לפני ההתחלה


חדר השינה של סקרלט דְרָאגְנָה היה ארמון עשוי מקסם של אחיזת עיניים. אבל למישהו ששכח איך לדמיין, הוא נראה סתם כמו אזור אסון מוצף בשמלות. שמלות ארגמן היו פזורות על שטיחי השנהב ושמלות נשף תכולות נתלו מהפינות בחופת הברזל של מיטתה והתנועעו בעדינות בכל פעם שמשבי רוח מלוחים התגנבו פנימה מהחלונות הפתוחים. היה נדמה שהאחיות שיושבות על המיטה לא מבחינות ברוח הקלה או במי שנכנס איתה אל החדר. הדמות החדשה הזאת התגנבה פנימה חרש, בלי להשמיע שום צליל כשהתקרבה אל המיטה שעליה ישבו בנותיה ושיחקו.


סקרלט, המבוגרת בין השתיים, היתה עסוקה ביישור תחתונית ורודה בהירה שנקשרה על כתפיה כמו גלימה, בעוד שאחותה הקטנה, דוֹנָטֵלָה, קשרה סרט תחרה בצבע שמנת על פניה כמו רטיית עין.


קולותיהן היו גבוהים וקלילים ומלאים באור השמש, כמו שרק קולות של ילדות יכולים להיות. קולן לבדו היה קסם שבכוחו להמס את שמש הצהריים האכזרית לפיסות קרמל נעימות, המרקדות מעל לראשיהן כמו הילות של כוכבים.


שתיהן נראו מלאכיות למדי עד שטֵלה הכריזה, "אני פיראטית, לא נסיכה."


פיה של אמן התקשה להכריע לאיזו זווית להתעקל, חיוך או נזיפה. בתה הקטנה דמתה לה כל כך. אותן פעימות לב מרדניות, אותה רוח הרפתקנית. זאת היתה חרב פיפיות שתמיד העניקה לה כל כך הרבה תקווה, ומנגד מילאה אותה חשש שטֵלה תחזור על אותן טעויות שהיא עצמה עשתה.


"לא," אמרה סקרלט, נחושה כתמיד. "תחזירי לי, זה הכתר שלי! אני לא יכולה להיות מלכה בלי כתר."


הבעתה הנוזפת של אמן העמיקה כשהתקרבה אל המיטה. לרוב סקרלט היתה לוחמנית פחות מטֵלה, אבל כעת שתי הילדות העוו את פיהן בעיקשות ומשכו בידיהן את שרשרת הפנינים, כל אחת לכיוון שלה.


"תמצאי לך כתר חדש, זה אוצר הפיראטים שלי!" טֵלה משכה בכוח, השרשרת נקרעה, והפנינים התפזרו בכל החדר.


פּוֹפּ!


פופ!


פופ!


אמן של הבנות תפסה פנינה ואחזה אותה במומחיות בין שתי אצבעות עדינות. הכדור הזעיר היה ורוד כמו הלחיים של בנותיה, שרק עכשיו הואילו להרים את מבטן וראו אותה.


עיני השקד של סקרלט כבר היו מלאות בדמעות. היא תמיד היתה רגישה יותר מאחותה. "היא שברה לי את הכתר."


"כוחה האמיתי של מלכה הוא לא בכתר שלה, אהובה קטנה שלי. הוא כאן." האם הניחה את ידה על לבה. ואז פנתה לטֵלה.


"את רוצה להגיד לי שאני לא צריכה אוצר כדי להיות פיראטית? או שאולי האוצר הכי גדול שלי נמצא בכלל פה?" ידה הקטנה של טֵלה הונחה על לבה, בחיקוי של אמהּ.


אם סקרלט היתה עושה את זה, אמא שלהן היתה מאמינה שהמחווה כנה, אבל היא זיהתה את השובבות במבטה של טֵלה. בבתה הקטנה היה ניצוץ שביכולתו להצית את העולם — או להאיר אותו בכל האור הדרוש לו.


"דווקא הייתי אומרת שהאוצר הכי גדול שלך יושב מולך. אין שום דבר יקר יותר מאהבת אחות." היא לקחה את כפות הידיים של בנותיה בידיה ולחצה אותן יחד.


אם היה שעון בחדר, הוא היה נעצר. יש דקות בחיים שמתארכות בשניות נוספות. רגעים יקרים כל כך, עד שהיקום מתמתח כדי לפנות להם קצת יותר מקום. וזה היה אחד מהם. אנשים לא זוכים להפוגות כאלה לעתים תכופות. יש אנשים שלא זוכים להן אף פעם.


הילדות הקטנות עדיין לא ידעו את זה, כי הסיפורים שלהן עדיין לא התחילו, לא באמת, בכל אופן. אבל תכף ימריאו הסיפורים שלהן לדרכם, וכשזה יקרה, האחיות האלה יזדקקו לכל שנייה גנובה של מתיקות שיוכלו למצוא.


דונטלה
בפעם הראשונה שלֵגֵ'נְד הופיע בחלומות של טֵלה, הוא נראה כאילו הרגע יצא מאחד הסיפורים שאנשים אהבו לספר עליו. בתור דַנְטֶה, הוא תמיד התלבש בגוונים של שחור והוסיף את קעקוע הוורד על גב כף ידו. אבל הלילה, כלג'נד, הוא לבש ז'קט כפול דשים באדום פתייני, מעוטר ברקמת זהב, כולל עניבת פרפר תואמת — בלי לשכוח כמובן את כובע הצילינדר שחבש תמיד.


קווצות בוהקות של שיער שחור הציצו מתחת לשולי הכובע, מגוננות על עיניים שחורות כפחם שאור נדלק בהן כאשר הסתכל עליה. עיניו נצצו יותר מהמים באור הדמדומים, שהקיפו את הסירה הקטנה והאינטימית שלהם. זה לא היה המבט הקר והריק מכל רגש שבו הביט בה לפני שני לילות, רגע אחרי שהציל אותה מחפיסת קלפים, רק כדי לנטוש אותה בחוסר עניין על גרם המדרגות. הלילה הוא חייך כמו נסיך שובב שברח מהכוכבים, מוכן להוביל אותה אל הרקיע שמעליהם.


פרפרים לא רצויים ריפרפו בבטן של טֵלה. הוא עדיין היה השקרן היפה ביותר שראתה מעודה. אבל היא לא התכוונה לאפשר ללג'נד להקסים אותה כמו שעשה במהלך הקרבל. היא הפילה את הכובע מראשו היפה ונידנדה את הסירה שישבו בה.


הוא תפס את הכובע בקלילות, אצבעותיו נעו במהירות כזאת עד שהיתה חושבת שצפה את תגובתה אילו לא היה יושב מולה, קרוב מספיק כדי שתראה שריר קטן נע מתחת לקו הלסת החלק שלו. שניהם אולי היו בתוך חלום, במקום שבו השמים המנצנצים נהפכו לסגולים ומאיימים יותר בקצוות, מזכירים שגם הסיוטים קרובים ועושים את דרכם לכאן, אבל לג'נד היה חד ומדויק כאבחת עט שמתפקע מדיו וחי ופועם כמו פצע טרי.


"חשבתי שתשמחי יותר לראות אותי," אמר.


היא הביטה בו במבט הכי מרושע שלה, לא מסוגלת להסתיר את הפגיעה שפגע בה בפעם הקודמת שנפגשו. "אתה הלכת — השארת אותי על המדרגות האלה כשלא הייתי מסוגלת בכלל לזוז. ג'קס לקח אותי בחזרה לארמון."


החיוך של לג'נד נעלם. "אז לא תסלחי לי על זה?"


"אפילו לא ביקשת סליחה."


אם הוא היה מבקש, היא היתה סולחת לו. היא רצתה לסלוח לו. היא רצתה להאמין שלג'נד לא היה כל כך שונה מדנטה, שהיא היתה יותר מצעצוע שהוא רצה לשחק בו. היא רצתה להאמין שעזב אותה באותו ערב מפני שפחד. אבל במקום להיראות כמי שמתחרט על מעשיו, הוא נראה נרגז מכך שהיא עדיין כועסת עליו.


השמים התקדרו כשעננים סגולים חצו את הירח החרמשי, משספים אותו לשתי חתיכות שצפו ברקיע כמו חיוך שבור.


"הייתי צריך להיות באיזה מקום."


התקוות שלה נגוזו לשמע קולו הצונן.


האוויר סביבם התמלא פיח מהזיקוקים שהתפוצצו מעל לראשיהם והתפצלו לניצוצות זוהרים באדום־רימון, מזכירים לה את תצוגת האש מלפני שני לילות.


טֵלה הביטה בניצוצות המפזזים מעל ונהפכים לקווי המתאר של ארמון אֵלַנְטִין — מעכשיו הארמון של לג'נד. היא התפעלה מהעובדה שהוא הצליח לשכנע את תושבי וָלֶנְדָה שהוא היורש האמיתי של כס המלכות של האימפרייה המֵרִידיָאנית. אבל ההונאה גם הזכירה לה שחייו של לג'נד היו מורכבים ממשחקים על גבי משחקים. היא אפילו לא ידעה אם רצה את כס המלכות בשביל הכוח, בשביל היוקרה או סתם כדי להצליח במופע הגדול ביותר שראתה האימפריה מעודה. ואולי לעולם לא תדע.


"לא היית צריך לעזוב אותי בדרך כל כך קרה ואכזרית," אמרה.


לג'נד נשם נשימה עמוקה, ופרץ פתאומי של גלים רעבתניים תקף את הסירה. כלי השיט התנדנד בתעלה הצרה שהובילה אותם בנענועים עדינים לאוקיינוס הזוהר. "טֵלה, כבר אמרתי לך. אני לא הגיבור בַּסיפור שלך."


אבל במקום לעזוב הוא רכן לעברה, קרוב יותר. הלילה התחמם כשהביט בעיניה באופן שבו רצתה שיביט בהן בפעם הקודמת שנפרדו. היה לו ריח של קסם ושיברון לב, ומשהו בשילוב הזה גרם לה לחשוב שבניגוד לטענתו, הוא דווקא כן רוצה להיות הגיבור בסיפור שלה.


או שאולי הוא רק רוצה שהיא תמשיך לרצות אותו.


הקרבל הסתיים, אבל טֵלה עדיין היתה פה, בתוך חלום עם לג'נד, מרחפת מעל מים מלאים באבק כוכבים בזמן שזיקוקים ממשיכים לזלוג מהשמים, כאילו גם הרקיע בכבודו ובעצמו מתכוון להכתיר אותו.


היא ניסתה לכבות את הזיקוקים — הרי זה היה החלום שלה, אחרי הכול — אבל נראה שלג'נד שולט בעניינים. ככל שנלחמה בחלום יותר, כך הוא נעשה מכושף יותר. האוויר נהפך למתוק יותר, הצבעים לבוהקים יותר, ובנות ים עם צמות כחולות, עיטורים טרופיים וזנבות בוורוד־פנינה זינקו מהמים ונופפו ללג'נד לפני שצללו בחזרה למעמקים.


"אתה כל כך עף על עצמך," אמרה. "אף פעם לא ביקשתי ממך להיות הגיבור שלי."


גם היא וגם לג'נד הקריבו דברים לפני שני לילות — היא הסכימה להישאר כלואה בחפיסת קלפי הגורל, בין היתר כדי לשמור על ביטחונו, והוא שיחרר את אלי הגורל כדי להציל אותה. המעשים שלו היו הדבר הרומנטי ביותר שמישהו עשה למענה אי־פעם. אבל טֵלה רצתה יותר. היא רצתה את הדבר האמיתי.


היא בכלל לא היתה בטוחה שלג'נד קיים באמת. ואם כן, היא לא בנתה על זה שהוא יאפשר לאנשים להתקרב אליו מספיק כדי לראות אותו.


הוא החזיר את כובע הצילינדר לראשו ובאמת נראה חתיך, כמעט עד כדי כאב. אבל הוא גם נראה הרבה יותר כמו הרעיון של לג'נד מאשר אדם אמיתי, או דנטה שהיא הכירה ושבו התאהבה.


הלב שלה התכווץ. היא מעולם לא רצתה להתאהב באף אחד. וברגע הזה שנאה אותו על שגרם לה להתמלא בכל כך הרבה רגשות כלפיו.


זיקוקים אחרונים התפוצצו בשמים, הופכים את כל הנוף החלומי לגוון הבוהק ביותר של כחול שראתה מעודה. הוא נראה כמו צבע המשאלות המתגשמות והפנטזיות המתממשות. וכשהזיקוק הזה נפל, התנגנה מוזיקה מתוקה כל כך, שגם בנות ים היו מתקנאות בה.


הוא ניסה להמם אותה. אבל זה דמה מאוד לחיזורים — נפלא כל עוד זה נמשך ואף פעם לא ארוך מספיק. וטֵלה עדיין רצתה יותר. היא לא רצתה להיהפך לעוד נערה חסרת שם בעוד אחד מהסיפורים הרבים על לג'נד, נערה שנשבית בקסמם של כל הדברים שהוא אומר, רק מפני שהוא רוכן לעברה בסירה ומביט בה כשהכוכבים מרקדים בעיניו.


"לא באתי לפה לריב איתך." ידו של לג'נד התרוממה, כאילו עמד להושיט אותה לעברה, אבל אז בחרו אצבעותיו הארוכות לטבול בצד הסירה ולשחק בנעימים במים הכהים. "רציתי לראות אם קיבלת את המכתב שלי ולשאול אם את רוצה כבר את הפרס שלך על הניצחון בקרבל."


היא העמידה פנים שהיא חושבת, למרות שזכרה בעל פה כל מילה במכתב שלו. הוא נתן לה תקווה, כאילו עדיין אכפת לו, כשאיחל לה יום הולדת שמח והזכיר לה את הפרס. הוא אמר שהוא מחכה שתבוא לאסוף אותו. אבל היה דבר אחד שלא נאמר: הוא לא התנצל על אף אחת מהפעמים שבהן פגע בה.


"קראתי את ההודעה שלך," אמרה טֵלה. "אבל אני לא מעוניינת בפרס. אני סיימתי לשחק משחקים."


הוא צחק, צחוק נמוך ומוכר עד כאב.


"מה כל כך מצחיק?"


"שאת מעמידה פנים שהמשחקים שלנו נגמרו."


דונטלה


לג'נד נראה כמו סערה שזה עתה פרצה. השיער שלו נפרע ברוח, כתפיו הזקופות היו מכוסות בשלג והכפתורים במעילו היו עשויים קרח כשצעד קרוב יותר אליה דרך יער בכחול־קפוא עשוי כפור.


טֵלה לבשה גלימת פרווה בצבע כחול־קובלט והידקה אותה לכתפיה. "אתה נראה כאילו אתה מנסה לעבוד עלי."


פיו התעקם בחיוך ערמומי. בלילה הקודם הוא נראה כמו אשליה, אבל הלילה הוא היה יותר כמו דנטה, לבוש בגוונים השחורים המוכרים. אבל בעוד שדנטה היה בדרך כלל חמים, טֵלה לא יכלה להימנע מהמחשבה שהטמפרטורות הקפואות של החלום מייצגות את אופיו האמיתי של לג'נד.


"אני רק רוצה לדעת אם את רוצה לקבל את הפרס שלך על הניצחון בקרבל."


ייתכן שטֵלה בילתה מחצית משעות הערות שלה במחשבה מהו הפרס, אבל היא הכריחה את עצמה למתן את הסקרנות. כשזכתה בקרבל, היא קיבלה הגשמת משאלה. היא נזקקה מאוד להגשמת משאלה, אבל היתה לה הרגשה שלג'נד מכין לה משהו גדול יותר. ולכן היתה חייבת להגיד כן... אלמלא הרגישה עד כמה לג'נד רוצה שתענה לו בחיוב.


דונטלה
מדי לילה ביקר לג'נד בחלומותיה כמו נָבָל מהאגדות. לילה אחרי לילה אחרי לילה. בלי לוותר, במשך כמעט חודשיים, הוא תמיד הופיע ותמיד נעלם אחרי שקיבל את אותה התשובה לשאלתו.


הלילה הם היו בגרסה שכאילו נלקחה מעולם אחר, בבר בתוך כנסיית לג'נד. אינספור דיוקנאות, מעשה ידיהם של אמנים שניסו לדמיין את לג'נד, הביטו בהם בשעה שפסנתרן ניגן יצירה שקטה ולקוחות רזים כרוחות רפאים, חבושים בכובעי צילינדר צבעוניים, ריקדו מסביב.


טֵלה ישבה בכורסה מעוצבת כצדפה, בצבע של ערפל ביער גשם, ולג'נד שכב לצדה על ספת קטיפה ירוקה כמו קוביות הסוכר שגילגל בין אצבעותיו הכישרוניות.


אחרי הלילה הראשון ההוא בסירה הוא לא חבש שוב את כובע הצילינדר או את הז'קט האדום, מה שאימת את חשדותיה שהפריטים האלה היו חלק מהתחפושת ולא חלק מאישיותו. הוא חזר להתלבש בבגדים שחורים ומגוהצים בקפידה ועדיין צחק וחייך בקלות, כמו דנטה.


אבל שלא כמו דנטה, שתמיד מצא תירוצים לגעת בה, בחלומות שלה לג'נד מעולם לא הניח עליה יד. אם הם טסו בכדור פורח, הסל היה גדול מספיק כדי שלא ייתקלו זה בזה בטעות. אם שוטטו בגן ובו מפלי מים, הוא נשאר בקצה השביל כדי שזרועותיהם לא ייגעו זו בזו בלי כוונה. טֵלה לא ידעה אם מגע יביא את הקץ על החלומות המשותפים שלהם, או שההימנעות ממנו היתה עוד דרך שבה לג'נד שמר על שליטה, אבל זה תיסכל אותה עד אין קץ. היא רצתה להיות זאת שבשליטה.


היא לגמה ממשקה הקורדיאל הירוק התוסס שלה. הטעם דמה מדי לליקוריץ שחור, לדעתה, אבל היא אהבה לראות את עיניו של לג'נד נמשכות אל שפתיה בכל פעם ששתתה. הוא אולי נמנע מלגעת בה, אבל כלל לא נמנע מלהסתכל עליה.


הלילה היו עיניו אדומות, אפילו יותר מאשר בלילות הקודמים. ימי האבל על הקיסרית אלנטין יסתיימו בעוד יומיים, מה שאמר שהספירה לאחור עד להכתרתו הרשמית של לג'נד עמדה להתחיל. בעוד שנים־עשר ימים הוא יוכתר לקיסר. היא תהתה אם ההכנות גובות ממנו מחיר. לפעמים הוא דיבר על ענייני הארמון וכמה מתסכלת מועצת המלוכה יכולה להיות, אבל הלילה הוא היה די שקט. אם תשאל אותו שאלה ישירה, היא כאילו תזכה אותו בנקודות במשחק המשונה שהם משחקים, כי זה היה בוודאות משחק. ולתת ללג'נד את הרושם שעדיין אכפת לה היה מנוגד לכללים. בדיוק כמו נגיעות.


במקום זאת היא אמרה לו, "אתה נראה עייף. ואתה צריך תספורת, השיער כבר מכסה לך חצי מהעיניים."


עווית קלה הופיעה בזווית פיו, וקולו נהפך לקנטרני. "אם השיער שלי נראה כל כך רע, למה את לא יכולה להוריד ממנו את העיניים?"


"זה שאני לא מחבבת אותך לא אומר שאתה לא יפה."


"אם היית באמת שונאת אותי, לא היית חושבת שאני מושך בכלל."


"אף פעם לא טענתי שיש לי טעם טוב," היא בלעה בלגימה אחת את שארית הקורדיאל שלה.


עיניו נמשכו לשפתיה כשהמשיך לגלגל את קוביות הסוכר הטבולות במשקה האבסינת באצבעותיו הארוכות. הקעקועים שהיו על אצבעותיו נעלמו, אבל נותר הוורד השחור על גב כף היד. בכל פעם שראתה את הפרח, רצתה לשאול למה השאיר דווקא אותו אם נפטר מכל הקעקועים האחרים, כמו הכנפיים המהממות שהיו על גבו, ואם בגלל זה כבר לא היה לו ריח של דיו. היא גם היתה סקרנית לדעת אם נותר עליו החותם שצרבו בו במקדש הכוכבים, שסימן את חוב החיים שלו כלפיהם. החוב שלקח על עצמו למענה.


אבל אם היתה שואלת את כל זה, אפילו רק חלק מזה, זה היה נחשב שאכפת לה.


למרבה המזל, התפעמות ממראהו לא היתה בניגוד לכללים הלא מדוברים שלהם. אם זה היה המצב, שניהם היו מפסידים במשחק כבר מזמן. טֵלה ניסתה להיות קצת יותר מאופקת ומרומזת, אבל לג'נד אפילו לא התאמץ. הוא הסתכל עליה בלי בושה.


אם כי הלילה היה נדמה שדעתו מוסחת. הוא לא אמר כלום על השמלה שלה — הוא שלט במיקום, אבל היא בחרה מה תלבש. הערב לבשה שמלה נשפכת בגוון כחול משועשע, עם כתפיות עשויות מעלי כותרת, מחוך סרטים וחצאית מפרפרים שניפנפו בכנפיהם וגרמו לה להרגיש שהיא מלכת היער.


לג'נד אפילו לא שם לב כשאחד הפרפרים נחת על כתפו. עיניו נמשכו שוב ושוב אל הפסנתרן הבלתי נראה. והאם זה היה הדמיון שלה או שצבעי הבר נראו עמומים יותר לעומת צבעיו בחלומות הקודמים שלה?


היא היתה מוכנה להישבע שהספה שהשתרע עליה היתה בגוון ירוק בוהק ומחריד, אבל עכשיו גוועה לצבע של זכוכית ים חיוורת. היא רצתה לשאול אם קרה משהו, אבל שוב — זה היה בניגוד לכללים, והיא לא רצתה להיראות כמישהי שאכפת לה.


"אתה לא מתכוון לשאול אותי את השאלה הקבועה שלך הלילה?"


מבטו חזר אליה. "את יודעת, יום אחד אני אפסיק לשאול ואחליט פשוט לא לתת לך את הפרס."


"זה יהיה מקסים." היא נאנחה, וכמה פרפרים התרוממו משמלתה. "סוף־סוף אוכל לישון לילה אחד כמו שצריך."


קולו הנמוך ירד באוקטבה נוספת. "את תתגעגעי אלי אם אפסיק לבקר אותך."


"אתה אוהב את עצמך קצת יותר מדי."


הוא הפסיק לשחק בקוביות הסוכר שלו והביט למרחק, שוב נראה מוטרד מהפסנתרן שעל הבמה. המנגינה תעתה לסולם הלא נכון, והשיר נעשה צורם ולא נעים. רוחות הרפאים של הרקדנים בחדר הגיבו בכך שדרכו זה על כפות רגליו של זה. ואז רעש פתאומי של התרסקות גרם להם לקפוא.


הפסנתרן התקפל על כלי הנגינה שלו כמו מריונטה שחוטיה נותקו באבחה חדה.


לבה הלם בפראות. בחלומות שלה, לג'נד תמיד היה בשליטה מוחלטת, מתסכלת ממש. אבל היא הרגישה שההתרחשות העכשווית לא היתה נתונה למרותו. לקסם באוויר לא היה את הריח שלו. לקסם שלו תמיד היה ריח מתוק, אבל הריח עכשיו היה מתוק מדי, כמעט רקוב.


כשפנתה אליו, לג'נד כבר לא ישב. הוא עמד מולה. "טֵלה," אמר, וקולו קשוח מהרגיל. "את צריכה להעיר את עצמך —"


המילים האחרונות שלו עלו בעשן, הוא נהפך לאפר, ושאר החלום התאדה בלהבות ירוקות רעילות.


כשטֵלה התעוררה, טעם האש עמד על לשונה ופרפר מת נח בכף ידה.