מבוא


המכון הלאומי לרפואה משפטית (להלן: המכון), הממוקם באבו כביר, הוא טרמינל של גופות שיש צורך לזהות ולבדוק אותן, כדי לספק ראיות מדעיות לצורך פענוח פשעים והצגה בבית המשפט (להלן: ראיות פורנזיות).1 נוסף על כך, המכון הוא מקום מפגש מרתק לגישות שונות ולעתים מנוגדות כלפי הגוף. מצד אחד, זה מכון מדעי ששייך לבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, שמפעיל מעבדה גנטית מתקדמת ועובד כמוסד אזרחי (כפוף למשרד הבריאות). מצד אחר, המכון נתון לפיקוח דתי של אנשי חברה קדישא ופועל בשיתוף פעולה עם המשטרה והצבא. כמו כן, אף על פי שהמכון נוצר כדי לסייע לרשויות המדינה, הוא מופקד במוצהר גם על שמירת זכויות אדם של עובדים זרים, נשים שחוו פגיעה מינית, פלסטינים ועוד. המקרים שנבדקו במכון במחקר זה קשורים במישרין לנרטיבים הלאומיים של החברה הישראלית ובעיקר לשסעים שבה.2 כך המכון מתפקד בעת ובעונה אחת כשומר הסף של גבולות הקולקטיב הישראלי וכמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה.


מנקודת מבט אנתרופולוגית, המכון משמש נקודת מפגש של הגוף הפרטי עם הגוף הציבורי והפוליטי. בעקבות המפגש, פעילותו של המכון נוגעת בלבם של קונפליקטים חברתיים רבים, שמובילים לשעתוק הגבולות המוחשיים והסמליים שבין יהודים ללא־יהודים, פלסטינים לישראלים, חיילים לאזרחים. במרוצת השנים זכו גבולות אלו לתשומת לב רבה מצדם של סוציולוגים ואנתרופולוגים, אך מעולם לא נבדקו בהקשר של רפואה משפטית.3


הקשר בין רפואה משפטית לקונפליקט חברתי אינו חדש. הוא תועד מזוויות שונות ובאזורים גאוגרפיים שונים (Tedeschi 1984; Asad 1997; Jadresic 1980). חומר רב נאסף ופורסם בנושא על ידי ארגון אמנסטי הבין־לאומי ועל ידי האקדמיה האמריקנית הלאומית למדעים (Amnesty 1989, 1990; NAS 1992). מבחינה מדעית, הרפואה המשפטית התחזקה במידה ניכרת עם פיתוחן של שיטות מתוחכמות כמו בדיקות רקמה ודנ"א, שכיום הן תקפות בבתי המשפט (Spitz 1993). התפתחויות אלו העניקו לרופאים תפקיד חדש שחרג מהתחום הניטרלי והוביל לבעיות חדשות; הרופאים הפכו לשומרי זכויות אזרח, וזאת נוסף על היותם סוכנים של חִברות, שיטור ואפילו קולוניאליזם (בהקשר הישראלי, ראו: Gordon and Marton 1995).


בתחילה נוסד תחום הרפואה המשפטית כעזר משפטי, ומכאן מעורבותו רבת השנים בתחומי השיטור והפיקוח. אחד הספרים הראשונים בסוגה זו, עקרונות הרפואה המשפטית, נכתב בשנת 1796 על ידי יוהאן ולנטין מולר (Muller).4 הספר הדגים את גישתה של הרפואה המשפטית כלפי מי שחטאו ויצאו נגד המוסכמות החברתיות. לדוגמה, רופאים משפטיים הוגדרו כאחראים לזיהוי של סימנים חיצוניים להומוסקסואליות ו"אונניזם" (אוננות אובססיבית) - תופעות שנאסרו על ידי הכנסייה והמדינה מחשש לשלום הציבור (Mosse 1996: 27). אמברואז טרדייה (Tardieu), בספרו פשעים נגד המוסר מנקודת מבטה של הרפואה המשפטית מ-1857, (בתוך: מוסה 1985) הדגיש את קיומה של "הופעה נשית וגוף חולני" כסימנים לזיהוי הומוסקסואלים.5


תפקידי מיון ופיקוח בתחום הרפואה המשפטית אינם רק נחלת ההיסטוריה, אלא נותנים אותותיהם גם בימינו, לדוגמה, בנושא של שינוי מין; עד שנות ה-90 של המאה הקודמת, רופא מטעם המכון מונה לבצע בדיקה של אנשים חיים (להלן: בדיקות חיים) ולמלא טופס מיוחד, שהוגש למשרד הפנים כדי לאשרר את הזהות המינית החדשה של אנשים שעברו ניתוח לשינוי מין. משמעות הדבר היא, שללא הגושפנקה הרפואית וה"אובייקטיבית" של המכון, לא היה כל אישור ביורוקרטי לשינוי המין. אדם שעבר ניתוח לשינוי מין מפרק את הכללים הנורמטיביים, ולמעשה, כופה את הגדרתו הסובייקטיבית על הסדר "הטבעי" של הדברים. כאן נדרשת התערבותו של המכון כשומר סף, שכן, אף על פי שפעילותו של המנותח הייתה אינדיווידואלית, כעת על המומחים של המכון להכיר בכך שמינו השתנה על מנת שיהיה אפשר להתייחס אליו בהתאם.


ישנן דוגמאות רבות לפעולה של המכונים לרפואה משפטית כשומרי סף של הנורמה החברתית. לדוגמה, רופאים במכון הישראלי שהיגרו לארץ מרוסיה סיפרו לי שהמכון הסובייטי לרפואה משפטית נהג לבדוק את בכירי המפלגה מחשש להומוסקסואליות, שהוגדרה כפשע על פי החוק הסובייטי. דוגמה אחרת ניתנה לי מפיו של רופא משפטי פלסטיני, שסיפר לי שבמכונים לרפואה משפטית במצרים, בירדן וברשות הפלסטינית, עורכים בקביעות בדיקות של "וידוא בתולים" לנערות צעירות, וזאת אף על פי שתוצאה שלילית עלולה להוביל לרצח על רקע חילול כבוד המשפחה. אך לא רק הרפואה המשפטית עוסקת באבחון כאקט נורמטיבי. ככלל, האבחון הוא אחת הפעולות הנורמטיביות שמוטלות על הרפואה, וזאת על מנת לפעול לשמירתם של ערכים ונורמות חברתיות. כך, תפקידי מיון ופיקוח שמאשררים את הנורמות הקיימות מתבצעים כדבר שבשגרה גם בצבא הישראלי על ידי רופאים שמשרתים בצבא, בעיקר בנושא הגוף המחויל (ראו Weiss 2002).


ככלל, אפשר לומר שהמיון והטיפול בגופות שהגיעו למכון משקפים את גבולות הזהות הקולקטיבית בישראל, כאשר הגבול המרכזי הוא יהודים מול לא־יהודים. בהסתמך על גבול זה מוינו הגופות במכון. לדוגמה, אם גופה לא נימולה, כל פעולות הבדיקה מעוכבות עד לקביעה בדבר יהדותו או אי־יהדותו של בעל הגופה. אם האדם היה רשום כיהודי, אחד הטכנאים של המכון וכמה מעובדי חברה קדישא נטלו על עצמם למול את הגופה.6 היו דרכים נוספות "לתקן" את הגוף היהודי לאחר מותו. דוגמה נפוצה הייתה הסרתן של כתובות קעקע נוצריות (שוב, על ידי אותו הטכנאי ועובדי החברה קדישא). דוגמה נפוצה אחרת הייתה קבורתן של רקמות ושל דם יהודי עם הגופה. על פי הכתוב בתורה (לדוגמה, דברים יב: 23). "הדם הוא הנפש", ולכן דם שטפטף מהגופה נאסף בפיסות בד שמובאות לקבורה עם הגופה. כך גם בנוגע לקבורת רקמות, כאשר בא למכון גמלאי מטעם חברה קדישא, שתפקידו לאסוף רקמות שנלקחו מהגופה לצורך בדיקות ולהחזירן לקבר.


שלוש הפרוצדורות האלה - מילה, הסרת קעקועים וקבורת רקמות ודם - בוצעו אך ורק עבור יהודים. "הקשר היהודי" של המכון נדון בהרחבה בפרקים השני והרביעי; הפרק השני מתאר כיצד תפקד המכון כשומר חומות של הזהות הקולקטיבית־יהודית בזמן אינתיפאדת אל־אקצה ובזמני פיגועים, והפרק הרביעי מתאר את הקונפליקט בין ההנחיות ההלכתיות ובין ההנחיות המדעיות בכל הנוגע לזיהוי חלקי גופות של חיילים.


הגבול השני שנמצא במכון עובר בין חיילים לאזרחים; גופות החיילים נשמרו בנפרד וטופלו באופן טקסי כמעט. לדוגמה, אסור לקצור רקמות מגופות חיילים או להתאמן עליהן בנוהלי ניתוח. התפיסה הרווחת, שלפיה גוף החייל חייב להישאר ללא דופי מכיוון שהחייל גיבור והגוף שלו קדוש; אסור לגעת בו, אסור לקחת ממנו - תפיסה זו חזרה ועלתה במהלך הראיונות עם עובדי המכון. נושא זה נדון בהרחבה בפרק השישי, שעניינו קציר האיברים במכון.


הפרק החמישי בספר דן בפרשת ילדי תימן, שעלתה לכותרות בשנים 1998-1996, בעקבות תלונות רבות על היעלמות של ילדים למשפחות תימניות ששהו בבתי חולים ובמעברות בשנות ה-50 של המאה ה-20. עקב תלונות אלו הוקמה ועדת חקירה ממשלתית ב-1995. הוועדה אישרה למכון לפתוח את קבריהם של ילדים תימנים ולבצע בדיקת דנ"א על מנת לקבוע אם מדובר בילדים של משפחות תימניות שהתלוננו על חטיפה.


הפרקים השישי והשביעי עוסקים שניהם בנושא זכויות האדם. כאמור, הפרק השישי עוסק בנושא קציר איברים ובאיסור על סחר באיברים על פי החוק הישראלי. עיקר הדיון נסב על קציר איברים במכון בלא הסכמה מדעת של המשפחה, כנדרש בחוק. במקרים אחדים נקצרו איברים בלא הסכמה לאחר שבית המשפט קבע שיש לבצע נתיחה ובכך, לדעת המכון, ניתנה רשות לקציר איברים. הפרק השישי דן בהבדלים שבין סוגי ההסכמה ומפרש את פעילות המכון בהקשר פוליטי, תרבותי ורפואי.


בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 עלה לכותרות העיתונים נושא קציר האיברים במכון, ובעקבות זאת מונתה ועדת חקירה, שאישרה את החשדות נגד המכון. הפרק דן גם בממצאי הדו"ח של ועדת החקירה כחלק מתרבות ארגונית שכוללת החפצת הגוף וגישה פטרונית כלפי המשפחות.


הפרק השביעי עוסק בקשר שבין המכון ובין אלימות פיזית בהקשרים משפחתיים ופוליטיים. המכון עורך נתיחות, בדיקות חיים ובדיקות גנטיות כדי לזהות מקרים של הפעלת אלימות. ההתרחשות במכון מצביעה על הבעייתיות במצב זכויות האדם בכלל ובמצב זכויות האישה בישראל בפרט. המכון מעורב גם בהפרת זכויות אדם בקשר לסכסוך הישראלי־פלסטיני. הדילמה שיכולה להתעורר בהקשר זה היא שהמכון מתפקד בעת ובעונה אחת גם כסוכן של זרועות הביטחון וגם כשומר של זכויות האדם. דוגמה לדילמה הזאת היא פרשת מותו של הילד הפלסטיני עלי עקאל,7 שנדונה בהרחבה בפרק השביעי.


מגוון הנושאים שאעסוק בהם לאורך הספר מדגימים את הטענה שהמכון משמש צומת מפגש של תהליכים חברתיים. עם זאת, כל פרק עומד בפני עצמו ופותח דלת לחדר אחר במכון.


לניתוח הממצאים בספר הנוכחי השתמשתי בשתי פרספקטיבות עיקריות: הפרספקטיבה המוסדית והפרספקטיבה החברתית־התרבותית. הפרספקטיבה המוסדית מתמקדת בעיקר בעבודה המקצועית־רפואית המתנהלת במכון, בתפקידיה של הרפואה המשפטית ובפיתוחים רפואיים חדשים כגון בדיקות דנ"א, ואילו הפרספקטיבה החברתית־התרבותית ממקמת את המכון בהקשרים חברתיים־ישראליים. שתי הפרספקטיבות משולבות בפרקים הבאים כך שהאינטראקציה האופיינית להן, שנעה בין הגלובלי והלוקאלי ובין ידע וכוח, מומחשת ביתר הרחבה. המכון הוא חלק מרשת מדעית בין־לאומית של רפואה משפטית. רשת זו טוענת לצמיחתו של ידע אובייקטיבי וניטרלי שעומד לשימושן של ממשלות ואזרחים - זו טענה פוזיטיביסטית, שצומחת מהתרבות המערבית של מדע ורפואה. ואולם הדוגמאות שניתנו בפרקים השונים מעידות על כך שקביעותיו של המכון בנוגע ל"אמת", המוכלת בבדיקות גנטיות ורפואיות, מאותגרת לרוב על ידי ה"אמת" של בעלי אינטרסים פוליטיים וחברתיים. זאת מכיוון שההקשר החברתי פולש אל המכון ומשפיע על פעולותיו ועמדותיו. לכן, גם אם המכון רואה בקהילה המדעית הבין־לאומית את קבוצת ההתייחסות הטבעית שלו, אין ספק שגם הפוליטיקה הישראלית משפיעה עליו במידה לא מבוטלת.


אחד המושגים התרבותיים־חברתיים פוליטיים שחשיבותו עלתה במהלך הניתוח, הוא "הגוף הנבחר" - הגוף היהודי, הגברי, ההטרוסקסואל, האשכנזי, השלם והמושלם מבחינה רפואית וגופנית - שפיתחתי בעבר בספרי The Chosen Body: the Politics of the Body in Israeli Society (Weiss 2002).8 לטענתי, בחברה הישראלית ישנו תסריט בסיסי שעובר בה כחוט השני, שמאדיר את ה"גוף הנבחר" ומדיר את "הגוף האחר" (לדוגמה, הפלסטיני). נתיחתו של רבין, שבוצעה על ידי צוות המכון, תובא כהדגמה לשיח על הגוף הנבחר של החייל, שניצב בפסגת ההיררכיה של הגופים הנבחרים (ראו להלן פרק שלישי).


ההתייחסות ל"גוף האחר" מציבה במרכז הבמה התיאורטית גם את התפיסה שנשענת על "מצב החירום""state of exception") ), שהגה גורג'יו אגמבן (אגמבן ;2007 Agamben 2002). "מצב החירום" הוא מצב שבו הריבון משעה את תחולת החוק ובכך יוצר "חיים חשופים" ("bare life") עבור המושעים. כפי שאראה להלן, מצב החירום מתקשר לדרכי הפעולה של הרפואה המשפטית בישראל ב"אזורים האפורים" של הביטחון הלאומי. לדוגמה, מקרים שבהם סירבה ישראל להחזיר גופות של "מחבלים" פלסטינים לצורך קבורה; הטיפול בנתיחות גופותיהם של "מחבלים מתאבדים"; האינטראקציות עם קרובי משפחה של פלסטינים מתים, שאישור הכניסה המוגבל שלהם אילץ אותם לחזור למחסום בזמן שנקבע על ידי הריבון הישראלי או הפלסטיני וכן אינטראקציות עם קרובי משפחה של ערבים־ישראלים שנהרגו במהומות בין חמולות. סצנות אלו, שהתרחשו במכון, לוכדות את הדינמיקות יוצאות הדופן שרווחות במכון בענייני זכויות אדם, חוק וביטחון לאומי.


אגמבן עורר בי השראה לבחון כיצד "מצב החירום" "מתנרמל" במכון ובישראל על ידי מערכת המשפט.9 הטיפול בגופות של פלסטינים במכון הושפע מחוקי מדינת ישראל ומפסיקות בתי המשפט שלה. הגופה הפלסטינית במכון הובנתה כ"מוות חשוף" ("bare death"), שאופיו הוסתר מדעת הקהל, לא רק מבחינה חוקית, אלא באופן בסיסי יותר, כחלק מתסריט תרבותי ודומיננטי. גופותיהם של פלסטינים, ערבים־ישראלים, חסרי בית ומהגרי עבודה הופרדו במכוון מה"גופות הנבחרים" של חיילים ישראלים. הבחנות אלו מסמנות שעלינו להתבונן במכון לרפואה משפטית כמטריצה ביו־חברתית סבוכה; כך אנו מסיטים את מבטינו מטענות אוניברסליות של רפואה משפטית אל תוך התסבוכות המקומיות של תרבות ופוליטיקה.10


בגרסה קודמת נקרא הספר הנוכחי "מלב המאפליה". בחרתי בשם זה - ראשית, בפשטות, משום שהרפואה המשפטית נותרת באפלה רוב הזמן; למרות השפעתה על חיינו היום־יומיים (לדוגמה, דרך בדיקות הורות, בתי המשפט, בזמן מלחמה ו"טרור"), רובנו איננו מכירים את עולם המושגים ושיטות העבודה שלה, ולמעשה, הרפואה המשפטית נותרת מאחורי הקלעים, נסתרת מעיני הציבור. שנית, הרפואה המשפטית נצבעת בצבעים "אפלים" גם בשל עיסוקה האינטימי באלימות גופנית: מוות, עינוי, התאבדות, טרור וכדומה. היא נוכחת שם כדי לצפות, לתעד ולדווח על פשעים שבוצעו על ידי יחידים, קבוצות, קהילות ומדינות. רוב הסוגיות שהיא בוחנת קשורות לרוע אנושי, אישי או קולקטיבי. ייתכן שזו הסיבה לכך שחדרי המתים ממוקמים כמעט תמיד במרתפים, מבודדים מכל עין ציבורית בוחנת. בו בזמן הבידוד משמש גם למניעת שקיפות. כך, "לב המאפליה" מתייחס גם ליכולת של הרופאים המשפטיים לפעול באופן מניפולטיבי ולמסור נתונים בשמם של "שיקולי ביטחון", שמחזקים את כוחם של כוחות הביטחון במדינת ישראל.


גם הקונוטציות הקולוניאליות והספרותיות של לב המאפליה חשובות בהקשר זה. לב הַמַּאְפֵּלְיָה (או: לב האפלה; Heart of Darkness), מאזכר נובלה בשם זה מאת ג'וזף קונרד (Conrad), שהפכה שם נרדף להוקעת הקולוניאליזם והשליטה האכזרית בעמים זרים. ברובד הסמלי, הסיפור חוקר את מעמקיו הנפשיים של האדם. הסמליות מתבטאת בירידתו של מרלו אל מעמקי הג'ונגל החשוך, שמתוארת כירידה אל התופת. דמות אחרת בסיפור, קורץ, מבטאת את האפלה שבקיום האנושי באמצעות הדברים האחרונים שהיא מוסרת למרלו לפני כניסתו לג'ונגל: "זוועה! זוועה!".11


באופן דומה, המסע רב השנים שלי במכון ביקש לפענח בו בזמן הן את חלל המכון הגלוי לעין והן את חללי החשכה שלו. כמו כן, המסע הכפול שלי, כאנתרופולוגית וכאדם, נחווה גם הוא כריבוי של חדירות לתוככי המאפליה האנושית והנפשית.


מניעת השקיפות של המתרחש במכון קשורה גם לתחום המחקר. בתרבות הפופולרית, המכונים לרפואה משפטית הפכו לאחד הנושאים הרווחים, בעיקר במותחנים בתיאטרון, בקולנוע ובסדרות טלוויזיה. לעומת זאת, הנושא כמעט לא נחקר על ידי אנתרופולוגים, גם לא על ידי אנתרופולוגים רפואיים. קשה להבין מדוע אנתרופולוגים רפואיים הקדישו תשומת לב מרובה לטכנולוגיות רפואיות כמו בדיקות גנטיות והשתלות איברים בהקשר הרפואי הכללי, אך לא גילו עניין בנושאים אלו בהקשר של רפואה משפטית.12 ייתכן שהסיבה לכך טמונה ברתיעה הבסיסית מחדרי המתים כאתר אתנוגרפי. בספר הנוכחי אנסה להבהיר עד כמה חשובה ומשמעותית החקירה בתוך נבכי המאפליה הזאת, בייחוד בעתות חירום, שהופכות לחלק מהשגרה בזמני מלחמה וטרור.


בניגוד למדינות אחרות בעולם, בישראל ישנו רק מוסד לאומי אחד לרפואה משפטית, שמעניק שירותים גם לארגוני הביטחון הישראלים וגם לאזרחים (נוסף על קשריו היום־יומיים עם הרשויות הפלסטיניות) בלא כל הפרדה רשמית.13 אנסה לעמוד על המשמעות שטמונה בקיומו של מכון אחד, שאין בו הפרדה פורמלית בין סוגי הקהילות המטופלות. כמו כן, אנסה לעמוד על ההשפעה ההדדית שבין ההתפתחות המדעית ובין החשיבה החברתית; אנסה להסביר כיצד ההתפתחות הטכנולוגית (כמו של דנ"א) משפיעה על החשיבה החברתית במכון, וכיצד ההשקפות הרווחות בחברה הישראלית משפיעות על המדע שמופעל במכון.


המחקר שהספר מתבסס עליו נעשה בעיקר בשנים 2002-1996.14 לצורך המחקר ראיינתי עובדים במכון וצפיתי בנתיחות, בפעילות של המעבדה הביולוגית והאנתרופולוגית ובקשר של המכון עם משפחות הנפטרים. ערכתי יומני שדה מדוקדקים, קראתי וניתחתי דו"חות ומזכרים והשתתפתי בכל הפעילויות של המכון. כניסתי לשדה התאפשרה בזכות נכונותה הנדיבה של הנהלת המכון, ובראשה פרופסור ליסר, שפתח את שעריו בפניי. התוצאות המוצגות כאן, כמובן, הן באחריותי.


שיטות מחקר


לראשונה הגעתי למכון עוד כשהייתי בתהליך הכתיבה של ספרי הקודם, הגוף הנבחר.15 באותה עת הגעתי למסקנה שעליי להתייחס בספר גם לגוף הישראלי בפיגועים. בזמן ריאיון עם מנכ"ל מד"א, חבר קרוב שלי, עלה במחשבתי הרעיון לבחון את הסוגיה במכון לרפואה משפטית. המנכ"ל הציע את עזרתו, מכיוון שהכיר היטב את הרופא הצבאי במכון, ד"ר שחר דיזנגוף.


בזמן הריאיון עם ד"ר דיזנגוף בנוגע לשיטות הזיהוי בעתות פיגועים, נכנסו למשרדו כמה עובדים. כששמעתי את השיחות ביניהם חשבתי שהמכון יוכל להיות שדה מחקר מרתק, והחלטתי בספונטניות שהוא יהיה אתר המחקר הבא שלי. ואכן, זה היה שדה מרתק, אף על פי - ואולי מפני - שכמעט לא נחקר על ידי חוקרי החברה. המכון פתח בפניי מחקר רב־פנים, מלא חידות ופרדוקסים, שכללו את מגוון תחומי ההתעניינות שלי: הגוף הפיזי של היחיד, הגוף החברתי והגוף הפוליטי.


בו במקום הודעתי לד"ר דיזנגוף על החלטתי וביקשתי שיתלווה אליי לפגישה עם הנהלת המכון. כמה דקות לאחר שהגעתי ביקשתי במישרין מנחמה האמרכלית שתאפשר לי לבצע מחקר אנתרופולוגי במכון. במשך שנים הייתי משוכנעת שנחישותי היא ששכנעה אותה להסכים מיד לבקשתי. "נחמה הבינה שלא אזוז משם עד שתסכים", נהגתי לספר. אלא שבדיעבד, מסתבר שבקשתי התאימה לאג'נדה המיוחדת של נחמה. נחמה, מנהלת חדשה במכון, הייתה מודאגת מכך שהציבור "אינו מכיר את הצוות הנפלא של המכון" ואת העבודה החשובה שנעשית שם. לכן היא ביקשה לפתוח את המכון ליחסי ציבור. היא העבירה את בקשתי למשרד הבריאות ולד"ר ליסר, מנהל המכון ומי שעמד בראש ועדת הלסינקי שלו, ושניהם אישרו את המחקר. במהלך המחקר מסרתי ביוזמתי את ספרי הראשון, אהבה התלויה בדבר (1991), לנחמה, לליסר ולכל מרואיין שרצה בו, כדי שיוכלו להתרשם מדרך עבודתי. הנהלת המכון לא הציבה בפניי שום הגבלות מחקר. עם זאת, דאגתי להסביר להם את הקוד האתי האנתרופולוגי האמריקני (לא היה קוד אתי ישראלי), שעל פיו לא תותר הכניסה ליומני השדה שלי לשום גורם חיצוני. נוסף על שמירת הסודיות של יומני השדה, שמרתי, כמקובל, על זהותם של נחקריי על ידי שימוש בפסבדונים ובהסוואה כבדה של נתוניהם. העובדה שבישראל ישנו רק מכון אחד לרפואה משפטית הייתה, כמובן, בעיה בהקשר זה, שכן שמו של מנהל המכון, לדוגמה, ידוע בציבור, והציבור הישראלי יכול לקשר בין האדם הממשי לשם הבדוי שניתן לו במחקרי. שאר הצוות מוכר פחות, ולכן במקרה שלהם, הפסבדונים מספקים מגן מוצלח יותר של אנונימיות.16


התצפיות הראשונות שלי נערכו במשרד של סימה, שבו התוודעתי לביורוקרטיה הפורנזית (משפטית): לטפסים ולפרוצדורות, לבני משפחות הנפטרים שבאו לזהות את יקיריהם, לרופאים ולאסיסטנטים שלהם, ולשאר צוות ה"מורג" (חדר המתים). סימה הציגה אותי בפני כל מי שנכנסו למשרד. למעשה, מכיוון שמשרדה היה נקודת הכניסה למכון, התצפיות שם אפשרו לי היכרות עם כל הפעילויות של המכון.


נהגתי להצטרף לסימה לארוחות הבוקר, שהוגשו כחלק מתנאי העבודה שהעניק משרד הבריאות. לארוחות היה ערך שאינו יסולא בפז לעבודת השדה שלי, בייחוד בהתחלה. מלבד חשיבותן של שיחות בלתי פורמליות, הארוחות נתנו לי הזדמנות להיות עדה לרשתות החברתיות של המכון. לדוגמה, ראיתי כיצד העובדים בכל אחד מאגפי המכון - ההנהלה, הרופאים, הפקידות והצוות הטכני - מסבים לשולחן נפרד. הסדר זה הוקצן על ידי עובדות המעבדה. כשהתחלתי במחקר שלי, לפני השיפוצים של 1996, המזנון היה קטן וצפוף והעובדים באו לאכול בשתי משמרות. עובדות צוות המעבדה תמיד באו ועזבו יחד, במשמרת השנייה. הן שמרו על מרחק משאר עובדי המכון, ושוחחו בעיקר זו עם זו. העובדת היחידה שנהגה להצטרף אליהן הייתה ד"ר שולי גולדשטיין, האנתרופולוגית הפיזית־פורנזית. תצפית זו לימדה אותי על המעמד המופרד של המעבדה במכון גם במובנים אחרים.


ארוחת הבוקר הייתה ריטואל ארגוני. כל עובדי ועובדות המכון לקחו בה חלק, ורבים המשיכו לבקר במזנון במשך היום כדי לשתות קפה או תה. העובדים אכלו במזנון גם ארוחת צהריים. ארוחה זו לא אורגנה בשעה ספציפית ואנשים נהגו לבוא באקראי ולשבת זה ליד זה, בלי לשמור על הפרדה בין האגפים. למרות זאת, עובדות המעבדה באו יחד בשעה אחת אחרי הצהריים והכינו את "ארוחת הבריאות" שלהן (סלט גדול, ביצים ומעט לחם קל). כל אחת מהעובדות נטלה חלק שווה בהכנת הארוחה, כולל מנהלת המעבדה.


לעתים קרובות באו למזנון אורחים מקצועיים כמו קציני משטרה, עובדי שגרירות או עובדי שב"כ. כך, הביקור במזנון סייע לי בהרחבת הרשת החברתית וביצירת קשרים לראיונות הבאים.


בראשית המחקר נהגתי לבקר במכון מדי יום ביומו. בשעות פנויות מהוראה באוניברסיטה, באתי מוקדם בבוקר, תחילה למשרדה של סימה, אחר כך עברתי ל"מורג", שבו התנהלו הנתיחות עד הצהריים, ואז עליתי בדרך כלל למעבדה הגנטית ולמעבדה האנתרופולוגית. במרבית הפעמים סיימתי את יומי במשרד ההנהלה, שם קראתי מסמכים רלוונטיים וצילמתי אותם. מעת לעת ערכתי תצפיות במשרדים של ד"ר ליסר ושל שולי או התלוויתי ליוסי הצלם. לאחר שהסתיימו השיפוצים במכון, נהגתי לקחת את המסמכים הרלוונטיים לספריית המכון. שם, מבודדת מעין כול, חקרתי את המסמכים. אציין שוב, שלא הוטלו עליי הגבלות בנוגע לחשיפתי למסמכים. פתחתי בגלוי את המסמכים ויכולתי לקרוא ולצלם כל שעלה על רוחי. לעתים, בעיקר בעת פיגועים, נותרתי במכון גם בלילה. פעמים מספר התלוויתי לצוות המכון ל"זירת אירוע" בעת לילה, וכך פגשתי גם אנשי המשטרה - פגישות שחשיבותן תתבהר בהמשך המחקר.


הראיונות עם צוות המכון נערכו בשני פורמטים: ראיונות מתוכננים מראש ושיחות במהלך תצפיות. האינפורמנטים הראשונים שלי היו נחמה, ליסר וסימה. אחריהם פניתי לסדרה של ראיונות עם רופאים (המכונים "פרוסקטורים") ועוזריהם הטכניים (המכונים "עוזרי פרוסקטורים"). ראיונות אלו נערכו במשרדים של המרואיינים. אנשי הצוות הטכני רואיינו בחדרונים הקטנטנים שלהם בתוך ה"מורג", שחלקו עם עובד נוסף.


הריאיון נפתח בהקדמה ובשאלות כלליות כמו: כיצד הגיעו לעבוד במכון ומדוע, כמה זמן הם עובדים במכון ומהו אופי תפקידם. כמעט כל המרואיינים רואיינו יותר מפעם אחת. ראיונות נוספים כללו שאלות ספציפיות יותר, שנבעו מהתצפיות שלי. עם זאת, הריאיון היה פתוח ובכל עת יכלו המרואיינים לומר מה שרצו. רופאי המכון שהיגרו מברית המועצות (לשעבר) סיפרו לי על השוני בין עבודתם הקודמת בתחום הרפואה המשפטית במוסקבה ובאזורים המוסלמיים של ברית המועצות ובין העבודה באותו התחום בישראל. לדידם, השוני ניכר בדרך העבודה, שנובעת מתפיסה מקצועית אחרת.


דרכי העבודה של צוות המכון הושפעו לא מעט מארץ המקור שלהם. לדוגמה, ד"ר פיליפס, שהיגרה לארץ בשנות ה-50 המאוחרות לאחר שקיבלה חינוך בודהיסטי בבורמה (מיינמר), סיפרה לי בפרטי פרטים על חלומותיה הליליים והתנסויותיה המיסטיות, שבהן היא "נפגשת" עם הגופות במכון. גם אופן הנתיחה שלה היה שונה מהאחרים: היא נגעה בגופות, ליטפה את הידיים, שמרה מכל משמר להשאיר את הגופות מכוסות ולא לחשוף אותן. היא ביקשה רשות, בשקט, מכל גופה, לפני שניתחה אותה. אחרי הנתיחה היא לא ביטאה מעולם ביטחון בנוגע למסקנות, וגם בבית המשפט היא נהגה כך. פעם, כשד"ר פיליפס נשאלה על ידי התובע: "לסיכום, ד"ר פיליפס, היית אומרת שהיה פה רצח?" היא ענתה: "יכול להיות". כך השיבה גם כשנשאלה על ידי הסנגור בנוגע לאפשרות שהרצח לא אירע. הראיונות עם ד"ר פיליפס נערכו באנגלית על פי בקשתה. כל יתר הראיונות נערכו בעברית. היו רופאים שיזמו שיחות אישיות עמי, ותמיד נעניתי בשמחה. משך הראיונות השתנה מריאיון לריאיון. כאשר העובד נקרא למשימה דחופה, הריאיון נפסק. הריאיון הראשון שערכתי עם צלם המכון התנהל בחדרון הקטן שלו, שנמצא ב"מורג". שאר הראיונות עמו נערכו, לבחירתו, במסעדה ערבית שנמצאת ליד המכון. הראיונות עם אבי ועם ד"ר שחר דיזנגוף התנהלו הן במכון והן בביתי, ואילו הראיונות עם כמה רופאים מתמחים התנהלו בבית קפה, על פי העדפתם. בכל הראיונות האלה העובדים "תחקרו" גם אותי. הם שאלו לדעתי על המכון וגם ביקשו לדעת על אופייה של עבודת המחקר שלי. צוות המכון הכיר את תחום האנתרופולוגיה הפיזית מעבודתו עם ד"ר שולי גולדשטיין, האנתרופולוגית הפיזית־פורנזית (שהתמקדה בעיקר בזיהוי באמצעות העצמות והשיניים של הנפטרים). לכן היה עליי להסביר להם במה שונה האנתרופולוגיה החברתית־תרבותית, הדיסציפלינה שממנה אני באה, מהאנתרופולוגיה הפיזית פורנזית. נוסף על ראיונות עם צוות ה"מורג", ערכתי ראיונות ושיחות עם צוות המעבדה הביולוגית, עם האנתרופולוגית הפיזית־פורנזית ועם יעקוּב, עובד אחזקה פלסטיני שעבד במכון מאז מלחמת ששת הימים, ומדי יום ביומו הגיע מעזה.


כמעט כל הראיונות הוקלטו ברשמקול. שיקלוט הראיונות נערך בעיקר על ידי האסיסטנטים והאסיסטנטיות שלי באוניברסיטה. כשהשיקלוט נערך על ידי, הוא נעשה בדרך כלל באותו יום, מיד עם חזרתי הביתה.


נוסף על הראיונות עם הצוות הרגיל, ערכתי ראיונות ושיחות עם רופאים פלסטיקאים שהגיעו למכון כחלק משירות המילואים שלהם על מנת לקצור עור מגופות "מתאימות", עור שהועבר לבנק העור הלאומי בהדסה עין כרם. ערכתי ראיונות גם עם שתי נשים צעירות דתיות, שעשו את השירות הלאומי שלהן במעבדה הביולוגית, ועם ג'וזף, הרב של המכון.17 שוחחתי שיחות קצרות גם עם קרובי משפחה שבאו למכון לזיהוי. השיחות עם הקרובים התרחשו רק כאשר הם פנו אליי ביוזמתם או בתיווכם של אחד מעובדי המכון, שהעריכו שאוכל לסייע להם.


המסיבות השנתיות במכון בראש השנה ובפסח היו אירועים מרגשים.18 אנשי הצוות התכוננו אליהן זמן רב מראש. הם הביאו מעדנים מתוצרת בית, הכינו תוכנית אמנותית ולבשו חג. לאירועים האלה הוזמנו גם עובדים לשעבר ונציגים מהמשטרה, משירותי הביטחון, מהצבא ומהפרקליטות.


ראיינתי גם אנשים שהיו קשורים לנושאים מיוחדים שחקרתי במכון; ראיינתי בני ובנות משפחה של "ילדי תימן", שהיו קשורים לפתיחת הקברים שצפיתי בה ב-1996. ראיינתי את הדוברת של עוזי משולם ואת עורך הדין שייצג את המשפחות. השיחות עם עורך הדין נערכו בארץ ובחו"ל (ראו בפרק החמישי: "פרשת ילדי תימן"). ראיונות נוספים, כמו הראיונות הטלפוניים שנערכו עם יונה כהן, אחת מגיבורות הפרשה של ילדי תימן, נערכו בארצות הברית. בשלב מאוחר יותר נסעתי אל יונה כהן לסקרמנטו, בלוויית פרופסור עמיתה מברקלי.


הראיונות הרבים שנערכו אחרי שנת 2000 עם פקידי ממשלה שהיו קשורים למכון סיפקו לי תובנות מעמיקות. סבב נוסף של שיחות נערך עם שופטים ועורכי דין שהיו אמורים להתמודד בבית המשפט עם עדויות המומחים מהמכון. הצורך בשיחות האלה עלה בעקבות התצפיות שערכתי בבתי המשפט, כאשר התלוויתי לאנשי הצוות הבכיר של המכון בעת שנתנו "עדות מומחה", בעיקר במקרים שבהם יכולתי לעקוב אחרי השתלשלות המקרה מראשיתו, כשגופה הגיעה למכון, ועד אחריתו בבית המשפט.


ראיינתי גם כמה מראשי המכון לשעבר וכן פרופסורים מהאקדמיה שסייעו למכון דרך קבע ואת מנהלי בנק העור בבית החולים הדסה.


אינפורמנט חשוב אחר היה ראש המכון הפלסטיני לרפואה משפטית, ד"ר טיבי, שפגשתי לראשונה במכון כנציג של משפחה פלסטינית. מכיוון שאיני דוברת ערבית וד"ר טיבי אינו דובר עברית או אנגלית, הראיונות נערכו ברוסית, שפה שטיבי מדבר ברהיטות (הוא למד רפואה משפטית בברית המועצות), ורופאי המכון שהיגרו לארץ מרוסיה שימשו כמתרגמים. בשל התיווך, הראיונות עם טיבי היו מוצלחים פחות, ולכן, בכל הנוגע אליו, הסתמכתי יותר על התצפיות עליו בחדר הנתיחה.19


ככל שחלף הזמן נעשיתי לחלק בלתי נפרד מהמכון. סימה נהגה לומר שאני יכולה להחליף אותה במשרד ולטפל במקומה בקרובי המשפחה כשהיא נעדרת לכמה דקות. עובדות המעבדה התלוצצו על כך שבפיגוע הבא אוכל לסייע בזיהוי הגנטי. עם הזמן גם פיתחתי קשרים קרובים עם חברי וחברות צוות המכון, וכמה מסיבות נערכו בביתי; הם הכירו את משפחתי, כפי שאני הכרתי את משפחותיהם. השתתפתי בחתונות ובלוויות, והם באו לנחם אותי לאחר מות אבי.


לאחר כמה שבועות של תצפיות במשרד של סימה, נכנסתי ל"מורג". עם כניסתי ל"מורג" הצטרפתי לקורס של פרופסור ליסר על רפואה משפטית באוניברסיטת תל אביב. לאחר שהתחלתי לצפות במעבדה הגנטית, הצטרפתי גם לקורס בגנטיקה באוניברסיטה, ומיד אחר כך לקורס דומה בברקלי.20 כל אימת שעזבתי את ישראל לצורך השתתפות בכנס אקדמי, נהגתי לבקר במכון המקומי לרפואה משפטית, כשבאמתחתי מכתב המלצה מפרופסור ליסר.


החלטתי להשתתף בלימודי הרפואה המשפטית והגנטיקה כדי להבין טוב יותר את "שפת הילידים". הנחתי שככל שאדע יותר על רפואה וגנטיקה, כך אבין טוב יותר את המתרחש במכון. הקורסים שלמדתי היו מרתקים, אבל הסתבר שהם סייעו בעיקר ליצירת עמדות חיוביות כלפיי בקרב ה"נחקרים", שראו בכך סימן למחויבותי, לכבוד שאני רוכשת למקצועם ולמאמץ מצדי להבין את עולמם.


הקשרים החברתיים עם עובדי המכון סיפקו לי כניסה יקרת ערך למידע ששאפתי לקבל. עם זאת, קשרים אלו גרמו לי לחוש כבוגדת מאוחר יותר, כשביקרתי את המכון כמשרת של כוח. ברצוני להדגיש שהחברויות שלי לא היו אינסטרומנטליות. לא התייחסתי אליהן רק כאמצעי להשגת גישה לנתונים, גם אם בדיעבד מסתבר שהן תרמו להשגת מטרה זו. אהבתי את האנשים במכון ואת האינטימית ששררה שם.


עניין חשוב אחר הוא החשאיות של הנתונים שנחשפתי אליהם. בתחילת המחקר נשאלתי על ידי אחד מרופאי המכון מה ה"סיווג הביטחוני" שלי ושל משפחתי. השאלה נראתה לי תמוהה, אבל עניתי שבן זוגי ואני היינו קצינים, שבתי הייתה קצינת מודיעין ובני בעל דירוג בטחוני גבוה. נראה שההיסטוריה המכובדת של משפחתי סייעה להרגעת הרופא. אבל שבועות מספר לאחר מכן נתבקשתי על ידי אותו הרופא לרשום את שמות בני משפחתי ואת מספרי תעודות הזהות שלהם. בתקופה זו נתבקשתי להעסיק אך ורק אסיסטנטים בעלי סיווג ביטחוני גבוה ביותר על מנת לשקלט את הראיונות או להדפיס את התצפיות. מובן, שפירוש הדבר היה שלא יכולתי להעסיק אסיסטנטים ממוצא ערבי. עניין זה הטריד אותי בלא הרף, אך נעניתי להוראה. הסכמתי לשתף פעולה עם ההנחיה שקיבלתי, שכן היא הייתה הבסיס לאחת "הכניסות" שלי לשדה ואפשרה לי להיחשף לחומר "סודי ביותר". בד בבד התחלתי להבין את "לב המאפליה" שביקשתי להיכנס אליה. עם זאת, אציין שלצורך כתיבת ספר זה נמנעתי משימוש בכל חומר שמסווג "סודי" או "סודי ביותר" שנחשפתי אליו, כדי שלא לעבור על חוקי מדינת ישראל.


לבסוף, כפי שתוכלו לראות, אציג בספר זה השקפה ביקורתית בנוגע לשיתוף הפעולה של הרפואה המשפטית עם הכוח הריבוני. אם כן, מדוע אפשרה לי הנהלת המכון לחקור את המכון לאורך זמן ולקבל גישה לנתונים חסויים? כמה תשובות אפשריות לכך:


ראשית, המחקר נמשך כמה שנים, ובחלוף הזמן הפכתי לחלק משדה המחקר שלי. הנחקרים החלו בהדרגה לראות אותי לא כ"זרה" אלא כמי שהשתייכה למכון. לכן, איש לא היה תמה לנוכח הגישה שניתנה לי לכל הנתונים.


שנית, הצוות לא היה מודע לכל הנתונים שהתבססתי עליהם, כי חסרה להם ראייה כללית של מה שמתרחש במכון. העדר המבט הכולל נבע מקצתו בשל המידור האופייני למכון: המעבדה הייתה מבודדת מה"מורג"; ליסר והרופאים לא ידעו מה מתרחש במעבדה, וההנהלה לא ירדה ל"מורג". רק בזמן ועדת החקירה של המכון על ידי ועדת סגלסון,21 נחמה ירדה ל"מורג" בפעם הראשונה. רק אז היא נתקלה באיברים שנקצרו לצורך מחקר ביולוגי או רפואי בלא הסכמת המשפחה ובלא תיעוד. היא הוכתה בהלם כשראתה ידיים עם כתובות קעקע במשרדו של אחד הרופאים (שנשמרו שם לצורך מחקרו על קעקועים). נדמה לי שהייתי בין היחידים במכון, שידעו, למעשה, מה התרחש בכל חדריו ושעקבו אחר השלבים השונים של ההשתלשלות של "מקרה", מרגע הגעת הגופה למכון ומילוי הטפסים על ידי סימה ועד לדו"ח הסופי שהוצג בבית המשפט לאחר נתיחת הגופה ובדיקתה הגנטית.


שלישית, ייתכן שבזמן עריכת מחקרי, מקצת אנשי הצוות לא הבינו שכמה מהמעשים שנעשו במכון היו לא חוקיים או פסולים מבחינה מוסרית. יתר על כן, נקודת המוצא האנתרופולוגית שונה מההשקפה הנורמטיבית או מהעמדה העיתונאית והחוקית. כך, אף על פי שכמה מהממצאים העיקריים שלי מוצגים בדרך ביקורתית, הם לא בהכרח התייחסו לפעולות שאינן חוקיות (לדוגמה, יצירת היררכיה של גופות, כאשר החייל ניצב בראשה והפלסטיני בתחתיתה). התופעות שהצבעתי עליהן גם לא ייחשבו בהכרח למגונות על ידי הציבור הישראלי. מצב עניינים כזה עשוי ליצור אזורים אפורים בנוגע להפרות של חוקים או של כללים שנחשבים נורמטיביים במקומות אחרים. לכן, עובדי המכון לא חשו שעליהם להסתיר משהו; להפך, הם היו גאים בהתנהלותם וראו את תפקידם במכון כשווה ערך לשירות האומה במדים.


עם זאת, היו מקרים מועטים שמעורבותי בהם העלתה חשד מצד צוות המכון. באחד האירועים האלה, בעודי צופה ומתארת ביומן השדה שלי את מהלך הנתיחה שערכה אחת המתמחות במכון, נכנס רופא בכיר שהיה התורן באותה המשמרת והעיר למתמחה כמה הערות בנוגע לנתיחה. כשראה שאני כותבת במחברת, הוא חשד שאני מתעדת את המריבה שהתפתחה בינו לבין המתמחה, שהגיבה אליו "בחוצפה", לדבריו. מיד ניגשתי והראיתי לו את מה שכתבתי במחברת, והוא נרגע.


מקרה אחר אירע במהלך עבודתה של ועדת סגלסון, שהשפיעה מאוד על האווירה במכון. בזמן שחברי הוועדה ניסו למצוא ראיות למעשים לא חוקיים במכון, התפרסמו בעיתונים כתבות שתיארו כיצד המכון נוהג לחסל כל עדות למעשים לא חוקיים כדי שוועדת החקירה לא תמצא ראיות. העיתונים תיארו במדויק איך המכון החל להשמיד, לקרוע ולגרוס מסמכים ועדויות מרשיעות בלילות ולקבור איברים שנקצרו שלא כחוק. באותו הזמן נהגה מזכירתו של ליסר לומר ש"הוועדה יותר גרועה מפיגוע". עובדי המכון חשו שהם נתונים תחת מתקפה והיה דיבור על קשירת קשר. כמה מהעובדים ביקשו ממני להעיד לטובתם בפני הוועדה, אך אני סירבתי בטענה שכחוקרת איני יכולה למסור את נתוני השדה שלי לוועדה. אף על פי שההנהלה הבינה את מניעיי, סירובי "לבוא לעזרת המכון", לא הובן כהלכה על ידי כמה מעובדי המכון שנטרו לי טינה. מעולם לא שמעתי שהואשמתי בהדלפת הדברים, אבל חשתי שמקצת אנשי המכון נוהגים בי בקור ובחשדנות. אני זוכרת כיצד באחד הימים, בעודי קוראת מסמכים בספריית המכון, נכנסה נחמה ואמרה שמזכירתו של ד"ר ליסר מודאגת, "כי לקחת מסמכים מהארון של ליסר". מיד הראיתי לנחמה את סיכום המסמכים שערכתי, והיא נרגעה. הגישה שלי למסמכים נשארה פתוחה כתמיד. יכולתי להמשיך לקרוא ולצלם.


הכניסה לשדה


אנתרופולוגים אוהבים לציין את "הכניסה לשדה", אלא שלדעתי יש לדבר על כניסות לשדה, ולא על כניסה אחת.22 גם בעבודת המחקר שלי במכון לרפואה משפטית היו לי כמה כניסות לשדה, כולן דרמטיות. על אחת הכניסות האלה סיפרתי קודם - כוונתי לדרישה שהופנתה אליי להימנע מהעסקת אסיסטנטים ערבים. לאחר התרחשות זו הוגדרתי במכון כ"אחת שאפשר לסמוך עליה", וכך נפתחו בפניי כל מחשכי המכון. אלא שהסכמתי לדרישת המכון הגדירה גם אותי בעיני עצמי כמשתפת פעולה עם התנהלות מוסרית פסולה ודרשה ממני להחליט מהו הקו האדום שממנו והלאה לא אסכים להיענות לדרישות מוקדמות.


על כניסה נוספת לשדה אני מבקשת לספר כאן באמצעות קטעים מיומני השדה שלי:


"אלמונית" הייתה הגופה ראשונה שראיתי בחיי.


היום, ה-26.3.96 אני נכנסת לחדר של סימה ורואה את ד"ר קליין עומד שם, ליד סימה. ד"ר קליין, רזה, כפוף, עוטה סוודר אדום שראה הרבה שנים טובות, מכנסי טרילין משנות ה-60 ובפיו סיגריה תמידית, הוא רופא משפטי שהגיע מרומניה. בשבועות שאני כאן הוא הספיק לספר לי בביישנות המלווה בחיוך על מעלליו הרומנטיים, ועל כך שלפני שפנה לרפואה משפטית הוא הוסמך לרבנות, שימש כגינקולוג, כרופא צבאי וכטייס, ואת משכורתו קיבל מהסקוריטטה. הוא נזכר לעתים קרובות בשיוכו לסקוריטטה (השב"כ הרומני הידוע לשמצה). לישראל הוא הגיע בראשית שנות ה-70.


עכשיו הוא הולך אנה ואנה, מתלבט: "זה בקשר ל'אלמונית'", הוא אומר לי. "זאת שמצאו על יד רמאללה". הסיגריה לא משה מפיו. כך גם העיפרון הזעיר שהונח על אפרכסת אוזנו. סימה, האחראית ל"משרד הקבלה" מזה 25 שנה, מודיעה בקול: "אימא שלה היא עורכת דין, ותגיע מיד". ד"ר קליין ממשיך להתלבט. שואל את סימה: "היא נוצרייה או מוסלמית?. "לא יודעת", עונה סימה ומפשפשת בטופס שמונח על השולחן. "לפי השם היא יכולה להיות גם נוצרייה".


ד"ר קליין: "[...] כי היא לא יכולה להיות מוסלמית". "למה?", אני שואלת, "כי יש לה חזייה עם אטיקט בעברית, תוצרת הארץ", מפרט ד"ר קליין, בסבלנות. "יש לה מכנסיים עם ריצ'רצ'ים. כאלה שמוסלמית לא הולכת. ויש לה מכנסיים עם חגורה באותו הצבע. וגם חזייה בצבע שקוף. גם החולצה בצבע שקוף, בלי צווארון [כוונתו של ד"ר קליין: בלי כתפיות]. היא לא יכולה להיות מוסלמית. אם היא מוסלמית - אז היא זונה. וגם יש לה על הצוואר מסכה [מתכוון לעדיליון], על המסכה מצויר איש צוחק ואיש בוכה, שבכל העולם זה סימן לתיאטרון. איך קוראים לזה בעברית?" סימה: "מסכה". "לא. לא. יש לזה שם מיוחד", מתעקש ד"ר קליין "אני יודע [איך קוראים לזה] ברומנית ובהונגרית. אבל לא בעברית". "את לא יודעת?", הוא פונה אליי, ואני מניעה את ראשי לשלילה.


כאן קליין עוצר, ושוב פונה אליי.


"בכלל", הוא אומר לי, "הגיע הזמן שתיכנסי פנימה".


"או. קיי. אני אכנס. אל תדאג", אני אומרת לו ברכות.


"אבל מתי כבר תיכנסי"?, הוא לא מרפה ממני, "את כאן כבר הרבה זמן".


כשהגעתי למכון לרפואה משפטית הייתה לי תוכנית פעולה שהצהרתי עליה ברבים: להתחיל בתצפיות במשרד של סימה, אחר כך לעבור למחלקות אחרות במכון כמו המעבדה הביולוגית שעורכת זיהויים על פי דנ"א ומשם לעבור לבדיקות חיים - בדיקת קורבנות של אלימות או של החשודים בביצועה. רק אחר כך, אחרי כמה חודשים, אחרי שההלם יתרכך, תכננתי להיכנס "פנימה", ל"מורג". אבל קליין לא מוותר. "בואי, תיכנסי עכשיו", הוא מפציר. אני מתחילה להיכנע. לא נעים לי ואז אני אומרת: "אני מתכוונת להיכנס 'פנימה' בשבוע הבא".


קליין: "בואי היום. למה בשבוע הבא?".


סימה מתערבת: "קליין תעזוב אותה".


אני: "היום התכוונתי לשאול את סימה כל מיני שאלות. ניכנס בשבוע הבא".


קליין: "למה בשבוע הבא? חבל, יש היום מקרים מעניינים, ולא קשים. תראי את זאת שקיבלה את ה'דאקירה' בגב [הוא מנסה לשכנע אותי במבטאו הרומני הכבד] בואי. אין היום מקרים קשים".


"אבל החלטתי להיכנס רק בשבוע הבא", אני מסבירה, "יש דברים נוספים שאני צריכה ללמוד כאן, אצל סימה".


"בואי תראי רק מקרה רצח פשוט, אני מבקש. רק אחד".


"או.קיי., אני אכנס", אני אומרת לקליין.


אני לבושה במכנסי ג'ינס ירוקים וחולצה לבנה מעוטרת בפרחים קטנים, נועלת נעליים חדשות בהירות. כשאני יוצאת בבוקר למכון, אני בוחרת בגדים שאני לא כל כך אוהבת. כמו בשנות העשרה שלי, כשלא לבשתי בגדים יפים בזמן הווסת. כשאני חוזרת הביתה מהמכון אני לא יודעת מה לעשות עם הבגדים שלבשתי למכון ואיפה לתלות אותם כדי שלא יזהמו את הבית.


סימה: "קליין, שלא תעז להראות לה מקרים קשים".


קליין: "אל תדאגי. אני שומר שלה".


אני עומדת להיכנס "פנימה". בכניסה, על הסף, ליד הדלת המקשרת בין המשרד של סימה ל"פנים", אני שואלת את קליין אם אני צריכה ללבוש משהו, כמו חלוק. קליין עונה לי: "לא. בלי מחסומים. תיכנסי".


אף פעם לא הייתי "בפנים". הלב דופק. כבר כמה שבועות שאני נמצאת בצד האחר של הדלת, ב"משרד הקבלה". לא פעם דמיינתי מה קורה שם בפנים, בצִדה האחר. תמיד הדלת נפתחת ומיד נסגרת ואין רואים דבר מהעבר השני. ועכשיו אני נכנסת.


ההלם מידי. ממש ליד הדלת שוכבות גוויות על אלונקות. מולי, בחדר שדלתו פתוחה, שוכב איש צעיר, גוף מלא, עירום, עור חלק, מוצק, שיער שחור, עם זין עומד. ככה נראה אדם מת? אני עדיין ליד הדלת הראשית. בפתח, על הרצפה, הרבה דם. שלוליות של דם. אני דורכת על הדם. נגעלת. הריח של הדם חזק. אני צועדת לאט. אני מבקשת להסתיר את הגועל, את ההלם. אני פוגשת את אבי, עוזר הפרוסקטור החביב עליי, שמסיים עתה את לימודיו לתואר שני בפסיכולוגיה. בנונשלנטיות אני מחייכת ואומרת: "היי. מה שלומך"?, כאילו נפגשנו בבית קפה. הוא מחייך בחזרה: "היי מאירה". אני שואלת בחיוך אם יהיה לו זמן להיפגש היום. "כן", הוא עונה ,"אבל אולי יותר מאוחר". ד"ר קליין לא אוהב שאני משוחחת עם אחרים, הוא מושך אותי בידי ואנו פוסעים בתוך ה"מורג" עד שמגיעים לחדר האחרון. מעולם לא תיארתי לעצמי שיש כאן ממלכה שלמה, מבוך של חדרים. תמיד חשבתי שיש רק חדר אחד, ה"מורג", חדר הגופות. הדלתות הפנימיות פתוחות ובכל החדרים שוכבות גופות, רובן של צעירים וצעירות, שהגיעו בבוקר אחרי תאונות דרכים, רציחות, ועוד מקרי אלימות אחרים. הגופות נראות חיות, עדיין ורדרדות. אני רוצה להפגין קשיחות, לעכב כמה שיותר את הכניסה ולהישאר כמה שיותר במסדרון תוך כדי ניהול שיחות חולין. אבל ד"ר קליין ממהר להכניס אותי לחדרים. הוא מכניס אותי תחילה לחדר שממול, שם שוכבת גופה צעירה עם ראש מופשל לאחור. הפנים עדינים, הגוף כהה, השפתיים אדומות עדינות, כמו מצוירות. הגופה נראית כמו של נערה אבל אז אני מתקרבת ורואה איבר מין זכרי בולט. אני נזכרת מיד בסרט "משחק הדמעות", על הרגע שבו מתוודע גיבור הסרט לאיבר המין הגברי אצל מי שחשב שהיא אישה. הגוף קטן ורזה. קליין לבוש בבגדיו הרגילים, בלי כפפות. על הגופה, במיוחד על הצלעות, מצוירים קווים שחורים עגולים שהרופאים כנראה ציירו קודם. "הוא טבע אתמול", מסביר לי קליין, "הגיע הנה, וכשניתחנו, הסתבר שלא מת מטביעה, אלא היה קרע בצפק ולכן היה דימום. ותראי, כאן, הוא קיבל כדור - זה רצח".


אחר כך יסתבר לי שהרופאים המשפטיים מאוהבים במקרים כאלה, במקרים שבהם סיבת המוות שנראית תחילה מובנת מאליה מתבררת כשגויה לאחר הנתיחה. כך הם יכולים להבהיר לעולם החיצוני את חשיבותה של הרפואה המשפטית.


קליין מכניס אותי לחדר השני. כאן נמצאת הנערה שנרצחה. "תראי, היא חיוורת מאיבוד דם", הוא מסביר לי. "תראי את הדאקירה בגב", הוא מוסיף בדיבורו בעברית עילגת, תוך כדי זה שהוא מסובב את הגופה ומראה לי את הדקירה בגב.


אני מסתכלת על הגופה. בחורה צעירה. שדיים קטנים, הכול חלק ולבן. שערות ערווה חומות ועדינות. בטן חלקה, שמנמנה, ירכיים שמנמנות, אגן רחב. אני מבחינה בשערות על הרגליים התחתונות. שער בית שחי מגולח לא כ"כ טוב, או שהתגלחה מזמן - יש זיפים. שער ראש ארוך, חום, שערות עבות מאוד. היא נראית כאילו היא חיה. העיניים עצומות אך לא לגמרי. "צריך להתכונן", אני חושבת לעצמי, אם נשכב כאן, צריך שלא יראו את השערות ברגליים. אהבתי כל כך את הסיפור של פלנרי אוקונור, "איש טוב קשה למצוא", שמדבר על הסבתא שנוסעת לטיול תמים עם בני משפחתה ומתלבשת יפה כי כשתהיה תאונה חשוב שימצאו את גופתה במצבה היפה ביותר.


בימים הבאים כתבתי ביומן השדה שלי:


אני מדמיינת את עצמי מתה. גווייה. אבל גווייה יפה. לא בדקתי אם מרשים לגופות לבוא למכון עם אודם, כי אודם ממש יפה לי. אני צריכה להשאיר הוראות שלא יורידו לי את האודם. אבל סנדי שרמן יותר אמיצה ממך, אני נוזפת בעצמי. היא מצלמת את עצמה כגופה עם חרקים, וזבובים. את לא מעִזה.


במשרד של סימה יש טלוויזיה במעגל סגור שמחוברת ל"מורג" ומציגה את הגופות ב"מורג". אנשים שבאים לסימה כדי לזהות את יקירם, לא צריכים להיכנס לתוך ה"מורג" כדי לפגוש את המתים שלהם. היום הכול וירטואלי, אני חושבת. הם צריכים רק להסתכל על הטלוויזיה במשרד של סימה, להתבונן היטב, ולהגיד "כן, זה הוא" או "לא, זה לא הוא". הם צריכים להסתכל היטב כי הגופה שוכבת, ורואים את הפנים שלה בשכיבה, ואנחנו יודעים שפנים שוכבים נראים אחרת מפנים עומדים. הרבה עובדים רוצים לראות את עצמם בטלוויזיה של הגופות, לבדוק איך הם נראים כגופה בטלוויזיה. צוות ההסרטה שהגיע למכון גם הוא ביקש "לראות את עצמו כגופה". נרגעתי. לא רק אני.


קליין לא אוהב שאני "נכנסת למחשבות", והוא לוקח אותי בידי ומוליך אותי לחדר קטן שדלתו סגורה. על הדלת שלט: "רנטגן, הכניסה רק לבעלי תפקיד". ריבוי הגופות העירומות השרועות מולי מותיר אותי במצב של חצי עילפון. אבל אני חשה שאני עומדת עתה למבחן. ולכן שואלת את ד"ר קליין, בנונשלנטיות: "כאן עושים רנטגן?", סניטר שעבר לידינו עונה: "כן. אבל היום לא עושים".


אני מבינה שהגענו ל"אלמונית", זו שמטרידה את מנוחתו של קליין מאז הבוקר, ושלגביה שאל שאלות במשרד של סימה. קליין פותח את הדלת. על אלונקה נמצא גוש די שחור וקשה להבחין שמדובר בגוף. "תראי - חולצה שקופה, חזייה שקופה" קליין מיד מדבר עניינית. אני לא מתקרבת לאלונקה. ד"ר קליין, בלי כפפות, נוטל פינצטה ובעזרתה מרים את חלקי הלבוש. זה הסוף? ככה נראה אדם?, אני שואלת את עצמי.


כמה דקות עוברות, בהן קליין מדבר, ואני, מחשבותיי נוגעות רק לאמצעים שבהם אני יכולה להרחיק את נשימתי ונוכחותי ליד הגוש. ואז, בחוש של אנתרופולוגית, אני מבינה שאני מועברת עכשיו טקס חניכה, שבעזרתו יחליטו אם אני כשירה להישאר במכון. אני לא מראה לקליין עד כמה אני מצויה תחת הלם. ככה, בלי להתרגש אני מעיפה מבט בגופה. היא כמו בובה מפלסטיק. קשה לגמרי, צהובה ושחורה וכמה זבובים מתעופפים סביבה. עיני הגופה שקועות בחוריהן, חלק גדול מהפנים איננו, קצוות הרגליים אינם, הרגליים (מה שנותר מהן) מצומקות. הגוף די שחור. ד"ר קליין נוטל חפץ שמכנה אותו "חולצה": פיסת בד שהייתה כנראה לבנה פעם, ונראתה כמו גופיית כתפיות של הצעירות בשכונה שלי. אבל עכשיו היא צהובה ושקופה. ד"ר קליין פונה עתה לחפץ אחר ומראה לי "חזייה שקופה". גם כאן אני רואה משהו צהבהב שקוף. גם לי יש כזאת, אני חושבת. עתה הוא מראה לי את "המכנסיים שלה", מכנסיים מבד כותנה שחור עם חגורה מאותו הבד, עם סוגרי זהב ועם הרבה רוכסנים בצדדים. החפצים נמצאים על רצועת ניילון רחבה המונחת על המיטה.


אני לא מראה שום התרגשות. השאלות שאני מפנה לקליין הן ענייניות, "מדעיות". כאילו אינני מוטרדת מנוכחותן של הגופות מסביב ועל ידי הגופה המיוחדת הזאת, שכמעט כל אבריה חסרים. רק הזבובים על הגופה מפריעים לי, ואני עושה כל מאמץ להתרחק מהם. אני גם מאמצת פרקטיקה שמעתה אאמץ אותה כל אימת שאכנס ל"מורג" - אני מפסיקה לנשום. אני נושמת רק כשאני מוכרחה. ורק דרך הפה.


ד"ר קליין פונה לכיור ונוטל ידיים בחומר חיטוי אדום. אני מבינה שסיימנו את מסענו "בפנים". בדרכנו שואל אותי ד"ר קליין: "זה הפעם הראשונה שלך?" [כלומר, זאת הפעם הראשונה שנכנסת ל"מורג"?].


אני: "כן".


קליין: "מתי תבואי לאוטופסיה [נתיחה אחרי המוות]? אולי בשבוע הבא?".


אני: "בסדר".


קליין: "אחרי הנתיחה הראשונה הכול יהיה שונה אצלך. כל החיים שלך יהיו אחרים. גם בעלך יגיד לך שאת שונה".


היום, כשאני נזכרת בדבריו של קליין, אני יודעת שהוא צדק. הנתיחה הראשונה במכון באמת שינתה את חיי.


אחרי שעה כל המכון מדבר עליי. "את גיבורה" אומרים לי. זהו. עברתי את טקס הקבלה. מאותו יום ואילך אין שאלה שאיני מקבלת עליה מענה. הכול פתוח בפניי. "אני חלק מהמכון". מסתבר גם שד"ר קליין נהג לערוך את הטקס לכל מי שבא לעבוד במכון. לימים מתברר לי גם שהגופה שנחשפתי אליה היום, הגופה הראשונה שלי, של "אלמונית", הייתה הקשה ביותר לצפייה, בהשוואה לאלו שנחשפתי אליהן במכון במהלך השנים הבאות.


סוף דבר: בשנים האחרונות אני מספרת לעצמי ש"אלמונית" הייתה הגופה הראשונה שראיתי מעודי. אבל רק עכשיו, כשאני כותבת את מקרה "אלמונית", אני נזכרת. "אלמונית" היא לא הגופה הראשונה שראיתי. הגופה הראשונה הייתה של החייל המצרי. כמעט שכחתי אותה, אבל עכשיו אני מרגישה אותה בכל גופי. מיד אחרי מלחמת ששת הימים לקחו אותנו, קציני הבסיס הצבאי שבו שירתנו, ל"טיול ניצחון". בלילה, בביר גפגפה, כשישנו על החולות, שמעתי את היריות שעדיין נורו, ואת הריח המתוק־הנורא הזה, של הגופות. אותו ריח מתקתק שמילא את המדבר בביר גפגפה ממלא עתה גם את המכון. המדבר היה מלא בנעליים, בגופות, בחלקי גופות, שיניים שיצאו מהגולגולות. והן היו מוטלות שם, הגופות האלה של "חיילי האויב". צילמנו כל גופה שראינו והאלבום שלי מלא בתמונות של גופות. ושכחתי אותן ושכחתי לספר עליהן וגם את האלבום לא פתחתי מאז.23