הקדשה
ספר זה מוקדש לכל נפגעי הטרור במדינת ישראל באשר הם: חיילים וחיילות, אזרחים ואזרחיות, צעירים וזקנים, עולים חדשים וילידי הארץ, דתיים וחילוניים, אנשי שמאל וימין, עניים ועשירים, תושבי הפריפריה והמרכז. הטרור הרצחני לא הבדיל ביניהם. הוא קטל ופצע וריטש את גופם ונפשם של כל אלה שנקרו בדרכו. לאיש לא היתה חסינות מפגיעה. אירועי הדמים שתכפו בזה אחר זה במהלך העימות עם הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה, השכיחו מן הלב ומן הזיכרון הקולקטיבי את זכרם של נפגעי הטרור. עוד בטרם יבשו הדמעות על חללי פיגוע אחד וכבר התבשר הציבור על פיגוע דמים אחר. אין אנו באים להלין על כך. זוהי, למרבה הצער, דרכו של עולם.
יהי אפוא ספר זה זיכרון־מעט לאלה שפתיל חייהם קופד בגין פעולות הטרור, וגם לאלה שנותרו בחיים, אך צלקות קשות נותרו בגופם ובנשמתם. כאבי יום וסיוטי לילה רודפים אותם ואינם נותנים להם מנוח גם כיום, שנים רבות לאחר ימי הטרור השחורים משחור, שפקדו את מדינת ישראל במשך העשור האחרון. הם עצמם, משפחותיהם וחבריהם הקרובים נושאים עמם את סבלם בדומייה. מי ייתן ולא נדע עוד ימים נוראים כאלה.
בחרנו להקדיש את הספר לשלושה מן הנספים בפעולות הטרור המוכרים לנו, כותבי הספר, היטב: הראשון הוא שארוך רצון, בן יחיד למשפחה דתית יוצאת פרס, בעל ואב מסור למשפחתו. שארוך הגיע לארץ בגפו מאיראן ערב מלחמת ששת הימים כדי להשתתף בקרבות. הוא הרגיש חובה לתרום את חלקו להגנת ישראל, אף שעדיין לא היה אזרח המדינה. בעת שירותו הצבאי הוא נפצע והוכר כנכה צה"ל, נשאר בארץ כמה שנים ואחר כך שב לאיראן. כאשר נודע לשלטונות הביטחון של איראן כי הוא התנדב לסייע ל"ציונים", נשללה אזרחותו האיראנית והוא חזר לישראל. כאן גידל את ילדיו על ערכי מסורת ישראל ואהבת הארץ. ביום מותו, ב-7 במאי 2002, יצא שארוך עם רעייתו שקו לבילוי זוגי בראשון לציון. במשך הערב הוא ביקש ממנה להביא לו שתייה קלה. באותן דקות ממש ובמרחק קצר ממנו, פוצץ מחבל מתאבד חגורת נפץ שהיתה על גופו. לשארוך לא היה סיכוי. הוא נהרג במקום. אשתו, שהיתה רחוקה מעט ממקום הפיגוע, נפצעה קשה. בנו תומר, נשוי לבתי, יהל (שלום) רצון.
קורבן הטרור השני הוא סמל יונתן פלג. יונתן שירת כמדריך בחיל הקשר בבה"ד 7 שבצריפין. באותו בסיס שירת גם בני, יוסי שלום, ובינו לבין יונתן נקשרו יחסי ידידות. יונתן נולד בארץ. בגיל שנתיים עבר לגור עם משפחתו בצרפת ובגיל שלוש־עשרה שב לארץ. ב-9 בספטמבר 2003 הוא המתין עם חברתו הסמלת אפרת שוורצמן, ששירתה באותו בסיס, ועם חיילים רבים אחרים בטרמפיאדה שליד הבסיס, בתקווה שיוכל לעלות במהרה על אוטובוס. הם תכננו לנסוע לתל אביב כדי לקנות מתנת הפתעה לאמה של אפרת לכבוד יום הולדתה. מחבל מתאבד, שככל הנראה היה מחופש לחייל, פוצץ חגורת נפץ. גם יונתן וחברתו לא שרדו את הפגיעות. תקופה ארוכה נהגו חבריו של יונתן לפקוד את בית הוריו שבמושב ינוב כדי להקל עליהם, ולו במעט, את צער אובדן בנם.
החלל השלישי הוא רב־סרן אביהוא יעקב, חבר אישי שלי (יועז הנדל), פקוד ומודל לחיקוי. אביהוא, ג'ינג'י חסון מכפר חסידים, עשה את מסלולו הצבאי בשייטת 13. כשסיים לשרת בכמה תפקידים פיקודיים התמנה למפקד פלוגה בגולני, בגדוד 51. חודש לפני נפילתו זכה אביהוא באות הצטיינות מאלוף פיקוד הצפון על אומץ לבו במבצע 'חומת מגן'. ביום כ"א באייר תשס"ב (3.5.2002), כשהיו בשכם, כיתרה פלוגתו של אביהוא מבנה ובו מעבדות נפץ ומבוקשים מארגון החמאס, שהתכוונו לבצע פיגוע התאבדות בישראל. בהם היה גם המחבל האחראי על הכנת מטען הנפץ שהופעל בפיגוע במלון "פארק" בנתניה. בבניין היו אזרחים בקומות העליונות; דלת הכניסה היתה נעולה ועוררה חשד שמאחוריה מסתתרים המבוקשים. לִבְנַת החבלה שהופעלה לא הפילה את הדלת בשלמותה וחלקה נשאר עומד על כנו. כדי לא לסכן את החיילים ולא לפגוע באזרחים התקרבו המג"ד ואביהוא לדלת, אך אז נפגעו מצרור שנורה לעברם מתוך הבית. אביהוא נפצע אנושות והובהל במסוק לבית־החולים "שיבא" בתל השומר, שם נפטר מפצעיו. בזכותו ובזכות ישראלים יפים כמוהו ניצחה ישראל את טרור המתאבדים.
מבוא
ליל הסדר, נתניה, מארס 2002
לחג הפסח יש משמעות מיוחדת בעיני הישראלים; אף שרובם נולדו אחרי אימת השואה, מסמל החג גם לאלה שאינם מקפידים על שמירת מצוות את היציאה מעבדות לחירות. חופשה משפחתית משגרת החיים. במשך ימים ספורים מסירים ישראלים רבים מעל כתפיהם ולבם את דאגות היום־יום - הביטחון האישי, הפרנסה והבריאות - ומשתלבים באווירת השמחה הכלל־לאומית. ליל הסדר של תשס"ב (2002) אמור היה להיות עוד אחד מימי השמחה של עם ישראל.
בעיר נתניה, שלווה ירדה לקראת ליל הסדר והרחובות היו ריקים כמעט לחלוטין, למרות מזג האוויר הנעים של סוף חודש מארס. בבתי המלון הסמוכים לטיילת נשמעו קולות רמים של סועדים, מלמולי שירה, ונראו אורות בוהקים. נתניה של חג הפסח מתאפיינת בהרבה מאוד תיירות זרה - בעיקר בני הקהילה היהודית בצרפת - כאלה שבאים לחגוג את החג עם משפחותיהם בישראל. הפסח הזה של מארס 2002 לא היה שונה - תיירים הגיעו למרות הידיעות על הפיגועים הרבים.
איש לא הבחין באישה המוזרה שעשתה את דרכה לעבר אחד מבתי המלון. שׂערה החלק הסתיר את פניה. מעיל העור החום והצווארון המנומר הסתירו קווי גוף רחבים, הג'ינס הנשי שלבשה היה צמוד לרגליה, אולי צמוד מדי. האישה התקשתה ללכת בחופשיות, וניכר היה שאינה רגילה ללכת בנעלי עקב. היא זיהתה את המבנה שאליו חתרה להגיע, והחלה מטפסת באטיות, נשענת על המעקה על מנת שלא ליפול.
מישהו יצא מאחד המבנים הסמוכים כדי לעשן סיגריה. האישה קפאה על מקומה לרגע, ואז המשיכה. הגבר כמעט שלא העיף בה מבט, ינק את עשן הסיגריה, זרק את בדל הסיגריה וחזר אל ארוחת החג המשפחתית שלו.
בתוך חדר האוכל של מלון "פארק" התקבצו באותה שעה מספר משפחות. אחת מהן, משפחתו של עולה חדש משוודיה, הגיעה בפעם הראשונה לישראל כדי לחגוג עם הבן. בשולחן עמוס מאכלי חג, לא רחוק מהם, ישבו דבורה ומיכאל קרים, יהודים מבוגרים ממוצא פרסי. כמו שאר הקשישים באולם הענק, נהגו דבורה ומיכאל לחגוג את ליל הסדר בבתי מלון בארץ, יחד עם חברים.
האישה בעלת השיער החלק נכנסה לתוך המלון בהליכה מוזרה. דלת חדר האוכל היתה פתוחה לרווחה ומישהו עמד וקרא מתוך הגדת הפסח.
בתוך האולם הצטופפו מסביב לשולחנות קרוב למאתיים וחמישים חוגגים. איש מהם לא שיער שליל הסדר הזה יסתיים כפי שהסתיים בסופו של דבר, כאשר רבים מן החוגגים שרועים מתים על רצפת המלון, אחרים פצועים, נאנקים מכאבים והלומי פחד, מביטים בעיניים כלות במראות הזוועה שנגלו להם. זו, כנראה, דרכו של הטבע האנושי. גם כאשר הפיגועים הם אירוע כמעט יום־יומי, הזוועה הכרוכה בפיגועי המתאבדים היא כה נוראה, כל כך בלתי־נתפסת, עד שבהכרח היא מביאה אנשים להדחיק את הסכנה האורבת להם.
גם כשיש התרעות על פיגועים, הרוב הדומם של אזרחי ישראל חי במעין שגרה בלתי־מציאותית, שבה כל אחד מאמין שהגרוע מכול לא יקרה דווקא לו. לכן מציבים מאבטחים בכניסה למקומות ציבוריים: לקניונים, לבתי קפה ולבתי קולנוע. ובאותה עת ממש, בסתר הלב, יודעים שמאבטח אינו ערובה למניעת פיגועים.
שכן מחבל נחוש יגבה בסופו של דבר את חייהם של אזרחים חפים מפשע - אם לא בתוך האולם אז בכניסה אליו, אם לא בכניסה הזאת אז במקום אחר. מחבל מתאבד שמסתובב בעיר במערכה הראשונה יתפוצץ עד שהמסך יעלה - וההצלחה נמדדת בכמות הנפגעים ובתחושת הפחד והתסכול שהיא משרה על החברה הישראלית.
נשוב אל מלון "פארק" בנתניה. האישה שנכנסה אל בית המלון הביטה בחוגגים, עצמה את עיניה ורצה אל תוך מרכז האולם. שנייה לאחר מכן התמוטט הכול - פיצוץ אדיר העיף את החוגגים לרצפה. שולחנות הפוכים, לידם גופות של בני אדם שלפני שניות ספורות הקשיבו לסיפור ההגדה. לדבורה ומיכאל קרים ולרבים אחרים שביקשו לחגוג את החג בבית המלון לא היה סיכוי לשרוד.
הידיעה על האסון הכבד נפוצה עד מהרה בכל רחבי הארץ. מי שהילך ברחובות הערים יכול היה להיווכח שכמעט כל מכשירי הטלוויזיה בבתים נותרו דלוקים. רבים המשיכו בשגרת החג, אך באותה עת הביטו בעיניים עצובות במסכים, שהביאו לכל בית את תמונות הפיגוע הנורא. לכולם היה ברור שחג הפסח הזה ייזכר אחרת משאר החגים.
כוחות הביטחון הגיעו לאזור האסון במהירות. המראה שנגלה לעיניהם היה מזוויע. באף אחד מהפיגועים שידעה העיר לא היתה כמות כזו של נפגעים. על הרצפה שכבו יותר ממאה נפגעים. הפרמדיקים הראשונים שהגיעו למקום היו צריכים להחליט במהירות במי הם מטפלים תחילה. זו רק אחת מן הדילמות המוסריות הקשות מנשוא העומדות בפני כוחות ההצלה. בשבריר של שנייה הם נדרשים להחליט לא פעם מי יטופל מיידית ואולי יזכה להינצל, ומי טיפולו יידחה, ואולי לא יוכל לשרוד לאורך זמן.
יותר מעשרים חוגגים נהרגו במקום. עשרות פצועים שכבו במצב קשה, מחכים לטיפול, חלקם זועקים, חלקם נאנקים מכאב בשקט. היה זה בלתי־אפשרי לטפל בכולם בעת ובעונה אחת. עד סיומו של הערב הגיע מניין הפצועים ל-140, ובסופו של אותו שבוע עלה מניין ההרוגים ל-29. חג החירות באותה שנה נחרת בזיכרון הלאומי כאחד מחגי הפסח הקודרים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
המחבל המתאבד שלבש בגדי אישה היה עבד אלבאסט. לא היה זה מקרה ייחודי בנוף הטרור בישראל. אמנם חלק מהמחבלים הגיעו לפיגועים בזהותם המקורית (כך ניתן היה לעתים לזהות דמויות חשודות ואולי גם למנוע פיגוע על ידי מעצר המְפגע), אולם ככל שהשתכללו שיטות המגננה הישראליות כך גם רבו התחבולות שבהן אמרו המחבלים מלחמה.
היכרותם את הארץ ואת אורחות חייהם של אזרחי ישראל הקלה עליהם את מימוש הפיגועים. לעתים באו לבושים כיהודים חרדים, לעתים כמתנחלים, ולפעמים כנשים. קשה היה מאוד להבחין בדמות פוטנציאלית של חשוד במצב כזה. וגם כאשר כבר היה חשד, לא תמיד נמנע הפיגוע, שכן המחבל יכול היה לפוצץ עצמו באותה שנייה ולהביא להרג במקום שבו התגלה. כאמור, מבחינת ארגוני הטרור לא היתה משמעות לשאלה היכן נהרגו יהודים, בתוך קניון או מחוצה לו, ובלבד שההרג יהיה מרבי ושעל החברה הישראלית תשתלט אווירה של פחד. כך, הם סברו, הם יבטיחו את קריסתה ההדרגתית של מדינת ישראל.
המחבל, תושב טולכרם, בן 25, נשלח על ידי עבאס אל סייד ומהנד טאהר, מראשי החמאס באזור, להתאבד באחד ממרכזי החגיגות שבנתניה. לפני שיצא לדרכו גילחו המשלחים את זקנו העבות, איפרוהו והלבישו אותו בבגדי נשים. מעמר שחרורי, אחד הפעילים הבולטים, השיג את חגורות הנפץ מהתשתית בשכם. מתחת לחולצה הנשית לבש המתאבד את חגורת הנפץ.
ערב לפני החג צילם עבאס את המתאבד במצלמת וידיאו ביתית כשהוא מחזיק רובה M-16 וברקע דגל תנועת החמאס ותמונות שאהידים. פתחי חציב, תושב טולכרם, העביר את המתאבד ברכבו אל מחוץ לעיר ומשם ישירות אל נתניה. הוא איחל לו הצלחה, הוריד אותו באזור המלונות ונסע לדרכו. את הפיצוץ שמע כאשר היה בדרכו חזרה.
הידיעות על הפיגוע התפשטו במהירות. תחנות הטלוויזיה שלחו צוותים לאזור, הפגנות ספונטניות של תושבים החלו להתארגן במקום הפיגוע, למרות החג. להפגנות אלה לא היתה השפעה של ממש על ההנהגה בישראל. חלקן נשא אופי מתלהם. ברובן חזרה ונשנתה הקריאה: 'מוות לערבים'. משמעותה של קריאה זו היא ענישה קולקטיבית של ערבים ופגיעה בחפים מפשע רק בגלל היותם בני אותם דת ולאום של מבצעי הפיגוע. אף חברה נאורה, ובוודאי לא החברה הישראלית, לא תוכל לקבל דרך פעולה מעין זו.
יותר מכך, ההנהגה בישראל, ברובה המכריע, וגם דעת הקהל, עדיין פעלו - לפחות עד הפיגוע הזה - על בסיס ההערכה שההנהגה הפלסטינית גמרה אומר ללכת בדרך של הסדר, וכי הפיגועים הם פרי מעשה ידיהם של ארגונים קיצוניים, שאינם מוכנים לסור למרותה של ההנהגה המרכזית בראשות ערפאת. טבח ליל הסדר שהיה במלון "פארק" זעזע את הנחות היסוד של ההנהגה, שהיו תקפות מאז תחילתו של הסכם אוסלו. זעזע, אבל לא ביטל לחלוטין.
הפיגוע במלון "פארק" היווה את שיאו של 'מארס האיום', החודש הקטלני ביותר מאז החלה אינתיפאדת אל־אקצה בשנת 2000. הרגשת הציבור היתה שמדובר בצונאמי של מתאבדים. יותר משמונים הרוגים הביאו ציבור זועם, מימין ומשמאל, להציב מול הממשלה דרישה מיידית לפעולה, להפגנת כוח שתחלץ את ישראל מחוסר האונים הקיצוני שבו היתה נתונה. בתגובה מסרו מקורות ביטחוניים כי 'הפיגועים מבטאים חצייה של כל הקווים האדומים מבחינתה של הרשות. ישראל תסיר עכשיו את הכפפות, ותבטל את הריסון שכפתה על עצמה...' שרון נטה לפעול לגירוש ערפאת מהאזור. מערכת הביטחון גיבשה תוכנית למבצע צבאי נרחב בשטחי הרשות הפלסטינית, שיכלול גם את ה"מוקטעה", מתחם לשכתו של ערפאת ברמאללה. בדבריו בכנסת ב-8 באפריל 2002, הגדיר והבהיר ראש הממשלה שרון את מטרות המבצע. וכך אמר:
לחיילי צה"ל ולמפקדיו ניתנו הוראות ברורות: להיכנס לערים ולכפרים שהפכו מקלט לטרוריסטים; לתפוס ולעצור מחבלים, ובעיקר את שולחיהם ואת אלה המממנים אותם ונותנים להם חסות; לתפוס ולהחרים נשק ואמצעי לחימה שמיועדים לפגוע בישראל; לחשוף ולהשמיד מתקני טרור, מעבדות חבלה, מפעלי ייצור נשק ומתקני מסתור. הפקודות הן ברורות: לפגוע בכל מי שיאחז בנשק ולשתק כל מי שינסה להתנגד לפעולת הכוחות ולסכן אותם, ולהימנע מפגיעה באוכלוסייה האזרחית.1
בפרספקטיבה מאוחרת יותר הפך מבצע 'חומת מגן' לקו פרשת המים המבצעית מבחינת ישראל במובן המבצעי. לדעת משה יעלון, הרמטכ"ל בזמן המבצע, היו למבצע זה שלושה הישגים משמעותיים:
א. ההתגייסות המלאה של המילואים והתמיכה הרחבה של העם בצה"ל. "בראייה אסטרטגית," כתב יעלון, "הנסיגה וההתקפלות שלנו מאז 1983 קשורות בהערכה שלנו ובהערכה של אויבינו שהפכנו לחברת שפע, שאינה מוכנה להילחם עוד כפי שנלחמה בעבר. כשרבין הלך לאוסלו, הוא עשה זאת, בין היתר, מתוך התפיסה הזאת. הוא חשש שהעם עייף ולא יהיה מוכן עוד להילחם... ולכן לא היתה העזה. ההתגוששות עם הפלסטינים נעשתה באופן זהיר מאוד. ופתאום ביום שלאחר טבח ליל הסדר היתה תפנית. ליחידות המילואים הגיעו אנשים שבכלל לא נקראו. אנשים נלחמו על כל מקום בכל טנק ונגמ"ש... בכך, עוד לפני היציאה לקרב, היתה הפגנה גדולה של עוצמה... המבצע הוכיח שאנחנו לא 'קורי עכביש'. וכשצריך להיאבק, אנחנו יודעים להיאבק."2
ב. ההישג השני היה בתחום הצבאי־מקצועי. "בשנה שקדמה למבצע," כותב יעלון, "היתה בי תחושה לא טובה בשל ההיסוסים בתוך הצבא ביחס ליכולת שלנו להיכנס לשטחים הפלסטיניים המאוכלסים... קצינים בכירים העריכו, כי כניסה שלנו למחנות הפליטים תגבה מאיתנו קורבנות רבים, ולא תוביל לכך שנשתלט על השטח. כתבים ופרשנים צבאיים הפחידו את עם ישראל מפני האבידות הכבדות הכרוכות בכך... על כן, כאשר המבצע יצא לדרך היה מעודד לראות עד כמה צה"ל פועל באופן מרשים. מהר מאוד התברר שבכל הרמות הצבא מושחז."3
ג. ההישג השלישי היה מודיעיני. מאז השתלטות ערפאת על ערי הגדה איבדה ישראל חלק ניכר מן היכולות המודיעיניות שלה בשטחים הפלסטיניים: "הנחת היסוד המודיעינית," כותב יעלון, "היתה ששיתוף הפעולה עם הפלסטינים יחליף את הדרכים הקודמות שבהן הושג מודיעין ביהודה שומרון ועזה. הנחה זו קרסה... המבצע שינה מציאות זו תוך זמן קצר. הכניסה לשטח הפלסטיני והמעצרים שבאו בעקבותיה יצרו מעין כדור שלג מודיעיני שהלך והתעצם במהלך 2002-2003, וגרם לכך ששנה לאחר המבצע ישראל השיגה עליונות מודיעינית מוחלטת."4
ואולם, ייתכן כי ההישג החשוב ביותר מבחינת צה"ל היה דווקא בתחום המדיני־תודעתי: פגיעה קשה מאוד במעמדה של הרשות הפלסטינית בעיני הקהילה הבין־לאומית, בדעת הקהל בארץ ומחוצה לה, וביכולתה להיות שותף עתידי ליחסי שלום עם ישראל: "המבצע," כותב אחד החוקרים, "לוּוה בתהליך של דה־לגיטימציה של הרשות והעומד בראשה. ישראל, במהלך מדיני ארוך ומורכב, שלוּוה בהסברה ופעילות פוליטית ענפים, השכילה להפוך את הרשות הפלסטינית והעומד בראשה לפרסונה נון גרטה, ובשפה ישראלית - ללא רלוונטי. זה היה אחד השינויים המהותיים ביותר, היות והביא לידי ביטוי את השילוב הכל כך נדרש של הפן המדיני במלחמה בטרור. לראשונה נדמה שראשי הרשות הפלסטינית, כולל ערפאת, נדרשים לשיקולי עלות מול תועלת של מעשיהם, שהם הבסיס להרתעה."5
צה"ל הסיר באחת את הגבולות הגיאוגרפיים מתוכניותיו המבצעיות. המכשלות המדיניות שעצרו את הצבא מלפעול בתוך השטח, נעלמו כמעט כליל לאחר 'חומת מגן'. ראוי לציין כי מבצע הכיבוש הצבאי בא לאחר הגברת לחץ מכוונת מצד ממשלת ישראל על הרשות הפלסטינית ועל העומד בראשה במהלך חודש 'מארס האיום'. ייחודה של פעולה זו היה בהרחבת סל התגובות הצה"לי, אשר הביא בסופו של דבר לכך שהמחבלים הפעילים התקשו להוציא פיגועים לפועל מחד גיסא והמתלבטים במעשיהם נרתעו מאידך גיסא.
בעקבות המבצע, הפכה המדיניות הישראלית ממדיניות של תגובה למדיניות של מניעה. צה"ל קיבל יד חופשית לפעול בתוך שטחי הרשות הפלסטינית בגדה, וביצע מעצרים יזומים מכוּוני מודיעין ללא קשר לניסיונות הפיגוע, ובו בזמן הגביר ברצועת עזה את תכיפות השימוש באמצעי הסיכול הממוקד נגד מנהיגי הטרור ופעיליו. למרות הצלחתו המבצעית של המבצע, חשוב לציין שהשינוי העיקרי אצל הפלסטינים התרחש ברמת היכולות ולא ברמת המוטיבציה של ארגוני הטרור. המבצע יצר הרתעה של ממש אצל הלא־מעורבים בטרור, אולם לא הצליח לאיים על הפעילים שביקשו עתה לנקום ביתר שׂאת על מעשי צה"ל בגדה.
מה עושים? המחלוקת סביב דרכי התגובה
אינתיפאדת אל־אקצה העלתה על פני השטח מחלוקת קשה בתוך החברה הישראלית והנהגתה סביב דרכי המאבק בארגוני הטרור. הסיסמה 'תנו לצה"ל לנצח', העומדת במרכזו של ספר זה, ביטאה תפיסה אחת שזוהתה עם חוגי הימין ועם ציבור המתנחלים, ולפיה יכולים מדינת ישראל וצבאה להכריע את ארגוני טרור. להלן נכנה אותה 'תפיסת העימות'. מולה עמדה תפיסה מדינית שלהלן נכנה אותה 'תפיסת ההסדר'. תפיסה זו הדגישה את הקשיים המרובים הכרוכים במלחמה של מדינה דמוקרטית, האמונה על ערכים מערביים ובעלת צבא סדיר, אל מול ארגונים תת־מדינתיים כמו ארגוני הטרור. המסקנה שהתבקשה מתפיסה זו היא שבמאבק א־סימטרי חייבת המדינה לשים את עיקר יהבה על הסדר מדיני עם ארגוני הטרור.
המדינה, כך הוסבר, חייבת לעשות מאמץ במגמה להבין את המניעים המדריכים את ארגוני הטרור לפעול בדרך הטרור. ייתכן מאוד, כך נטען, שהסיבה העיקרית לכך נעוצה בתחושתם שכל הדרכים האחרות למימוש מאווייהם הלאומיים נסגרו בפניהם, ולא נותרה להם ברירה אלא לפעול בדרך אלימה. על כן, הנהגה מדינית נבונה צריכה לבחון באהדה את האופציה של מימוש המאוויים הלאומיים של אותה קבוצת טרור. ייתכן גם כי מחווה כזו תביא להפסקת פעילות הטרור נגדה. הדרך המדינית מתבקשת, על פי תפיסה זו, גם בשל ההערכה שהשימוש באמצעים כוחניים בכלל, וצבאיים בפרט, אינו יעיל מול ארגוני טרור.
בתפיסה זו, שחוגים שונים, בעיקר בימין, הדביקו לה את התואר 'תבוסתנית' או 'רופסת', תמכו בעיקר אישים מן הקשת השמאלית של החברה בישראל. תומכיה הסבירו כי היא נשענת גם על "אמיתות היסטוריות בלתי־ניתנות לערעור: מעולם," כך נטען, "לא הצליח צבא סדיר להתמודד בהצלחה נגד ארגון גרילה. במערכה א־סימטרית זו, באורח כמעט ודאִי, ידם של אלה המוחזקים כחלשים תהיה בסופו של דבר על העליונה." כאמור, אמונה זו השתרשה במשך שנים בקרב חוגים רחבים בחברה הישראלית - אנשי אקדמיה ותקשורת, מומחים לסכסוך הפלסטיני־ישראלי ולנושאי טרור, ופוליטיקאים. היא אומצה גם על ידי אנשי ביטחון מנוסים, שדומה היה כי במהלך חייהם הוכיחו שניתן להתגבר אף על קשיים גדולים מאלה שמציבים בפנינו ארגוני טרור.6
בצד האחר קיימת, כאמור, 'תפיסת העימות'. גישה זו מתבססת על התפיסה שמדינה דמוקרטית דוגמת ישראל יכולה להרתיע וגם להכריע ארגונים תת־מדינתיים כמו ארגוני הטרור. לשיטת תומכי גישה זו, התפיסה הרווחת ולפיה המערכה נגד ארגוני טרור היא מערכה השונה באורח מהותי ממערכה בין מדינות וצבאות סדירים, בטעות יסודה. עקרונות המלחמה, אשר באים לידי ביטוי במאבק בין מדינות, נכונים במידה רבה גם למאבק מול ארגוני הטרור הפלסטיניים. בשני סוגי העימותים היריב פועל על בסיס רציונלי, כלומר מְחַשב חישובי עלות מול תועלת; בשני סוגי העימותים היריב שולט על שטח ועל פעילי שטח שתחת מרותו.
מכאן ניתן להסיק שיש ביכולת מנהיגיו להשליט מרות אפקטיבית על אלה הפועלים מטעמם בטריטוריה מוגדרת. נכונותם להטיל מרותם על אנשי השטח מותנית, כמובן, בהערכתם כי העלות הכרוכה בפעילות הטרור שהם מוציאים אל הפועל גבוהה מן התועלת שהם צופים לקבל בגינה. תומכי גישה זו טוענים, להערכתנו במידה רבה של צדק, כי תמונת המצב הקיימת כיום ביהודה ושומרון זה מספר שנים, שבה נעלמה כמעט לחלוטין פעילות הטרור, ובעיקר טרור המתאבדים, מהווה הוכחה אמפירית לצדקת טענתם שניתן לצמצם, ואף לחסל כמעט לחלוטין, יכולות ורצון של ארגוני טרור לפעול בדרך הטרור נגד מדינה דמוקרטית.
כאמור, אישים המזוהים עם חוגי הימין נטו בדרך כלל להתייחס באהדה לסיסמה 'תנו לצה"ל לנצח'. היא נתנה ביטוי למרכיבים בסיסיים בהשקפת עולמם, המתבססת בראש ובראשונה על ההנחה שארגוני טרור אינם שואפים להסדר מדיני עם ישראל. מטרתם הבסיסית היא הכחדתה של מדינת ישראל. המהלכים המדיניים שהם נוקטים הִנם בעלי אופי טקטי בלבד, ומהווים שלב בלתי־נפרד בתהליך מימוש שאיפתם זו. מתוך מודעות לחוסר יכולתם להביא להכרעתה של ישראל באמצעים צבאיים בלבד, הם פנו לטקטיקה המשלבת מהלכים צבאיים ומדיניים. המטרה היא החלשתה של ישראל מבית, יצירת בקיעים בלכידות הלאומית בתוכה, בידודה בזירה הבין־לאומית והקזה אטית ומתישה של דם בניה.
מתוך תפיסה זו מתחייבת מצד ישראל ראייה מפוכחת, המכירה בכך שמדינת ישראל צריכה להתרגל לעובדה שנגזר עליה לחיות על חרבה עוד שנים רבות. תמונת מצב זו אינה צריכה להביא לדמורליזציה ולערעור הביטחון העצמי של ישראל. לאורך שנים ארוכות, עוד הרבה לפני שקמה מדינת ישראל, היה ברור לאישים בתנועה הציונית כי מימוש המאוויים הלאומיים של העם היהודי יוכל להתבצע רק במסגרת של עימות ישראלי־ערבי. ואכן, תהליך ההתיישבות בארץ ישראל החל מראשית המאה העשרים היה מלווה בשׁוּרה של עימותים עם ערביי ארץ ישראל. בסופו של דבר, שעה שקמה מדינת ישראל, התרחב העימות המקומי והפך לעימות בין־ארצי. מאז לא ידעה מדינת ישראל יום אחד של שקט ורגיעה.
למרות זאת, ישראל המשיכה והתפתחה לא רק בתחום הצבאי, אלא גם בתחומים אזרחיים מגוונים. בחלק ניכר מן התחומים האלה היא נמצאת במעמד מוביל במערכת הבין־לאומית. יתר על כן, בכל העימותים המלחמתיים שהיו לה יצאה ישראל כשידה על העליונה, הגם שלא אחת היא שילמה על כך מחיר יקר ביותר. ההנהגה בישראל חייבת אפוא להיות סמוכה ובטוחה שיש לכוחות הביטחון של מדינת ישראל את הכוח להרתיע וגם להכריע את ארגוני טרור, כך שפעילותם העוינת נגד ישראל תהיה מינימלית ולא תהווה גורם חשוב, בוודאי לא מכריע, בסדר היום הלאומי של מדינת ישראל ואזרחיה. בשורה התחתונה, המסקנה המתבקשת מהלוך רוח זה היא שאין לישראל שום סיבה לרוץ לקראת הסדר עם ארגוני הטרור ובוודאי לא להסכים לוויתורים ולנסיגות משטחים הנמצאים בידה. יותר מכך, ישראל חייבת להבין שעצם הבעת נכונות מצִדה ללכת לקראת ארגוני הטרור תתפרש על ידיהם בהכרח כחולשה, ותעודד אותם להמשיך במתקפתם על המדינה.
גם במסגרת 'תפיסת העימות', ניתן להצביע על מגוון רחב של דעות. יש בין התומכים בגישה זו הרואים את הפעילות הצבאית כמענה כמעט בלעדי לפעילות עוינת מצד ארגוני הטרור. אחרים נוטים לגישה המבקשת לשלב בין מהלכים מדיניים לבין פעילות צבאית נחושה. לדעת רבים מהם, מהלכים מדיניים חייבים להתחיל מתוך עמדת כוח, דהיינו, ארגוני הטרור חייבים להגיע למשא ומתן על בסיס ההנחה שהיעדר הסכם יפגע בהם יותר מאשר במדינה שבה הם נלחמים. גם בשאלת הגדרת הניצחון על ארגוני הטרור ועל ארגונים לא־מדינתיים הדעות חלוקות. יש שרואים את הצבא כבעל יכולת להגיע להכרעה מוחלטת, כלומר שהצד השני יצהיר על כניעה ללא סייג. אחרים סבורים שמצב שבו יש פעילות טרור מינימלית עם יכולת שליטה מודיעינית ונוכחות צבא הוא המרב שניתן לייחל לו.
§§§
בספר זה ננסה לעמוד על מאבקה המתמשך של מדינת ישראל נגד ארגוני טרור שקמו עליה, המחלוקות סביב הדרך הנכונה להתמודד עם האיום שמציבים בפנינו ארגוני טרור, הרקע לעלייתן של 'מגמת העימות' ו'מגמת ההסדר', מאפייני הוויכוחים והמחלוקות סביב תקפותן וההנמקות שהועלו על ידי שני הצדדים לצורך ביסוסן. בסופו של דבר, השאלות המרכזיות הנדונות בספר הן: האם השקפת העולם שעליה מתבססת הסיסמה 'תנו לצה״ל לנצח' אכן הגשימה את עצמה? האם הוכח, כפי שטוענים רבים, שניתן ליצור מֵמד אפקטיבי של הרתעה מול ארגוני הטרור, שצה״ל יכול לנצח כאשר מאפשרים לו יד חופשית לפעול נגד ארגוני הטרור מבלי שיוטלו עליו מעצורים? האם אכן ניצח צה״ל במערכה מול ארגוני הטרור הפלסטיניים? מהו בכלל ניצחון בסוג כזה של עימות א־סימטרי? מהם הקריטריונים של ניצחון?
הספר אינו מחקר היסטורי במובן המקובל של מונח זה. הוא אינו מבקש לתעד באופן פרטני אירועים ביחסי ישראל עם ארגוני טרור. הוא גם אינו סוקר אירועים באופן כרונולוגי. מטרתו להתמודד עם תפיסות, רעיונות וטיעונים שנלוו להערכת מאפייניה של תופעת הטרור, לפעילותם של ארגוני טרור ולמחלוקת סביב דרכי התגובה במאבקה של מדינת ישראל נגד ארגוני הטרור.
קודם שניכנס לעובי הקורה, אנו מבקשים להציג הבהרות לקוראים בהקשר למונחים שונים שבהם אנו עושים שימוש: כך, למשל, לכל אורך הספר אנו משתמשים במונח 'ארגוני הטרור'. אנו מודעים היטב למחלוקת הקיימת בתוך ישראל, וכמובן בזירה הבין־לאומית, סביב מונח זה. ברור לנו שהמונח טעון דימויים והקשרים שליליים, היוצרים מֵמד של דה־לגיטימציה כלפיהם. ארגוני הטרור בוחרים, כמובן, להציג עצמם כתנועות שחרור לאומיות, המנהלות מאבקים צודקים למימוש זכות ההגדרה העצמית. יש רבים, בעיקר במערכת הבין־לאומית אך גם בישראל, המזדהים עם טיעונים אלה. בהקשר לפעילותה של ישראל נגד ארגוני הטרור, אנו מאזכרים הרבה את צה״ל ופעילותו נגד ארגוני הטרור, אך לעתים תכופות הכוונה לא רק לצה״ל, אלא לכלל זרועות הביטחון ובהן השב"כ, המוסד והמשטרה.
ברור לנו כי לקביעה שניתן להרתיע את ארגוני הטרור, או לחלופין - לקביעה המנוגדת, שלא ניתן להרתיעם - יש משמעות מדינית מרחיקת לכת: נהוג לחשוב, במידה רבה של צדק, שאלה הסבורים כי אפשר להרתיע ארגוני טרור משתייכים בעיקר לזרם הימני במערכת הפוליטית בישראל. סברה זו הגיונית למדי. אם אכן אפשר להרתיע את ארגוני הטרור, ממילא אין צורך לחשוב על ויתורים להם במסגרת הסדר מדיני, ובכך לסכן את שליטתה של מדינת ישראל על ארץ ישראל. לעומת זאת ניתן לטעון, שוב במידה רבה של צדק, כי אלה הסבורים שאי־אפשר להרתיע את ארגוני הטרור משתייכים, מן הסתם, לצד השמאלי של החברה הישראלית. ושוב ההקשר ברור: אם לא ניתן להרתיע ארגוני טרור, חייבים לחשוב במונחים של הסדר מדיני, וממילא מתבקש הצורך בוויתורים, בנסיגות וכיו"ב.
גם הסוגיה של הפעילות המתבקשת לצורך יצירת הרתעה כלפי ארגוני הטרור נגועה בהקשרים פוליטיים כמעט בלתי־נמנעים. במסגרת הסוגיה הנדונה כאן, היכולת להגדיר עמדה או הערכה כבעלת אופי אובייקטיבי או מקצועי מצומצמת למדי. כל מי שמצוי בהוויה הפוליטית בישראל יודע היטב, שמי שמציע להעלות את רף הפעילות מול ארגוני הטרור כדי לגבות מהם מחיר בלתי־נסבל על מנת ליצור מולם הרתעה, מתויג כמעט באורח אוטומטי כ'ימני' או אף 'ימני קיצוני'. בד בבד ניתן לטעון כי במציאות הפוליטית המקובלת במדינת ישראל, מי שמציע להנמיך את רף התגובות, לפתוח במשא ומתן עם ארגוני הטרור וכדומה, מתויג כמעט אוטומטית ל'חוגי השמאל'.
אנו ערים לעובדה שהסוגיה העומדת בבסיסו של ספר זה טעונה מידה רבה של רגישות בציבור הישראלי בכלל, ובהנהגה הביטחונית בפרט. באורח אופייני לחברה הישראלית ולמחלוקות המתעוררות בה זה שנים רבות, לסוגיות הנדונות בספר זה יש גם הקשרים פוליטיים־פנימיים ואידיאולוגיים, שאי־אפשר להתעלם מהם. הקשרים אלה מקשים עד מאוד על ניהול דיון ענייני ומקצועי בסוגיה זו. תופעה זו בולטת בעיקר בקשר לאישים המביעים דעות הנתפסות כחציית גדר; דהיינו, כאלה שאינן תואמות, כביכול, את הרקע החינוכי והחברתי של אומריהן. ביטוי בולט לכך ניתן בהתייחסויות להתבטאויות של הרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון. באחד הראיונות הוא התבקש לחוות דעתו על הטענה הרווחת כי "הפך ל'ימני'. קיבוצניק שאימץ את תפיסת 'קיר הברזל' [של ז'בוטינסקי]." בתגובה קבע יעלון, לדעתנו בצדק, כי "אחת הבעיות הגורמות לכך שהדיון הציבורי שלנו רדוד היא הנטייה לתייג אנשים ולא להקשיב להם."7
