פרק 1
אַרִיה
כשמסתכלים על הירח לא באמת רואים הרבה. צורה מדומה, צבע מדומה, תעתוע ראיה. בדיוק כמו החיים. אם לרגע נצא מהבועה שלנו, ממרוץ העכברים, ונתבונן באמת, נראה אנשים בתחפושת, נראה מכוניות צעצוע על הכבישים, ונבין שכל העוטף אותנו הוא משחק של אלה שסביבנו.
זה מה שהבנתי בשמונה שנותיי על פני כדור־הארץ.
עלה אדמדם נפל על ירכי בדיוק כשהתבוננתי בשתי השכנות שלי, מירה וסְטלה, משוחחות ביניהן בסגנון דיבור שכלל לא התאים לסגנון דיבורן האמיתי. התבוננתי בשערה הצבוע בלונדיני של האחת, ובתוספות השיער של השנייה, ואז הפניתי את מבטי לעלה שעדין נח על ירכי והרמתי אותו. אולי הוא נשר כדי להוכיח לי שהטבע הוא אמת, אמת שאני מכירה מקרוב, ושרק בני האדם יודעים לשקר.
הרמתי את התיק שלי כשהמונית עצרה, ונכנסתי פנימה. הושטתי לנהג את הכסף לנסיעה והסברתי לו לאן לנסוע. לא ציפיתי שהוא יתחיל בנסיעה בכזאת קלות, לא בלי להקשות עליי. הם תמיד הקשו עליי. הוא הסתכל עלי כאילו 'נפלתי מהירח'.
הסלנג שהשתמשו בו בכדור-הארץ לעיתים היה לא מובן לי, אבל הפכתי מומחית בלהסתגל. מי באמת יודע מה יש על הירח? או אם נדייק, מה יש בתוכו?
"את בטוחה? בשעה הזו החוף סגור. את תמצאי את עצמך עם כל הטינופת." הוא צקצק בלשונו. "ואני מקווה שאת לא אחת מהן." הוא הסתכל עליי מבעד למשקפיו העבים שהחליקו על גשר אפו וקבע, "את נראית לי בסדר."
הטינופת עליה דיבר לא הייתה טינופת בעיני. הם היו בני אדם מהצד הלא נכון של העיירה שהמזל לא האיר להם פנים. החלטתי לעצור אותו לפני שימשיך במונולוג שלו. "אני באמת צריכה להגיע לשם בזמן." הוספתי שטר לתשלום שהחזקתי בידי.
כשאת חיה מספיק זמן על כדור-הארץ, את גם מבינה שכסף קונה הכול. לולא הכסף שקיבלתי בהפתעה לא צפויה כשהגעתי לכאן, לא הייתי יכולה להרשות לעצמי לגור בדירה בבניין מגורים במרכז העיירה עם ספסל ישיבה מפנק צמוד לחלון ממנו יכולתי להשקיף הביתה, או לצפות במזג האויר המוזר של סימוֹל, העיירה אליה נפלתי.
הבניין היה קרוב מספיק לשוק האיכרים אותו פקדתי כמעט בכל יום, גם למקום העבודה שלי, ולפארק הירוק, שהשמש שהאירה אליו לרוב לא חיממה אותו. אבל הוא לא היה קרוב מספיק לחוף הצוק, ולכן נאלצתי להיעזר בנהגי מוניות.
בכל חודש זכיתי לאותה תגובה נוזפת מנהג המונית, אמנם נהג אחר בכל פעם, אבל כולם הביעו בדרך כזו או אחרת את חוסר שביעות רצונם מהנסיעה לחוף המבודד בשעת לילה מאוחרת.
הנהג הסתכל על הכסף שהחזקתי ואז עליי ובסופו של דבר נאנח. הוא לקח את השטרות, דחף את משקפיו במעלה אפו, והשתיק את מחאתו המרושלת. "בסדר. על אחריותך." הוא מלמל עוד כמה דברים כשלחץ על הגז והתחיל בנסיעה.
ככל שהתקרבנו אל החוף, השלווה שקיבלתי כשנפלתי לכדור־הארץ הייתה מורגשת פחות ופחות. עקצוצים התפזרו במעלה גופי, מכפות רגליי עד לשורשי שערות ראשי הכהות, הזכירו לי למה כל מה שמותר לי הוא רק להתגעגע לבית, לחשוק בו בכל מאודי כיאה לבת־לבנה אמיתית אך לעולם לא לגעת בו שוב.
כמהתי לתחושת הקור המנחמת. קור אחר מעל פני כדור־הארץ, לא מקפיא, ולא דורש שכבות בגדים. קור רך, נעים, נספג, שהפך לחלק ממך. התגעגעתי לבני מיני, ולאמת שהייתה אנחנו. כהומאני הלבנה נדרש מאיתנו להיות יצורים ישרים ששומרים על העולם שלהם ומקיימים אותו למען כדור־הארץ, ולפי מה שאחי ווֹניר תמיד סיפר לי - היינו היחידים מכל ההומאנים שעשו את התפקיד שלהם כראוי ולא פגעו בעולמם.
"בהצלחה." מלמל הנהג כשהגענו וחיכה בקוצר רוח שאצא.
יצאתי מהמונית ונעמדתי על אחד הסלעים, נותנת לרוח הים לחבק אותי. היא שיקפה את כל מה שהרגשתי מאז השקיעה: סוערת. אמיתית. אני. הידקתי את הסוודר השחור שלבשתי וירדתי במורד הצוק, תוך דילוג על הסלעים כבר חלצתי את נעליי והתקדמתי אל עבר המים הגועשים. כאילו הייתי מורעבת ונואשת, בלי הכנה או מחשבה ממוקדת הכנסתי את אצבעות רגליי לקו המים הראשון. תחושת הזרימה התפשטה לאורך זרועותיי, כתפיי, במורד גבי ולרוחב חזי עד שהגיעה לליבי שרעד בגעגוע, ודמעה נפלה מעיני. זו הייתה המטרה. הדמעה הייתה הוכחת האמת שלי. היא הביעה את הכאב שלי על זה שאכזבתי את הוריי, כשפגעתי בבני מיני. את הבדידות שהרגשתי ביום הזה בכל חודש. והדמעה הזו, פתחה לי את דלת השמים.
פקחתי את עיניי והרכנתי את ראשי אל המים. למרגלותיי התרחבה בועת מים בהירה, השתקפות של הלבנה הבוהקת שהכילה את הבית שלי, את היקרים לי. אבי ואימי היו הראשונים עליהם חשבתי ואותם העליתי בעיני רוחי. אימא הכינה אוכל, שערה הכסוף היה קלוע לצמה עבה על גבה והזכיר לי את צבע שיערי האבוד, זה שהשתנה ברגע שנחתי על כדור־הארץ וסימן אותי. לא נתתי לכאב מראהו של אבא שעצם עיניים שוב כאילו הוא נח, להרוס לי את מעט הדקות שהיו לי לראות את בני משפחתי.
בכל חודש במהלך שמונה השנים שאני בכדור-הארץ, אימא עשתה משהו אחר מהדברים שהיו חשובים לי. פעם היא רקדה לצלילי מנגינת הווֹלרו עליו פרט סבא, בפעם אחרת היא צללה לתוך המים, כמו שאהבתי לעשות בזמן שעוד האמנתי שאוכל להיות בתולת ים יום אחד, חופשיה ממגבלות.
בעולם שלא היה שלי.
מכרתי את האמת של בני מיני לאמת של בני־הים, וכל זה בשביל חלום שלעולם לא יכול היה להתגשם. חלום של ילדה שפגשה לראשונה בבן מין אחר והתאהבה בו עד מעבר לגבולות ההיגיון, מעבר למה שיצר והרכיב אותה, מעבר לאמת הברורה והטהורה שהייתה אמורה להיות חלק ממנה.
אחי הופיע בבועה כשחשבתי עליו, זה שכעס עלי יותר מכולם, שדמעותיו הפכו כהות כל-כך כשהביט בי בזמן שנכפתה עליי הגלות לכדור־הארץ, שחיבק אותי חזק עד שהרגשתי את עצמותיי מתפרקות ומתחברות מחדש שוב ושוב אחרי שגלשתי לאורך הלבנה ונפלתי לכדור־הארץ. כוכב נופל בני האדם ראו אז. בני מיני חוו קרע, וחור שחור השארתי בבית משפחתי. שיערו הכסוף כהה היה פרוע על ראשו, ועיניי הפלדה שלו הבריקו כשווניר הסתכל ישירות אליי.
זה היה אסור. ליבי פעם במרץ כשהבנתי שמשהו קורה אם לפתע אחי התאום התיר לעצמו לפנות אליי ישירות.
"אנחנו מתגעגעים אלייך, אריון." קולו היה חזק ואיתן, ונשימתי נעצרה כשקרא בשמי. "דימר מתאחדת בקרוב עם טולן."
הוא עצר כדי לאפשר לי להפנים את מה שהוא אמר. אחותי מתחתנת עם הזיווג שנועד לי, הומאן נוסף בו בגדתי כשהתאהבתי באסור לנו. דמעות נוספות זלגו מעיניי והרחיבו את הבועה כך שיכולתי לראות שאימי עצרה את מעשיה והסתכלה על אחי, ואחר כך הישירה מבטה אליי. ווניר נתן לה אומץ, והיא לקחה אותו.
אימא הנהנה בעדינות, כאילו היא משתתפת יחד איתי בכאב ובשמחה על כך שסוף-סוף בני משפחתי יוכלו להחזיר לעצמם את כבודם שאבד ביום בו נפלתי.
"בקרוב, אריון, תוכלי לחזור הביתה." השתנקתי ממילותיו ומעדתי לאחור כאילו נדחפתי חזק על ידי הרוח.
שתי ידיים חזקות תפסו במותניי ויצבו אותי. "אני כאן, תני לי לאזן אותך."
הפניתי את ראשי וראיתי זוג עיניים שיכולתי לראות את צבען רק אם הייתי משתמשת בהבזק עיניי. מייד החזרתי את מבטי אל המים אבל הבועה כבר לא הייתה שם. נאנחתי כשהרגשתי איך השלווה עוטפת אותי שוב, כופה עליי את עצמה, ומכבה את האש שהרכיבה אותי.
לכל אחד מהומאני העולמות היה כוח שהרכיב אותו והפך אותו להיות מי שהוא. אש, אדמה, מים. האש הייתה הכוח שהרכיב אותי. הייתי פראית על הלבנה, חסרת גבולות. ערנית וחיה, טיילתי על הגבעות שהרכיבו את הכוכב שלנו. 'לא מבויתת' הם קראו לי, 'אולי בגלל שהתאום שלה הוא אלפא' הם אמרו, 'היא תזדווג והאש שלה תנוח'. לא זכיתי לגלות איזו מהתאוריות שלהם הייתה הנכונה.
כאן, על פני כדור־הארץ, האש שבתוכי דעכה בעל כורחה, והותירה בי צורך תמידי שלא הצלחתי לספק. אך מנגד הייתה גם השלווה שנשארה, משעממת ונוחה. כבר לא הייתי משועבדת למשהו שלא יכולתי להיות.
"אני בסדר, סליחה."
הוא עדיין אחז בי, ואולי אפילו קירב אותי אליו. הייתי צריכה לדחוף אותו ולברוח. או אולי לבעוט בו ולצרוח, אבל לא עשיתי דבר מאלה. משהו בו הרגיש מוכר. הידיים שלו שהחזיקו במותניי כדי שלא אפול רפרפו על זרועותיי עד שנגע בכפות ידיי, וזרמי חשמל חלפו על פני עורי. נבהלתי מהתחושה ונרתעתי מעט לאחור. הוא נעץ מבט בעיניי, השקע בין גבותיו העמיק כאילו בחן אותי ולא הבין מה הוא רואה. התנערתי מאחיזתו הרפויה וזרמי החשמל פסקו.
"אני מצטער, העיניים שלך..."
הורדתי מהר את ראשי כשהבנתי מה הוא ראה. עיניי נצצו. בערה שלא הרגשתי מזה שמונה שנים חרכה את בטני. משיכה. תשלטי בעצמך אריון. תנשמי, פקדתי על עצמי.
"כנראה מהדמעות, לפעמים זה גורם לעיניי להיראות בהירות יותר, סליחה אם נראיתי מפחידה."
ידעתי איך לשוחח עם בני האדם, ידעתי גם עד כמה הם כל כך מקורקעים עד שהם לא מסוגלים לדמיין אפילו שיש יצורים אחרים בעולם. כן, הם חיפשו בנסתר. וכן, הם שלחו חלליות לחקור את המונקו. אבל האמת הייתה שהמוח האנושי שלהם לא יכול היה להפנים שאולי יש חיים נוספים איפה שהוא ביקום. זה היה קשה מדי עבורם והאמנתי שגם אם הם היו רואים מישהי נופלת מהירח, הם עדיין היו מחפשים לכך הסבר מדעי. ובכן, לקיום שלנו, בני הלבנה, לא היה הסבר מדעי. נוצרנו כדי לקיים את העולמות שהחזיקו את כדור־הארץ. היינו הומאנים, כמו בני־הים, בני־האדמה, ובני־השמש. חיינו בתוך הכוכב עצמו, לא עליו, כך שהאסטרונאוטים שנחתו על הירח לא יכלו לראות אותנו. מלבד רעידת אדמה קלה, המחקר שלהם לא הפריע לנו.
"לא." הוא הניד בראשו, "לא מפחידה. שונה." הוא התבונן בי כאילו מנסה לפענח אותי וכנראה כשהבין שזה מוזר, צחק בקול בריטון עמוק שהלם את כתפיו הרחבות. "טוב," הוא גירד בזקנו, ונראה מהורהר. "הרשי לי ללוות אותך לאן שאת צריכה. אני חושב שרצוי שלא תישארי כאן לבד." הוא הסתכל עליי בציפייה שאסכים.
אם הוא היה רוצה לפגוע בך, הוא כבר היה עושה זאת. חשבתי לעצמי.
"זה בסדר, אני מגיעה לכאן מדי פעם. אין צורך שתדאג לי. תודה שתפסת אותי מנפילה לא נעימה לחול רטוב." רציתי לסובב את גבי ולהתרחק ממנו אך כוח כלשהו טמן את רגליי באדמה הלחה ולא אפשר לי לזוז או להתיק את מבטי מפניו שהרגישו כה מוכרות. רציתי, לא, נואשתי לראות את צבע עיניו, כאילו חיי תלויים בכך. "בסדר, תוכל ללוות אותי למונית." אמרתי כשהבנתי שעוד כמה רגעים בחברתו לא יזיקו. אולי כשנתקרב אל הכביש תאורת הרחוב תעזור לי לגלות את מה שרציתי לגלות.
"יופי." הוא הניד בראשו והרכין אותו כשחיוך שנלחם בו איים להופיע בזווית פיו. זה העלה על פניי חיוך אמיתי ראשון באותו היום.
הייתי לחוצה מהירח המלא הקרב, ואת כל היום העברתי במחשבות על אבי. שמונה שנים לא ראיתי את עיניו שהבטיחו לי מאז שנולדתי שתמיד יהיה שם עבורי, שהוא לא רק בן מלוכה, מגן הלבנה, אלא גם המגן הפרטי שלי. עד ששברתי את ליבו.
"שמח שאת בוטחת בי." בן האדם החזיר אותי למציאות כשהרים את ראשו ונכנע לחיוך.
היה לו חיוך שמילים לא יוכלו לתאר, ליבי עצר לא רק את זרימת הדם אל איברי גופי, אלא את סיבוב העולם כולו.
כה מוכר. כה זר.
שאלות התרוצצו במוחי כשהוא הסתובב וטיפס על סלעי הצוק. מיהרתי להדביק את צעדיו. "היי, חשבתי שתלווה אותי לא שתברח ממני." קראתי אליו. הוא נעצר במקומו בגבו אליי והביט לשמים, לא יכולתי לראות את פניו אך יכולתי לראות את כתפיו עולות ויורדות כאילו נשם נשימה עמוקה. הגעתי אליו ונעמדתי לידו. "זה בסדר, אתה לא חייב." באמת הייתי צריכה ללכת משם. איזו אינטראקציה משונה. האצתי את צעדיי כשהרגשתי את כף ידו מושכת אותי לאחור.
"אני מצטער." הוא נאנח, ושחרר את זרועי. "אני לא מתנהג ככה בדרך כלל, באמת שאני משתדל להיות ג'נטלמן מושלם. פשוט כנראה, כנראה שלא ציפיתי שכשאעז להתקרב אלייך סוף סוף תמעדי לאחור בדיוק לבין זרועותיי, או שהעיניים שלך - "
"ראית אותי כבר?" קטעתי את דבריו.
"כל חודש את מגיעה לכאן. בחורה לבדה במקום כזה," הוא הניד בראשו. "זה לא משהו שאנחנו רואים כאן לעיתים קרובות."
"אז עקבת אחריי?"
"מסוכן כאן." הוא אמר בכעס. "זה האזור הכי מסוכן בסימול ואת מגיעה לכאן לבד בשעת לילה מאוחרת. פשוט שמרתי עלייך מרחוק, והפעם היה נראה כאילו את רועדת אז העזתי להפריע לך ולגשת אלייך. לא ציפיתי שתפלי עליי." הוא הרים את ידיו בתסכול.
"טוב, תודה." לא ידעתי מה אומרים במצב כזה. בחנתי את השמים. העננים הכהים כיסו את הירח, ואכזבת הפרידה התמקמה בבטני כמו בכל חודש. רק שהפעם התחושה הייתה מהולה בתקווה לחזור הביתה. וזה כאב אף יותר.
"אז נלך?"
המשכתי ללכת לצידו. הפעם הוא כן שמר על קצב שהתאים לקצב הליכתי, וכשהגענו לכביש הוצאתי את הטלפון כדי להזמין מונית. נלחמתי בדחף שלי להרים את עיניי אליו על אף שממש רציתי לבחון את צבע עיניו המסתורי. לא יכולתי להתעסק בשטויות. הייתי חייבת לשמור על מרחק, לדכא את התחושות שהוא עורר בי ולחזור לדירה שלי. הייתי חייבת להיות לבד כדי לעכל את מעט המילים שווניר הספיק לומר לי. "הוא אמור להגיע תוך חצי שעה, לא קל למצוא נהגי מונית שמוכנים להגיע לכאן." התיישבתי על המדרכה.
"אז אחכה איתך." זרועו ליטפה את זרועי במגע עדין כשהתיישב לידי וחמימות עברה ממנו אליי. נלחמתי בצורך להתמסר לה ולהיצמד למגע הזה, ובמקביל נלחמתי בהיגיון שצעק לי להתרחק. נשארתי במקומי וניסיתי להראות טבעית ככל האפשר. הוא נראה טוב, תירצתי לעצמי. גדול, חזק, מרשים, בלונדיני. כל אישה הייתה מרגישה ככה בחברתו. אך לפתע הוא תפס בסנטרי בזהירות, והרים את פניי אליו. "הבהלתי אותך, עיניי ירח? מבטיח שלא עקבתי אחרייך ושאני לא מטורף. משהו בך גרם לי לרצות לשמור עלייך. ועכשיו כשאני מסתכל בעינייך אני גם מבין למה." והנה העיניים שלו. לא יכולתי להתיק את עיניי מעיניו. צבען התכול היה בהיר עד כי דמו לצבע השמיים ביום יפה. "ירוק ברקת." הוא פסק. "אז איך הן נצצו כאילו היו חלק מהכוכבים שמאירים את הלילה?" הוא אמר כאילו לעצמו.
ניערתי את ראשי מאחיזתו. דבריו העירו אותי מהכישוף שהטילו עליי עיניו המוכרות. "הדמעות. תעתוע ראיה." אמרתי נחרצות בתקווה שירד מזה.
"כל העולם הזה הוא תעתוע ראיה אחד גדול, לא?" הוא אמר בקול את המחשבות שעלו בראשי בתחילת הערב. חוסר שביעות רצון התפשט על פניו.
"וזה מעציב אותך?" שאלתי.
הוא צחק צחוק מעושה. "מעציב? זה הדבר הכי נורא אצל בני האדם. הזיוף. כולם מנסים להיות משהו שהם לא. אני לא מבין איך הם לא מבינים מאיפה מגיעות אליהם כל המחלות האלה, ולמה דברים רעים קורים להם כל הזמן."
"אתה חושב שלאנשים קורים דברים רעים כי הם לא מי שהם?"
"אני חושב שהם נאחזים חזק בזיוף שהם שכחו להיות שמחים באמת, ולהיות פשוט הם."
"להיות אמיתי זה לא כזה קל." אמרתי בידיעה שיש רק למי שהאש השתוללה בתוכו. להיות בן־לבנה, שהאמת היא המהות שלו, היה קשה יותר מכל.
"זה קל יותר מלחיות בשקר." הוא שלח אליי את החיוך שלו והטה את ראשו.
"יש שלווה בלהיות פשוט אתה." הרמתי את פניי אליו. יש שלווה בלא להתאמץ כפי שהתאמצתי בלבנה.
היה קל יותר להיות בודדה כמו שהייתי על כדור־הארץ, שקועה בשגרה המשעממת להפליא שלי, ובחופש שניתן לי במסגרת העונש שלי. אחותי הייתה מכנה את המחשבות שלי בגידה. בגידה במהות שלנו.
"היי, אוֹסָן, אתה לא אמור להיות במים עכשיו?" הבחור שהתקרב אלינו והלך בהליכה מתאמצת, משך באפו ובחן אותי בבוטות. "ומי זאת?" הוא חייך אליי בעודו לועס מסטיק.
למזלי, המונית שלי בדיוק הגיעה. נעמדתי והייתי צריכה להחזיק את עצמי שלא לרוץ אליה הכי מהר שרגליי יכלו לזוז.
"רגע, חכי," אוסן קרא לי ונאלצתי לעצור.
"אני לא רוצה שהמונית תברח לי."
"לא תגידי לי לפחות איך קוראים לך לפני שאת בורחת?" הוא התקרב אליי, מרחק נגיעה קלה ממני.
"למה זה משנה?" ליחחתי את שפתי והסתכלתי על המונית מעבר לכתפי.
"אני בטוח שיש לך שם שמתאים לכוכב." הוא חייך אליי בהתגרות וגרם לי לפיק ברכיים.
כוכב נופל, רציתי לתקן. הרי זה כל מה שהיינו, כוכבי לבנה שהרכיבו את הירח. ניצוצות האמת שאם הם השחירו את עצמם על ידי מעשים שלא התאימו לטוהר שנדרש מהם, הם נאלצו ליפול כדי לא לפגוע בשלמות הלבנה. אז איך יכולתי לחזור?
"אני חייבת ללכת." התרחקתי לאחור ונכנסתי למונית. "בבקשה, סע אדוני." האצתי בנהג, שלחץ על הגז ונסע משם.
נתתי לנהג את הכתובת שלי ונשענתי לאחור, מרגישה איך בליבי נפער חור נוסף עם כל קילומטר שהתרחקנו. ניסיתי להתמקד במה שאחי אמר לי, אבל מחשבות על הגבר החדש הזה בעל העיניים המוכרות הפריעו לי. כשעליתי לדירה שלי, הירח התחיל להיעלם וסימנים של בוקר הורגשו באוויר. עמדתי עם המפתח במנעול הדלת כשהבנתי שלא אוכל לישון עכשיו. חזרתי על עקבותיי ויצאתי לרחוב.
הלכתי לאורך השדרה ופניתי אל שוק האיכרים. הדוכנים כבר עמדו והיו מלאים בסחורה. עברתי בין הרוכלים ועצרתי לשוחח עם כמה מהם. משום מה, הריח בשוק האיכרים תמיד הזכיר לי את הריח במפגשי הפסגה של ההומאנים.
"שלום לך." עצרתי ליד דוכן הפרחים של ויקטור הזקן והרמתי זר של ורדים לבנים. על אף שידעתי שכמו בכל פעם, גם היום הוא לא ייקח ממני כסף הוצאתי את הארנק מתיקי, הוא הביט בי בכעס עד שהכנסתי את הארנק חזרה. "אז אשלם לך בעוגיות טעימות השבוע." הבטחתי בחיוך.
ויקטור לא חייך, אף פעם. הוא גם לא דיבר הרבה, אם בכלל. אבל הוא התרגל אליי, וכנראה חיבב אותי מספיק כי מהפעם הראשונה שהגעתי לדוכן שלו, חדשה על כדור הארץ, הוא לא הסכים לקחת ממני פרוטה על הפרחים ואני בהכרת תודה נשארתי לעזור לו.
"היה לילה מוזר מאוד." התחלתי לספר לו, נכנסתי אל מאחורי הדוכן והתיישבתי על השרפרף שהיה מונח לידו.
הזקן הנרגן היה נראה לי בודד כמוני, כאילו יכלו להיות מסביבו מאות אנשים אבל עדיין הוא ירגיש לבד, ולכן היה חשוב לי לדבר איתו קצת בכל פעם. גם אם על דברים לא מעניינים שקרו לי.
"אתה יודע, כמו בכל חודש הלכתי לחוף הצוק אתמול." הוא סובב את גבו אליי ונאבקתי בחיוך. "את הסיפור הזה אתה בהחלט תרצה לשמוע." נשענתי על הקיר מאחורי ונזכרתי בבחור ההוא. "היה שם בחור, הוא היה יפה תואר."
נאנחתי בחולמניות כשנזכרתי בעיניו התכולות של אוסן. הצצתי לעבר ויקטור וראיתי שהוא מרים גבה מזלזלת.
"אל תסתכל עליי ככה, הוא גם היה נחמד. מתברר שהוא נמצא שם בכל חודש כשאני מגיעה, וזה נשמע מוזר." הפעם ויקטור הסתובב אליי והרים את שתי גבותיו בסימן אזהרה. צחקתי. "כן, נכון, גם אני חושבת שזה מצמרר."
מה שבאמת צמרר אותי היו עיניו של אוסן שיכולתי לראות בעיני רוחי כאילו היו כאן ממש מולי. "אבל לא פחדתי ממנו. משונה, נכון? הייתי צריכה לברוח ממנו. אבל אתה מכיר את התחושה הזו שאתה מרגיש כאילו אתה מכיר מישהו מלפני אבל לא מצליח לזכור בדיוק מאיפה?" לא הייתה שום הבעה על פניו של ויקטור כשהקשיב לי, אבל יכולתי לראות רמז לחיוך.
"היי, אפשר לשלם?" שאל בחור שעמד בראש תור ארוך שלא שמתי לב שהשתרך מול הדוכן. ויקטור החמיץ פרצוף אל הבחור שהיה חסר סבלנות.
חייכתי אל הקונים וקמתי במקום ויקטור לקחת תשלום. עטפתי את הפרחים וסידרתי את התשלום בקופת הפח הקטנה, ואחרי שסיימתי הסתובבתי אל ויקטור והרמתי את התיק שלי. "אני צריכה ללכת." פתאום ויקטור אחז בזרועי בדאגה. הנחתי את ידי על שלו. "אל תדאג לי, אני יודעת להסתדר, ואני בטוחה שלא אראה שוב את הבחור הזה."
הוא שחרר את ידי, ואני ניגשתי אל התרמיל שלו שהיה מונח מתחת לדוכן. הוצאתי את קופסת הכדורים של ויקטור מאחד התאים של התיק, ואת הכריך שלו והנחתי לידו. "נתראה בשבוע הבא?" הרמתי את זר הוורדים שלי ונופפתי לו לשלום.
פניתי ימינה ונכנסתי אל לב שוק האיכרים העמוס. קניתי כמה מאפים וחזרתי לדירה שלי. השמש כבר הייתה גבוה בשמים ולא היה זכר לירח. הבית שלי היה רחוק עכשיו, בצדו השני של כדור־הארץ, ומראהו החל להתפוגג עד החודש הבא בו יראה מלא לעיניי שוב. החיים שלי בכדור־הארץ חזרו למסלולם.
כשנכנסתי לדירה הבנתי שהשארתי חלונות פתוחים שוב. מזג האויר בסימול תמיד היה לא צפוי ולא יכולתי להסתכן בגשם שיכנס פנימה. אחרי שסגרתי את החלונות, הכנתי לי משהו לאכול ושתיתי קפה, וכשסיימתי הסתכלתי בשעון והבנתי שאיאלץ לוותר על מקלחת. מיהרתי להחליף בגדים, ויצאתי אל הווילה.
לעיירה היה עניין בשימור בעלי חיים. היא נתנה להם מקלט, טיפלה בהם, והיה אסור לדוג או לצוד בשטחה. הכרתי את האגדות על הקמת סימול, אז ייחסתי את השימור המוקפד ליצורים המסתוריים שנפלטו אליה ושטרם חזיתי בהם. אחד המקומות העיקריים בהם שיקמו חיות מים הייתה ה'ווילה', שם לינה, חברתי, ואני מצאנו עבודה. בווילה היו מעבדות, משרדים וחדרי מנוחה, והיא נבנתה במורד גבעה מול הים הגדול. העיירה הקימה חומה שבודדה את חלקת המים בה עבדנו מהים הפתוח על מנת שלחיות יהיה אזור מחיה שיקומי נפרד.
האירוניה בכך שעבדתי עם חיות מים לא נעלמה מעיניי. כל חיי נואשתי לחיים במים, והחלום הזה רקם עור וגידים כשמלאו לי שלוש עשרה, אחרי שהכרתי את בן הים שהפך את גורלי ולא זכרתי את שמו כעונש על חטאנו המשותף.
"תגעי בשפתיי, אני אגע בשלך, ונהיה שווים." הוא לחש לי בכל שנה שהתראינו, ואז נסוג והתרחק ממני. "דרך החטא לא תהיה הדרך שלנו." הוא הניד בראשו בצער וייאוש בכל פעם שכמעט ומימשנו את איומו השקט, חוץ מהפעם האחרונה, אז הוא לא אמר את אותם משפטים קבועים, ונישק אותי במרד ובחייתיות.
הזיכרון שנותר לי ממנו היה רק עיניו שרקדו על קשת צבעי המים והשמיים, ושיערו הזהוב כמו החול שתמיד היה משוחרר. ידענו שהתשוקה שלנו היא חטא עליו נענש, ועד לאותה נשיקה הוא היה קול ההיגיון מבנינו. זה שחיפש את הדרך המותרת לנו. העונש העתידי היה ידוע גם לי, רק שאני הייתי בעלת האש, והיגיון היה רחוק ממני.
"מאחרת. שוב." לינה נאנחה מתוך המים, וטיפסה על מדרגות המזח כדי לתת לי חיבוק.
לינה ואני נפגשנו ביום הראשון שלי בכדור־הארץ. נחתי על קצה הר גבוה בקצה העיירה. נחנקתי מהאוויר הטחוב, מהאורות המשונים, מהתחושה תחת רגליי היחפות וכנראה שגם איבדתי הכרה. התעוררתי עירומה כשלצידי נעלי ספורט שחורות ותיק בו מסמכים רשמיים שלא ידעתי מהם בדיוק, ומלא שטרות.
על גופי הייתה מונחת שמיכה ואליה היה מוצמד פתק - "נעליים וגרביים - על הרגליים. בגדים - את יודעת מה לעשות איתם. הניירות עם המספרים עליהם – אלו שטרות כסף, איתם תלכי למקום שקוראים לו בנק, שם תחכה לך אישה לא נחמדה במיוחד ששמה לינורה. יכולנו להפקיד את הכסף במקומך, אבל את צריכה להתחיל להכיר את כדור הארץ. תני ללינורה את הכסף ואת המעטפה שעליה רשום מסמכים אישיים, והיא תסביר לך מה את צריכה לעשות. כשתחליטי שאת מסוגלת להתחיל מחדש רדי במורד ההר, תחכה לך שם מכונית, היא תיקח אותך למרכז העיירה ושם תמצאי את הבנק. ברוכה הבאה לסימול."
לא סיקרן אותי לדעת מי הניח לידי את התיק, ידעתי שלשאול שאלות בעיירה שכזו יהיה מטופש. לא הייתה לי ברירה אלא להתחיל מחדש. התיישבתי וראיתי את הקונכייה שהלכה איתי לכל מקום, מאז הייתי בת שלוש עשרה, מונחת לידי. הרמתי אותה וחיבקתי אותה אל חזי. אחר כך בחנתי את ידיי וראיתי איך צבע עורי השתנה, כבר לא הייתי לבנת עור. משכתי קווצות משיערי וראיתי ששיערי הפך כהה עד כמעט שחור. התחושה הייתה שונה על עור פניי. לא היה לי נעים ונוח כמו בלבנה. גירד לי בכל מיני מקומות, והיה לי קר. התלבשתי תחת השמיכה, נעלתי את הנעליים המוזרות והלא נוחות, אספתי את הדברים שניתנו לי והתחלתי לרדת במורד ההר כשהקונכייה בכיסי.
בחור חייכן חיכה לי בתוך מכונית שחורה שאז נראתה לי ככלי זר, הוא לא דיבר וכך גם אני. אחרי נסיעה בה לא הורדתי את עיניי מהחלון, הוא עצר במרכז העיירה ואני ירדתי מהרכב, והתבוננתי סביב. עם התיק על גבי, נעמדתי על המדרכה. מולי ניצב מבנה גדול ועליו היה תלוי שלט 'בנק'. האותיות היו לא מוכרות לי, אבל הצלחתי לקרוא אותן כאילו היו בשפת ההומאנים.
נכנסתי פנימה. צעקות של קול נעים וצרוד במקצת הסיחו את דעתי. בחורה בעלת שיער שחור הקימה שם מהומה. "הלוואת סטודנט מטומטמת!" היא צעקה. "מה לא ברור!" הגברת מאחורי הדלפק הסתכלה לצדדים בחוסר נעימות בזמן שבעלת השיער השחור המשיכה לצעוק עליה.
הגברת נעמדה ופתחה דלת שעליה היה רשום - הנהלה. שחורת השיער הסתובבה אליי ועיניה היו מהפנטות. עין אחת תכולה והשנייה שחורה, שתיהן מלוכסנות במעט וקמט ארוך וסימטרי תחם כל אחת מהן. נסערת, היא צמצמה את עיניה לעברי, "גם את כאן כדי לקבל הלוואה בפעם המיליון של חייך?" היא נראתה עייפה. פחדתי לדבר, אבל היא הרימה גבה והאיצה בי, "אילמת?".
הנדתי בראשי. "לא, אני," הייתי מופתעת מכך ששפת בני האדם פשוט גלשה ממני כאילו הייתה שפת האם שלי, "חדשה כאן."
היא הנהנה כמבינת עניין, וכשהפקידה חזרה היא הסתובבה חזרה אליה.
"אני מצטערת, גברתי, הבנק לא יכול לאשר לך עוד הלוואות." הפקידה זזה במקומה. יפת העיניים פשוט נאנחה ויצאה בשקט מהבנק.
"אריה?" אישה בעלת פקעת הדוקה הפתיעה אותי כשקראה לי בכינוי בו הוריי קראו לי. לא הרגשתי בנוח פתאום. "נעים מאוד, אני לינורה. בואי אחריי." נכנסתי אחריה לתוך משרד והיא סימנה לי לשבת על אחד הכיסאות שהיו מונחים מולה. "שמעתי שירשת סכום כסף מכובד." היא אמרה וחיוך מזויף ולא נחמד על פניה. "אני מצטערת על הורייך." היא הניחה מולי דפים והסבירה לי היכן לחתום ומה לרשום.
אחרי שפתחתי חשבון, ומילאתי טפסים בשפת בני האדם, שהתברר שידעתי גם לכתוב אותה, והפקדתי לחשבון חלק מהכסף בהמלצת לינורה, יצאתי לרחוב. בחנתי את המכוניות שנסעו בשני כיוונים שונים. את בני האדם שהלכו ודיברו מהר.
לינה ישבה על המדרכה ונראתה אבודה. "את בסדר?" התיישבתי לידה.
"בסדר עד כמה שאני יכולה להיות במצבי הנוכחי. לא מוצאת עבודה, לא יכולה לשלם על מגורים." היא משכה בכתפיה.
לא היססתי כשהוצאתי מהתרמיל צרור שטרות והושטתי לה. "ירושה שקיבלתי היום. אה, הוריי הורישו לי לא מעט כסף. אנחנו יכולות לחלוק בו."
היא הסתכלה עליי בעיניים פעורות, "מה לעזאזל?! את לא יכולה להסתובב ברחוב ולחלק לאנשים כסף." היא לחשה אל פניי והסתכלה לצדדים. "יש כל מיני פסיכים בעיירה הזו." היא הטתה את ראשה ובחנה אותי. "איפה את גרה?"
הפעם אני משכתי בכתפיי. "בדיוק הגעתי לכאן, אני צריכה לחפש מקום."
"טוב, קודם כל, תכניסי את הכסף שלך לתיק." היא כיוונה את היד שלי לתוך התרמיל. "ועכשיו בואי נלך לחפש לך בית."
לינה עזרה לי למצוא את הדירה שלי, אותה רכשתי מיד. ולאחר מכן סיפרה לי שהיא לומדת במכללה המקומית לטיפול בבעלי חיים. התלהבתי מהמקצוע שלה, והצטרפתי ללמודים. מדי פעם ישנו אחת אצל השנייה. חששתי שהיא תציע שנגור ביחד, אך נראה היה שלינה אהבה לחיות לבד בדיוק כמוני. היא הכירה לי את העיירה, ולמדתי ממנה על מנהגי בני האדם ואיך להסתגל לכדור הארץ.
