשיעורי המעילות של נשים עברייניות (Chesney-Lind and Pasko, 2004). לדעת דאלי (1989), רוב הנשים המועלות מאיישות עמדות פקידותיות נמוכות, הן מרוויחות ממעשה המעילה שלהן הרבה פחות בהשוואה למרבית הגברים המועלים, אשר נמצאים בעמדות מפתח במקום עבודתם ומרוויחים ממעשה המעילה פי עשרה ממשכורתם הממוצעת. ניתן, לפיכך, להניח שעבירות אלו קשורות לקיפוח כלכלי ולסטטוס חברתי־כלכלי של נשים, לא לשינוי חברתי או לשחרורן (English, 1993).
לפני כשלושה עשורים חסרה הדיסציפלינה הקרימינולוגית גופי ידע תיאורטיים ומחקריים ספציפיים בתחום הפשיעה של נשים. בתקופה זו נשענו ההסברים של התופעה על תפיסות סטריאוטיפיות־סקסיסטיות, על מיתוסים ועל הנחות אינטואיטיביות הקשורות בטבע הביולוגי, הפסיכולוגי והמיני של האישה (Loucks and Zamble, 1999). החל מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 נראה עניין קרימינולוגי רב בתחום של פשיעת נשים, כל זאת מתוך הבנה שהגורמים למעורבות של נשים בפשיעה שונים מאלו של גברים, ולפיכך הם מחייבים התערבויות טיפוליות דיפרנציאליות.
בשלושים השנים האחרונות הצביעו מחקרים שונים על מגמה של עלייה בשיעורי הפשיעה של נשים. ממצאים מחקריים אלו השתלבו באמונה שרווחה בקרב הציבור הרחב בנוגע לתמונת מצב זו ולהשפעתה של התנועה לשחרור האישה על היווצרותה. פשיעת נשים נתפסה כ"צד האפל של שחרור האישה" (shady side of liberation). למרות זאת, נתונים סטטיסטיים במדינות רבות בעולם המערבי הראו ומראים שתמונת הפשיעה מורכבת בעיקרה מגברים עבריינים. ויתרה מזאת: ההשפעה של התנועה לשחרור האישה בתחומי חיים רבים והמעורבות הגדלה של נשים בחיים החברתיים לא הובילו לשינוי מהותי בדפוסי הפשיעה של נשים. מרבית הנשים העברייניות מעורבות בעבירות של סמים ובעבירות פעוטות ערך, כמו גניבות מחנויות ורמאויות, ודווקא השוליות החברתית והכלכלית שלהן גורמת למעורבותן בדפוסי התנהגות אלה.
היציבות היחסית בדפוסי הפשיעה של נשים אינה פוטרת את הדיסציפלינה הקרימינולוגית מהצורך לחקור את הנושא, ואינה מאפשרת לה לתרץ את היעדר המחקרים בתחום בשוליותה היחסית של התופעה או בחוסר העניין הציבורי הנלווה לכך. פשיעת נשים היא תופעה ייחודית, מורכבת ורבת־פנים, אשר עשויה לנבוע מערב רב של גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים ופסיכו־פיזיולוגיים נשיים ייחודיים, כמו גם ממבנה חברתי פטריארכלי משעבד. חקר הנושא, לפיכך, עשוי להבהיר הן את הקשר בין מסלולי חיים שונים של נשים לבין עבריינות, והן את האופי הכללי של תופעת הפשיעה בקרב נשים.
