היום האחרון (א)
ל’ בתשרי, חמישה־עשר באוקטובר, 3:00 לפנות בוקר
המלחמה נכנסת ליומה התשיעי. יום סתיו גשום בגליל העליון בין מוצב נורית למושב שתולה הסמוך. אמתי, קצין בן עשרים וארבע, מפקד צוות מיוחד בשריון בחטיבה 7 האגדית, התעורר זה עתה כדי להחליף אחד מחייליו בשמירה. הטנק שלהם ממוקם במדרון אחורי, ליד חורשת עצים, כדי שלא ייחשף לעיני האויב המאיים מהרכסים הגבוהים מצפון וממזרח. בימים אחרים, נופים קסומים של חורש טבעי ומטעי נקטרינות ועצי פרי אחרים. באותם ימים, זירת מלחמה קשה.
האיום של חיזבאללה על הטנק שאמתי הוא מפקדו איננו היפותטי. בשבוע החולף, מאז החלה המלחמה, מילא הטנק של אמתי תפקיד חשוב בבלימת הניסיונות של רוצחי חיזבאללה לחדור לארץ מבעד לגבול ולבצע בגליל טבח דומה לזה שעשו מחבלי חמאס בדרום בשבעה באוקטובר. איתי דליות, מ"פ בגדוד 75, שהיה מפקדו הישיר ולחם בצמוד אליו באותו שבוע, מספר שמיום ראשון, 8.10.23, נכנסו אמתי וצוותו לימי קרב, לפעמים קרב קצר, של שעה, ולפעמים של עשר שעות, אל מול ניסיונות ירי, ניסיונות חדירה לארץ ואתגור של הכוחות בשטח. והטנק של אמתי יורה, ופוגע, ומחסל מספר חוליות חיזבאללה. פעמים שאמתי חושף את הטנק שלו, באומץ לב, לירי של חיזבאללה, כדי שיוכל כך לזהות חוליות מחבלים באמצעים שיש לו, למשוך אותן, ואז לחסלן.
בשבוע הראשון של המלחמה שוחחנו עם אמתי בכל ערב כמעט. הוא נשמע רגוע מאוד ונחוש מאוד, אך הוא לא סיפר לנו דבר על מלחמה. גם התקשורת שתקה, לא דיווחה על המלחמה המתפתחת בצפון, כאילו אם לא נדבר עליה תיעלם מעצמה. זה לא קרה, כידוע. אמתי רצה כנראה לשמור עלינו, הוריו, והסתיר מאיתנו את העובר עליו באמת.
לאנשי המודיעין של צה"ל נודע שחיזבאללה מבקש לפגוע בטנק שמצליח לפגוע בו שוב ושוב, והאזהרה הועברה למפקדים בשטח. כשדיברנו עם אמתי ביום שישי, בסוף השבוע הראשון ללחימה, הוא כבר נשמע תשוש ומתוח. שמונה ימים עברו עליו בטנק, ללא מקלחת, ללא שינה ראויה, ועם מנות קרב בלבד. אפילו ממשלוח כריכים עם שניצלים שהגיע באמצע השבוע הוא לא נהנה, מפני שהכריכים נארזו במקום לא ידוע, ולאחר התייעצות איתי החליט, מטעמי הקפדה על כשרות, להחמיר. לו הבנתי אז שהוא בתוך המלחמה, הייתי משיב אחרת.
כששאלנו אותו מדוע הוא מודאג ומתוח הוא תירץ זאת בחוסר שינה, וסיפר שכמה מחבריו נהרגו או נחטפו במתקפת חמאס בדרום. ההסבר נראה לנו מספק, ולא ידענו שהמתח נובע גם מהלחימה היום־יומית שהיה מצוי בה, מההצלחות שלו, ומהחשש מהבאות.
אי שם בין יום שישי לשבת הצליח אחד מתושבי שתולה לארגן לאמתי ולחייליו מקלחת באחד הצימרים. זו הייתה להם מקלחת ראשונה מזה תשעה ימים. מומי, רבש"ץ שתולה, סיפר: "אמתי השתכנע שהמקלחת חשובה בשביל רעננותם וכשירותם המבצעית, אבל כשהצעתי לו שאכין לו כוס תה, סירב, בצניעותו, ותירץ זאת בכך שעליהם לחזור לטנק מיידית". המפגש הראשון של אמתי וחייליו עם תושבי שתולה היה בליל שמחת תורה, כשהצטרפו להקפות בבית הכנסת המקומי. ביום התשיעי של המלחמה עדיין היו כל תושבי שתולה בבתיהם, מקווים לשווא שהתקפות חיזבאללה ייפסקו.
לגזרת שתולה הגיע אמתי עם הצוות שלו יומיים לפני תחילת המלחמה. חודשי הקיץ עברו עליו בגזרת הר דב, וצוות הטנק שלו היה ללא מעש ימים ארוכים. כמפקד היה אמתי מודאג בעיקר בגלל השעמום והבטלה של חייליו, ולא בגלל האויב. אופיר מיארה, המ"פ שלו בתקופת הר דב, סיפר שאמתי "אכל לו את המוח", כלשונו, כדי שתינתן הוראה לשנות את המצב. בסופו של דבר, אמתי, שלא יכול היה להשלים עם הבטלה וחוסר המעש, תפש את מפקד האוגדה שהגיע לביקור בבסיס, ואמר לו שככה לא ממשיכים ושחייבים למצוא פתרון. ההוראה לצמצם את הכוחות במחצית כדי שהחיילים יבצעו יותר משימות ניתנה באותו היום ממש. "זה אמתי. אמיתי, עקשן, לא יוותר על האמת שלו", סיכם מיארה.
מדוע עבר הטנק מהר דב לגזרת שתולה? התשובה שייכת לפרה־היסטוריה של הסכסוך. בימים אחרים, שאננים ונאיביים מאוד, צה"ל והממשלה היו עסוקים באוהל שמיקם חיזבאללה בקרבת מושב שתולה.
מטרתו הייתה התרסה והפגנת כוח, אבל גם, כנראה, לאפשר מעקב ופעילות עוינת. הטנק של אמתי הועבר לגזרה במסגרת יוזמה צבאית שהייתה אמורה לטפל בבעיה. הן האוהל ההוא והן היוזמה נראים ממרחק הזמן כשייכים לעולם דמיוני שבו עוסקים בבעיות מדומיינות כדי להדחיק ולהכחיש בעיות אמיתיות.
הפלגנו בדברינו, וזה הזמן לשוב אל אמתי המתעורר משינה לא שינה, טרוט עיניים, עייף מתשעה ימי לחימה ושהייה בשטח, ולא פחות מזה טרוד מאי היכולת שלו לקדם את הטיפול בתוכניות העתיד שלו ושל רוני ארוסתו. אמתי הבטיח לה שיתקשר אליה מיד כשיתעורר, והיא חיכתה.
ממש שבועיים קודם לכן, ביום ראשון בחול המועד סוכות, שבוע לפני פרוץ המלחמה, חגגו אמתי ורוני את מסיבת אירוסיהם ב"שטייטעל של גדי" בכפר חסידים. אמתי הכיר את רוני לוינסון מכפר חסידים שלושה חודשים לפני כן, וניצל את תקופת השעמום בהר דב כדי להעמיק את הקשר. אביבית רעייתי האהובה מספרת שכאשר חזר אמתי מהפגישה השנייה שלו עם רוני, היא ראתה אור של קסם, של אהבה, זורח על פניו. היא הרגישה שזהו זה. "הבן שלי מצא את אהבת חייו", אמרה וידעה, זה רק עניין של זמן.
במסיבת האירוסין נשא אמתי דרשה כנהוג. המסיבה התקיימה בתוך סוכה ייחודית, עשויה ארגזי פלסטיק גדולים בסגנון כפרי, ואמתי דרש על משמעות הסוכה כבית. בסוף דבריו דיבר אמתי על רצונם להיות שותפים בבניין שני בתים — הפרטי והלאומי. "אני מקווה", אמר, "שהבית הפרטי שלנו יהיה מלא טוב, שמחה, נחת ואהבה, ושאזכה גם לתרום להגנה ולהתפתחות של הבית הלאומי". הוא סיים בתפילה שבניין שני הבתים יהיה משולב זה בזה, ושלא תהיה סתירה ביניהם.
אני שב אל שיחת הטלפון. אמתי אמר לרוני: "תכננו להתחתן עוד שלושה וחצי חודשים, כשאשתחרר. אז לא מחכים. ביציאה הקרובה שלי — מתחתנים!" היא נבהלה מעט. "איך בדיוק נתחתן ככה?" שאלה, ואמתי השיב: "מה הבעיה? יש חתן, יש כלה. יש גם רב — האבא של החתן. אפילו שמלה אמא שלי כבר קנתה. מה צריך יותר? נעמיד חופה ונתחתן".
רוני שמחה בהצעה והתעודדה. אמתי נשמע נחוש מתמיד, חותר אל היעד המבוקש, נגד זרימת המציאות שהשמיעה תרועות מלחמה ולא תרועות חתונה. על השיחה סיפרה לנו רוני כמובן. אני משער שההצעה צמחה על קרקע המתח הקיומי שאמתי היה שרוי בו ועל רקע התסכול מחוסר היכולת להתקדם בהכנות מאז האירוסין, בגלל מצב המלחמה ובגלל העומס שעל כתפיו. וכמובן, על רקע האהבה הגדולה שלו לרוני והחלום להינשא ולהקים בית.
החלומות יסוד העולם הם. חולמים הנביאים, המשוררים, ההוגים והמדינאים. חולם כל אדם שעיניו נשואות כלפי מעלה, הרוצה יותר, שהחיים צומחים מתוכו פנימה, הרוצה שלמות, הרוצה אושר. לאמתי היה חלום ענק, ממשי מאוד, חי מאוד, על הבית שלו, כפי שתיאר ביומנו כשהיה בן עשרים ואחת:
דמיין שאתה סבא, עברת הרבה בחיים. עבדת המון כי רצית שלמשפחה שלך יהיה שפע, באמת מתוך אהבה גדולה.
עכשיו אתה כבר בן שבעים עם חמישה ילדים, ולכל אחד מהם יש משפחה משלו. חמש חתונות ארגנת, אתה קולט? הצטרפו למשפחה המון אנשים, ויש כבר שבעה עשר נכדים יפים ונפלאים.
סוף־סוף מוצאים תאריך שמתאים לכולם. חוגגים את חתונת הזהב, יום הנישואים החמישים. פשוט לא מאמין. אתה רוצה משהו פשוט, בחצר של הבית. רק שכולם יבואו ונהיה ביחד, זה הכול.
לאט לאט כולם מתאספים, חיבוקים ואמירת שלום, כולם מברכים במזל טוב. בשלב מסוים אתה רואה אותה עומדת בצד ומסתכלת. היא פשוט הכי יפה בעולם. אתה צועד לקראתה, היא מושיטה לך יד. חמישים שנה אתם ביחד, פשוט לא נתפש. עומדים יחד, אוחזים ידיים, מביטים אחד לשני בעיניים, מסתכלים על כל הנכדים משחקים, על כל המשפחה, ומרגישים את הלב, את הדמעה מתנוצצת.
עכשיו בלי התפאורה. את החוויה הזו תשמור, את הפלא, בלי סבא ונכדים וחמישים שנה, יש עוד זמן.
האם זה לא מה שאתה מבקש בחיים שלך? בכל החיים?
אני מתרגש כשאני קורא את הפסקה היפה הזו. היא מדגישה כל כך את העתיד של אמתי כפי שהוא ראה אותו, ומעמיקה את חסרונו. כמה מרכזיים היו עבורו הבית, המשפחה, האהבה העמוקה לאישה, לילדים. אמתי מלמד אותי שכשאתה חולם בעוצמה, החלום כבר נמצא וחי בתוכך. החלום איננו סתם רעיון או ציור דמיוני, אלא אנרגיה ממשית שמכוונת את החיים וממריצה אותם, חלק מרכזי של ההווה.
בסוף השיחה שלח אמתי לרוני תמונה שלו בטנק. בדיעבד, תמונה אחרונה בהחלט. הוא נראה עייף, מאובק, מעט תשוש. תמונה מאוד לא אופיינית לבחור האצילי הזה, שכל תמונותיו מלאות חיים, חיוך ענק ופנים מוארות. אני תוהה, שמא הרגיש משהו?
היום האחרון (ב)
ל’ בתשרי, חמישה־עשר באוקטובר, 10:10 בבוקר
שש שעות חלפו מאז השיחה עם רוני. אמתי והמ"פ איתי דליות שותים קפה שחור יחד עם הצוות על הצריח כמנהג השריונרים. אמתי לעולם לא יוותר על פתיחת הבוקר עם קפה שחור.
בשעות שחלפו כבר הספיקו לתדרך ולתת פקודות, ואמתי כבר הספיק להתפלל תפילת ראש חודש. את התפילין שלו הניח כרגיל בטנק. בוקר של גשם לסירוגין, שלווה גלילית על טנק, תוך כדי מלחמה.
טיל נ"ט שנורה מעבר לגבול לתוך מושב שתולה קטע את השלווה באחת. חודשיים אחר כך נפגוש בירושלים זוג ממפוני המושב, והאיש יספר לנו שגיסו עמד שם עם פועלים ערביים, ובשל ויכוח שהתעורר ביניהם הלך להביא מסמכים מרכבו. בדיוק אז נורה הטיל. הגיס ניצל, אך הפועל שעמד שם נהרג. בה בעת נורה טיל נוסף למוצב נורית, רחפן של חיזבאללה זוהה באוויר, וירי צלפים מקרוב פוגע במצלמות של המוצב ומשבית אותן. מקור הירי מזוהה כמאתיים מטרים מהמוצב, מרחק דקת ריצה. כל האינדיקציות מעידות שהתקפה משולבת על מוצב נורית האסטרטגי החלה, ושיש חשש כבד לניסיון חדירה למושב שתולה ובו מאות אזרחים. כל הכוחות נכנסו לקרב, המ"פ דליות לטנק שלו, כוח חי"ר מילואים של גולני רץ לטפל באירוע במושב, ואמתי וצוותו, שהם כוח האש העיקרי בשטח, נכנסים מיד אל הטנק כדי להגיב. תלמידי, דורון רוטנברג, היה מפקד בכוח החי"ר, ובמשך תשעת ימי המלחמה הראשונים לחם בצוות הקרב עם אמתי. "סמכנו עליו בעיניים עצומות", סיפר לי דורון, "לא פגשתי אותו, את מ"מ טנק 1, אבל ידענו שיש שם קצין מקצוען, קר רוח, ושהוא עושה הכול כדי להגן עלינו". אחד מאנשי כיתת הכוננות של שתולה סיפר לי שבשעה שישב עם הסמח"ט שני ערבים לפני כן, הוא שמע את אמתי בקשר מנהל קרב אחר והתפעל: "איזה קור רוח, איזו מקצועיות, שקט פנימי, נחישות ובהירות שמעתי בקולו, וזה נתן לי המון ביטחון לדעת שהקצין הצעיר הזה שומר עלינו".
כדי להבין מה מתרחש מעכשיו, נסו לצייר בעיני רוחכם את האזור שבו מתנהל הקרב — מושב שתולה ממוקם בנקודה הגבוהה ביותר, ממש על גדר הגבול עם לבנון. ממזרח לו על כיפה קטנה, כמה מאות מטרים משם, מוצב נורית. קטן, מבודד, מותקף ללא הרף על ידי חיזבאללה. אמתי והטנק נמצאים במדרון אחורי כדי לא להיות חשופים לירי טילי נ"ט, אבל כדי להגיב הם חייבים לעלות בנתיב צר לעמדה בשיא הגובה, מצפון לחומת המוצב. מאה מטר מתחת למוצב ומתחת לשתולה מתפתל ואדי עמוק ומיוער, וממנו מטפס רכס הרים שעליו ממוקמת במרחק של כקילומטר מהגבול עיירת המחבלים עיתא א־שעב — קן צרעות מלא במחבלים. אני זוכר את השם הזה לרעה עוד מימי רצועת הביטחון בשנות התשעים של המאה הקודמת. מהכפר הזה יצאו המחבלים שפגעו בחיילי צה"ל אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל ושבו אותם סמוך למוצב נורית. האירוע ההוא היה הטריגר לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.
אמתי נותן פקודה לאיתן, הנהג, לעלות לעמדה הסמוכה לקיר המוצב, לחפש את המחבלים. כשהם מגיעים למעלה הם מזהים תנועות חשודות בסבך שמתחת לשתולה, אמתי נותן פקודת ירי והטנק משמיד את חוליית הצלפים הנמצאת במרחק כמאתיים מטרים מהם. הם יורדים אחורה במהירות במדרון תלול בדרך צרה שרוחבה כרוחב הטנק, כדי לא להפוך מטרה נוחה למחבלים שצופים בהם, ומיד עולים שוב כדי לאתר עוד מחבלים. הם מחפשים באותו אזור שבו הייתה החולייה הראשונה, מזהים מחבלים ופוגעים בהם, ושוב הם נסוגים במהירות אל מדרון אחורי כדי שלא להיפגע מירי בעצמם.
באותה העת מטפל כוח החי"ר בפצועים במושב שתולה. ההנחה של אמתי היא שהפגיעה במושב מטרתה למשוך לשם חיילים כדי להקל את הפגיעה בהם. הוא מבין שעליו למשוך אש אל הטנק, המוגן יותר, כדי שחיילי החי"ר לא ייפגעו. השאלה שעומדת בפניו כעת היא אם לעלות לעמדה בפעם השלישית. אין נקודה אחרת בקרבת מקום שתאפשר לו לעלות ביתר ביטחון. הוא יודע שאם יעלה פעם נוספת, הוא מגדיל מאוד את הסיכון שמחבלי חיזבאללה הצופים בו ומבינים היכן בדיוק הוא מתמקם, יוכלו לפגוע בו. אבל הוא איננו שוכח לרגע שתושבי שתולה כולם בבתיהם, ומחבלים מנסים לחדור פנימה בחסות האש והבלבול. אולי, הוא מהרהר, יש עוד חוליה שטרם חוסלה המחפשת נתיב למושב שתולה?
היום האחרון (ג) — הבחירה
ל’ בתשרי, חמישה־עשר באוקטובר, 11:05
יש מצבים נדירים בחייו של קצין צעיר, ובהם הוא נדרש לקבל החלטה כבדת משקל בעלת השלכה ישירה על חייו, על חייהם של אזרחים רבים, על חיי חיילים, וייתכן שגם יהיו לה השלכות אסטרטגיות. רובנו איננו עומדים ולא נעמוד בפני מצבים כאלה. אמתי, מפקד מחלקת טנקים בחטיבה 7, עמד באותה שעה בצומת דרכים כזה. יחד איתו נמצא שם איתי, המ"פ. איתי מספר שמדובר בזמנים קצרים מאוד, ברור שצריך לקבל החלטה תוך דקה, אפילו פחות, והוא עצמו מהסס אם נכון לעלות שוב, כשהסיכון ברור מאוד.
ברצוני להסביר את עצמי ביתר דיוק — כשהחל הקרב קיבל אמתי החלטות מהירות. כך היה גם בקרבות קודמים בשבוע שקדם לכך. גם במקרים ההם הוא בחר, בחירה כמעט אינסטינקטיבית, בתגובה הכרחית של מפקד המבין את המציאות, מזהה את הסכנה ואת הפוטנציאל, ופועל כדי להסיר איום ולנצח בקרב. כשהאיום ברור, כשיורים עליך, כשהסכנה מרחפת מעל ראשך, ההחלטה מובנת מאליה. נכון, גם במצבים כאלה על מפקד להתגבר על חששות, על פחד המוות, על ספקות — אך ההחלטה ברורה.
כשאמתי ירד מהעמדה בפעם השנייה ושקל אם לעלות שוב, עמדו בפניו אפשרויות אחדות, כולן סבירות. הוא לא היה בטוח אם עדיין ישנו איום מידי או שכל המחבלים שהתכוונו להתקרב אל המושב כבר חוסלו. הוא ידע שחיילי החי"ר חשופים בתוך המושב, ובד בבד היה לו ברור שאם ישוב ויעלה אל העמדה, הוא ייחשף ויעמיד את עצמו בסיכון גבוה לירי טילים. אך הדילמה הטקטית איננה ממצה את העומק של אותם הרגעים. השאלות האנושיות, האישיות והלאומיות — בהן טמון הסיפור הגדול.
אל תוך השניות הללו, אולי דקה-שתיים, מתנקזים חיים שלמים. מה מאפשר לאדם לקבל החלטה נכונה, ערכית ואמיצה, ללא פניות, בשעה גורלית כזו? כל מה שצבר אל תוך נפשו כל ימי חייו עד אז. מידות הנפש, הערכים, החלומות שלו והמחשבות שלו, הכול מתרכז באיזו נקודה תמציתית, וממנה תפרוץ בסופו של דבר ההחלטה.
אני מנסה להיכנס אל ראשו באותן השניות הארוכות. מצד אחד שש שעות קודם לכן הוא הבטיח לרוני, ארוסתו, שבפעם הבאה שיצא הביתה — מתחתנים. זוכרים? חתן, כלה, רב — מה עוד צריך? כל העתיד מונח בהווה. לעומת זאת, אולי חיזבאללה ממול, חבריו הלוחמים, האחריות שלו כמפקד. ואולי לא. ובחזרה אל הצד הראשון — מהו הסיכון? כמה הוא גדול? האם נכון להסתכן כך, ואיזה מחיר עלול להיות לכך?
כמה פעמים עלתה על דעתי המחשבה הנוראה הזאת — אילו היה אמתי נוטל את מכשיר הטלפון שלו באותה השעה, וכמו בכמה מקרים אחרים בחיים היה מתקשר אליי להתלבט איתי יחד, ושואל: "אבא, מה אתה אומר, לעלות לעמדה בפעם השלישית או להיזהר?" מה הייתי אומר לו, לבן האהוב שלי? כאבא אוהב, אני מניח שאחרי שהייתי מבין את המצב ואת גודל הסכנה, הייתי אומר לו משהו כזה: "תראה, בן שלי, זה מאוד יפה שאתה אמיץ ושאתה רוצה לחסל עוד מחבלים. אבל אתה לא חייב דווקא את אלה, עוד יהיו רבים בהמשך שתוכל לחסל. מה הלחץ? וגם, אתה מבין שהם בטח כבר זיהו את התנועה שלך ואורבים לך. זה לא חכם. אז לפחות תחכה כמה דקות, או שלפחות תתרחק מהנקודה ההיא ותבוא מכיוון אחר, ובלי ייסורי מצפון. מה שעשית עד עכשיו זה הכי ערכי והכי אמיץ, אתה לא צריך להיות אמיץ יותר ממאיר הר ציון. חוץ מזה, אמתי, הרי הבטחת לרוני מפורשות שאתם כבר מתחתנים. מה יהיה עליה, ועל הילדים, ועל הנכדים, ועל החלומות העמוקים שלך, המתוקים שלך?" ככה, כנראה, הייתי עונה לו כאב.
אתם משערים נכון. אמתי לא התקשר אליי. הוא לא חשב מה אבא שלו היה אומר לו אלא על דברי הרמב"ם בהלכות המלחמה שלמדנו יחד, ובהן מתאר הרמב"ם את התודעה של החייל הישראלי בשעת הקרב:
ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה (רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו).
ואכן כדי לקבל החלטה נכונה, אמתי היה חייב להשכיח מליבו את אהבתו, את משפחתו, את חלומותיו, את עתידו, ולהיות רק שם, עם המשימה, עם האחריות הכבדה של קצין צעיר להגן על מושב שלם, להגן על קו הגבול מפני פריצה, אולי למנוע מלחמה.
כדי לקבל החלטה כזו, כדי לא להיכנע לרגש, לפחד, כדי לעשות רק את הנכון ביותר, דרוש לאדם חופש פנימי רב, תודעת חירות עמוקה ומחויבות לערכים, לאמת הפנימית שלו. כל חייו טיפח אמתי את עצמאותו הפנימית, את החופש להחליט רק מה שהוא מאמין בו באמת. הוא טיפח תודעת אחריות גדולה לעצמו, לסביבתו ולעם ישראל. גם בצבא הוא מעולם לא חש שהוא כפוי לעשות משהו, ותודעת הבחירה לא עזבה אותו לרגע. כשהתגייס כתב לעצמו ביומנו:
בצבא יש מחיקה גדולה מאוד של האינדיבידואל, וצריך לראות איך שומרים על זה.
אנחנו בצבא רק כי אנחנו רוצים! ואנחנו מקשיבים לפקודות ולמפקדים רק כי אנחנו רוצים! אני לא חייל בהכרח. אם אני רוצה — אלך הביתה. לא להיות עבד!
הצבא לא שייך לרמטכ"ל יותר מאשר לי. פשוט כל אחד והתפקיד שלו. והצבא שלי הוא באחריות שלי!
אף פעם לא להתלונן על ת"ש, "ייהרג ואל יעבור"! כי אני לא עבד, ואינני מחכה להפסקה בשביל החופש. אני כל הזמן חופשי!
כשאתה חופשי כל הזמן, כשאתה נמצא בצבא רק מפני שזהו רצונך, אז גם ברגע קשה כל כך אתה חופשי, אתה עושה רק מה שאתה רוצה. ומה ש"אמתי רוצה" זה לא מה שנוח, זה לא מה ששומר עליו באופן אישי, אלא מה שיש בו שיא אחריות, כמו הרמטכ"ל, הוא בתפקיד שלו, באחריות שלו, ואני "באחריות שלי".
אני בטוח ללא ספק שאמתי לא חשב באותו רגע על מה שהוא כפרט צריך לעשות, אלא על מה שמצופה מכל מפקד בצה"ל לעשות במצב דומה — ההחלטה הנכונה עבור עם ישראל, עבור יישובי הצפון, ההחלטה שאם כל מפקד אחר במצב דומה יקבל תביא לניצחון.
אני יודע בלא ספק שאמתי החליט לשוב ולעלות אל העמדה החשופה בפעם השלישית מתוך תודעה של נכונות למסור את נפשו בשביל עם ישראל. ולא רק מכיוון שהכרתי את בני אני בטוח בזה, אלא כי אלה היו מחשבותיו כפי שביטא אותן בכתב. בערב פסח, חצי שנה אחרי שנהרג, נכנסה אביבית רעייתי בפעם הראשונה אל חדרו של אמתי כדי לסדר אותו. היא מצאה שם אוצרות רבים וביניהם עבודה שכתב במסגרת קורס קציני שריון אי שם בחורף של תחילת שנת 2023. המשימה שהוטלה עליהם הייתה לכתוב תיאור מפורט של קרב דמיוני מבחינה טקטית. אמתי לקח את המשימה צעד אחד רחוק יותר, וכתב סיפור של ממש. בתחילת הסיפור הוא מתאר כיצד פרצה המלחמה, תיאור הדומה למדיי למה שחווינו כולנו שלושה חודשים אחר כך בשבעה באוקטובר:
במוצאי שבת ה־7.7 פתחתי את הטלפון אחרי שכל השבת רצות שמועות, היה הרבה לחץ בשבת, כל השבת חיכיתי לצלצול. האם יקפיצו אותנו? האם המצב באמת כל כך רציני? פתחתי את אתרי החדשות, והכותרות לא הפסיקו לקפוץ: "המלחמה החלה", ארטילריה כבדה מכסה את שמי הצפון", "צווי 8 נשלחו", ועוד כהנה.
כבר הייתי בטוח שזה עניין של דקות עד שקוראים לי להגיע, התיק כבר ארוז ומוכן, אחרי ההבדלה הלכתי להוסיף כמה דברים אחרונים. פנס, מברשת שיניים, וספר קטן שיזכיר לי מאיפה באתי.
זה כל כך אמתי: "ספר קטן שיזכיר לי מאיפה באתי". אתה לא סתם הולך למלחמה, זה מתחיל הרבה קודם: "דע מאין באת". מעניין איזה ספר היה בוחר. אולי את "אורות התשובה" של הראי"ה קוק שכה אהב? אולי ספר של סבא שלו? תנ"ך?
אמתי מתאר באריכות את הקרב, ובמיוחד את איומי הנ"ט (טיל נגד טנקים), ואז קורה לידו דבר נורא:
טנק 1 עבר את הסיבוב, ובאמצע הסיבוב עלה על מטען. בחיים לא ראיתי כזה פיצוץ. הרגשתי שעכשיו אני חייב להישאר בפוקוס ולפעול בלי לחשוב עליהם. אין לנו זמן לרגשות כרגע.
הלילה מגיע, אמתי מספר שהוא מאשר לצוות ללכת לישון, והוא נשאר ער יחידי:
עכשיו הייתי ער לבד בטנק. התחלתי לחשוב על מ"מ 1 ועל הצוות שלו. זה היכה בי, כמה חזק זה היכה בי. הם מסרו את החיים שלהם: משפחה, חברים, עתיד אדיר, וכל זה בשביל מטרה גדולה מהם, גדולה מכולנו. הרגשתי חובה לתפקד טוב, הכי טוב. אני לא חושב שאפשר להימנע מאבדות, ואנחנו מוכנים למסור את נפשנו למען עם ישראל, אבל אנחנו נהיה הכי טובים שאפשר, אנחנו נתפקד הכי טוב בשביל עם ישראל ובשביל הלוחמים שלנו. היה זה רגע מכונן. תחושת השליחות הייתה ברורה מאי פעם, אני פה בשביל מטרה גדולה ממני. אני מוכן למסור את החיים כדי שעם ישראל יוכל להתקיים ולהתפתח, כדי שהחיים במדינת ישראל ישגשגו.
ממש כפי שתמונת העתיד של חייו הייתה מונחת בתוכו חמישים שנה קדימה, והוא ראה בעיני רוחו את עצמו כסבא אוהב למשפחה מופלאה שהוא עצמו הקים, כך הייתה מונחת בתוכו גם המחשבה של מסירות הנפש, ההבנה שהוא נלחם עבור מטרה הגדולה ממנו, מכולנו, ושבקצה היא מחייבת הקרבה.
אמתי אהב את החיים, מאוד. אמתי רצה לחיות, מאוד:
אני אוהב את החיים ואוהב לאהוב את החיים.
אני רוצה לעשות את זה בקדושה, בשמחת חיים מלאה בטוב.
אני רוצה לעשות את זה בלי נפילה וירידה לקטנות של החיים. לפעמים גם בפשטות של החיים, למשל, אפשר להיות עם חברים ואנשים אהובים, וגם את זה לעשות ממקום גבוה, בלי להיות בינוניים, ובשביל זה צריך עוצמה פנימית, ובאמת רצון עז להיות גדול.1
ועם זאת בתוך תוכו הוא היה מוכן למסירות נפש בשביל עם ישראל. אהבת החיים ומסירות הנפש אצל אמתי, אצל החייל הישראלי בכלל, אינן נמצאות בסתירה.
יש תרבויות, כמו בחלקים של תרבות המערב היום, שבהן אין כלל מקום למסירות נפש. אהבת החיים היא הערך העליון, הגובר על הכול. שום מטרה, שום ערך, אינם מצדיקים את הקרבת החיים.
וממש לידינו מצויה תרבות המקדשת את המוות, ה"שהיד" נערץ בפי כול. המוות מקודש עוד יותר כשעולה בידי השהיד לרצוח יהודים. לו היו שכנינו אוהבים את החיים, לא היו טובחים בנו בשבעה באוקטובר. הם מעדיפים את ילדינו מתים על ילדיהם חיים. כמה זה נורא, כמה סבל העמדה הזו מביאה לעולם.
אין שום סיבה להעריך את הקרבת החיים כשהחיים אינם ערך עליון. אבל גם אהבת החיים לבדה איננה מספיקה. החיים מקבלים את ערכם ממה שלמעלה מהם. כשלאדם תכלית שנעלה מחייו הפרטיים, כשהוא מוכן לחיות את חייו בשביל ערכים נעלים, למען החברה, הזולת או העם, החיים מקבלים את ערכם.
מסירות הנפש איננה עבור המוות אלא עבור החיים, אולי נאמר: עבור עומק החיים, עבור שורש החיים — החיים של מושב שתולה, החיים של עם ישראל, אלה שהיו ואלה שעתידים להיות, החיים שאינם רק "אני", אלא מה שגבוה ממני, מה שלפניי ומה שיבוא אחריי. אמתי נלחם, כמו חבריו, עבור אידאל החיים, והיה נכון להקריב את חייו הפרטיים עבור חיינו אנו.
בחמישה־עשר באוקטובר, בשעה אחת־עשרה וחמש דקות, כשאמתי היה צריך לבחור אם להסתכן או לא, אם לחשוב על עצמו או לחשוב על החיים של עם ישראל, הוא כבר היה מצויד במחשבה הזו, בהירה וחזקה. לכן הוא בחר לעלות עם הטנק לעמדה למעלה בפעם השלישית. אמתי משכנע את איתי, המ"פ, שאיננו רגוע, עולה בקשר מול המג"ד, מבקש אישור לכך, והטנק נע למעלה, לעמדה החשופה, לחפש עוד איום, למנוע עוד ניסיון חדירה. אמתי לוקח אחריות עד הסוף, ובאומץ לב הוא מוציא את ראשו מהטנק כדי לסרוק בעיניים, לוודא שהטנק מתמקם בצורה הטובה ביותר, ולראות אם בקרבת מקום יש מחבלים.
את הרגעים האחרונים תיאר אמתי עצמו, באותו סיפור דמיוני שכתב שנה לפני הקרב האחרון. גם התמונה הזו הייתה באופן מדהים ונורא בראשו:
"נ"ט מהאגף", שמעתי את התותחן צועק. הסתכלתי בכוונת וזיהיתי את השיגור. "נהג, אחורה מהר"...
הסיפור שכתב אמתי מסתיים כאן, עם שלוש נקודות, כאילו שהוא יודע שאי אפשר לכתוב את ההמשך. קראתי את התיאור הזה באוזני חבר של אמתי, מפקד שהיה סמוך אליו בשעת הקרב. הוא שמע ושתק בתדהמה. אחרי שניות ארוכות הסתכל עלינו ושאל, "שמעתם את הקלטת הקשר?"
"לא", ענינו.
"ככה זה קרה בדיוק", אמר בהשתאות.
אנחנו יודעים היום, ככל שזה עמוק ונורא, שאמתי בחר את בחירת חייו הרבה לפני שהיא אירעה במציאות. אנחנו נוטים לחשוב שקודם כול החיים מעמידים אותנו בצומת דרכים ורק אז אנחנו בוחרים את דרכנו. האמת היא שהסדר הוא הפוך. קודם כול אנחנו בוחרים, עמוק בתוכנו, ומאוחר יותר הבחירה מתגלה בצמתי החיים.
טיל הקורנט נורה ממרחק חמישה קילומטרים, קצה הטווח האפקטיבי שלו, מרום הרכס שממול. אמתי חיפש את המחבלים בטווח הקרוב, לא שם. הטיל השיג את אמתי בשנייה השלוש־עשרה, שתי שניות לפני שהטנק ירד מהעמדה. חייליו שהיו בתוך הטנק לא נפגעו. איתי המ"פ עלה מולו בקשר ולא נענה. איתן הנהג נסע מיד לאחור במהירות ובמקצועיות, איתי חבר אליהם, אך לא נותר להם עוד מה לעשות.
