אני מקנא בכולם – בחבר׳ה שבאים מהמשרדים לאכול עסקית צוהריים עם תג העובד שלהם תלוי על המכנסיים, במלצרים הצעירים שעובדים כפולות כדי לחסוך כסף לטיול ויש להם עוד זמן עד שהם יבינו מה הם רוצים, בברמנים הסטודנטים שהכול זמני כרגע בחיים שלהם והם הולכים בדרך הסלולה. אני מקנא בטבחים הפשוטים על זה שהם מסוגלים לעבוד כל כך קשה ולא כדי להתקדם, אלא כי זה מה שיש. אני מקנא בחברים שלי שמאוהבים, ובאלה שהלב שלהם שבור. אני מקנא בחתיכים עם הריבועים בבטן שרצים בטיילת, ואני מקנא בשמנמנים שאוכלים שווארמה לארוחת צוהריים. אני מקנא באנשים בלי קעקועים ואני מקנא באנשים שכל הגוף שלהם מלא קעקועים.

אני פשוט מקנא בכל אדם שיש לו ודאות. איך, איך הם יודעים מי הם? איך הם הצליחו לבחור? איך הם הצליחו להחליט? מה עושה אותך מי שאתה? אז יש את אלה שתפסו בחורה, תפסו עבודה, תפסו כיוון ורצים על זה. אבל.
אותי מעניינים מי שהיו בצומת. איך הם יצאו ממנו? איך מקבלים את ההחלטה הנכונה? הרי יש מיליון משתנים, יש בלגן שלם. יש שיקולים של כסף ויש שיקולי עתיד ושיקולי הורים ושיקולים רוחניים, ו״אתה חי רק פעם אחת״. אבל אף אחד לא משלים את המשפט ואומר – אתה חי פעם אחת, אבל בכל יום. איזה עולם קשה זה! אני עוד שנייה בן עשרים ותשע ואין לי מושג. פשוט אין לי מושג.

על חשבון הבית הוא ספרו הרביעי של נמרוד סופרין, מחבר עשן שחור, מסע מדומה ו – עירוניה.

שם הספר
עשן שחור
עירוניה