1


נוֹרי הוֹראס ניסתה להיהפך לחתול קטן.


אבל חתול שחור. חייב להיות שחור. ולגמרי־לגמרי חתול. לא שום דבר אחר.


נורי התחבאה בחניה המקוּרָה בביתה. חתול, חתול, חתול, חשבה בלִבה.


היא התחבאה, כי אולי זה לא ילך כמו שצריך. אולי תהיה תקלה. והיא לא רצתה שמישהו יראה. ומצד שני, אם התקלה תהיה ממש חמורה, אחיה ואחותה די קרובים, והם ישמעו אם היא תקרא לעזרה.


או תיילל לעזרה.


או תשאג.


נורי החליטה לא לחשוב על זה בינתיים ולקוות שהיא לא תזדקק לעזרה.


חתול, חתול, חתול.


היא חייבת לשלוט בקטע הזה של החתלתול, כי מחר יתקיים המבחן הגדול. ומחר, אחרי שנים ארוכות של ציפייה, היא תיגש סוף־סוף למבחן ותנסה להתקבל ל״אקדמיית אַשָּׁפִים״.


קשה מאוד להתקבל ל״אקדמיית אשפים״ בנאטמֶג. רק בעלי כישורים מדהימים עוברים את מבחן הכניסה. החברים של נורי לא ניסו בכלל להתקבל לשם. הם נבחנו רק לבתי ספר קלים יותר.


נורי קיוותה שתצליח לעבור את המבחן הגדול, ובעוד שבועיים, כשהחופש הגדול ייגמר, היא תתחיל ללמוד שם, בכיתה ה'.


אבל אם היא תיכשל...


לא. אסור לה להיכשל. הרי היא אפילו לא ניסתה להיבחן לבתי ספר אחרים. ולא רק מפני ש״אקדמיית אשפים״ היא בית ספר חשוב ויוקרתי ביותר בתחום הקסמים והכישוף, אלא גם מפני שאחיה הוֹתוֹרְן לומד שם.


וגם אחותה דָליה.


וגם אבא שלה עובד שם.


טוב, הוא לא סתם עובד שם. הוא מנהל בית הספר!


נורי נתקפה בחילה בכל פעם שחשבה על המבחן הגדול. כוחות הקסם שלה חזקים. בלי שום ספק. אבל לפעמים הקסמים שלה יוצאים לא נורמליים.


וב״אקדמיית אשפים״ לא אוהבים דברים לא נורמליים.


די סביר שבמבחן הגדול מחר יבקשו ממנה להיהפך לחתלתול שחור, כי זה תרגיל למתחילים. והאמת היא שהרבה פעמים היא הצליחה לבצע את התרגיל הזה, ואפילו די בקלות. הבעיה היחידה היא מה שקורה בהמשך.


אבל עדיף לא לחשוב על זה.


נורי נשמה עמוק וזקפה את ראשה.


חתול! חתול! חתול!!!


העולם היטשטש, ולִבה של נורי הלם במהירות. גופה נמתח והתכווץ. קולות פצפוץ נשמעו.


יש! חתול!


אבל רגע.


משהו בַּפֶּה לא היה בסדר. נורי ניסתה לנקוש בשיניה. טיק, טיק, טיק. אוי לא.


משהו לא בסדר בשיניים הקדמיות. הן ארוכות מדי. חדות כאלה. וחזקות נורא.


ארוכות, חדות וחזקות.


שיניים שמסוגלות לכרסם עץ!


הממ, חשבה נורי בתחושה מוזרה. למה שחתול ירצה לכרסם עץ?


נורי העיפה מבט אחורה, מעבר לכתף. זנב מושלם של חתלתול שחור הצליף באוויר. ומתחת לזנב היו רגלי חתול שחורות, עם כפות מרופדות וציפורניים חדות.


היא החזירה את ראשה קדימה, הורידה את מבטה וציפתה לראות זוג תואם של רגליים קדמיות, במקום הידיים שלה כשהיא בצורת ילדה. אבל...


רגליה הקדמיות לא היו רגלי חתול. הפרווה היתה חומה וחלקלקה. וגם הבטן שלה היתה שמנה ועגלגלה כזאת.


ואיזה מין אף זה?


רק בקושי הצליחה לראות את האף, אבל לא היה בו שום דבר חתלתולי. הוא נראה יותר כמו חרטום... כמו אף של בּוֹנֶה!


אוי, לא! אני חצי חתול, חצי בונה, הבינה נורי.


הקסם שלה בהחלט יצא... דפוק לגמרי.


אוי לא! חשבה. במה טעיתי הפעם? אם זה מה שיקרה לי מחר, אני אכשל במבחן! אני חייבת לחזור מיד לצורה המקורית שלי ולנסות שוב להיהפך לחתלתול מושלם. כן. זה מה שאני אעשה.


אבל החתול־בונה לא הסכים להקשיב. נורי הבונה־חתול לא התעניינה בכלל במבחן הגדול. נורי הבונה־חתול רצתה רק ללעוס כל מיני דברים בשיני הבונה הענקיות שלה.


היא חיפשה בחניה המקורה. עץ! איפה יש כאן עץ?


חייבת לכרסם משהו, חשבה נורי החתול־בונה. חייבת לבנות סכר בונים.


לא! לא! אמר קולה העמום של נורי הילדה.


נורי הבונה־חתול נכנסה בצעדים מתנדנדים אל הבית ועלתה במדרגות אל חדר העבודה של אביה. היא חייבת למצוא גזעי עצים. או ענפים. כל דבר שעשוי מעץ.


נורי הבחינה בארון הספרים של אביה.


ארון יפהפה, שנבנה באהבה על ידי נגר־אמן, לפני יותר ממאתיים שנה.


רהיט חשוב ויקר מאוד.


וכמה טעים הוא נראה!


יוּוּוּוּ, חשבה נורי החתול־בונה. איזה יופי! דבר גבוה כזה, שכולו עץ! ועליו המון דברים מלבניים דקים כאלה, שגם הם עשויים ממשהו שדומה לעץ!


היא תפסה בשיניים את אחד הספרים, הורידה אותו אל הרצפה וכירסמה אותו.


מבחוץ הוא היה קשה, כמו קליפה של עץ. ומבפנים הוא היה רך, כמו עלים. מממ. ללעוס, ללעוס. נורי החתול־בונה כירסמה ארבעה מהספרים של אביה.


ואז היא נעצה שיניים ברגלי השולחן של אביה, שהיה עשוי עץ אלון מוצק.


אחר כך היא נשכה ותלשה חלק מהריפוד בכורסה האהובה על אביה. היא גררה מוך ושברי עץ אל שירותי האורחים ובנתה שם סכר בונים קטן, מתחת לכיור. במשך כמה דקות היא רדפה אחרי זנב החתלתול שלה והשתמשה בערימת דפים תלושים במקום ארגז חול, לעשות בו את צרכיה...


איזה מגניב! כן, היא ממש מגניבה! נורי הבונה־חתול הרגישה נהדר. כבר שבועות לא הרגישה טוב כל כך!


או לפחות עד שאחיה הותורן גילה אותה.