עשרים ביולי, נאנט, צרפת


עברו בדיוק שישה שבועות מיום שהתחלנו לברוח. זה היה ראש השנה האחרון כשרועי ואני החלטנו לצאת למסע הנקמה שלנו. זה היה אחרי שראינו את אימא שלנו מתפרקת סביב שולחן החג כשהידיעה שהבן שלה לא יחזור לעולם לקחה את השפיות שלה לאט.


כבר הייתי במערכת, לחצתי על כל הכפתורים הנכונים, ובדיוק לפי התוכנית, בתוך פחות משבוע, ישראל ביטון הציב אותי לשמור על אביגיל. זה היה הרגע שהבנתי שרועי ואני יכולים להשיג כל מה שרק נרצה. התחלנו לאסוף מידע, להבין את הדפוסים שלה ושל כל המשפחה השרוטה, פנינו לאנשים חיצוניים כדי לקבל עוד כוח, עוד כסף, עוד משאבים וקשרים.


לפני ששמתי לב מצאתי את עצמי עולה לטיסה למילאנו, נוסע אחריה עם תוכנית מפורטת של מהלכים שנבנתה במשך חודשים, מביא אותה אל המקום הנכון בזמן הנכון כדי לראות אותי במרפסת ממול, מתאם עם הצלפים שיגיעו לבית הקפה הסמוך לדירות שלנו, זה שהיה שמור לה במפות של גוגל. הכול היה מתוכנן, חוץ ממסע הבריחה שלנו. לא ידענו מה תהיה התגובה של ישראל כשיגלה, ולהפתעתנו הוא לא הגיב כאילו הבת היחידה שלו במצוקה.


והיא, למרות המאבק שלי והקרירות שהפגנתי כלפיה, היא סמכה עליי מהר, מהר מדי. הייתי אמור לנצל את זה לטובתי, אותה ואת תום הלב הארור שלה, זה שגרם לה להישאר עם האידיוט האלים מההתחלה.


המשך בספר המלא