הערת הסופרת


שני קרבות הוא סיפור אהבה, לפני כל דבר אחר, אבל הוא גם סיפור של החלמה. התקציר נותן את המידע שצריך כדי להיכנס לספר, אבל רציתי לכתוב הערה נוספת לאלו שמושפעות קצת יותר מהסיפור הזה.


העובדה העצובה היא שהרבה מאיתנו הכירו סטיב – יצאנו עם מישהו כמוהו, חווינו הורה כזה, ראינו חברה הולכת לאיבוד עם מישהו דומה לו. הוא נמצא בכל מקום.


לעיתים קרובות, אנשים מכירים באלימות במשפחה רק כהתעללות פיזית, אבל היא יכולה להיות הרבה יותר מזה. היא יכולה להיות התעללות רגשית או התעללות מנטלית בידי אדם קרוב. מאוד קשה לזהות את הסיטואציה וקשה אפילו יותר להתרחק ממנה, כפי שתראו בסיפור של היילי. אבל זה כן אפשרי.


התקווה שלי, עבור כל מי שאי פעם התמודדה עם סיטואציה כזו, שהיא תמצא את הכוח שהיילי מצאה.


מגיע לכן להיות נאהבות, ומגיע לכן להיות מאושרות. זה היה יכול להיות נחמד אם לכולנו הייתה התמיכה של מישהו כמו ג'קס, אבל האמת היא שלפעמים אנחנו צריכות להיות המושיעות של עצמנו. זו התקווה שלי עבור כל מי שאי פעם חוותה משהו כזה.


אם אי פעם תהיו זקוקות לעזרה, יש הרבה ארגונים שיכולים לעזור בייעוץ ובהכוונה, או אפילו רק לדבר.


קרב ראשון


פרק 1


היילי


זהו זה. היום הוא היום שבו איכנס לכלא כי הוכחתי שהלקוח, למעשה, לא תמיד צודק.


"גברתי, אם לא תנמיכי את הקול שלך, אני איאלץ לבקש ממך לצאת מכאן. לצעוק על העובדת שלי לא יפתור את הבעיה הזו."


אוף. קארן1 לא אוהבת את זה.


"את מגרשת אותי?" היא ממשיכה לצעוק, הקול שלה עדיין גבוה. "אחרי כל מה שהמארחת הטיפשה הזו עשתה, הפתרון שלך הוא לגרש אותי?"


הנחיריים שלי מתרחבים מכעס. אף אחד לא אמר שלנהל בית קפה בפילדלפיה זה דבר קל — או שלא נדרשת עבורו כמות נכבדת של חוצפה פילדלפית — אבל זה פשוט מגוחך.


"גברתי, אני מבקשת שוב שתנמיכי את הקול שלך," אני אומרת בשיניים חשוקות. "ואם תעליבי את העובדת שלי עוד פעם אחת, אני אלווה אותך החוצה." אני עוצרת את התפרצות הזעם הצווחנית שלה וגוברת על תגובת הנגד המקושקשת שמוח־הקארן שלה מנסה כרגע להפיק. "אם תרצי להירשם ברשימת ההמתנה, אשמח להושיב אותך בעוד עשר עד חמש־עשרה דקות. אבל זו הדרך היחידה שבה תוכלי לקבל היום שירות."


הפה שלה נפער בזעזוע. "רשימת המתנה? אבל כבר הושיבו אותנו!"


אני נושמת עמוק כדי להירגע, לפני שהעובדים שלי יראו אותי מאבדת שליטה בפעם הראשונה בקריירה הארוכה באופן מפתיע שלי.


"לא הושיבו אתכם," אני אומרת בטון מתוח. "ניסית לעשות הזמנה ונכשלת כיוון שאנחנו לא עושים הזמנות, וכשנכנסת לכאן, החלטת שאת לא רוצה לחכות והושבת את עצמך באזור שסגרנו מפני שאין לנו מספיק מלצרים בשעה הזו ביום. וזו הסיבה שלא קיבלת שירות. אז, או שתחכי בכניסה כמו כולם, או שתלכי למקום אחר. זו בחירה שלך."


קארן ממשיכה לבהות ולגמגם בזעם, חלקיקי משפטים טוב, מעולם לא וגם זה ממש לא מקצועי נזרקים לאוויר מדי פעם.


היא ובעלה העכברי נעמדים ואוספים את החפצים שלהם. "רשמית, איבדת לקוחה, מזל טוב," היא מתפרצת לבסוף. "אני מקווה שתלמדי את הלקח שלך כשאשאיר ביקורת איומה ואגיד לכל החברים שלי להתרחק מהמקום הזה."


אני מהנהנת ומחווה לכיוון היציאה. "זו זכותך המלאה. שיהיה לכם יום נפלא, גברתי. אדוני."


העיניים שלה ממש יוצאות מחוריהן כשהיא מגיעה לדלת הכניסה. הצלחנו למשוך את תשומת ליבם של כל הנוכחים בבית הקפה העמוס, המצב הרגיל בבית הקפה הקטן שלנו בבראנץ' של ימי חמישי — ואני צריכה להתאפק לא לגרש אותה עם נפנוף ביד.


קארן עדיין ממלמלת ולא זזה. "זה מה שקורה כשנותנים לילדים לנהל עסקים. איפה הבעלים? אני רוצה לדבר איתו."


"הוא לא כאן היום. אבל את מוזמנת לשלוח לו אימייל. פרטי הקשר מופיעים באתר שלנו."


"אני לא שולחת אימייל," היא יורקת. "פשוט תני לי את מספר הטלפון שלו. אני בטוחה שהוא ירצה לדעת שאנשי הצוות שלו מתייחסים בזלזול ללקוחות."


"אני לא נותנת לך את מספר הטלפון של הבעלים," אני מלגלגת, נערת פילדלפיה שבי סוף־סוף מפציעה. ושוב, אני מחווה לכיוון הדלת.


"מעולם לא התייחסו אליי ככה בכל —"


"גברתי, צאי מבית הקפה שלי לפני שאתקשר למשטרה ואדאג שיוציאו אותך מכאן בכוח."


הפה שלה נפתח והיא סוף־סוף המומה עד כדי אילמות. אני מחייכת אליה חיוך אחד נוסף, לא ממש ידידותי, לפני שהיא מרימה ידיים באופן רשמי ויוצאת בזעם, בעלה מתגנב אחריה.


אני סוגרת את הדלת באנחה כבדה. לחשוב שיש לי עוד חמש שעות היום ועוד שלושה ימים עד שתהיה לי הפסקה.


אבל כשאני מסתובבת בחזרה לבית הקפה, ומכינה את עצמי להתנצלות בפני הלקוחות על ההפרעה לארוחות שלהם, אני מקבלת מחיאות כפיים.


הסטודנטים הגברים מחויכים ומריעים, קריאות ההערכה שלהם מהדהדות ברחבי בית הקפה ומובילות אחרים להצטרף אליהם במהירות.


אני מרגישה שלחיי בוערות בגלל תשומת הלב ולא יכולה שלא לנסות להתעלם מזה. למרות מה שקרה הרגע, שירות לקוחות באמת חשוב לי — ואני בעצם ממש טובה בו — אז הדבר האחרון שאני צריכה הוא שיושבי בית הקפה שלי יריעו נגד לקוחה.


גם אם זה הגיע לה, ויותר מזה.


אני מחייכת בזמן שאני מסתכלת על אזורי הישיבה. "אני מתנצלת על ההפרעה, בבקשה תחזרו לארוחות שלכם. המלצרים שלי מייד יעברו בין השולחנות עם קערת פירות על חשבון הבית."


אחרי שכולם נרגעים, אני ניגשת לרבקה בעמדת המארחת. היא אחת מהעובדות החדשות שלי, על אף שהאנרגיה והנכונות שלה ללמוד מעידות עליה כבחירה נכונה. וברור שהיא נתקלה בקארן הכי גרועה עלי אדמות רק בשבוע השני שלה.


"את בסדר?" אני שואלת בשקט. "אני מצטערת על מה שהיא אמרה. לא עשית שום דבר לא בסדר וטיפלת בסיטואציה בצורה מושלמת. לא הייתה לה שום זכות לדבר אלייך ככה."


היא עדיין נראית קצת המומה, אבל מנערת את ראשה במהירות. "אני בסדר. לקוחות צעקו עליי בעבר, אז זה לא חדש לי. היא פשוט תפסה אותי לא מוכנה."


"היית נהדרת, אדאג שתקבלי טיפים טובים היום."


אני שומעת גיחוך מאחוריי, מסתובבת ורואה אחד מהמלצרים הוותיקים שלי צועד לעברנו. הוא מגיע אלינו ונשען על העמדה, העליזות שלו מכל הסיטואציה ברורה.


"אלוהים, אני אוהב לראות אותך הופכת לכלבת אלפא," הוא אומר בחיוך גדול. "זה אף פעם לא יפסיק להפתיע אותי שאת הבן אדם הכי נחמד ושקט בחיים האמיתיים, אבל הכי מקצועית וכלבה מרושעת בעבודה. את כמו דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. זה הזוי."


אני נועצת בו מבט, אבל לא שוללת את דבריו. אני באמת בן אדם נחמד בחיים האמיתיים. אני מעדיפה להיות נחמדה לאנשים כי אלוהים יודע שיש כבר מספיק שליליות בעולם הזה. אני אהיה הראשונה שתיתן לך את החולצה שאני לובשת או את מאה הדולרים האחרונים שלי. אני לא מרכלת, אני מקללת לעיתים רחוקות ולמעשה, אני מעדיפה בכלל לא לדבר, אלא אם זה חלק משיחה או משהו חיובי. אז כן, אני נחמדה.


אבל אני גם יודעת שתחום המסעדנות הוא לא תמיד מקום שאפשר להיות נחמדים בו. יש מקרים שבהם חייבים להיות ישירים ויש אנשים שיראו בזה רשעות, אבל זה חלק מהעבודה. ולמרות הגיל הצעיר שלי, אני מאוד טובה בעבודה שלי.


"אני לא מרושעת," אני רוטנת. "אני פשוט... יעילה."


הוא צוחק, ואפילו רבקה מחייכת, משועשעת. אוקיי, אולי אני יכולה להיות קצת מרושעת בעבודה.


"אשלם הרבה כסף כדי לראות איך אישיות האלפא שלך מתנגשת עם ההתנהגות שלך מחוץ לכאן," הוא ממשיך, נד בראשו. "כלומר, איך את כבת זוג? מתוקה ויעילה? אני מתערב שהבחור הזה הולך אחרייך כמו כלבלב ועושה כל מה שאת רוצה. אני מתאר לעצמי שאת לא מוכנה לקבל ממנו שום בולשיט." עיניו נוצצות בזמן שהוא מחייך אליי. "בצורה יפה, כמובן. הקורבנות שלך מזכירים לי איל שנתפס באורות המכונית. ההבדל היחיד הוא שאת כל כך נחמדה אז האיל אף פעם לא באמת מרגיש שהחיים שלו בסכנה. הוא רק... נתפס ונהרג בנחמדות."


אני מגלגלת את העיניים מההשוואה המגוחכת, לא רוצה להודות שאני די אוהבת איך שזה נשמע — אפילו שזה מאוד רחוק מהמציאות. להיות גם נחמדה וגם עוצמתית זה איזון טוב בשבילי, אחד שתמיד שאפתי להגיע אליו, אבל מעולם לא השגתי.


"בוא נחזור לעבודה, מר דרמטי," אני נוזפת כשחיוך עולה על שפתיי. "אני לא משלמת לך בשביל שתנתח אותי או את מערכת היחסים שלי."


הוא פורץ בצחוק וחוזר למטבח.


"מה שלום סטיב באמת?" שואלת אותי רבקה. "שכחתי לשאול איך היה הדייט שלכם בשבוע שעבר, במסעדה החדשה ההיא."


אני מחייכת, גם בגלל זיכרון הערב ההוא וגם מפני שהיא זכרה ושאלה מתוך עניין. "היה נהדר. אני אוהבת אוכל איטלקי, והמקום היה אותנטי. אני די בטוחה שהסבתא של הבעלים בישלה מאחור."


לעיתים רחוקות אני חולקת את חיי האישיים עם העובדים שלי, אבל באותו יום רבקה נשארה עד מאוחר ובמקרה ראתה את סטיב אוסף אותי לדייט שלנו. לבוש בחליפה וביהירות הטיפוסית שלו, עם זר פרחים ביד, אין פלא שהוא השאיר עליה רושם.


"אלוהים, יש לך כזה מזל," היא משתפכת. "סטיב כזה שווה. מי יודע כמה זמן עבר מאז שהחבר שלי לקח אותי לדייט, ושלך ממש הופיע כאן עם פרחים. הוא יכול בבקשה ללמד את החבר שלי איך לחזר אחרי בחורה, על אף שאתם ביחד מעל שנה?"


היא צודקת, באמת יש לי הרבה מזל. לסטיב בהחלט מעולם לא הייתה בעיה לחזר אחריי עם דייטים ופרחים.


"לפעמים, פשוט צריך להזכיר מה יש להם ממש מתחת לאף," אני אומרת לה.


עד סוף היום, סטיב משתלט על כל המחשבות שלי.


אנחנו ביחד למעלה משנה, מאז שנתקלתי בו — תרתי משמע — בחנות מכולת כשרק עברתי לעיר. הייתי בת שמונה־עשרה, בוגרת תיכון טרייה, גרתי עם אחותי הגדולה ודחיתי את הקולג' בזמן שניסיתי להבין מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. סטיב, שהיה חנוט בחליפה גם באותו יום, הבחין במצרכים שבעגלה שלי והחמיא לי על כך שאני קונה מצרכים לבישול, ושכבר אין הרבה נשים שנהנות לקחת על עצמן את המשימה הזו. הסמקתי ונסחפתי במחמאה ובתשומת הלב מהאיש המבוגר יותר והמושך מאוד, ואפילו לא היססתי לתת לו את מספר הטלפון שלי כשהוא ביקש אותו.


במשך שבועות הוא חיזר אחריי, כמו שהוא קרא לזה. הוא ייחס חשיבות לבניית מערכת היחסים, ולא רצה להיכנס למיטה עם מישהי כבר בלילה הראשון. כל כך הוקסמתי מהרעיון של האבירות הג'נטלמנית הזו שהתאהבתי בו הרבה יותר מהר ממה שציפיתי.


החלטנו לעבור לגור ביחד אחרי שנה. הוא רצה שאהיה קרובה אליו, אמר שהוא מאוהב בי בטירוף ולא מסוגל להיות רחוק ממני, אפילו לילה אחד. ועכשיו, אנחנו גרים ביחד בדירת חדר חמודה בחלק ההיסטורי של פילדלפיה.


הוא עובד בתחום הכלכלה באחת החברות הגדולות בעוד שאני מנהלת בית קפה קטנטן בדרום פילדלפיה. הוא מאוד שאפתן ומצליח, וכשהוא שכנע אותי ללמוד לתואר ראשון בקולג', זה נראה כמו הדבר הכי הגיוני בעולם. אז עכשיו אני עובדת בבית קפה ביום ולומדת לתואר במנהל עסקים בלילה.


זו גם התוכנית שלי הערב. אני נועלת את בית הקפה ומתחילה לצעוד לכיוון הבית, חושבת על שיעורי הבית שיש לי להכין הערב ומתכננת את ארוחת הערב שאבשל. ברגע שעברנו לגור ביחד, זה הפך לנוהל קבוע — שנינו עובדים במהלך היום, אבל כיוון שסטיב מכסה את רוב הוצאות הדירה, אני דואגת לניקיון הבית ומבשלת ארוחת ערב בכל יום.


זה הרגל נוח. אני אוהבת לבשל ולאפות, וכל דבר שמאפשר לי להיות במטבח, מה שהופך את הסידור הזה לנוח מאוד. ויותר מזה, חלום חיי מאז ומעולם היה לפתוח בית קפה, והתרגול הנוסף הוא יעיל.


אני מזמזמת לעצמי בשמחה כשאני נכנסת לדירה שלנו, מפעילה את הפלייליסט האהוב על סטיב של להקת Mumford and Sons ומארגנת את המצרכים לעוף פלורנטין, המנה האהובה עליו. החיוך שלי מתרחב כשאני חושבת על התגובה שלו כשיראה מה יש לארוחת ערב.


ואכן, כשהוא נכנס לדירה שעה לאחר מכן ורואה מה אני מכינה, חיוך ענק עולה על פניו היפות.


"היי, יפה. זה עוף פלורנטין? את מדהימה, אני אוהב שאת מבשלת בשבילי." הוא פוסע לאורך המטבח, עוצר רק כדי להניח את זר הפרחים שבידו על הדלפק לפני שהוא אוסף אותי בזרועותיו ומצמיד נשיקה לשערי. הוא מחבק אותי, מתנודד קלות, כאילו מסופק רק מלאחוז אותי בזרועותיו. אני נאנחת ומהדקת את זרועותיי סביב צווארו.


"אני כל כך אוהב אותך," הוא לוחש. "את הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי. כל היום חשבתי על כמה אני שמח לחזור אלייך בכל ערב. עד כמה אני בר מזל על החיים האלו איתך."


אני מתרחקת קצת כדי להסתכל על פניו בזמן שאני מחייכת אליו. הוא לא גבוה ממני בהרבה, בערך מטר שבעים, אז קל להרגיש קרובה אליו כשהוא אוחז בי ככה. אני לוקחת רגע לבחון אותו, לנשום את היופי שלו, ושוב מזכירה לעצמי שהוא שלי.


נראה שהוא מרגיש הכי בנוח כשהוא מגיע ישירות מהמשרד, לבוש במכנסיים בצבע אפור כהה ובחולצה לבנה מחויטת. היום הוא הוסיף עניבה בצבע תכלת, ועל אף שהוא כבר לא בעבודה, הוא עדיין לא שחרר אותה — זה רק עוד פרט שמציג את קור הרוח היציב של סטיב. בלתי סביר לראות אותו עם שערה לא במקום, בדיוק כמו שבלתי סביר לראות אותו מאבד את העשתונות שלו. זה פשוט לא קורה. תמיד חשבתי שהוא פרפקציוניסט — במראה החיצוני ובשליטה הרגשית שלו, וגם בגישה הכללית לחיים.


אני מעבירה את העניבה שלו בין אצבעותיי, יודעת שתכף הוא ימנע ממני לעשות את זה. הוא כבר כמעט ולא מחמיא לי, אז אני רוצה ליהנות מהרגע כל עוד הוא נמשך. אני מניחה את כף ידי על פניו כשהוא מושיט יד לעניבה שלו, מעבירה את האגודל שלי על עצמות לחייו היפות, מביטה בהבעת פניו הפתוחה והכנה.


"אני אוהבת אותך," אני אומרת ברוך. "אני אוהבת את החיים שלנו. אני אוהבת את העובדה שאני חיה עם החבר הכי טוב שלי ומבלה איתו בכל לילה." אני רוכנת ומצמידה נשיקה מתוקה לשפתיו, נאנחת כשהוא חופן את פניי בעדינות ומנשק אותי בחזרה.


הוא נשאר קרוב גם אחרי שאנחנו מפסיקים להתנשק. במקום להתרחק, הוא עוצם את עיניו ומצמיד את מצחו לשלי בחיוך מסופק.


סטיב זקוק ליותר חיבה ממה שאני צריכה. גיליתי את זה די מוקדם במערכת היחסים שלנו, וזה גרם למעט ריחוק בינינו כי הוא לא הבין איך יכול להיות שבחורה לא כמהה למגע כל הזמן. הוא חשב שהעובדה שאני לא רוצה להחזיק את היד שלו בפומבי משקפת את הרגשות שלי כלפיו. כשהאמת הייתה שגדלתי במשפחה שבה הבעת חיבה בצורה פיזית לא הייתה דבר שגרתי כדי להרגיש אהובים. לא ההורים שלי ולא אחותי הם אנשים מחבקים ומעולם לא אמרנו אני אוהבת אותך כשגדלנו. הכול היה בסדר עם המשפחה שלי, פשוט לא היינו אנשים של מגע.


לקח לסטיב זמן להשלים עם זה. עמוק בפנים, אני חושבת שהוא עדיין מרגיש שמשהו לא בסדר איתנו, אבל הוא הגיע לשלב שבו הוא לא מעלה את זה יותר. או לפחות, לא לעיתים קרובות.


אני עומדת ומחכה שהוא יסיים עם מנת המגע שהוא זקוק לה. לבסוף, הוא נאנח ומתרחק.


"מתי ארוחת הערב תהיה מוכנה?" הוא שואל ומסתכל על העוף שמתבשל על הגז. הוא מושיט יד לשחרר את העניבה שלו.


"עוד עשרים דקות בערך." אני מבחינה שוב בפרחים שעל הדלפק ומחייכת. "הבאת לי פרחים?"


הוא פונה לעברי בזמן שהוא מוריד את העניבה. "כן. אמרתי לך, התגעגעתי אלייך היום, אז רציתי להראות לך עד כמה. את אוהבת אותם?"


אני מרימה את הזר הצבעוני ועוצמת את עיניי, שואפת את הניחוח שלהם. "אני אוהבת אותם," אני נאנחת. אני נשענת לעברו לנשק את לחיו. "תודה לך, זה מתוק מצידך."


סטיב מושיט לי את האגרטל מאחד מארונות המטבח. בזמן שהוא צועד במסדרון לעבר חדר השינה שלנו, הוא קורא מעבר לכתפו, "אני הולך להחליף בגדים ולשחק קצת קול אוף דיוטי עם החבר'ה. תודיעי לי כשארוחת הערב מוכנה."


"אוקיי," אני עונה בזמן שאני מתחילה לגזום את גבעולי הפרחים. אף פעם לא הבנתי את העניין שלו במשחקי מחשב, אבל היום אני יודעת שעדיף לא לשאול. הטענה הקבועה היא שזו הדרך שלו להירגע קצת, כמו שאני אוהבת לקרוא, וששתי הפעולות משחררות לחץ והן בריחה טובה מהיום־יום. אני לא באמת יכולה להתווכח עם זה. נוסף לזה, החברים שלו כל כך עסוקים ולא נפגשים לעיתים קרובות. זו הדרך שלהם לשמור על קשר פעם בשבוע.


זה לא שסטיב משחק כל הזמן או מתעלם ממני, אז אין לי באמת טענה טובה נגד זה. גם אם אני חושבת שזה מוזר שיועץ פיננסי מצליח בן עשרים ותשע נהנה לירות בדמויות מחשב בזמנו הפנוי.


אני מטגנת את התרד בזמן שהעוף מסיים להתבשל ופושטת מעליי את הסווטשירט כשמתחיל להיות לי חם. ואז אני עורכת את השולחן הקטן בפינת המטבח שלנו ופותחת בירה בשביל סטיב, כי אחרי שישה חודשים של מגורים משותפים, אני יודעת שככה הוא אוהב להירגע בסוף היום — על אף שהוא לא אוהב שאני שותה. אחרי שאני מוזגת אוכל לשנינו, אני קוראת לכיוון הסלון, "ארוחת הערב מוכנה."


"תודה, בייב. אני כבר מגיע," הוא קורא בחזרה.


הוא נכנס למטבח עשר דקות לאחר מכן ומצמיד נשיקה מהירה ללחיי. "זה נראה נהדר."


אני מחייכת בתגובה. אנחנו שקטים בזמן שאנחנו אוכלים, שנינו מרוכזים מדי באוכל הטעים בשביל להתחיל לשוחח על היום שלנו.


"זה טעים?" אני שואלת לבסוף את סטיב אחרי שהוא שקט במשך דקות ארוכות. הוא פשוט מהנהן בפה מלא.


אני מנסה שוב לגרום לו לשוחח איתי. "איך עבר היום שלך?"


בתגובה לזה, הוא סוף־סוף מסיט את מבטו מהצלחת הכמעט ריקה שלו ומתמקד בי. "היה יום טוב. ארוך. עבדתי על איזה חשבון עם טוני היום, אז ברור שהיום נמרח. אני לגמרי בעד מחקר מעמיק לפני פגישה עם לקוחות, אבל הוא מגזים לגמרי, אפילו בשבילי. אני לא יודע אם הוא חושב שאני אידיוט, או שהוא פשוט רגיל לעבוד עם אידיוטים." הוא מגלגל את עיניו ואני יודעת מה הוא עומד להגיד עוד לפני שהוא אומר את זה. "למרות שרוב האנשים האלו באמת אידיוטים. אני לא יודע איך חצי מהם עושים את העבודה שלהם."


אני משחקת עם התרד בצלחת שלי במבוכה. עם קור הרוח של סטיב מגיעה גם תחושה כללית של עליונות, ברמה שתמיד גורמת לי להרגיש קצת לא בנוח. אלוהים יודע שכאישה אני מבינה את הצורך לרכל, אבל אני גם לגמרי מאמינה שאם זה משהו בשגרה, רוב הסיכויים שהבעיה היא בך.


אבל אני לא אומרת לו את זה. במקום זה, אני מאפשרת לו להמשיך להוציא קיטור על היום שלו בזמן שאני נעמדת כדי למזוג לעצמי כוס יין.


"אני עדיין לא מבין איך טוני התקבל לעבודה," הוא ממשיך. "הוא בקושי מצליח עם עבודת ההכנה וחצי מהזמן הוא אפילו לא מנהל את הכספים של הלקוחות כמו שצריך. אין סיכוי שהוא השיג את העבודה הזו בלי פרוטקציה."


סטיב עוצר את שחרור הקיטור שלו כשאני מתיישבת ולוגמת מהיין שלי. עיניו מתכווצות לעבר הכוס שבידי. הוא לא אומר כלום, אבל אני רואה את השפה שלו מתעקלת בגועל לפני שהוא חוזר לאכול את ארוחת הערב.


אני מרגישה את הסומק עולה על לחיי ומרחיקה ממני את המשקה. בניסיון לגרום לו לחזור לדבר, אני שואלת, "כל מה שהיה צריך היה מוכן ללקוחות היום? איך עברה הפגישה?"


הוא משחק עם שארית העוף בצלחת שלו, משאיר את השאלות שלי תלויות באוויר עד שלבסוף הוא רק אומר, "עבר בסדר. הייתי לבד איתם."


אני מתפתלת במושב שלי בגלל השינוי הברור בטון השיחה שלנו. אני שונאת את העובדה שרוב השיחות בארוחות הערב שלנו מתנהלות ככה, כשאני מנסה למשוך אותו בכוח לדבר איתי, והוא בעיקר מתעלם ממני. זה נדיר שהאושר שהוא בדרך כלל נכנס איתו הביתה ממשיך גם לארוחת הערב. ואני אף פעם לא מבינה למה.


בניסיון אחרון ונואש לגרום לו לדבר איתי על משהו חיובי, אני מדביקה חיוך ואומרת, "מגי והחבר שלה חזרו אתמול מאתר הנופש הכול כלול במקסיקו שהסתכלנו עליו. היא אמרה שהיה מדהים. אנחנו באמת צריכים לנסוע לכמה ימים בחורף הקרוב. אתה עובד כל כך קשה, מגיעה לך חופשה נחמדה."


סטיב לוגם מהבירה שלו לפני שהוא עונה. הוא נועץ מבט נוסף במשקה שלי ומתמקד בחזרה בי. "לא אמרת שכבר היית במקסיקו?"


החיוך קופא על פניי. אני מהססת איך לענות, יודעת עמוק בפנים שהוא לוקח את השיחה הזו לכיוון הלא נכון.


"כן, הייתי במקסיקו. מגי אמרה שזה אתר הנופש הכי טוב שהיא הייתה בו. אבל אנחנו לא חייבים לנסוע למקסיקו, אנחנו יכולים לנסוע למקום אחר."


הוא זועף לעברי. "אז את ומגי חלקתן סיפורי מקסיקו היום? השוויתן חוויות מהטיול?"


אני ממצמצת במהירות, לא מסוגלת לקרוע את מבטי מעיניו של סטיב. "קצת, אבל —"


"לא נסעת לטיול הזה עם טומי?" הוא קוטע אותי.


אני עוצמת את העיניים ובולעת רוק בקושי כשמתברר לי הכיוון הלא נעים שאליו הוא לוקח את השיחה. אני שוברת את הראש בניסיון למצוא דרך כלשהי לענות על השאלה הזו בלי לגרום לו להתעצבן.


אני פוקחת את העיניים ומסתכלת ישירות לתוך עיניו עם מבט מתחנן. "כן, אבל —"


סטיב מגחך ומנענע בראשו, סלידה ברורה על פניו. "לא ייאמן." הוא צוחק בקור. "אז בזמן שאני מחפש בשבילך פרחים, חושב עד כמה אני אוהב אותך, את חושבת על האקס שלך?"


"סטיב, זה לא היה ככה," אני ממהרת להרגיע אותו, מנסה להחזיר את המחשבות שלו למסלול לפני שיהרוס לנו את הערב לגמרי. "מגי סיפרה לי על הטיול שלה, ואני חשבתי שתשמח לצאת לחופשה כי אתה עובד כל כך קשה —"


"פשוט תפסיקי," סטיב שוב קוטע אותי. אני פותחת את הפה כדי להגן על עצמי, אבל כשאני רואה את לסתו החשוקה, אני סוגרת את הפה ומתכווצת בכיסא שלי. אני משחקת בעצבנות בידיי בחיקי בזמן שאני מחכה שהוא יגיד את מה שהוא ללא ספק חושב.


אבל הוא רק ממשיך לנעוץ בי את מבטו, מפרקי אצבעותיו מלבינים כשהוא לופת את המזלג שלו, עד שלבסוף הוא זורק אותו על הצלחת ודוחף אותה ממנו. הוא מנענע שוב בראשו, נעמד ויוצא מהמטבח, ובאותו הזמן צועק מעבר לכתפו, "ותלבשי משהו, לכל הרוחות. את נראית כמו חשפנית."


אני מורידה את מבטי לעבר חולצת הבטן שאני לובשת ומייד משלבת את זרועותיי על החזה, מקפלת את גופי בניסיון לכסות את עצמי. אני ממשיכה לשבת, המומה לחלוטין מעד כמה מהר הערב הזה הידרדר. אני שומעת את הטלוויזיה נדלקת בסלון ופולטת נשיפה רועדת שאצרתי בתוכי, מרגישה שאני יכולה סוף־סוף להירגע, עכשיו שהוא עזב את החדר. הוקל לי כל כך שבכלל לא אכפת לי שהוא לא שאל איך עבר היום שלי.


אני משחקת עם האוכל שלי, מרגישה את אובדן התיאבון הפתאומי. אני יודעת שסטיב שונא כל אזכור של האקס שלי, ואני מאוד משתדלת לא להעלות אותו בשיחות שלנו. לא הייתי צריכה לדבר על מקסיקו. הייתי צריכה לדעת שהוא יעשה את החיבור ויפרש לא נכון את המחשבות שלי.


כשאני מבינה שסטיב לא עומד לחזור, אני נאנחת ומתחילה לנקות את השולחן. הריחוק והשתיקה שלו גורמים לי לחשוב שהוא צריך קצת מרחב כדי להירגע. וכיוון שאני זו שגרמה לו להתפוצץ, אני צריכה, לכל הפחות, לתת לו את זה.


הבחורה הפילדלפית החזקה שבי מעדיפה להתמודד עם בעיה באופן ישיר ולטהר את האווירה בצורה הגיונית, אבל סטיב מעולם לא התנהל ככה. הוא תמיד חסם אותי בבוטות וכפה עלינו להתרחק זה מזה. לאחרונה אפילו תהיתי אם הדרך שלי להתעמת עם דברים מזיקה יותר, כיוון שהריבים הכי גרועים שלנו קרו כשניסיתי להביע בקול — ככל הנראה גבוה מדי — את הדעה שלי ברגע השיא של המריבה. הפסקתי לנסות להעלות את הטענות שלי, ובמקום זה אני נותנת לו להגדיר את הזמן ואת הקצב.


אני לוקחת את הזמן עם ניקיון המטבח ובסופו של דבר מתחילה להתארגן לשינה. בשעה תשע, אני יושבת במיטה עם המחשב הנייד שלי, מכינה שיעורי בית ומייחלת שסטיב ייכנס למיטה כדי שנוכל לשים את הריב הזה מאחורינו.


בשעה עשר וחצי אני עדיין שומעת את רעשי הטלוויזיה, אז אני סוגרת את המחשב ומכבה את האור בצד שלי במיטה. אני נרדמת כשאני חושבת על זה שהייתי רוצה שהחבר שלי יהיה פחות רגשני ויותר הגיוני.


אני בדיוק מתחילה להירדם כשאני מרגישה את המיטה שוקעת. חיוך קטן עולה על שפתיי, אפילו במצבי הישנוני, ואני מסתובבת כדי להיצמד לזרועו של סטיב, מחככת את אפי בצווארו עם המהום מסופק.


רק שהסיפוק נעלם במהירות כי סטיב מסתובב ומתהפך על הצד. אני נשענת על המרפק ומנסה להבין את ההתנהגות שלו. אבל העובדה הברורה היא שבן הזוג שלי מפנה לי כתף קרה, פשוטו כמשמעו.


אני מנסה להתעלם מהכיווץ בבטני בתגובה לעלבון הברור. במקום זה, אני צונחת על הגב ובוהה בתקרה, יודעת שיעבור זמן עד שאוכל להירגע ולהירדם שוב.