1
'המנקה' לא מסיר את עיניו מהשעון. ארבעים ואחת שניות חולפות מהרגע שהוא ממלא את המגש בנתחי בשר עד שנקבת העיט הראשונה נוחתת ליד הפיתיון.
הוא לא יודע בדיוק מהיכן הגיעה. אולי ישבה על ענף של עץ קרוב. או חגה כמה מאות מטרים מעליו. ראייה כמו שלה, חדה פי מאתיים מזו של בני האדם, מאפשרת לה להתמקד בטרף ממרחק קילומטרים אחדים. הוא יושב כחמישים מטרים מהפיתיון, מוסווה היטב, וצופה בארוחה מבעד למשקפת.
יוסטון, העוף הדורס הגיע (שתי מילים: 4 ,3) — העיט נחת. הרוך שהוא חש כלפי העופות אינו אהבה אבהית, כי מה הוא יודע על זה בכלל? ובכל זאת הוא לא יכול שלא לראות בהם ילדים שלו.
הוא חושב עליהם לפני השינה. כשהוא מתעורר. כשהוא מבצע את כל המטלות השגרתיות — חוטב עצים, מכין את הארוחות שלהם או מבעיר אש, הוא חושב עליהם. הם הזדווגו? הגוזלים ישרדו? הם יכולים למצוא מספיק מזון? הם יעברו את החורף בשלום? כן. בעזרתו, ואם השנה תהיה מבורכת בנברנים רבים, הם יֵצאו מזה בשלום.
הוא משפשף את עיניו באגרופים. השמש כבר עלתה גבוה ומחממת את גבו, אולי בפעם האחרונה בסתיו הזה. לא משנה. הבית נמצא בפינה נידחת, שכוחת אל. אף על פי שמוגזם לכנות אותו בית. בקתת עץ שעומדת ריקה כבר מתחילת שנות השישים, כשהיערנים האחרונים עזבו את השטח, והאזור יועד להיות פארק לאומי.
זהו חבל ארץ סלעי ואכזר, המכיל בשכנות יוצאת דופן יערות עתיקים, ביצות והרים אלה לצד אלה. ואין אף דרך ראויה שמוליכה אליו. פרט למשעולי החיות, הסימנים היחידים לדרך הם שרידים מטושטשים של שביל יער עתיק, שהטבע שוקד נמרצות להחזיר לעצמו את הבעלות עליו. אפשר להגיע לכאן רק ברגל או בטרקטורון, ורק אם יודעים את הדרך.
המקום מרוחק מהכביש הקרוב כעשרה קילומטרים לפחות, ו'המנקה' מגביל את עצמו לרדיוס של לא יותר משני קילומטרים מהבקתה. כשהגיע הנה לראשונה, סימן לעצמו את המסלול בענפים כדי לא לתעות בדרך. הסביבה סיפקה לו נחל לדוג בו, עצים שנפלו והוא מוסיף אותם לערמת בולי העץ שלו, וקרחות יער שנוח לצפות מהן בציפורים ובחיות קטנות לציד.
הבקתה היא המקדש שלו. גנרטור מוּנע בדיזל המשמש אותו להטעין את הטלפון הוא הסממן היחיד לקדמה. כאן הוא אף אחד. איש ללא שם, עבר או עתיד. הוא פשוט קיים. חי לו מיום ליום. שוכב לישון מוקדם. מתעורר עם שחר. עושה מה שצריך בלי להתעכב ולהרהר במעשיו.
על קורות העץ חרותים תאריכים ושמות. מסרים לעתיד שחרתו מתבודדים אחרים. אוֹלוֹף פֶּרסוֹן 1881. לַארְס פרסון 1890. סוֶון־אֵריק אֶסקוֹלָה 1910. וכן הלאה. אבל הבדידות היא יחסית. חודשים יכולים לחלוף בלי שידבר עם איש, רק עם עצמו, עם הציפורים, עם העצים ואפילו עם הסלעים; ובכל זאת הוא מרגיש בודד פחות משהיה מעולם. כאילו חזר לימי ילדוּתו. בכל יום שעובר הוא מתקרב יותר לילד שמצא מקלט ביער. לילד שלמד על מהות העולם כשישב ללא ניע וצפה במחול החיזור של השׂכווי השחור באביב, כשעקב אחרי השועלה המטפלת בגוריה הגדֵלים ואחרי משמרות של נמלות עץ הבונות את הקן, או אחרי חיפושית הקליפה המתחפרת בעץ האשוחית.
לנער יש אבא. בריון שטני שמראה את נחת זרועו לכולם. לנער יש אימא. אף אחד לא מתייחס אליה. לנער יש אח. תברח, הוא אומר כשאבא שלהם מגיע הביתה, והנער בורח אל היער.
הוא לוכד קַמטָן. כשהלטאה משירה את זנבה הוא לוכד אותה שוב. שולף את הסכין מהנדן, כורת את ראשה והכול משתתק. השקט זה הוא.
הנער מניח את הקמטן על סלע. נשען על גזע האשוחית ומנגב את להב הסכין על מכנסיו. משייף בו את ציפורניו. חוד הלהב הוא החופשׁ. אף אחד לא יגזול אותו ממנו.
עוד עיט מתקרב, הפעם — זכר צעיר. הנוצות הלבנות המעידות על בגרות מינית טרם צמחו על בטנו, ומקורו עדיין לא הצהיב. נראה שבא לעולם בשנה שעברה. בן שנתיים לכל היותר, הוא כותב במחברת. רק לעיתים נדירות קורה שעֵיטים צעירים נשארים במקום הולדתם ולא עוברים דרומה. אולי מום או מחלה. סימן שאלה. לשים לב. סימן קריאה.
הנקבה שקועה כל כך במעשיה, שאינה טורחת להרים מבט כשהזכר הצעיר, שחג בתחילה סביב הבשר, מעז לנחות. עכשיו נותרו בעיקר רק כמה חלקי עצם. היא מניחה לו להמשיך. שניהם מושכים ותולשים עד שהגידים נקרעים וגולשים לגרונם כמו ספגטי.
בתוך דקות מסתיים אירוע השיא של היום. הוא תוחב לתרמיל את המחברת ואת בקבוק המים. תולה על כתפו את רצועת הרובה וזוחל החוצה מהמסתור. רגלו הימנית נגררת, כרגיל. הוא צריך להפנות אותה לכיוון הבית בעזרת הידיים. הוא הולך במשעול החיות. עצי הליבנה, האלמון והערבה כבר השירו את עליהם. הוא קוטף כמה חמוציות ומעווה את פרצופו בהבעה מרירה־מתוקה. מריר־מתוק הוא גם ריח נתחי הבשר שנותרו במְכל הפלסטיק הסגור. המכל מוסווה היטב מתחת לאשוחית, ובכל זאת. היה כדאי להשליך הכול למגש ההאכלה בבת־אחת, אבל הוא פשוט לא מסוגל. הזמן במחיצת העיטים הוא הכול בשבילו. למענם הוא נושם, אוכל, ישן, מחרבן. למחרת יבוא הנה שוב. ואז הטלפון מצלצל. המספר שלו ידוע רק לאדם אחד. יש רק אדם אחד שאליו הוא מטלפן.
"כן," הוא אומר. "ברור. מחר בבוקר. אוקיי."
הבוקר קר מהרגיל. הוא מוסיף כמה בולי עץ ומחמם את כפות הידיים סביב ספל הקפה. אם הוא רוצה להגיע לכביש בזמן, יצטרך לצאת בקרוב. משהו עלול לקרות בדרך. הטרקטורון עלול להתקלקל. האדמה עלולה להיות מוצפת.
הוא צולח בהליכה את הקילומטרים הראשונים, אל המקום שבו החביא את הטרקטורון. רק ליתר ביטחון. אם מישהו ימצא אותו, כנגד כל הסיכויים, הוא לא יוכל לקשר אותו לבקתה או אליו.
לאורך כל הדרך מבטו מחפש עיטמים. אחד הקינים נמצא מעל לדרך הזאת, אבל אין בו כלום. חבל. זה היה נותן לו הרגשה טובה, מספק לו משהו לחיות למענו. לא שיש לו חשש כלשהו, ובכל זאת. עיטם הוא סימן. סימן טוב.
הוא מגיע, מנקה את הטרקטורון מזרדי אשוחית, מניח את התרמיל בסַבָּל שבקדמת הרכב ויוצא לדרך אל מקום המפגש.
הקרקע די יבשה, הכול מתנהל כמתוכנן. הוא מקדים בעשר דקות ונשאר חבוי מהכביש עד שהוא מגיע למחסום ומפנה את הטרקטורון לכיוון הדרך חזרה.
המכונית כבר חונה שם. את השליחות תמיד מבצע אותו אדם. 'המנקה' מכנה אותו 'השליח'. 'השליח' מכנה אותו 'המנקה'. הם לא מכירים זה את זה. משוחחים רק מעט.
"מי זה ששולח אותך?" הוא שואל.
התשובה מספקת אותו. ככל ששרשרת הפיקוד קצרה יותר, החוליות המקשרות מעטות יותר.
הפעם הזמין כמה דברים שהיה לו צורך בהם. בקבוק ויסקי וקצת מצרכי מזון טריים. ועיתונים, כרגיל. הוא דוחס אותם בסַבָּל שבקדמת הטרקטורון וחוזר למכונית.
'השליח' מוציא את המשלוח מהמושב האחורי.
שלא כרגיל, זאת אישה. ידיה כבולות מאחורי הגב וראשה מכוסה. הברות לא ברורות שיוצאות מפיה מלמדות שנחסם בסרט הדבקה. הוא לפחות לא יצטרך להתמודד עם הפטפוטים שלה.
"תעשה איתה מה שאתה רוצה," אומר 'השליח'. "יש לך יד חופשית."
מה שהוא רוצה, ובלבד שימלא את המשימה.
האנשים שהובאו אליו חרצו בעצמם את גורלם. במובן הזה מצפונו נקי. הוא לא עבריין מין רצחני או פסיכופת, גם אם העולם, מן הסתם, יכול לראות בו רוצח שנכנע לדחפים שלו.
יש הסכם בינו ובין המעסיקים שלו. כל עוד ימלאו את חלקם בעסקה, הוא ימלא את חלקו.
"מה היא עשתה?" הוא שואל לשם שינוי. אולי מפני שהיא אישה. אולי מפני ש'השליח' הוא האדם הראשון זה זמן רב שהוא משוחח איתו.
"אני לא יודע," אומר 'השליח', ו'המנקה' מאמין לו.
הוא עולה לטרקטורון ו'השליח' עוזר לו להושיב את הגוף על המושב לפניו. 'גוף' נשמע לו טוב יותר מ'אישה'.
"תחגור אותה," הוא אומר. "נכון, מותק? אנחנו לא רוצים שתיפלי."
'המנקה' מרים יד לברכת פרדה ונוסע בחזרה לבקתה.
בזמן שהוא מסווה את הרכב, הגוף עומד על רגליו, קשור לעץ. הגוף לא שותק לגמרי. הוא מייבב חלושות, כמו חתול חולה. חתולים חולים צריך להמית. אף עיטם עדיין לא נראה באופק.
"קדימה, הולכים," הוא אומר ודוחף לפניו את הגוף. הוא מבחין שמצבו גרוע. בקטע הדרך האחרון עליו לבעוט מאחור ברגליו כדי שימשיך ללכת.
בדרך כלל הוא לא מכניס אותם לבקתה. הפעם הוא חורג ממנהגו. הוא הודף את הגוף אל המיטה, ואת הכיסא לוקח לעצמו.
"קודם נהנים, אחר כך עובדים, מתאים לך?" הוא שואל את הגוף. "ואולי נחמם קצת את האווירה. לא נראה לך שקר כאן?"
החתול מייבב. הוא מרגיש שאיברו מתקשה. אישה היא אישה, בסופו של דבר.
הוא מסיר את המכנסיים והתחתונים מהגוף ומתלהב מהמראה המתגלה מתחת לשכבות. הגוף צעיר למדי. שלושים וחמש, אולי. מקסימום ארבעים. הגיל לא משנה.
בתחילה הוא חושב לא למהר, פשוט ליהנות מהנוף, כמו שאומרים, אבל הוא מגורה מכדי להתאפק. הוא תולש חתיכה של סרט דביק — מי יודע איזו מחלה מידבקת דפוקה יש לה — כורך את הסרט כמה פעמים סביב הזקפה שלו ומניח את הגוף בזווית מושלמת לחדירה.
"את יכולה להישאר כאן כמה ימים, שיהיה לנו חם ונעים יחד," הוא אומר, ומגשש את דרכו כבתול חסר ניסיון. הוא גומר עוד לפני שהצליח לחדור.
כשנשימתו חוזרת לקצב רגיל ותאוותו באה על סיפוקה, הוא רואה שהגוף השתין.
הרטיב את המיטה שלו, מה שמכריע את הכף.
"גמרנו עם החם ונעים," הוא אומר, מרים את מכנסיו ומכין את הגוף ליציאה.
הגוף מתקשה ללכת, על סף עילפון, ו'המנקה' לא מוליך אותו רחוק כמו שתכנן. הוא שוב קושר אותו לעץ ופותח את שק הנשק.
הוא מתבונן בכלי הנפלא. מבריג את משתיק הקול למקומו, ובחרדת קודש אוחז באקדח בשתי ידיים לקראת הפעולה שהוא עומד לבצע.
מיאו. החתלתולה לא תסבול עוד.
2
הם ישבו במכונית הקרה יותר מחצי שעה, ממתינים לְסימן שהבית ריק.
המכונית חונה במרחק־מה מהבית, חבויה מאחורי אסם בשולי כביש צדדי היורד לנהר. אבל הם יכולים לראות היטב כל כלי רכב שנכנס או יוצא. האישה יצאה ראשונה, עם הילד במושב האחורי, ועכשיו גם הוא יוצא.
זאת לא הפעם הראשונה שהם יושבים כאן.
בכל פעם שהם חוזרים העירה בלי להשלים את המשימה, סְוָואלָה נושמת לרווחה, אף על פי שהם מורידים אותה הרחק מגַסקָאס והיא צריכה ללכת ברגל הביתה. הביתה למאמא־מרתה. הביתה לשֶֶדֶרוֵוגֶן, לסבתא שלה, שהתמקמה שם במקום מאמא־מרתה הנעדרת.
האמת היא שהיא די בסדר. עושה דברים שמאמא־מרתה לא עושה אף פעם. מבשלת, מנקה וממלאת את חלל הדירה בפטפוטים. מאמא־מרתה, כעניין שבשגרה, נעלמת לפעמים וחוזרת אחרי כמה ימים בלי לומר איפה הייתה; אבל הפעם המצב שונה. חלף כמעט חודש מאז תלתה על כתפה את התיק שלה, נשקה לסוואלה על ראשה ואמרה, אני כבר חוזרת, סנונית קטנה שלי. רק יוצאת לקנות סיגריות.
סוואלה ביקשה מסבתא לא לגעת בחדר שלה. לא לנקות או לערום בגדים מלוכלכים בזמן שהיא בבית הספר. החדר הזה הוא היחיד שלא נגעה בו. כשסוואלה שוכבת על כיסוי המיטה המפוספס, מאמא־מרתה נוכחת שם שוב. היא יושבת מול שולחן הכתיבה של סוואלה, מעמידה פנים שהיא מתקנת את שיעורי הבית שלה, מלטפת את שערה ואומרת: "כשאקבל משכורת, נצא לכייף קצת."
לכייף פירושו לפעמים ללכת ליריד החורף ביוֹקמוֹק ולקנות שם גרביים צבעוניים וממתקים.
ובדרך כלל, לכייף פירושו פיצה ב'בּוֹנג'וֹרְנוֹ'. הם הביאו שף מנאפולי. מאמא־מרתה מוכנה להתערב שהוא סוּרי.
"למי אכפת?" אומרת סוואלה. "אני מזמינה צמחוני."
הגבינה חמה, צורבת את החך. סוואלה מזמינה עוד בקבוק קולה. מאמא־מרתה מזמינה כוס יין שנייה. אחרי כוס אחת ועוד כמה לגימות היא במיטבה. היא מתבדחת על האנשים סביבן. מספרת על דברים שקרו מזמן. כמו על הלאפי הזקן שנכנס למסעדה ומזמין שׂכווי, דוחף לו אצבע לתחת וטוען שהוא יודע לומר איפה ירו בו. אולי באַרְווידְסְיוּר. היא לא ממש זוכרת. אבל כשסוואלה ממלאת את החסר, מאמא־מרתה מתעצבנת. עיניה מצטמצמות עוד יותר והיא לופתת את ידה של סוואלה ולוחצת חזק: "את סאמית, שתדעי לך. את לא סתם לאפית מחורבנת.1 אל תשכחי את זה. את צריכה להתגאות בשורשים שלך."
ומה השורשים שלה? אימא נעדרת, אבא מת. סבתא חולת לב. אין אחים, אחיות או בני משפחה קרובים. לא כאלה שרוצים איזשהו קשר איתה, בכל אופן.
"חוץ מליסבת," אומרת סבתא.
"ומי זאת ליסבת?"
"ליסבֶּת סָלָאנדֶר. אחותך מצד אבא."
"אף אחד לא הזכיר אותה קודם."
"אימא שלך לא רצתה שום קשר עם הנידֶרמָנים," אומרת סבתא. "ואפשר להבין אותה."
"למה?" שואלת סוואלה, אבל לא מקבלת תשובה ברורה.
"הכול קרה מזמן, לא שווה לדבר על זה," אומרת סבתא, והשיחה מסתיימת. היא רק מחליקה באצבע על קווי כף היד של סוואלה.
"יהיו לך חיים ארוכים," היא אומרת. "לפחות שלושה ילדים. יש איזה שבר בקו. אחר כך הכול יהיה בסדר."
לפחות שלושה ילדים. להביא עוד סוואלוֹת לעולם? לא אם זה תלוי בה. אבל השבר...
לסוואלה נדמה שהשבר כבר אירע. עצי הסתיו עולים בלהבות. היא רוצה לצייר את הבעירה. העיניים קולטות מיליון גוונים של צבע. היא רוצה להנציח אותם במשיכות מכחול מסביב לעלה.
אין לה מושג מי הלקוחות האפלים במושב הקדמי. אבל היא יודעת מי עומד מאחורי כל זה: פָּאפּ פֵּדֶר. האב החורג העלוב. היא לעולם לא תזכה אותו בתואר "אבא" או "אב".
אמנם הוא לא גר איתן בשנים האחרונות, אבל הוא אורב בסביבה כמו זאב מים מורעב בין קני סוף. בייחוד לאחרונה, מזמן שמאמא־מרתה נעלמה.
האישה ממַחלקת הרווחה אומרת שסוואלה צריכה להכיר באפשרות שאימא שלה מתה.
"מתה ממה?" שואלת סוואלה.
"לאימא שלך היו בעיות."
"אימא שלי לא נעלמה מרצונה."
"לא תמיד אנחנו יודעים הכול על ההורים שלנו."
"טוב, אולי אצלך זה ככה."
*
הדלת הקדמית של המכונית נטרקת, הדלת האחורית נפתחת. מישהו מצטרף.
"את לא פוחדת?" הוא שואל.
"לא," היא אומרת.
הוא מעקם את זרועה. "זה כואב?" הוא שואל.
"לא," היא אומרת.
הוא מתקרב אליה, כורך את זרועו סביב כתפה ומושך אותה אליו.
"חבל שאין לנו הרבה זמן, יש לי הרגשה שאת טובה בכמה דברים. קצת רזה, זה הכול," הוא אומר ולוחץ את כתפה. "אבל די חמודה."
בידו האחרת הוא לופת את הסנטר שלה ומפנה את פניה אליו. היא מתאמצת לא לפגוש במבטו.
"את יודעת מה יקרה אם תיכשלי," הוא אומר, ומעביר אצבע על גרונה. היא עוצרת את הנשימה כדי לא להריח אותו. כמו כל הפֵּדֵרים והצוות המגעיל שלהם, הוא מדיף צחנה של שיניים שלא צוחצחו, של אמוֹניה ושל עשן.
ליבה הולם, הפה דביק, השפתיים יבשות ודואבות מקור. מילא. אולי אין לה כוח, אבל יש לה שני יתרונות. היתרון השני במעלה הוא שהיא לא חשה כאב. הם יכולים להכות אותה או לחרוך אותה כרצונם. לשבור לה זרוע או רגל בלי לעורר שום תגובה מצידה. גם לפיתת חנק לא מפריעה לה בכלל.
את היתרון הכי טוב שלה היא לא יכולה להגדיר, הוא פשוט קיים. כאילו היא כבר יודעת מה התשובה לפני שנשאלת השאלה.
לא קיבלת עיניים כדי לראות בהן, אומרת מאמא־מרתה. קיבלת עיניים כי את יכולה לראות.
לא כל הפעמים ב'בונג'ורנו' כללו שני משקאות תוססים. היא עבדה קשה בשביל הפיצה כמו הבחורה הלאפית הגבוהה ההיא בלונה־פארק.
בואו בהמוניכם, בואו הנה: כריסטינה כבר שני מטר שמונה־עשרה וממשיכה לגבוה.
בואו בהמוניכם, בואו הנה: מי שמנצח את סוואלה בקובייה הונגרית זוכה באלף קרונות.
סוואלה אף פעם לא מפסידה, אבל ההופעה הטובה ביותר היא מתחום שונה לגמרי.
הפיצרייה לא נראית כמו כל הפיצריות עם טיח סביב הדלת ומקררי משקאות מזמזמים. המוטיב המרכזי ב'בונג'ורנו' הוא עולם המאפיה האמריקאית. על הקירות תלויות תמונות ממוסגרות של אָל קאפּוֹנֶה, ג'וני טוֹריוֹ, לאקי לוּצ'יאנוֹ, ג'ו מָסֵרִיָיה וגנגסטרים אחרים, וגם אבזרים מהסרטים עליהם — תצלומים, בגדים ורובים ישנים עם קנים חסומים בפקק.
באחת הפינות יש כספת, שאין בה כסף ויהלומים אלא צלחות וסכו"ם.
*
פאפ פדר הוא שמעלה את הרעיון. המתנה היחידה שהעניק מעודו לסוואלה הייתה בדיוק כזאת: כספת. לא גדולה, אבל כבדה. והכי חשוב — נעולה.
"אין לי מושג מה יש בפנים," הוא אומר, "אבל אם תפצחי את הקוד, תוכלי לשמור הכול לעצמך."
היא בת עשר והיא יודעת שהוא משקר, אבל לא יכולה להתאפק. יש משהו באצבעות שלה, משהו במוח. הספרות מהבהבות מול עיניה כמו כדורים בתוף מסתובב. ככה היא רואה את זה. או מרגישה את זה. אחרי כמה ניסיונות המידע מתחבר. פאפ פדר, שנמצא לידה, מזיז בעצבנות את הרגליים.
כשהיא חשה שהקוד הנכון נקלט היא פונה אל פאפ פדר ואומרת, לא, אני לא יכולה. אני לא יודעת איך.
עכשיו הכול יכול לקרות. הוא עלול להתרתח ולצעוק עליה, כרגיל. הוא עלול להכות אותה. בזמן האחרון זה קורה פחות. או לטרוק את הדלת מאחוריו בעוצמה כזאת שהמנורה במסדרון תיחבט בתקרה.
היא יושבת בשקט ומקשיבה. כשהיא בטוחה שבאמת יצא מהדירה, היא פותחת מעט את דלת הכספת.
בכספת יש כסף. יותר משראתה מעולם. אבל כשהיא יושבת וסופרת את שטרות החמש מאות קרונות, פתאום הוא עומד מולה.
הוא כבר יודע שאלימות לא מרתיעה את סוואלה. הכאב לא חזק מספיק. אבל מאמא־מרתה תסבול כאב חזק בהרבה.
"את מבינה שאני צריך להעניש אותך," הוא אומר. "לא יעזור אם תגני על האוזניים."
כעבור שנים אחדות צץ במוחו רעיון אדיר בנוגע לכספת שבפיצרייה.
הלקוחות בוחרים את הקוד וסוואלה מפצחת אותו. לפעמים היא עצמה מקבלת מטבע או שניים. או טיפ שהמבט החמדני של פאפ פדר לא מבחין בו. היא שומרת את הכסף ליד המיטה, בתוך בובת קוף מרוטה. היא פורמת תפר, מוציאה מעט מהמילוי הספוגי ותופרת בחזרה.
