הוא נרדם, עצם עיניים. אולי הוא רק עושה את עצמו, הרהרתי, חושב שכשאני לבד הסיפור שלי יוצא מאחורי האבנים הכבדות, מפתחי המערות. ואם אספר? בשקט אספר על סבתא, על אמא, גם על הזגג, וכל מה שאגיד ייכנס דרך העיניים והאף והפה והאוזניים והפנים שלו ייעשו צפופות. הגרגרת תעלה ותרד והוא יבלע את הסיפורים שלי בשלמותם. הם יבלטו תחת העור שלו ואפשר יהיה לראות את הקימורים של כולם – את כובע הקש של סבתא, את פקעת שערה של אמא, גם את אבא שלי.
גלי נולדה לשושלת נשית המשכפלת אלמנות ויתמות. בבית אחד בירושלים, לצד סבתה, בעלת מפעל כובעים, ואימה, המיילדת, היא מנסה לפענח את חידת זהותה וסודות משפחתה.
בין געגועים לאב שמעולם לא הכירה לרגעי קרבה במחיצת הנשים שמגדלות אותה, גלי רואה הכול: את בדידותה של סבתה המעשית, הנחושה לשרוד ולשלוט ביתמותן של בתה ונכדתה, ואת אימה – דמות של קטבים, נוכחת נעדרת, כנועה ובועטת, כבויה ומלאת תשוקה. במבט תמים ההולך ומתחספס, גלי סופגת את כל מה שהן ומה שאבד להן ובליבה מקנן פחד עמוק מפני הישנות הגורל.
כשנח נכנס לחייה, נרקם ביניהם קשר אהבה עמוק וסבוך, מחיה וממית אבות, שומר סוד ומבקש ריפוי.
סיפורן של גלי, אימה וסבתה, נפרש בתוך גלריית דמויות ססגונית ומפתיעה, כמארג עדין וסוחף, חוצה דורות ונופים – מירושלים של שנות השבעים והשמונים, דרך מרחבי הקיבוץ הפתוחים ועד למנזר מבודד המשמש תא וידוי אינטימי לרגעי השיא של הרומן.
כל הציפורים הוא סיפור לירי הנע בין המופשט לקונקרטי ובין הנפשי לפיזי. בעברית מיוחדת, מאופקת אך גם מעיזה, בארוטיקה מהוסה ומתביישת, בחוכמה ובהומור דק, הרומן מציע חוויית קריאה כנה ונוגעת, המצליחה לאחוז בידו, גופו וליבו של הקורא.
חני המאירי גדלה בירושלים. כיום מתגוררת עם משפחתה בעמק יזרעאל בנהלל, כל הציפורים הוא רומן הביכורים שלה.