פרק 1


לוקה


זיעה עולה על המצח של האיש שיושב מולי, למרות הקרירות במשרד שלי. אני צריך לגאול אותו מייסוריו, אבל במקום זה אני רק מביט בו.


"אני... הקרן... אנחנו... אנחנו מעריכים מאוד את ההשקעה שלכם בנו," הוא מגמגם.


טוב מאוד. המשפחה שלי והלקוחות שלנו משקיעים מיליארדי דולרים ברחבי העולם, וחלק לא מבוטל מההשקעה שלנו הולך לחברה שלו.


"לא אמרתי שאני אפסיק להשקיע בך." הקול שלי יציב וחסר אדיבות, אף על פי שניסיתי להכניס לתוכו קצת חביבות.


הוא מתחיל לרקוע בעצבנות מתחת לשולחן, הזיעה מחליקה על פניו והנשימה שלו מואצת מרגע לרגע.


"א... אתה לא מרוצה מהביצועים שלנו? מחיר המניה שלנו עלה בעשרים אחוז השנה."


המזכירה הראשית שלי, וַלֶנְטינָה, נכנסת בתזמון מושלם, כרגיל. כבר כמה וכמה פעמים ביקשתי שיבדקו את המשרד שלי לוודא שהיא באמת לא התקינה כאן מכשירי ציתות. צוות האבטחה שלי בדק את זה, ובדק גם את מערכת הטלפון כדי לוודא שהיא לא יכולה להאזין לי. אני לא יודע איך היא עושה את זה, אבל היא תמיד מגיעה לפני שאני מספיק לקרוא לה.


אני מביט בה וקולט את ההבעה המאופקת על פניה היפות. קוראים לה מאחורי הגב מלכת הקרח, ולא קשה להבין למה. היא יפה מאוד, אבל קרה כמו קרח. ראיתי אותה מפקחת על נפילתן של חברות גדולות וידועות יותר מפעם אחת, והיא עושה את זה בלי טיפת רחמים. היא חסרת רגש כמוני, וככה זה צריך להיות.


ולנטינה מניחה את התיקייה מול גֶ'קְסוֹן סְמיתְסוֹן ומחייכת בנימוס, ואז עוברת לעמוד ליד השולחן שלי. תמיד שנאתי את החיוך הזה. האמת היא שאין בו שום דבר לא בסדר, והוא לא נראה מזויף, אבל הוא עדיין לא יושב לי כמו שצריך.


היא מביטה בעיני לרגע ואז מניחה עותק מהתיקייה מולי. המבט שלי עובר לפתקית הוורודה הדבוקה בראש ערמת המסמכים, ואני מזעיף פנים. כתוב עליה רק מו"פ. אין שום הקשר, אבל כשזה מגיע ממנה אני לא צריך שום דבר נוסף.


אני מביט בה ברוגז קל. היא יודעת שאני שונא ורוד, ואני בטוח שכל הפתקיות על שולחנה ורודות רק כדי לעשות לי דווקא. אין לי ספק שככה היא מחזירה לי על הסבל שגרמתי לה בשנתיים האחרונות.


ולנטינה עלתה לי על העצבים מהרגע שסבתא שלי מינתה אותה להיות העוזרת האישית שלי לפני שמונה שנים. עשיתי כל מה שיכולתי בשביל להיפטר ממנה, אבל היא תמיד מקדימה אותי בצעד. אנחנו תקועים במלחמה מתמדת, ולא משנה מה אני עושה, אני תמיד מפסיד.


אני מטה את הראש לעבר המסמך שעל השולחן. "מחיר המניה שלכם עלה בעשרים אחוז, אבל הרווחים של החברה צנחו השנה. איך אתה מסביר את זה?"


החזה של ג'קסון מתרחב כשהוא שואף עמוק, כמעט כאילו הוא מתכונן לפתוח בקרב מילולי איתי. זה ממש חמוד.


"ההסבר הוא שבחרנו להשקיע הרבה במחקר ופיתוח השנה. אנחנו יוצרים כמה מוצרים שעתידים לחולל מהפכה בתעשיית הפיננסים כפי שהיא מוכרת היום."


אני מחייך. "בכל התעשייה? באמת?" זה התירוץ הכי טוב שלו? הוא היה יכול לפחות לזיין לי את השכל עם כלי השקעות חלוצי מאיזה תחום שאני לא מבין בו.


הוא מהנהן בהתלהבות, במבט שאמור להשרות בי ביטחון אבל מצחין מייאוש. עיניה היפות החומות בגון האגוז של ולנטינה פוגשות את עיני והיא מחייכת אלי שוב, ומרגיזה אותי עוד יותר כשהיא מניחה עוד דף נייר מול ג'קסון. אף פעם לא הבנתי איך לאישה קרה כל כך יכולות להיות עיניים יפות וחמות כל כך.


"הנתונים של מחלקת מו"פ בדו"ח השנתי שלכם היו נמוכים יותר מאשר בשנה שעברה," הא אומרת בקול רך ומתוק, אבל אני יודע שזאת רק העמדת פנים. "אני לא בטוחה שהבנתי את זה," היא מוסיפה בהיסוס.


הוא מסתובב אליה כאילו היא גלגל הצלה מזוין, ולא מבין שהיא כרישה אכזרית בפני עצמה. יצור מסכן ואומלל. אני תוהה אם הוא יטבע בחרא של עצמו לפני שהיא תספיק לקרוע אותו לגזרים.


"אה, המו"פ לא מופיע בדו"ח השנה," הוא אומר, ואז עיניו מתרחבות בבהלה. "אבל הם יופיעו בדו"ח הרבעוני הבא שלנו."


עיניה של ולנטינה מתרחבות במבט תמים, ואני מחניק חיוך. "אבל... אם ככה, איך זה שההשקעות הצפויות במו"פ שלכם לא מופיעות ברווחים המוחזקים שמפורטים בדו"ח הזה? איך אתם מממנים את המחקר שלכם?"


אני פונה אל ולנטינה ומהנהן בכובד ראש. "גם אני תוהה על זה," אני ממלמל. "יש לך איזו תיאוריה בנושא, ולנטינה?"


היא מהנהנת ומביטה בעיני. "אני לא מומחית, אבל אני קצת מודאגת מזה שאין כסף להשקיע במו"פ שהוא מדבר עליו — אלא אם כן אנחנו נשקיע את הכסף הזה. מחיר המניה המנופח נובע מהפעולות של המנכ"ל המטומטם שלהם, שממשיך לשגר הצהרות מגוחכות ברשתות החברתיות בניסיון ברור לתמרן את השוק. אין שום גיבוי להצהרות האלה, והשוק כן יתקן את עצמו כשהם לא יצליחו לפעול על פי התיאוריות המופרכות שלהם."


היא זאבה אכזרית שמסתתרת תחת עור הכבש הכי סקסי שראיתי בחיי. אני נשען לאחור בכיסא שלי ונהנה מהמופע. נכון שאני מתעב את ולנטינה, אבל יש סיבה טובה לזה שהיא יד ימיני.


"ה... הבן שלי, הוא איש עם ח... חזון," ג'קסון אומר. "אין הרבה כמוהו. הוא מהפכן בתעשייה, הוא גאון. כן, חלק מהטענות שלו נשמעות מוזרות, אבל אתם לא תתחרטו אם תשקיעו בו."


אני מביט בו ונאנח. "הבן שלך חולם חלומות. הוא לא מחפש להרוויח, ג'קסון. הוא רוצה לשנות את העולם, וזאת באמת מטרה אצילית, אבל אני לא מוכן לממן אותה. אני לא מנהל פה קרן צדקה."


אגלי זיעה נוספים נאספים על מצחו ולרגע אחד אני כמעט מרחם עליו. למרבה המזל זה עובר לי מהר. "נתתי לך הזדמנות להסביר את עצמך ובמקום זה החלטת לטוות רשת של שקרים. הוא צריך להתפטר מתפקידו בתור המנכ"ל, ואתה צריך למנות מישהו שיכול להפוך את החברה שלך לרווחית שוב. יש לך שלושה ימים לקבל החלטה לפני שאמשוך את כל ההשקעות שלי."


הוא מחוויר. "לוּקָה, אם תעשה את זה אנחנו... אנחנו נפשוט את הרגל."


אני משלב זרועות ומהנהן לאט. "אז נראה לי שכדאי שתחשוב טוב־טוב על המורשת שאתה רוצה להשאיר אחריך."


אני קם על רגלי, וגם הוא קם בחוסר רצון ועל פניו ארשת מפצירה. "שלושה ימים," אני מזכיר לו כשאני מלווה אותו החוצה. הוא מהנהן כאילו קיבל את גורלו ויוצא מהמשרד, הייסורים שהוא עובר ניכרים על פניו.


הדלת נסגרת מאחוריו וולנטינה מביטה בי בגבות מורמות ובעיניים מלאות בבוז. היא שומרת על חזות מקצועית מאוד כשאנחנו בחברת אחרים, אבל כשזה רק שנינו היא תמיד לועגת לי. אני לא בטוח למה אני מרשה לה לעשות את זה.


"שלושה ימים?" היא חוזרת על דברי. "אתה מפלצת. הוא הולך להתייסר בנוגע להחלטה הזאת במשך שלושה ימים, אפילו שיכולת פשוט לזמן פגישת חירום של הדירקטוריון ולהחליף את הילד בעצמך. אחרי הכול, אתה בעל המניות העיקרי בחברה שלו. עכשיו הוא צריך להחליט אם כן או לא לתת לבן שלו להרוס לו את החברה. בשלושה ימים הוא יכול למצוא משקיע אחר. ואם הוא מאמין בחזון של הבן שלו, זה מה שהוא יעשה."


השפתיים שלה מתעקלות קצת למעלה והיא מנידה בראשה ואוספת את המסמכים מהשולחן שלי, מיישרת אותם לערמה מסודרת. שמונה שנים, ואני עדיין לא מצליח לקרוא אותה.


אני מרחיק ממנה את המבט בכוח ומסתכל בשעון הכיס הישן של אבא שלי במקום זה. "סבתא שלי מצפה לנו בארוחה המשפחתית הערב. את יודעת שהיא לא אוהבת שאנחנו מאחרים. נגיע לשם ביחד ונסיים לעבוד אחר כך."


ולנטינה מהנהנת, ובעיניה לא ניכר אפילו רמז למחאה. במשך שנים היא עבדה שש־עשרה שעות ביום, ממש כמוני. בהתחלה דרשתי ממנה שתעבוד באותן השעות שלי רק כדי לגרום לה להתפטר, אבל עכשיו זה כבר נעשה הרגל מבחינתנו.


היא הולכת אחרי בדממה למכונית שלי. מאז שהיא נשכרה לעבודה ניסיתי לגלות מה טיב היחסים בינה לבין סבתא שלי, אבל לא הצלחתי. גם סילאס סינקלייר, ראש האבטחה המהולל שלנו, לא הצליח להבין מה הקשר בין שתיהן. אין לי מושג למה לפני שמונה שנים סבתא שלי מינתה אישה צעירה שאפילו לא סיימה את הקולג' בתור העוזרת שלי, או למה ולנטינה עדיין מוזמנת לאירועים שאמורים להיות שמורים לבני משפחה בלבד. יש בוולנטינה דיאֵז משהו שאני ממש לא אוהב, וזה לא רק המסתורין שאופף אותה.


פרק 2


לוקה


"קחי עוד, וָאל," סבתא קוראת מעל הרעש סביב שולחן האוכל, ומרעיפה עליה את אותה אהבה שהיא מקדישה לי ולחמשת האחים שלי. סבתא תוקעת בי מבט זועף ואני חושק שיניים ומוסיף בחוסר רצון עוד גזרים מקורמלים לצלחת של המזכירה שלי.


אני לא מבין למה סבתא אוהבת כל כך את ולנטינה. הארוחות השבועיות שלנו הן עניין משפחתי בלבד. יש רק שתי יוצאות מהכלל לחוק הזה: רֶיְיבֶן, שהיא החברה הכי טובה של אחותי, וולנטינה.


הייתי מבין את זה אם ולנטינה היתה מוזמנת לארוחה רק מדי פעם, או אם זה היה קורה אחרי כמה שנים שהיינו עובדים ביחד — אבל זה לא ככה. היא מוזמנת לארוחות המשפחתיות שלנו פעם בחודש כמו שעון, וזה קרה מהרגע שהתחלנו לעבוד ביחד. היא טוענת שהיא לא יודעת למה סבתא שלי מתייחסת אליה יפה כל כך, אבל אני חושב שאלה זיוני שכל.


ניסיתי לברר אם סבתא שלי משלמת לוולנטינה כדי שתדווח לה מה אני עושה, אבל לא מצאתי שום ראיה מוחשית לזה. מצד שני, אם זה באמת כך אין סיכוי שאמצא ראיה כזאת. סבתא שלי בחיים לא תתרשל כל כך עד שתשאיר תיעוד למשהו כזה.


ולנטינה מחייכת לסבתא ואני מביט בה בפליאה. למה היא אף פעם לא מתנהגת ככה כלפי? זה לא רק הצחוק המצלצל שיוצא משפתיה האדומות — זאת השיחה הקלילה שהיא מנהלת עם האחים שלי והבדיחות הפרטיות שהיא מריצה עם סִייֶרָה, אחותי.


ולנטינה, סיירה ורייבן מצחקקות על משהו שאני לא מסוגל להבין, ואני מנתק את המבט מהן ומנסה להתמקד בצלחת שלי.


היא ביחסים נהדרים עם כל אחד מבני המשפחה שלי חוץ ממני, האיש שמשלם את המשכורת המוגזמת שלה. אני לא מצליח להבין מי היא ולנטינה האמיתית. כשהיא עם המשפחה שלי היא מתוקה כל כך שאני כמעט מאמין להעמדת הפנים הזאת. הלוואי שהם היו יכולים לראות אותה בעבודה; האשליה שהיא מוכרת להם היתה מתנפצת תוך רגע.


אני לוגם מהיין שלי ועיני ננעצות באחי הגדול, אריס. כולנו יושבים סביב השולחן הרועש הזה, אבל הוא ואני היחידים ששותקים הערב. אני עוקב אחר המבט שלו ורואה שהוא נועץ אותו ברייבן. היא צוחקת ממשהו שוולנטינה אמרה ונראה שהוא לא מצליח להוריד ממנה את העיניים.


אני מסיט את המבט ומנסה ככל יכולתי להסתיר את הדאגה שלי. רייבן היא לא רק החברה הכי טובה של האחות שלנו. היא גם אחותה הצעירה של הארוסה של אריס. היא האישה האחרונה שהוא אמור להביט בה ככה. אני מנער את הראש ומרוקן את כוס היין שלי. נישואים מאורגנים הם הגורל שצפוי לכל אחד מאיתנו, אבל לפחות אני יודע שאקבל את הגורל הזה בלי שיהיו לי רגשות למישהי שאני לעולם לא אוכל להיות איתה.


"אתה שָקֵט," ולנטינה אומרת לי כשהארוחה מתקרבת לסיומה. "הכול בסדר? יש משהו דחוף שאנחנו צריכים לעבוד עליו?"


אני מביט בה בהפתעה ומניד בראשי, ואז מוביל אותה החוצה מהבית הראשי שבו סבתא שלי גרה לכיוון הבית שלי. "את חושבת מדי פעם על משהו שהוא לא העבודה?"


היא מחייכת אלי חיוך שאני מתעב. "אתה עושה את זה?"


שפתי מתעקלות מעלה. "גם זה נכון."


ולנטינה מצמידה את האגודל שלה לסורק הביומטרי שצמוד לדלת הבית, והדלת נפתחת. היא נושפת בשקט כשהיא חולצת את נעלי העקב שלה, משאירה אותן על המפתן ופוסעת יחפה אל הסלון שלי.


בלי העקבים שלה היא נראית כל כך קטנה. יכולתי פשוט להרים אותה ולהצמיד אותה אל הקיר. אבל מה אם השפתיים שלה מכוסות באותו הרעל שממנו עשויות המילים שיוצאות לה מהפה?


אני מעביר יד בשיער ומנער את הראש. על מה לעזאזל אני חושב? ולנטינה יפה יותר מכל אישה אחרת, אבל אין לי ספק שבמיטה היא תהיה נעימה כמו דג מת. אם הייתי מנסה לזיין אותה הייתי יוצא מהסיפור עם כוויות קור, בוודאות. אני נרעד מהמחשבה וכועס על זה שהיא בכלל עברה לי בראש.


"מעניין," היא אומרת ומביטה בטלפון שלה כשהיא מתיישבת על הספה. אני מתיישב לידה, מתכופף ומביט מעבר לכתף שלה. אני נתקל בניחוח בושם הלוונדר הקבוע שלה, וכנגד רצוני שואף מעט עמוק יותר. "הוא ביקש מהבן שלו להתפטר. זה מפתיע אותי."


היא מסתובבת להביט בי, פניה כל כך קרובות אלי עד שהאף שלה כמעט מתחכך בשלי. העיניים שלי נתקעות על שפתיה המלאות המושלמות, ותשוקה חטופה ולא רצויה עוברת בי. "למה?" אני לוחש. היא לא מתרחקת, וגם אני לא.


"למה מה?" הקול שלה רועד.


"למה את מופתעת?"


היא מהנהנת ונסוגה מעט, המסכה המקצועית המעצבנת חוזרת לכסות את פניה. ולנטינה דיאז היא אחת הנשים היחידות שאני מכיר שאף פעם לא רצתה אותי. זאת כנראה הסיבה שאנחנו עדיין עובדים ביחד אחרי כל כך הרבה שנים — כי אף פעם לא חצינו את הגבול הזה. ככה תמיד רציתי שיהיה, אבל הערב האדישות שלה ממש מרתיחה אותי, משום מה.


"לא חשבתי שהוא יבקש מהבן שלו להתפטר מתפקיד המנכ"ל, אבל אני בעיקר מופתעת מזה שנתת לו הזדמנות להציל את החברה שלו מלכתחילה. בכל השנים שעבדנו ביחד לא נתת למישהו הזדמנות שנייה, אף פעם. תמיד היית החלטי ואכזרי. מה השתנה הפעם?"


היא מביטה בי במבט נוקב. אני תוהה אם היא יודעת שאף אחד חוץ ממנה לא מעז לדרוש ממני הסברים למעשי — ושאף אחד חוץ ממנה לא מקבל ממני הסברים.


אני מהסס לרגע ואז מושיט יד לשעון הכיס שלי בהיסח הדעת, ומחכך באצבעותי את סמל משפחת וינדזור החרוט במתכת. "ג'קסון היה חבר של אבא שלי. ההחלטה להשקיע בחברה שלו היתה החלטה שאבא שלי קיבל." כבר פחות כואב לי לדבר על ההורים שלי מאשר פעם, אבל אף על פי שעברו כבר חמש־עשרה שנה, הכאב עדיין שם. אני חושב שהוא לעולם לא ייעלם. יש פצעים שאף פעם לא מחלימים; זה אחד מהם.


ולנטינה מרכינה ראש ומסתירה ממני את פניה. "אני מבינה," היא אומרת, והקול שלה נטול רגש. לשבריר שנייה אני חושש שהיא תשאל אותי על ההורים שלי, אבל הייתי צריך לדעת שלא. ולנטינה אף פעם לא מחטטת. פעם חשבתי שהיא מפחדת לאבד את העבודה שלה אם תחפור יותר מדי, אבל היום אני חושד שפשוט לא אכפת לה. אולי היא באמת עשויה מקרח.


"זה כנראה מסביר למה לא רצית לשחרר אותו אף שהביצועים של החברה שלו יורדים שנה אחרי שנה כבר חמש שנים ברציפות." היא מרימה מבט ומחייכת חיוך ממזרי. "אולי בכל זאת יש לך לב, קבור עמוק מאוד."


עיניה נוצצות והיא תוקעת את האצבע המורה שלה בחזה שלי. הלב שהיא חושבת שאין לי? הוא מחסיר פעימה, לעזאזל. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה היא חייכה אלי חיוך אמיתי כל כך, ואני לא זוכר שהיא אי־פעם נגעה בי ככה.


לפני שאני קולט מה אני עושה, היד שלי נכרכת סביב המותניים שלה וכף היד שלה לחוצה אל החזה שלי. העיניים שלה מתרחבות ממש טיפה, אבל היא לא נותנת לי שום רמז. לא נראה שהיא מושפעת מזה כמוני.


"תגידי לי את. יש לי?" היא שמה לב שהלב שלי פועם קצת יותר מהר ממה שהוא אמור לפעום?


"לא," היא אומרת בחיוך רחב. "טעיתי. אתה חסר לב כמו תמיד."


אני מחייך, מרפה את האחיזה בפרק כף היד שלה ומשחרר.


ולנטינה מחייכת ומושיטה יד למחשב הנייד שעל שולחן הקפה, ואני עדיין לא מצליח להוריד ממנה את העיניים. אני לא חושב שראיתי אותה מחייכת ככה אי־פעם, לפחות לא כשאנחנו רק שנינו, לבד. היא חייכה את החיוכים האלה לכל אחד מהאחים שלי, רק לא לי.


"אנחנו צריכים לסיים את תוכניות השיפוץ, ואל תשכח ללכת למדידה האחרונה של החליפה לחתונה של אריס והאנה. התאריך יגיע בסוף, ולא תבין מאיפה זה בא לך."


אני נשען לאחור וחושב על כל הדברים שצפויים לנו בחודשים הקרובים. אם אצליח לעשות את זה, אגשים סוף־סוף את החלומות של אבא שלי. אנחנו כל כך קרובים.


כל אחד מהאחים שלי מנהל תחום אחר של אימפריית תעשיות וינדזור. ביחד אנחנו שולטים בתחומי הפיננסים, התקשורת והיח"צ, המלונות, כלי רכב וטכנולוגיה, נדל"ן ואחזקות בחו"ל.


כל אלה ענפים שתעשיות וינדזור נכנסה אליהם בחמישים השנים האחרונות, תחת ההשגחה הניהולית של סבתא שלי. זכינו להצלחה מסחררת, אבל תעשיית הפיננסים היא התעשייה שהתחלנו בה. התחום הזה כולל את וינדזור פיננסים ואת בנק וינדזור, וזה התחום שאנחנו ידועים בו יותר מכול.


החברה שאני מנהל היא החברה שאבא שלי ניהל לפני. אמנם הוא כבר לא כאן כדי לראות לאן הובלתי את החברה שלו, אבל אני עדיין רוצה שהוא יהיה גאה בי. החזון שלא היתה לו הזדמנות לממש הוא החזון שאני קבעתי לי כמטרה.


ולנטינה נכנסת למחשב שלי בזיהוי אצבע, ופתאום אני מבין עד כמה למדתי לבטוח בה לאורך השנים. היא האדם היחיד שיודע על תוכניות ההתרחבות שלי. אני אולי לא מת עליה, אבל אני חושב שווינדזור פיננסים לא היתה זוכה להגיע למקום שבו היא היום בלעדיה.


מתי כל זה השתנה? שנאתי אותה כשסבתא שכרה אותה לעבודה והכריחה אותי לקחת אותה תחת חסותי. היא הועסקה ישירות על ידי סבתא שלי אז לא יכולתי לפטר אותה, לא משנה כמה רציתי — ובהחלט ניסיתי. עשיתי הכול כדי להיפטר ממנה ולא הצלחתי. באיזה שלב הפסקתי לנסות להבריח אותה ממני?


"את תהי הדייט שלי לחתונה של אריס," אני מודיע לה, ובוחן אותה בקפידה במבטי. "את יודעת איך זה עובד. תרחיקי ממני את כל העסקנים והידוענים המזדיינים והנפוחים האלה ותכווני אותי לכל אלה שאנחנו חייבים לדבר איתם בשביל הנטוורקינג. אני אעביר לך את רשימת האורחים, ואני מצפה ממך לדעת הכול על כולם. זאת לא סתם עוד חתונה."


היא מהנהנת ומעלה חיוך על פניה. "כמובן. אני אהיה שם, ואזכור כל מה שצריך לדעת, כולל השמות של כל כלבלב, ילד ומאהבת."


אני מהנהן ונשען לאחור על הספה, העיניים שלי סוקרות את גופהּ. מתי היא הפסיקה להיות האישה שאני שונא יותר מכל דבר אחר והפכה להיות האדם שאני בוטח בו יותר מכול?