פרולוג
30.5.1967, תל אביב
"אז מה חוגגים?" שאלתי את אבי כשהחנה את הרכב אל מול מסעדה שעל פתחה היה תלוי שלט: 'מסעדת בשרים ופירות ים'.
אבי חייך כשומר סוד ויצא מהרכב. יצאתי מייד אחריו.
"מה קורה?" לחצתי.
הוא חייך אליי. "סבלנות," זייף נזיפה.
"שלום יהודי יקר." נעצרנו למשמע קולו של איש בחליפה שחורה, חולצה לבנה, זקן מחודד ומגבעת גדולה שהתקרב אלינו מאחורי דוכן קטן כשבידיו זוג תפילין.
"האם תרצה להניח תפילין?" שאל. "אין כמו מצווה זו להגן על עם ישראל."
"לעזאזל התפילין!" קרא אבי ופניו האדימו. "איפה היה האלוהים שלך כשרצחו את אימי ואחותי? למה..." הרים את קולו וידיו רעדו, "הוא לא שמר עליהם כשהיה צריך?"
מעולם לא שמעתי אותו כועס כל-כך וחששתי לו. בחודשים האחרונים חלקים מליבו הפסיקו לתפקד והרופא אמר שחשוב שיישאר רגוע. הנחתי יד על זרועו, אך הוא הסיטה הצידה בסערת רגשותיו.
"אתה לא רואה שהוא לא מעוניין?" צעקתי על הזר ומשכתי את אבי לכיוון המסעדה.
"תהיה בריא," אמר האיש בקול חם וחסר שיפוט, "ושהשם ישמור עליך."
אבי הפנה אליו את גבו ונכנס בצעדים נמרצים למסעדה שבשעת צהריים מוקדמת זו הייתה עדיין ריקה חוץ מזוג לא צעיר שישב בפינה. רצתי אחריו.
"שלום אלברט," ניגשה אליו המלצרית שקיבלה את פניו בחיוך מזהה. למראה עקבות סערת הרוח שהיו חרותות על פניו היא לא אמרה דבר, רק הפנתה אותנו לשולחן מרוחק מהכניסה.
"שלום, בטי," אמר תוך ניסיון להשתלט על עצמו. "זו בתי, יסמין," החווה בראשו בחיוך לכיווני. כשחייך, גומות החן בלחייו העמיקו.
"אתם דומים," חיוכה התרחב בתגובה. "אותו מבט, אותה זקיפות קומה."
"היא קיבלה את כל מה שיפה מאימה," צחק בהסכמה, שוכח קמעה את עוגמת רוחו. "ואולי גם קצת משהו טוב ממני," הוסיף והביט בי בגאווה.
בטי הצטרפה לצחוקו, אך לאחר רגע חזרה לתפקודה. "מה תרצו להזמין?"
"את המנה הרגילה, פעמיים."
בטי הלכה וחזרה עם קנקן מים, בקבוק יין ושתי כוסות. הוא מילא את שתיהן ביין והשיק את כוסו בכוסי תוך שקרא: "לחיים ומזל טוב, ילדה שלי. אומנם זו חגיגת יום הולדת שלוש-עשרה מוקדמת, אך עדיין..."
לגמתי מהיין ועיוויתי את פניי לטעם החמיצות בפי.
"זהו טעם נרכש," גיחך.
הייתי עדיין אחוזה באירוע שהתרחש לפני שנכנסנו למסעדה. "למה האיש ההוא הכעיס אותך כל-כך?" שאלתי אחרי שבטי הביאה את המנות הראשונות.
"אני לא סובל אנשים כמוהו," רטן. "הם תמיד חושבים שהם טובים מאיתנו."
המילים הקשות והטון הביקורתי של אבי לא הפתיעוני, שכן למרות שאהבתי לראות את סבתא רגינה מדליקה נרות שבת וללכת עם סבא יהודה לבית הכנסת, כבר מילדותי למדתי שהיקום מורכב מהעולם החילוני של הוריי והעולם הדתי של הורי אמי, ושלעולם השניים אינם נפגשים.
"אני זוכר שכשגרנו בבריסל, ווילי, חברי הטוב, התגורר באנטוורפן," אמר אחרי כמה רגעי שתיקה, כאילו התלבט אם לומר זאת או לא. "כל שבת, הייתי נוסע לבקר אותו על האופניים שלי. באותה תקופה הגיעו לבלגיה מהגרים שלבשו מעילים ארוכים, קפטנים שחורים, מגבעות עגולות והמדים המיוחדים של היהודים האורתודוכסים שנראו כאילו יצאו מאחד הגטאות של מרכז אירופה." הוא נחר בבוז. "למרות שנראיתי כמו גוי עם השיער הבלונדיני, העיניים הכחולות והלבוש האירופאי, כשהייתי מגיע לשם הם היו מעליבים אותי וצווחים עליי: 'שבס! שבס!' מה שביטא את חרדתם למראה חילול השבת שלי." הוא נשם עמוקות ויכולתי לקרוא את סלידתו על פניו כשקרא: "כבר אז לא יכולתי לסבול אותם!"
אני, ששנאתי כעס ומחלוקת יותר מכל דבר בחיי, התכווצתי בכיסאי ושתקתי.
"מעולם לא עשו לי בר-מצווה ולא הנחתי תפילין," המשיך בקול מאופק יותר כאילו חש בחוסר נוחותי, "ואין לי כוונה להתחיל עכשיו."
למרות החיכוך הרגעי חשתי סיפוק, כי עצם היותי עם האיש האהוב עליי בעולם הפך את שהותנו ביחד לחגיגת יום הולדת מושלמת עבורי.
לאחר שהמנות העיקריות הונחו על השולחן, כחכח אבי בגרונו. "שמעת על המלחמה הקרובה?" שאל בהיסוס.
הנהנתי. רוב המורים שלנו גויסו ובבית הספר לא דיברו על שום דבר אחר מלבד זה שהמצרים גירשו את כוח האומות המאוחדות מסיני וחסמו את מצרי טיראן לשיט ישראלי והכפיפו את צבאות סוריה וירדן וחילות משלוח עיראקים וסעודים לפיקוד צבאי מצרי עליון.
פני אבי החווירו ונראה שהוא התקשה להמשיך.
"אתה בסדר?" שאלתי בדאגה.
"אימא, ג'ני ואני החלטנו שחייבים לשלוח אותך ואת איריס מכאן," מילותיו נשמעו כמו סכר שנפרץ. "בת-דודתך רק בת שש וזו אחריות גדולה," נשימתו הואצה, "אבל אני מקווה שתיעדרו לזמן קצר בלבד," לחש, כאילו איבד את קולו.
הסתכלתי אליו בתדהמה, אך הוא הסיט את מבטו ממני בחדות. "כבר קנינו לכן כרטיסי טיסה למחר," הכריז לאחר כחכוח גרוני נוסף.
"כרטיסי טיסה? למחר?" חזרתי על דבריו מבולבלת.
"ווילי עדיין גר בבלגיה." הוא רוקן את כוסו בלגימה ומילא אותה שוב. "שתי בנותיו פחות או יותר בגילך, אז תחשבי על זה כעל חופשה." כשאמר את המילה האחרונה נשנק והתחיל להשתעל בפראות. הוא הוסיף מים מהקנקן לכוס היין ולגם ממנה במהירות.
"חופשה?" תחושת חוסר יציבות עמוקה הלמה בי והחדר התחיל פתאום להסתובב סביבי. אימה בלתי-מוכרת לפתה את ליבי.
הוא נאנח אנחת כאב עמוקה. "אני כל-כך מצטער," לחש וקולו רעד. "אתמול הייתי בפארק הלאומי וחפרנו קברי אחים ענקיים..." קולו נשבר.
הסתכלתי אליו בתדהמה. "אני לא מבינה," הכרזתי, כאילו באמצעות ההצהרה תבוא ההבנה.
"מדינת ישראל מכינה את עצמה לשואה נוספת..." בקולו היו קדרות ועצבות וייאוש שקרעו את ליבי וזיעזעו את עולמי.
גדלתי על סיפורי שואה כך שהמונח לא היה זר לי, אבל לא יכולתי לדמיין לעצמי את המציאות שתיאר.
"כל מה שאי פעם רציתי היה לבנות בית ולהקים משפחה בארץ שאני אוהב," לחש, "אבל נראה שגם פה לא נותנים לנו לחיות..." הוא הסיט את מבטו ממני בבושה.
גוש קרח עטף את ליבי, אבל הדמעות החלו לזלוג בחופשיות על לחיי. "למה שלא תבואו איתנו?" התעוררה בי תקווה.
אבי ליטף את ידי בידו הגדולה בעדינות. "אין משהו שהייתי רוצה יותר מלהשאיר אותך כאן או ללוות אותך לשם, אבל לאימא ולי יש כאן עבודה ומחויבות. אנחנו לא יכולים פשוט לקום וללכת."
הוא שלח את ידו ללטף את שערותיי הארוכות, אך נרתעתי ממנו לאחור כנשוכת נחש. 'לא! לא!' צעקתי בתוכי.
"כואב לי לראות אותך בוכה," לחש ברוך.
שרטתי את ידו בפראות וצרחתי בגרון ניחר: "אז למה אתה מגרש אותי מהבית שלי?"
לשמע צעקתי, בני הזוג בפינה השתתקו בבהלה ובטי התקרבה אלינו בחשש.
אבי נרתע לאחור כאילו מישהו תקע בו סכין, אחר הסתכל מסביב ועשה להם בידו סימן שהכול בסדר. "אני לא מגרש אותך," מחה בקול רועד. "אני מבקש להציל אותך."
נדתי בראשי, מסרבת להקשיב למילים היפות העוטפות גירוש איום כל-כך.
היה לי קשה להישאר לשבת, אז נעמדתי, רועדת. "אתה רע!" צעקתי בכל כוחי, תוך כדי יבבות. "פעם סיפרת לי כמה סבלת כשגירשו אתכם מהבית שלכם בדרום צרפת," הפניתי כלפיו אצבע מאשימה. "אז איך אתה," הדגשתי את המילה, "יכול לעשות לי את זה?"
הוא לא ענה, אבל לשנינו אבד התיאבון. אבי סימן לבטי והיא הביאה אליו את החשבון כשבעיניה מבט של חמלה. הוא שילם ויצאנו בשתיקה. אבי הלך במהירות לכיוון המכונית. רצתי אחריו.
האיש בחליפה השחורה עדיין עמד ליד דוכנו. כשחלפתי על פניו, הוא הושיט לי ספרון קטן. "תהילים בשבילך," אמר אליי בנועם.
הייתי כעוסה וכאובה, אז חטפתי את הספרון ורצתי אל הרכב החונה שבו כבר ישב אבי. פתחתי את הדלת והתיישבתי, טורקת אותה בכל כוחי. אבי התניע את המכונית והחל לנסוע.
"קלקלת לי את היום הולדת," התמרמרתי.
"אני מצטער," לחש. "ממש מצטער."
כל אותו יום ניסיתי לשנות את דעתו. התנגדתי, צעקתי ובכיתי וכשאימי חזרה מעבודתה בבית הספר המשכתי את מסע השידולים, אך דבר לא עזר, אז נכנסתי למיטה והמשכתי לבכות מתחת לשמיכה.
אבי נכנס לחדרי והתיישב לידי. "יסמין, חשוב שתישני קצת לפני הטיסה."
הזדקפתי במיטה. "לעולם לא אסלח לך!" קולי ביטא את כאבי ואכזבתי. "אני לא מתכוונת לישון!"
"אז רק תשכבי במיטה," אמר ודחף אותי בעדינות לאחור, "ואני אישאר כאן עד שתירדמי."
הוא לקח את ידי בידו. חשבתי להתנגד, אך לא נשאר בי עוד כוח, אז נשכבתי לאחור ועצמתי את עיניי.
"אני מצטער, ילדה שלי," חזר על המילים שאמר לי במסעדה. יכולתי לשמוע את הדמעות בקולו כשגהר עליי כמו ביקש לעטפני.
טמנתי את ראשי בחזהו הפצוע ולצליל פעימות ליבו המהירות מדי נרדמתי.
"אני יודע שאת צעירה מכדי להבין את מעשיי וכועסת עליי מאוד," אמר בכאב כשליוונו למטוס, "אבל אחרי שאיבדתי את אימי ואחותי במשרפות, לא אוכל לאבד גם אותך. אז אם לא ניפגש עוד, אני משאיר לך את ספר זיכרונותיי," הגיש לי חבילה גדולה עטופה בנייר לבן, "שתעבירי אותו הלאה, לילדייך. רק זכרי שאהבתיך."
לרגע ביקשתי לסרב, אך המשיכה לקבל ולהחזיק משהו משלו התגברה. תפסתי את החבילה בידי האחת ובשנייה אחזתי בידה של איריס ומשכתיה אחריי בפראות כזו שהיא התחילה לבכות.
אבי עלה איתנו למטוס, חיכה עד שהתיישבנו וחגרנו את חגורות הבטיחות והרגיע אותה, אחר הסתובב ויצא. מספר דקות מאוחר יותר ראיתי אותו מבעד לחלון נעמד מול גוף המטוס ומסתכל עלינו — גבר בלונדיני גבוה ויפה-תואר במדים כחולים, כובע טייסים מצל על עיניו. חשתי אימה, עצבות ובעיקר זעם גדול. כשהמטוס התקדם על המסלול הוא הלך ונעשה קטן יותר ויותר עד שנעלם.
חלק ראשון
מלחמה
1
9.10.1972, תל אביב
"שלום נסיכה," אמר דוד כשפתחתי את הדלת ומייד אחז בי בחזקה ונשק על שפתיי בנשיקה שהביעה את עוצמת געגועיו. נעניתי בלהט דומה.
אחרי שהתרחק, הסתכלתי עליו, שותה בצמא את נוכחותו. הוא לבש מכנסי ג'ינס כהים וחולצת טריקו שחורה, תספורתו הצבאית מבליטה את תווי פניו הנאים. מהרגע שנפגשנו בקורס מד"א שהוא העביר אצלנו בתיכון כשהייתי בכיתה יא' לא נפרדנו. דוד ייצג עבורי את הישראלי היפה — מוצק, איתן ונאמן — בעל עיניים חומות צוחקות, בלורית שופעת, סנטר עם גומה ורכות מגוננת שהתנוצצה בעיקר בסביבת אחיו ואחיותיו הקטנים. הוא היה מבוגר ממני בשנה ומאז גיוסו כאילו הזדקפה קומתו הממוצעת ועיניו בערו באש פנימית חדשה.
"את מבינה שאת חברה של גולנצ'יק?" קרא בגאווה בפעם הראשונה שחזר מהטירונות והרים אותי גבוה באוויר.
"נתנו לך רגילה?" שאלתי עכשיו בהפתעה. את הרגילות הנדירות שקיבל נאלץ דוד לחלוק ביני לבין הוריו שעלו מתוניס בשנות החמישים, התגוררו במעברה מספר שנים ואחר עברו לשיכון בנתניה. לקראת סוף ההכשרה בסיירת גולני הלכו הפרידות בינינו והתארכו ולמרות שהשתדל להתקשר אליי בטלפון הגדודי, רוב הימים והלילות עברו עליו ועל חבריו לסיירת במסעות אלונקה ואימונים מפרכים ובלתי נגמרים שלא הותירו לו זמן לשוחח, לישון ולפעמים אפילו לאכול.
"אמנון ואני כל-כך הצטיינו החודש שלא הייתה להם ברירה," צחק וסימן כלפי הרחוב. "נחכה לך באוטו. יש לך חמש!" כבר למדתי להכיר את המונחים הצבאיים בהם השתמש.
ליבי הלם מהתרגשות והתקלחתי במהירות שיא. אחר לבשתי את שמלת המיני האדומה שקניתי במיוחד למפגש אפשרי בינינו ונעמדתי מול המראה. תלתליי החומים-זהובים התעקשו למרוד בגומייה שבה אספתי אותם ולשלוח קווצות סוררות סביב פניי והשמלה שנצמדה לגופי הגמיש מריקודי הבלט והרכיבה נראתה לי קטנה מדי.
הוצאתי לשון כלפי הבחורה במראה. 'אני חייבת להוריד לפחות עשרה קילוגרמים, דחוף.' התלבטתי אם להתאפר, אבל החלטתי שלא נותר לי זמן ויצאתי מהאמבטיה בריצה.
כשעברתי במבואה, הוריי ישבו שם וצפו בחדשות בטלוויזיה החדשה שזה עתה קנו. קיוויתי שאוכל לעבור על פניהם בלי שישימו לב, אבל אימי הרימה את ראשה וראתה אותי.
"לאן את הולכת?" התקיפה.
"אני לא יודעת," אמרתי את האמת, מרגישה, כהרגלי, תחושת אשמה. "דוד הפתיע אותי."
"אני ממש לא מבינה מה את מוצאת בבחור הזה. את כל-כך יותר טובה ממנו," אמרה בזלזול.
"תעזבי אותה," שמעתי את אבי אומר. "הוא בחור טוב."
למרות שהכרתי היטב את רשימת טענותיה, מול הציניות והסרקסטיות שלה תמיד מצאתי את עצמי חסרת-מענה. כל שיכולתי לעשות היה לצאת מהבית ולטרוק את דלת הכניסה מאחוריי בכל כוחי.
"לאן הולכים?" שאלתי אחרי שהתיישבתי ליד דוד במושב האחורי. נשמתי נשימה עמוקה כדי להתנתק ממילותיה הרעילות של אימי.
הוא אחז בידי ואמר בקול: "שמענו שנפתח באזור בר חדש, אז חשבנו לבדוק אותו." אחר, בלחישה, לאט באוזני, "בכוונה לבשת את השמלה הזאת לשגע אותי?"
אמנון שכנראה ניחן בשמיעת-על הביט בנו במבט מבין דרך המראה הקדמית.
"אין לך מושג איזה שמיניות הבחור עשה כדי להיות איתך בערב שלפני גיוסך!" חייך חיוך רב-משמעות.
דוד הסתכל אליי במבט משועשע.
"לא שאני מתלונן," מיהר אמנון להוסיף ושלח ידו לאחוז ביד חברתו שישבה לידו. רותי הייתה ג'ינג'ית אמריקאית קטנה ומלאת-חיות שקיבלה את הכינוי 'ספיטפייר' שהתאים לה מאוד. למשמע דבריו, היא הרימה את עיניה אליו במבט אוהב ונשקה בגב ידו בתגובה.
הבר היה מלא ולאחר מספר בירות התחילו שני הגולנצ'יקים לשיר משירי ארץ ישראל היפה בקולות רמים ולתופף בחזקה על השולחן.
הרגשתי מבוישת. "חבר'ה, תירגעו," ניסיתי להסותם, "אתם מפריעים לאנשים."
אמנון הסתכל בי במבט מוכיח וקרא: "חוץ מרותי, ארץ ישראל היא אהבת חיי ואיש לא יגרום לי להתבייש שאני שר את שיריה!"
אני, שמעולם לא הלכתי לצופים או כבשתי את שבילי ארץ ישראל ברגליי, קינאתי בו באותו רגע על ביטחון אהבתו.
"זוכר את המסע הראשון שלנו?" שאל דוד את אמנון אחרי בקבוק בירה נוסף.
אמנון דפק על השולחן וצחק. "כולה שלושה קילומטר וחשבנו שאנחנו מתים. היום אנחנו עושים שבעים ומרגישים פארק לאומי."
רותי ואני החלפנו מבט מיואש. דוד ואמנון היו חברי ילדות עוד מהגן, הלכו לאותו תיכון וגם בצבא החליטו להתנדב יחד לגולני והיה משהו בקשר ביניהם בו לא יכולנו להתחרות אפילו אם היינו מנסות.
"הם לוקחים לך הכול," המשיך אמנון בקול חולמני, אבל הבנתי שהוא בכלל לא מדבר אליי. "אומרים לך מתי לדבר עם אימא שלך, מתי לשכב עם החברה שלך, מתי לאכול, אפילו מתי לחרבן. אבל בסוף אתה מגלה בעצמך עוצמות שלא חלמת שנמצאים בך."
"גדסי, רק מקום ראשון מתקבל!" קרא דוד בקול בס וחזק, מצטט מישהו בלתי נראה.
"כן המפקד!" ענה לו אמנון והצדיע.
"רק כשהראש שלך בין העשבים, אתה יכול להכיר את הארץ הזאת," שוב ציטט דוד מישהו משותף.
אמנון התחיל לשיר "גולני, גולני שלי,1" כשהוא מרים את הבקבוק הנוכחי כלפי מעלה. כבר מזמן הפסקתי לספור.
דוד הצטרף אליו. "גולני שלי היא טורי אנשים. גולני שלי היא שמות ופנים," קולם השתלב בהרמוניה, "מקומות וזמנים וקולות משונים, השבים ועולים למולי..."
בשלב זה השפיעו הבירות גם עלינו ורותי ואני התחלנו למחוא כפיים ולשיר איתם. אנשים מהקהל הצטרפו אלינו והאווירה התחממה. "גולני שלי אגדה וסיפור, גולני שלי ללא אות ועיטור, של אתמול שעבר ותקוות יום מחר השבים ועולים למולי..."
לאחר מספר שעות רוב האנשים כבר עזבו את המקום. רדומים וחבוקים נשארנו בין האחרונים. ברגע מסוים, אמנון הכריח את עצמו לקום.
"אנחנו זזים," סימן לרותי. אחר חייך אליי ואמר: "יסמין, תראי להם מה זה." מילותיו היו כבדות.
חייכתי אליו בהכרת תודה.
רותי חיבקה אותי. "דברי איתי כשתחזרי. בהצלחה."
אמנון הגיש לה את המפתח לרכב והניח את זרועו על כתפה. ביחד הם הסתובבו ויצאו.
"תורנו," אמר דוד שנשמע כאילו זה עתה התחיל את הערב. הוא שילם את חלקנו והתחיל ללכת לכיוון היציאה. דידיתי בעקבותיו בחוסר יציבות והופתעתי לגלות שהאלכוהול המעט ששתיתי השפיע עליי הרבה יותר מאשר עליו.
הרחובות היו שוממים ורק הלמות צעדינו נשמעו בדממת הלילה. האוויר הקריר גרם לראשי להצטלל, אך העלה בי את מפלס החרדה לקראת מחר.
דוד קלט את חרדתי. "חוששת?"
הנהנתי.
"התחלות תמיד קשות." אחר הוסיף בחיוך, "רק אל תישברי לי, נסיכה. קטן עלייך. יש?"
מילותיו הרגיעוני. "יש," עניתי צבאית.
"אני זוכר שבימים הראשונים לגיוס היינו מה זה פעורים2. לא הבנו מה אנחנו עושים שם," המשיך. "החלפנו את חולצת התיכון במדים, אבל למרות ששיחקנו אותה גברים, היינו ילדים מפוחדים שלא היה להם מושג מה מחכה להם." הוא הוציא את הדסקית שענד מתחת לחולצה והצביע עליה. "קיבלנו דסקית עם מספר, גילחו אותנו, שקלו אותנו, חיסנו אותנו ונתנו לנו מדים ונשק אישי ומספר פלוגה. היינו דגימות בקר מעולות." כשביטא את המילים האחרונות גיחך לעצמו באירוניה.
'למה הוא מספר לי את זה?' תהיתי. 'כאילו שאני לא מספיק מתוחה גם ככה.'
"שבעה חודשים התפלשנו בבוץ בחורף ונשמנו אבק בקיץ. רצנו ביחד, זחלנו ביחד, בכינו ביחד, ישנו והתעוררנו ביחד ועזרנו אחד לשני להתגבר על פחדים וגעגועים ותסכולים ומכשולים קשים יותר מאלו שאי פעם הכרנו. אבל כשסיימנו את שבעים הקילומטרים של מסע הכומתה ידענו שאנחנו משפחה ושאין דבר בעולם שאנחנו לא יכולים לעשות או לעמוד בו." הוא נאנח אנחת רווחה עמוקה ופנה אליי בפנים זוהרות: "ואת הידיעה הזאת איש לא יוכל לקחת מאיתנו."
הוא עצר, נטל את ידיי בשתי ידיו ולחש: "אם תצליחי להרגיש את זה, זו תהיה המתנה הנפלאה ביותר שתוכלי לקבל מהצבא."
לא עניתי. הבלתי-נודע השתרע לפניי מאיים ועצום, אבל לא נראה שהייתה לי ברירה אלא להתמסר אליו.
עוד שעה ארוכה טיילנו ברחובות העיר מדברים, מתנשקים ושותקים. בעיקר שותקים. ביחד הקשבנו לדממת הליל, חשים את השלווה עוטפת את כתפינו, צעדינו התואמים מתיזים אורות על המדרכות, חוצות את האספלט.
"עוד מעט יתחילו הגשמים," אמרתי, בעצמי לא מבינה את ההקשר הסמוי שמאחורי דבריי.
"וישקו אבנים כואבות," הסכים כאילו הבין.
יכולתי לדמיין אותן שוטפות, שטופות.
"את יודעת שכשהגשם יורד אין טיפה נוגעת בחברתה כמלוא הנימה?" שאל ובקולו שמעתי התלהבות והתרגשות והד של פליאה שעורר את ליבי. "ושלכל אחת מסלול בלעדי המושך אותה מהענן שבשמיים בדיוק אל הרגב הנכסף אליה על פני האדמה?"
"מתי נעשית כזה משורר?" שאלתי, מחויכת.
"מאז שהיכרנו," ענה ברצינות.
המחמאה חיממה את ליבי ושלחה גל עקצוצים בכל איבריי, מאיצה את נשימתי.
"כך החיים," המשיך שיחה עתיקה שנשמעה לי מובנת למרות שלא הכרתי את המילים, "גם להם מסלול בלעדי מרחם האינסוף אל הגוף הכבול בכבלי האני..."
חתול אפור שחצה את הכביש לידנו יילל ולרגע נבהלתי.
דוד שלח את זרועו וקירב אותי אליו, מנחם. "גם הוא רק רוצה לחיות," לחש.
החתול נעלם באחת החצרות ושוב נדם הרחוב.
הרגע היה חזק כל-כך שנשכתי בשפתיי, עצמתי את עיניי ונשמתי אותו לקרבי למזכרת, כל גופי רוטט מעוצמת הנוכחות השוקקת של האיש שלצידי. רציתי להתחנן בפניו שלא ילך, לבקש שיחזור מהר, אבל כשהוא נשק לי עמוקות עד שהרחוב ושאוניו נעלמו התמסרתי למגעו, מתמזגת בגופו המעורר.
צופר של אמבולנס קרע את האוויר והקסם פג. כשפקחתי את עיניי גיליתי שהגענו לביתי.
"מצטער שלא אוכל ללוות אותך לבקו"ם," התנצל ומשהו בחספוס שבקולו שידר לי שהוא חש כמוני. "אני חייב לחזור לבסיס."
"רק תשמור על עצמך," לחשתי, כבר מתגעגעת.
"סגור," ענה והצדיע.
לרגע עמדנו שם, מתבוננים זה בזה, ליבנו שזור במבטינו ובהמיה החרישית של נשימותינו, ואז דוד הסתובב והלך.
כשנכנסתי הביתה, הרגשתי את מפלס החרדה עולה בי מחדש. כל חיי חייתי חיים פתוחים וחסרי-מסגרות ואהבתי את זיקוקי החופש שליוו את המקום המשוחרר הזה, אבל ידעתי שממחר כל זה עומד להשתנות. היה לי ברור שבצבא אידרש להיכנס למסגרת נוקשה בעלת חוקים ברורים שבה קמים בשעה קבועה, לובשים את אותם מדים, אוכלים בשעה קבועה, חיים בקבוצה וכל הפעילויות נקבעות על ידי מישהו אחר. 'איך אסתדר?'
שנתי הקצרה הייתה טרופה ומלאת חלומות.
הערות
1 'גולני שלי', מילים: עמוס אטינגר. לחן: אפי נצר. השיר התפרסם בעיקר בביצועו של יהורם גאון והתקבל כהמנון חטיבת גולני.
2 בלשון צה"לית: חייל שנמצא בתהליך הסתגלות ממושך למסגרת החדשה.
2
הפרידה מאימי הייתה קצרה כי היא הייתה צריכה להגיע לכיתתה מוקדם. "שיהיה בקלות," אמרה ויצאה.
את התרמיל שארזתי ביום הקודם הכניס אבי לתא המטען ולי לא נותר אלא להיכנס למכונית ולהתחגר. כשהתניע את המנוע, הוא הדליק רדיו ומוזיקה קלסית מילאה את האוויר. עייפות הלילה נחתה עליי בבת-אחת. נתתי לה להדבירני.
"בני אדם לא אוהבים שינויים," אמר בשקט לאחר שהתחלנו לנסוע, "אבל הטירונות שלך תימשך רק חודש וחצי," ספק ניסה להרגיע אותי, ספק את עצמו, "אז זה ייגמר לפני שתביני."
הכיווץ בבטני התגבר.
"בחיי נדדתי רבות," המשיך, נישא על גל האסוציאציות האישי שלו. "הייתי בן חמש כשעזבנו את בג'ג'ין שבפולין ועברנו לבריסל. בשנים שגרנו בבלגיה החלפנו בערך שמונה דירות בשלוש ערים. כשהגרמנים נכנסו לבלגיה, ברחנו לצרפת ונדדנו לאורכה ולדרומה עד שהגענו לחווה בסוואן ובארבעים ושתיים, אחרי שהוסגרנו על ידי הצרפתים לגרמנים, עברנו שישה מחנות!" הוא עצר רגע והביט בי בעיניים מצומצמות, כאילו ביקש לתת למילים לשקוע לתוכי. כשהמשיך, נשמע מובס. "אחרי המלחמה חזרנו לבג'ג'ין, משם ללובלין ומשם למרסיי ופריז ולקח עוד זמן עד שהגענו לכאן."
הרשימה נשמעה אינסופית. "לא סתם קראו לכם 'היהודי הנודד'," אמרתי בחצי צחוק, מנסה להקל על עומס זיכרונותיו.
הוא השתתק ותהיתי אם סיים כשהוסיף באנחה, "זה היה מסע ארוך ונורא ובכל מקום הרגשנו לא שייכים ולא רצויים."
לא הבנתי מדוע, אבל הכאב בקולו גרם לי לתחושת הזדהות.
"כל השנים האלה רצינו רק לשרוד, אבל מה שהחזיק אותנו באמת היה חלום אחד," קולו התחזק. "להגיע ביחד לארץ אבותינו ולהקים בה מדינה משלנו שבה איש לא יוכל להוציא אותנו מבתינו, לקחת את ילדינו או לטבוח בנו. אני זוכר את היום שבו אבא ואני עלינו על החוף בעתלית. היו בינינו כאלו שנשכבו על האדמה ונשקו לה. אני לא הייתי מאלו, אבל הרגשתי שחזרתי הביתה. זה היה היום המאושר בחיי."
'אז למה אני לא מרגישה ככה?' חשתי תחושת החמצה.
הפניתי את מבטי לנוף העירוני שעל פניו חלפנו. "הלוואי והייתי יכולה להרגיש כמוך," אמרתי בקור. "אתם בחרתם להגיע לכאן מתוך חזון ואידיאל, אבל אי אפשר להגיד שהחינוך שנתתם לי היה ציוני. ליברלי, אתאיסטי, אוניברסלי — כן, אבל לא ציוני."
הוא נאנק. "אולי באמת טעינו בעניין הזה."
רציתי להגיד 'בגדול' אבל חששתי להכאיב לו, אז שתקתי.
כל שנות בגרותי עברו עליי בתחושה קשה של בלבול זהותי וחסך עמוק שלא ידעתי לקרוא לו בשם. הייתי ילידת תל אביב הקטנה שגדלה בבית 'קוסמופוליטי' שבו הדליקו חנוכייה בקצה אחד של החדר והעמידו עץ אשוח בקצה השני. שנים רבות סברתי לתומי שכך חוגגים את תקופת החורף והסתובבתי בעולם חסרת מנוחה, חסרת שורשים, חסרת זהות וחסרת תכלית.
אבי היה מנהל הדסק של חברת התעופה היוונית בשדה התעופה של ישראל ולהוריי היו חברים זרים רבים מהקורפוס הדיפלומטי, שחקנים וזמרים בינלאומיים ואנשי עסקים עשירים שאת כולם הזמינו אחת לשנה לחגיגת חג המולד בדירתנו הקטנה. כשהייתי תינוקת, היו שמים את הערסל בו ישנתי באמבטיה למשך הלילה. כשגדלתי פשוט הסתובבתי ביניהם, מתבוננת וסופגת את הניחוחות והשפות והמנהגים הזרים של אלו שהקיפוני. לפני שמלאו לי שש ידעתי לדבר בשלוש שפות וציטטתי את משל העורב והשועל בצרפתית שוטפת (אבי סיפר לי שבמקור נכתב המשל על ידי איזופוס, אך שוכתב בצרפתית על ידי לפונטין), עד שהצגתו בפני האורחים הפכה לפולחן קבוע בחגיגות אלו. לבושה שמלה לבנה ארוכה ופרחים קלועים בצמותיי, הייתי נעמדת על כיסא גבוה, נושאת זרועותיי אל על ומדקלמת את המשל בצרפתית למצהלות המוזמנים.
ליד המיטה היו לאבי שני ספרים בהם קרא בכל רגע פנוי: "פרחי הרע" של המשורר בודלר בצרפתית ו"עלייתה ונפילתה של הקיסרות הרומית" מאת אדוארד גיבון באנגלית. למרות שלא זכה לסיים תיכון, הוא לא רק ידע לצטט שירה צרפתית ורוסית (בתרגום לצרפתית), אלא לספר בצורה מרתקת את תולדות עלייתן ונפילתן של האימפריה הבבלית והמצרית העתיקה, היוונית והרומית, ובהמשך גם זו של הרייך השלישי. בנוסף לאהבתו את הספרות, השירה, ההיסטוריה והגאוגרפיה העולמיים, הוא ציטט בכל הזדמנות משפטי חוכמה באידיש, סיפורים מהתנ"ך ומאמרי חז"ל, כך שעבורי הפכו כל אלו מאוחר יותר הוכחה לגודל חוכמתו ולמצע התרבותי שעיצבני.
אימי נטתה יותר לכיוון הספרות האנגלית והתלהבה בעיקר מהרומנטיקנים הגדולים. "קיימת מוזיקה באנחת השיחים, בזרימת הנחלים, בכל הדברים, אילו אנשים יכלו להקשיב," ציטטה פעם את לורד ביירון באנגלית כשעמדנו במרפסת ביתנו והתבוננו באבי קוטף קלמנטינות מהעץ ששתל ביום שנולדתי ושבעונה סתווית זו היה עמוס פירות, ממלא את הסלסילה שהעברתי לו.
"ידידות היא אהבה ללא כנפיים," ציטטה אותו פעם אחרת כשהבאתי הביתה שתי חברות חדשות. לא הבנתי מדוע אלו לא חזרו.
כשגדלתי קצת, שמעתי מאימי את האמת שבהמשך גיליתי עד כמה היא נכונה: "זיכרון של אושר כבר איננו אושר; זיכרון של יגון הוא עדיין יגון."
לאחר שהחנה את המכונית בחניה, ליווה אותי אבי לשער הבקו"ם.
"חבל שסבא לא זכה לראות אותך במדים," פלט פתאום בטון חצי מריר חצי גאה. "אני בטוח שהוא היה מאוד גאה בך עכשיו..." קולו נשבר ולמרות שלא הסתכלתי בפניו, ידעתי שבעיניו עמדו דמעות.
רציתי להגיד לו שהצבא עבורי הוא חובה הכרחית ושאני בכלל לא מרגישה שאני תורמת משהו למישהו ושהמדינה לא באמת מדברת אליי, אבל במקום זה נטלתי את תרמילי, עברתי את הש.ג ונכנסתי בשער בלי להסתכל לאחור.
"זהו היום החשוב ביותר בחייכם!" צעקה לעברנו חיילת במדי חאקי שקיבלה את פנינו. היא חבשה כומתה שחורה על שערותיה האסופות ופניה היו ארוכות וחדות. "תעשו מה שאומרים לכם והחיול יעבור בקלות."
צלם שצילם אותנו לתמונת חוגר איומה וטביעות האצבעות שנלקחו ממני גרמו לי להרגיש כאילו הייתי אסירה בדרכה למאסר עולם. בקבוצות שעטנו מחדר לחדר, מילאנו טפסים, קיבלנו סדרת חיסונים, תעודת חוגר, פנקס שבי, דיסקיות, שעון יד גדול ולא נשי ועברנו ראיון אישי אצל קצינת המיון.
באחד האולמות הורו לנו לבחור שלושה סטים של מדים שהחיילת קראה להם 'מדי אלף' ו'מדי בית' ושהיו גדולים לפחות במידה או שתיים ממידתי, נעליים צבאיות חומות כבדות ומסורבלות וקיטבג צבאי גדול.
"יש שני חיים," אמרה המפקדת כשהתכנסנו באולם המרכזי בתום הסיבוב שחשבתי שלא ייגמר. "אתם — לפני השירות, ואתם — ברגע שעליתם על מדים. מרגע זה אתם מייצגים את צבא ההגנה לישראל, אז תלכו תמיד מדוגמים3 ותקפידו על הופעה חיצונית תקינה בהתאם לקוד הצבאי ותשמרו על הציוד שלכם בחייכם, כי ביום השחרור תצטרכו להזדכות עליו ועל כל פריט חסר תשלמו ביוקר!"
כשהורדתי את בגדיי ולבשתי את המדים הצה"ליים חסרי-הצורה ונעלתי את הנעליים הצבאיות המגושמות פחד ורתיעה גרמו לרעד בלתי רצוני לעבור בכל גופי. חשתי תחושת השפלה עמוקה על כך שהאני שהכרתי נעלם ובמקומו הופיעה מישהי שהפכה לרכושו של הצבא שנאלצתי לנשום עמוקות ולנסות בכל כוחי להיאחז בדבריו של דוד מאמש כדי לא להתמוטט.
"כל מי שמסיימת שתניח את הכומתה על הראש," שמעתי את המפקדת צועקת, "ותעמוד בשורות, וי בין הרגליים, ידיים מאחורי הגב!"
באופן אוטומטי עשיתי כדבריה והצטרפתי לאחת השורות.
"ותסלקו את החיוכים שלכן!" גערה בשתי בנות שהחשש או האדישות גרמו להן לצחקק.
'למה היא צועקת?' תהיתי. הרגשתי כאילו אני בעיצומה של הצגה גרועה, רק שלא ידעתי בבירור אם אני הצופה או אחת השחקניות.
"כל מי שאני קוראת בשמה יוצאת ועולה על האוטובוס העומד מול הכניסה," הודיעה והתחילה להקריא שמות מתוך קלסר שאחזה בידה. הופתעתי כששמעתי את שמותיהן של שלוש בחורות שהיו איתי בתיכון. אחת היכרתי רק בשם. את אדווה היפה מהמגמה למדעים הערצתי מרחוק, אבל כשזיהיתי את שמה של אושרית, הבריונית של השכבה שעל פניה תמיד היה איפור כבד למרות האיסור להתאפר בתיכון ושקיללה בביטויים שמעולם לא שמעתי והציקה לי ולחלשות ממנה, עברה בי צמרמורת. 'צרות,' היה כל מה שיכולתי לחשוב.
באוטובוס התיישבתי ליד בחורה שלא הכרתי. המולת השיחות והצעקות מסביבנו הייתה מחרישת אוזניים והתקשיתי לשמוע את קולה.
"מאיפה את?" היה נדמה לי ששאלה.
כמעט צעקתי. "תל אביב."
"תיירת," צחקה.
לא הבנתי מה כוונתה, אז רק חייכתי במבוכה.
"אני בת-שבע מראשון," הציגה את עצמה למרות שלא שאלתי.
נענעתי בראשי, אבל בגלל הרעש וחוסר העניין העדפתי לנתק מגע.
הערות
3 בלשון צה"לית: שמירה על הופעה חיצונית תקינה בהתאם לקוד הצבאי.
3
"שלום מחלקה שתיים," קראה המפקדת כשהגענו לבסיס הטירונות והעמידו אותנו בשורות. היא הייתה בחורה קטנה וחייכנית שהשרתה עלינו הרגשה טובה. "שמי ענת הסמלת ואני המ"כית שלכם. כך גם תענו לי. ברור?"
"כן," ענינו בהתרגשות.
"כן הסמלת," תיקנה.
"כן הסמלת," צעקנו ביחד.
"תופסים זמן," הסתכלה על השעון שעל ידה ולחצה. "שתי קטנות והציוד מהאוטובוס באמצע המגרש."
רצתי עם כל האחרות להביא את תרמילי למקום המיועד, אבל בגלל ההמולה והבלגן זה לקח לכולנו יותר משתי דקות.
"זו הפעם האחרונה שאתן מאחרות!" הכריזה הסמלת בקול שהקשיח. "בפעם הבאה תיענשו!"
נכנסנו שוב לשורות, מנסות להבין את המתרחש.
"המחלקה תימתח ל'הקשב'!" צעקה. "מי שלא מכירה את הרוטינה," הוסיפה כמכוונת, "שתסתכל סביבה!"
אלו שבינינו שהכירו את השפה הצה"לית התמתחו וצעקו: "הקשב."
ניסיתי לחקותן, אבל קולי היה רפה והייתי בטוחה שהסמלת עלתה על משחקי.
"אתם הכיתה שלי," התחילה ענת להסביר. "ארבע או חמש כיתות מרכיבות מחלקה. מספר מחלקות מרכיבות פלוגה ומספר פלוגות מרכיבות גדוד. בראש כל קבוצה עומד מפקד עם דרגות שונות כמו סיטרואנים שהם דרגות הנגדים וארונות או פלאפלים שהם דרגות הקצינים. בטירונות תחוו מרחק פיקודי ביניכם לבין המפקדים שלכם שישמרו על ריחוק מקצועי הקרוי לרוב דיסטנס. ברור?"
"כן, הסמלת," ענינו בקול חלושות.
"ברור?" צעקה ענת.
"כן, הסמלת," צעקנו בחזרה.
"הו הו, הנה באה הצפונבונית!" קראה אושרית בקול רם כשנכנסתי לצריף בו היינו אמורות לשהות בכל מהלך הטירונות. כל הבחורות נפנו להתבונן בי במבט מתעניין ואני רציתי לקבור את עצמי באדמה.
"אולי את רוצה לרוץ לאימא'לה ולבקש גימלים?" שאלה בציניות.
לא הגבתי אך עיניי תרו אחר המיטה הרחוקה ביותר ממנה ומהכניסה.
כנראה שהיא הרגישה שהיא חייבת לאחרות הסבר. "כשהיינו בתיכון, הגברת לא דפקה חשבון לאף אחד," צחקה צחוק גס שדקר את ליבי. "תמיד עשתה מה שבראש שלה."
אדווה, יפהפיית התיכון בעלת השיער השטני הגולש והעיניים הירוקות שזה עתה עברה את השלב הלפני אחרון של תחרות מלכת היופי של ישראל נעמדה מולה, העיפה בה מבט חודר ושאלה: "מה הכי הפריע לך, אושרית? שיסמין אשכנזייה, שהיא בעלת נפש חופשייה, או שהיא הייתה התלמידה המצטיינת בשכבה למרות היעדרותה?"
לשמע דבריה, חלק מהבנות צחקקו. לא יכולתי שלא להעריך את אומץ רוחה.
"שכמוך, היא אשכנזייה מתנשאת ומסריחה," ענתה אושרית בזעם וירקה על הרצפה. אחר הסתובבה וצעדה בהפגנתיות לעבר מיטה בכניסה לצריף והניחה עליה את תרמילה. כשהתרחקה גיליתי שלרגע הפסקתי לנשום ונשמתי נשימה עמוסה.
"אל תשימי לב אליה," לחשה אדווה תוך שהיא מניחה את תרמילה על המיטה שלידי. "הבריונים הם תמיד החלשים בחבורה."
בימים הבאים יצרה אושרית סביבה קבוצת מעריצות שהצטרפו להצקותיה בבנות החלשות בעיקר בזמן המטווחים או האימון הגופני. היא וחברותיה היו נתקלות בנו באופן מכוון ומטיחות בנו חפצים ומקללות, אך למרות שהרגשתי מושפלת, מעבר לניסיונות התחמקות לא הכי מוצלחים, לא הצלחתי להגיב.
לאחר כשבוע אימונים מפרך ישבתי ערב אחד על מיטתי בשעת הט"ש4 ועיינתי בספר שירה אנגלית שהבאתי איתי כדי להירגע מקשיי היום. הייתי כל-כך שקועה בקריאה שלא שמתי לב שאושרית התקרבה אליי ועוד לפני שהבנתי מה קורה, היא תפסה את הספר מידי, הסתכלה על כריכתו האדומה והלכה וזרקה אותו לפח המלא בפינה בצחוק מרושע.
"אשפה לאשפה," לגלגה.
לרגע עלתה בי המחשבה להתלונן עליה בפני שולמית, המ"ממית שלנו, אבל לא הצלחתי למצוא בי את הכוחות הנפשיים הדרושים לכך.
בלילה אחרי שכולן נרדמו קמתי בשקט, הוצאתי את הספר מהפח וניקיתי את כריכתו בלי לומר מילה לאיש.
''פחדנית אחת,' הוכחתי את עצמי באומללות כשהתכווצתי באותו לילה במיטה מפוחדת וחסרת-אונים. 'כל פעם שמישהו משפיל אותך או מאיים עלייך את הופכת לאיילה שרואה נמר. מתי תתבגרי?'
העימות בינינו הגיע לשיאו בשבוע השלישי.
"אל תתחפשנו5 לי," הכריזה המ"כית כשנכנסנו לאזור המטווח ונעמדנו שם עם הרובים. התחלתי כבר ללמוד את השפה הצה"לית והבנתי שהיא מדברת על מי שמקטין ראש. לעומתנו, דוד ואמנון היו 'צהובים' — חיילים המגדילים ראש ועושים מעבר למצופה.
"אני יודעת שאמרו לכן כבר, אבל אני חוזרת על זה שוב כי זה קריטי: לעולם, אבל לעולם, אתן לא מורידות את הנשק מהגוף שלכן, כי זה נחשב הפקרת נשק שגוררת אחריה מחבוש רציני. כשאתן מתלבשות אתן משאירות אותו תלוי על הצוואר וכשאתן הולכות לשירותים אתן לא מורידות אותו מעליכן גם אם יש לכן שלשול מטורף. ברור?"
"כן הסמלת," צעקנו.
"בצבא לא משחקים בנדמה לי," קולה התחזק. "כל אחת חייבת לקחת אחריות על כלי הנשק שלה, כי אם לא, אתן עלולות להכניס לחברה שלכן כדור בגב. ברור?"
"כן הסמלת," צעקנו. הרגשתי שאני מתחילה להצטרד.
בצד החרדה הטבעית שחשתי מהעובדה שאני מחזיקה כלי נשק ביד, גאתה בי לפתע ההכרה שאנחנו חלק ממשהו גדול מאיתנו ולכן שוב לא שמתי לב שאושרית נעמדה לידי.
"זה רק מוט עץ בנוי מחלקי מתכת וחורים, צפונבונית," לגלגה כשהיא מפנה את קנה הרובה שלה לכיווני. "אל תחבקי אותו חזק כל-כך."
הידקתי את ידיי על הרובה עד שהפכו לבנות ולא עניתי.
"שלב ראשון, נקנ"ש," הודיעה המ"כית שלא שמה לב למתרחש. "ניקיון נשק," הסבירה.
"נקנ"שית," לחשה אושרית לעברי בקול צורם שנשמע גם על ידי חלק מהבנות האחרות. "אהבתי. זה כינוייך החדש," הכריזה.
"מתחילים בפירוק הנשק," המשיכה המ"כית שהייתה רחוקה. "לוקחים את החוטר שהוא מוט ברזל שבקצהו פלנלית," תוך כדי דיבור היא הדגימה את הדברים, "מעבירים אותו בבית הבליעה. משחילים, עוזבים ומושכים."
ניסיתי לחקות את תנועותיה ולהתעלם מנוכחותה של אושרית.
"נקנ"שית," לחשה שוב אושרית לעברי תוך שהיא עושה תנועות גסות מוגזמות. "תחשבי שזה החבר שלך, אם יש לך בכלל אחד כזה. משחילים, עוזבים ומושכים."
שתיים מחברותיה צחקו.
המ"כית נתנה בהן מבט מצמית והן השתתקו מייד. "ירידה למצב גוף קרקע!" הורתה עכשיו. "הרגל החזקה מקבילה לקו קנה המטרה עם תשעים מעלות בין הרגליים."
השתטחנו על האדמה.
"מי אצלך בין הרגליים?" שוב הפעילה אושרית את הנימה המעליבה.
הפעם המ"כית שמעה אותה.
"תסתמי, אושרית!" היא צעקה עליה. "על כל מילה נוספת, תקבלי שעה ביציאה."
אושרית השתתקה, אך יכולתי לחוש את האש במבט ששלחה לעברי.
'למה היא שונאת אותי כל-כך?' תהיתי. 'מעולם לא עשיתי לה כל רע.'
שעה ארוכה המשכנו להתאמן ביריות מהרובה כשמשקל גופנו על המרפקים שנשענו על האדמה ומרפק היד שאוחזת במתפסים נמצא על קו קנה המטרה.
פספסתי את המטווח בגדול. המרפקים כאבו לי מהשכיבה, הכתף כאבה מההדף והראש כאב מהניסיון לעקוב אחר ההוראות. כל מה שרציתי היה להתקלח ולהגיע למיטה, אבל בשעת הט"ש כל המקלחות היו תפוסות. התיישבתי על המיטה שלי מלוכלכת ועצבנית כשאושרית התקרבה לכיווני.
"נקנ"שית," קראה כשהיא נעמדת מעליי.
"מה את רוצה ממני?" שאלתי בעייפות.
זו הייתה טעות.
היא דחפה אותי אחורנית. "שתיעלמי לי מהעיניים."
היא נראתה לי פתאום כמו צבוע רעב. 'איך זה שככל שאדם קטן יותר הוא רעשני יותר?' חשבתי, אבל כמובן שלא אמרתי את המילים בקול. השתרעתי על המיטה מתחתיה וחשתי שקול נשימותיי המואצות מהדהדות את שלה. 'מילא אני מפחדת ממנה, אבל למה היא חוששת ממני?' הופתעתי. 'ומה יש בי שמעורר בה כזאת התנגדות?'
אושרית הרימה את ברכה והניחה אותה על חזי והתחילה ללחוץ. הרגשתי שאני מתקשה לנשום, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להילחם נגדה. נראה שחוסר התגובה שלי רק הגביר את כעסה.
ראשי הסתחרר וראיתי עיגולים שחורים מול עיניי.
לאחר רגע הרגשתי את הלחץ נפסק. בהמשך הבנתי שמישהי מהבנות הלכה לקרוא לענת וזו הורתה לאושרית לעזוב אותי ודרשה משתינו לבוא מייד למשרד.
"אתן סוגרות שבת בבסיס!" אמרה וקולה הצונן היה מפחיד יותר מאשר אם הייתה צועקת.
'למה אני?' רציתי לשאול, אך כל קול לא יצא מגרוני.
"זה בשבילך," אמרה לי אושרית בקול זועם כשנפגשנו בפתח השירותים כפי שקבעה לנו ענת. היא החזיקה בידיה שני מגבים ושני דליים שבתוכם חומרי ניקוי ומספר סמרטוטי רצפה ודחפה את שלי לעברי בפראות.
"תתחילי משם," פקדה תוך שהיא מורה לימין ואחר הצביעה לשמאל, "ואני משם."
היא נכנסה בצעדים נמרצים לתא הראשון והתחילה מייד לקרצף את האסלה במרץ. "כוסאמק בת זונה," שמעתי אותה מקללת, "בגללך אני צריכה לעבוד בשבת."
הלכתי לאן שהיא הורתה לי והתחלתי לעבוד בדממה, גופי מאובן וליבי חסר חיות. קצב העבודה שלי היה רחוק משלה והיא סיימה את חצי הטור בצד אחד ועברה לצד השני לפני שהספקתי לנקות שני תאים. מאחר ומעולם לא נדרשתי לעבודה פיזית קשה, נדהמתי לראות באיזו יעילות, מהירות וביטחון היא משלימה את המשימה. היא הייתה כל-כך שונה מאושרית המגושמת של התיכון שלא יכולתי שלא לקנא בחיוניות ובעוצמה שהקרינה.
"תזוזי כבר, יא בת זונה!" צרחה לעברי כשעברה לתא הבא וקלטה שבקושי התקדמתי.
מהפחד התחלתי להאיץ את תנועותיי כשלפתע היא פתחה בתנועה חדה את דלת התא בו שהיתי. מאחר שכרעתי על ברכיי, הדלת פגעה בכתפי והטיחה אותי אל הקיר. הרגשתי סחרחורת ונאלצתי לאחוז באסלה כדי לא להחליק לרצפה, נאנקת מכאב.
"קיבינימט, אני ממש לא צריכה את זה!" היתמרה אושרית מעליי, מוחה זיעה מעל פניה ומושיטה לי את ידה. "קומי!"
לקחתי את ידה וקמתי לאיטי. העולם המשיך להסתובב.
היא העבירה עליי מבט בוחן וניתקה מגע. "את תהיי בסדר," קבעה. אחר הצביעה אל שני התאים שנותרו. "תגמרי אותם."
הרגשתי חולשה אז נשענתי על הקיר, חוששת לזוז.
"החדשות הטובות הן," הוסיפה בלאות תוך שפנתה ללכת, "שבגלל שכולם עזבו לא נצטרך לריב על מקלחות," הכריזה ויצאה החוצה.
דמעות שנאה וחוסר-אונים עלו בעיניי. לא ידעתי את מי אני שונאת יותר — את אושרית המתעללת או את עצמי, נמושה שאינה מסוגלת לעמוד על דעתה ולהגן על עצמה.
אחרי שסיימתי לנקות את התאים האחרונים השתהיתי במקלחת, נותנת לזרם המים החמים לשטוף את שנאתי וזעמי. אחר לבשתי מדי אלף ונכנסתי לחדר האוכל. חוץ מארבע חיילות, הוא היה ריק. מאחורי המזנון עמדה בת-שבע שהייתה תורנית מטבח השבת.
"קרה משהו?" שאלה. "את ממש חיוורת."
משכתי בכתפיי. "אם אגיד לך שאני לא יודעת, תאמיני לי?"
"לא ממש," צחקקה ומזגה מרק שעועית מהביל לתוך צלוחית פלסטיק ורודה אותה הניחה על מגש חום והעלתה עליו צלחת נוספת מלאה בשניצל ותפוחי אדמה, כוס מיץ ענבים ושתי לחמניות. "עוד משהו?"
"לא, תודה." נפניתי ממנה כשאושרית נכנסה. למרות איפורה הכבד, מדי האלף ושערותיה הרטובות העניקו לה מראה צעיר, כמעט תמים.
גופי הצטפד. חציתי במהירות את האולם והתיישבתי ליד השולחן הכי רחוק.
אושרית פנתה לדלפק בכניסה עליו ניצב מגש עם מספר נרוני שבת דלוקים. היא עצרה לידם, כיסתה את עיניה ועמדה שם דקה ארוכה מול הנרות המהבהבים כאילו בתפילה.
אחרי שבת-שבע מילאה את מגשה, ראיתי את אושרית מתקדמת לכיווני. הרכנתי את ראשי וניסיתי להתכווץ, אבל היא הזיזה את הכיסא ממולי והתיישבה עליו בכבדות.
לא העזתי להרים את מבטי ובקושי הצלחתי שלא לפרוץ בבכי. 'בבקשה תלכי מפה. בבקשה תלכי,' התחננתי בלי קול.
לא נראה שאושרית שמה לב לתגובתי. היא אחזה בכוס המיץ שלה והחלה לקדש עליה בקול נעים ובסגנון שירי מסולסל שלא הכרתי.
נדהמתי. 'יכול להיות שהיא באה ממשפחה מסורתית כמו דוד?'
נזכרתי בפעם ההיא שהוא הזמין אותי להתארח אצלם בשבת. למרות שמשפחתו קיבלה אותי בחום וישנתי בחדר עם אחיותיו, הרגשתי לא נוח בגלל כל האיסורים והסייגים והמנהגים הזרים והטעויות שעשיתי, ולכן למרות בקשותיו הנשנות לא הסכמתי לחזור אליהם שוב.
אושרית לגמה מהכוס, ואחר הגישה אותה לעברי.
לא העזתי לסרב, אז לקחתי אותה מידה, לגמתי לגימה קטנה והחזרתי לה אותה מייד.
"מאיפה הורייך?" שאלה אחרי שבירכה על הלחמניות.
"הוריי?" חזרתי על שאלתה שבנסיבות הקיימות נשמעה לי לגמרי הזויה. 'מה היא רוצה ממני עכשיו?' חוסר האמון שלי בה לא אפשר לי להירגע. "מפולין ורומניה," לחשתי.
"שלי ממרוקו," אמרה והמשיכה לאכול.
לא יכולתי לאכול. התבוננתי בה בשתיקה וחיכיתי לפיצוץ הבא.
"מאז שנולדתי אני זוכרת את אבא מספר לנו סיפורי מופתים על הארץ המובטחת," אמרה פתאום, "אבל," עצב מילא עכשיו את קולה, "כשהייתי בת חמש עלינו לארץ ושום דבר לא היה כמו שהוא סיפר. את המרוקאים שלחו למעברת פחונים עלובים באור עקיבא." היא פנתה ישירות אליי: "היית פעם במעברה? את יודעת מה זה פחון?"
העדפתי לא לענות. רוב הידיעות שלי בנושא נשאבו מהאנציקלופדיה, אז היה לי ברור שמבחינתה התשובה שלילית.
"צריף עשוי פח שבו נצלים בקיץ וקופאים בחורף. יש בו חדר אחד שבו גרנו סבא וסבתא, הורים ועשרה ילדים. השירותים היו בשדה, והבוץ בחורף הגיע לנו עד הברכיים. את הבגד היחיד שהיה לכל אחד כיבסנו כל ערב והוא עבר מאחד לשני שנה אחרי שנה. הכול היה קר ומפחיד ועלוב. פעם הלכתי עם אימא לווילות בקיסריה ולא יכולתי להבין למה אנחנו נחנקים בצריפוני הפח כשהשכנטוזים הבטלנים ממול חיים על חשבוננו בבתים ענקיים שאותם אנחנו מנקים ושבהם לכל ילד יש חדר ואפילו כוס מים לא מציעים לנו."
מילותיה הקשות הגבירו את הדריכות בגופי ונזכרתי איך דינה התימנייה שהייתה העוזרת, המטפלת והמבשלת בביתנו הייתה מכינה לי כל יום ארוחת צהריים חמה כשחזרתי מבית הספר, שרה לי את השיר על 'דינה ברזילי' שאהבה, רקדה איתי וכיבסה בידיה את הבגדים החדשים שקנו לי בחו"ל, ופתאום תהיתי אם גם היא הרגישה כמו אושרית.
"ואז אבא נפטר והכול התהפך," נאנקה ותשומת ליבי חזרה אליה. "התחלתי לעבוד עם אימא בניקיון, אבל כשאחי הגדול נתפס כשהוא גונב אוכל מהווילות והשוטרים הרביצו לו מכות רצח והכניסו אותו לבית סוהר לשנים, דוד שלום הציע שאבוא לגור אצלם בתל אביב והבטיח שיסדר לי בית ספר מעולה וייתן לי דמי כיס אם אעזור לדודתי בניקיון הבית וטיפול בילדים שלהם."
תוך כדי דיבור קולה הפך שטוח ועיניה ננעצו במבט זגוגי באחד מאריחי הקיר. הייתה לי תחושה שבשלב הזה היא שכחה את עובדת קיומי ועברה למקום אחר. למרות השוני בינינו, מצאתי את עצמי נשאבת לסיפור שלה.
"הייתי הבת הבכורה ולא רציתי לעזוב את אימא לבדה," המשיכה בזרם מילותיה, "אבל היא התחננה בפני ואמרה לי יא בינתי, לכי, זה הדוד, זאת משפחה, הוא יעזור לך. לפחות את תצאי מהגורל שלנו!"
'אז ככה היא הגיעה לתיכון שלי בתל אביב,' מצאתי את עצמי חושבת.
"עאלק משפחה. עאלק דואג. טיפול בילדים?" אושרית התחילה לצחוק צחוק קשה שהרעיד את גופה. "הייתי צריכה לטפל בזין המסריח של החטיאר הזקן הזה כל לילה אחרי שקרצפתי לו את הבית. ואז אימא נפטרה ולא היה לי לאן ללכת." קולה השתפל. "הצבא בשבילי זה הצלה."
כאילו קלטה פתאום שאני שם, אושרית השתתקה.
גל חמלה עלה בי כלפיה ובאותו רגע ראיתי באור חדש את אותה ילדה קטנה ויתומה שנותרה לבדה בעולם ועברה את הנורא מכול, מרוקנת, מנוצלת, מחוללת.
"אני כל-כך מצטערת," לחשתי, גרוני מכווץ.
"מה, העמסתי עלייך יותר מדי? הפחדתי אותך?" שאלה אושרית בנימה פטרונית.
הייתה לי תחושה שהיא נבהלה מרמת החשיפה שהרשתה לעצמה לבטא, אז החלטתי באופן ספונטני לשתף אותה בכאב שאיתו גדלתי.
"שני הוריי ניצולי שואה," פלטתי, "ושלושה רבעים מהמשפחה שלי נשארו שם, בתאי המוות. גדלתי עם הסיפורים על השואה," הסתכלתי עכשיו ישירות בעיניה, "אז אי אפשר להפחיד אותי כל-כך בקלות."
"על תאי הגזים שמענו רק כאן," הודתה אושרית בקול מתנצל. "במרוקו לא ידעו על זה וגם בארץ אף פעם לא דיברו אצלנו על השואה שלכם."
"אפילו אלו שאיבדו את משפחותיהם לא יכלו לדמיין את מה שבאמת קרה שם," המשכתי לנסות להסביר. "כשלסבא שלי ושלושת בניו הגיעו שמועות על תאי גזים ומשרפות," דיברתי כמו כוח פנימי דחף אותי עכשיו להגיד את המילים הללו בקול, "הם לא יכלו להאמין שקיים רוע כזה בעולם ושקהילות שלמות נרצחו במיליון מיתות משונות, נחנקו, נשרפו, נתלו, נורו, נקברו חיים בקברי אחים, מתו, מתו מתו!"
המילים תלו בינינו כבדות, קשות, כואבות. התבוננו אחת בעיני השנייה והרכנו את ראשינו לאות אבל מתוך תחושת שותפות בלתי-צפויה.
באותו ערב הלכנו לישון מוקדם ולמחרת עבדנו יחד בדממה בניכוש החצר המרכזית של הבסיס, אך משהו בינינו השתנה.
אדווה נבחרה למלכת היופי של ישראל וכשחזרה אחרי היעדרות של שבוע הופתעה לגלות שהצקות החבורה כלפיי פסקו לחלוטין.
ביום האחרון לטירונות התייצבנו במדי אלף ונשקים ליד עץ האקליפטוס הגדול במרכז החצר לצורך צילומים של הצלם הצבאי. אספנו את שערותינו לבננה והנחנו את הכומתה על הראש והצטלמנו בפוזות משונות עם העץ, הרובה והחברות וכהרגלי הרגשתי שמנה. כשסיימנו, התיישבתי עם אדווה ואושרית על אחד הספסלים והתחלנו להעלות זיכרונות מהתיכון, צוחקות מאנקדוטות משותפות.
"המחלקה תימתח ל'הקשב'!" קטעה צעקתה של ענת את צחוקנו.
התעשתנו מייד, קמנו מהספסל ורצנו להצטרף למסדר. באופן אוטומטי היטבתי את הרובה לכתפי.
"חבל שלא היכרנו אז יותר," לחשה לי אושרית שנעמדה משמאלי.
לא יודעת מדוע, אבל המילים שלה גרמו לי להרגיש בעננים.
הערות
4 שעה שלפני השינה המיועדת למקלחות, טלפונים והתרגעות.
5 חפשן — ביטוי צה"לי לחייל שמקטין ראש, עושה את המינימום ורק את מה שנאמר לו
