“קודם כל גילוי נאות -
הספר הזה נכתב על ידי אמי, ויצא בעקבות ה-7/10 כדי לעודד את תושבי הדרום והמפונים מבתיהם. אמי נזכרה בתקופת שירותה הצבאי בעיר גבולית המתמודדת עם איומי טילים (קריית שמונה), והחליטה לממש את מה שלמדה בסדנה הכתיבה של יוספה אבן שושן לכתיבת סיפורים קצרים: לטוות מבנה ועלילה בשילוב חוויות בצורה מרתקת. אמי בחרה לכתוב ולהקדיש את הספר לדמויות המרתקות אותן פגשה במסגרת שירותה כמורה חיילת. אנשים שהפכו לגיבורים בעל כורחם - המנסים לנהל חיי שגרה למול המציאות הבלתי אפשרית והאיומים מבחוץ.

ובמאמר מוסגר - אנחנו כתושבי שאר הארץ שומעים את מה שהתקשורת מדווחת לגבי תושבי הערים והקיבוצים הגבוליים -

אך חשוב לזכור שלא תמיד דווקא המלחמה עם האויבים מבחוץ היא שמעסיקה את תושבי הפריפריה 7/24.
הרי גם במהלך מלחמה קורים אירועים נוספים משמעותיים בחיים: גם אירועים שמחים כחתונה ולידות ולפעמים גם עצובים או מורכבים...

אמי רצתה לתאר את היכרותה עם תושבי קריית שמונה, שגם אירחו אותה בבתיהם, ואשר חלקם למדו אצלה בהיותה מדריכת עולים חדשים וותיקים.

אך לא כמו התקשורת - שמציירת את התמודדותם של מי שבקו האש דרך ה"מצלמה" של היותם בסיכון והצורך להתגייס עבורם -

אמי כבחורה צעירה התאהבה במקום ובאנשיו ואפילו התכוונה להשתקע שם. בסופו של דבר החיים הובילו אחרת אבל היא בחרה לקחת מהם השראה וללמוד מהתמודדותם דווקא בשאלות היום-יום המוכרות לכולנו כגון:

*האם חלומות רומנטיים יכולים להתגשם?
*האם "הגבר המושלם" הוא בעצם סיפור כיסוי לאלימות במשפחה?
*האם תתקבל הבחירה בלהיות חד הורית?
*איך מתמודדים עם אהבה נכזבת?
*האם משפחה דתית ונער חילוני יכולים לדור בכפיפה אחת?
*איך אפשר לפשר בין בני זוג שרבים כל הזמן בעקבות המשבר הכלכלי?
*ועוד.

הסיפורים נשזרים מציאות ובדיון, וממרחק השנים והפרספקטיבה אמי מעבירה אותם בדרך נעימה וכנה, מצחיקה ולעיתים מרגשת ומעוררת חמלה.

חשוב לי לשתף את אחד הסיפורים להתרשמותכם, סיפור שנגע לי ללב במיוחד. הפרטים שונו כך שאין להסיק ממנו על דמויות אמיתיות שאתם מכירים:

"דווקא ביום בהיר, כאשר העננים החלו מפנים דרכם לשמש המפיצה באוויר קרניים מחייכות, זה קרה.
היא סירבה להאמין, למרות הרמזים המתרבים, עד שבאותו יום אביבי הגיעו לידיה ההוכחות שחור על גבי לבן.
ליבה התנפץ לרסיסים.
חשה אשמה על כך שלא הבינה איך כדור השלג התגלגל, נערם ותפח מבלי ידיעתה. הלקתה את עצמה על כך שעצמה את עיניה מחשש לראות את האמת הכואבת שתהלום בפרצופה ותשים לאל את כל משאלותיה...
אך באותו רגע לא היה שום מקום לאשמה.
ידעה שלא תוכל לשתוק על זה...
היא חייבת לעשות משהו...
מיד שמה את פעמיה לבית הקפה השכונתי, הציצה פנימה מבעד לחלון הראווה וראתה אותם.
אש אחזה בה, והיא טופפה על נעלי העקב הקולניות בחריקה היישר אל השולחן שלידו ישבו.
בני הזוג המופתעים הביטו בה משתאים ונבוכים והתרוממו מכיסאותיהם.
"תעצרי רגע!" אמר האיש בקול מתחנן, וניסה לאחוז בידה, אך היא משכה בשערותיה של האישה וצעקה לעברו בחמת זעם בקול מחריש אוזניים:
תסתלק מהחיים שלי!!!
חשבת שלא אגלה, הא? חבל שהכרתי אותך!"
הוא שתק והשפיל את עיניו.
"ואת?" היא ניסתה להסדיר נשימתה.
"לא להאמין...
תתביישי לך מגעילה אחת, יא חתיכת... זבל שכמותך!"
היא סטרה בכוח על פניה וצעקה בכעס מוטרף:
"את לא מתביישת???
לקחת את בעלי?!
אחרי שרקדת בחתונה שלי? עופי מכאן!
אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם!!!"
"זה... לא מה שאת חושבת..." מלמלה הבחורה המותקפת בקול מרוסק וכיסתה את לחיה האדומה בידה.
"זה לא מה שאני חושבת, הא?" היא סיננה בשפתיים קפוצות, התיזה יריקה לעברה ועזבה את המקום אחוזת סערה.
הגירושים נערכו במהירות הבזק.
הלומה מצער וכאב התחפרה במיטת ילדותה בבית אימה, שניסתה להיות לה למשען, אפילו האכילה אותה בכפית כשאבד לה החשק לחיות.
וכך בילתה ימים שלמים ברחמים אינסופיים על עצמה, חולמת בהקיץ ומשחזרת את האהבה הנפלאה שחוותה עם הגבר הנאה והשרמנטי.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
בהתחלה הם דיברו שעות ארוכות בלי לשים לב לשעון, אחר-כך לא יכלו לעשות שום דבר אחד בלי השנייה.
הוא הציף אותה במתנות ובפרחים, צץ במקום עבודתה במפתיע עם בלונים פורחים אליהם קשור כרטיס ברכה מלבב.
ניגב את דמעותיה כשהיה לה עצוב.
"את שלי, את רק שלי!"

***

פעם אחת בודדה הרים עליה את הקול, כי איחרה לשוב. אך מיד התנצל, הכין לה ארוחת ערב דליקטס, וענד לצווארה שרשרת זהב שהחביא בתוך עוגיית המזל שהגיש לה ביד אוהבת.
לעיתים חשה שהוא אוהב אותה קצת יותר מדי, מחבק כמו דוב לוהט ודואג, אבל ייחסה זאת לאהבה הבוערת ביניהם. היה לה טוב, למרות שוויתרה לו בוויכוחים שבהם תמיד התעקש על צדקתו, כי לו ורק לו, כך הייתה בטוחה, היה אכפת ממנה מכל אדם אחר בעולם.

***

והשיא היה כשהציע לה נישואין - היא פשוט הרגישה שזכתה בפיס.
לא ידעה את נפשה מרוב אושר וציפייה ליום המיוחל. וממש לא היה לה אכפת שניהל את כל האירוע בעצמו, ואפילו בחר לה את השמלה ונעלי העקב הגבוהות...
סמכה עליו בעיניים עצומות. זו הייתה אהבה מהסרטים, היא חייכה לעצמה...

***

"די! מספיק!" אמרה לה יום אחד אמה, ודאגה ניבטה בעיניה, "מספיק להתעלל בעצמך בגלל הטינופת הזאת!" כן, אין מה לעשות. המחשבה שבראשה הסכימה עם עצת אמה. צריך לקום ולעבור הלאה, אחרת תשתגע...
היא רק הבטיחה לעצמה שלעולם לא תתחתן יותר עם אף אחד בעולם.

לקריאת הסיפור המלא ושאר הסיפורים למען תושבי הדרום הזמינו את הספר aliza_abc@walla.com”