מבוא
בימינו קיים עניין רב בטאואיזם. אזכורים שלו אפשר לראות בכל מקום, מספרי אמנות ועד שיעורי פילוסופיה. במרכזים קהילתיים מלמדים צ׳י קונג וטאי צ׳י, ואנשים בעלי נטייה רוחנית מתנסים במדיטציות טאואיסטיות. חוקרים בתחום מכירים בהשפעתו הניכרת של טאו על הזן בודהיזם (וכך גם מוסבר ההבדל בינו לבין הבודהיזם ההודי). משוררים סינים קלאסיים, כמו לי פּוֹ וטוּ פוּ, ידועים בכך ששירתם עוסקת במודע בנושאים טאואיסטיים, וכל בניין חשוב בסין — גם בימינו — נבנה על-פי העקרונות הגיאומנטיים1 של טאו.
אבל הקורא המערבי שמבקש להתעמק בטאו עלול בהחלט לחשוב ששום דבר משמעותי לא נכתב בתחום מאז שנת 300 לפני הספירה. בסופו של דבר, דאו דה ג׳ינג, אי צ׳ינג וג׳ואנג דזה — שזכו לתרגומים רבים ואפשר למצוא עותקים שלהם כמעט בכל חנות ספרים — נכתבו בימיה של שושלת ג׳ואו. ספרים אחרים שזמינים לקורא המערבי הם תרגומים של טקסטים קשים להבנה שעוסקים באלכימיה, ספרי היסטוריה אקדמיים או מדריכים שעניינם נושאים צרים של מיניות, אימון גופני או אגדות.
קוראים שמתעניינים בטאואיזם בלא ספק נתקלו ברוב הספרים הללו, אבל כתבות בכתבי עת, שאלות בהרצאות והבלבול שמביעים רבים ביחס לעקרונות של טאו מעידים על כך שהספרות הקיימת לא תומכת מספיק ביישום של טאו בחיי היומיום. זה לא מפתיע. בדרך כלל מתרגמים אינם מתַרגלים טאואיזם בעצמם לאורך זמן, ולכן נקודת המבט שלהם היא אקדמית ולא פרקטית. לקוראים שמעוניינים להעמיק מעבר לספרות הפופולרית הקיימת בנושא טאו אין הרבה אפשרויות.
קיים צורך אפוא בספר שנכתב עבור אנשים שמנסים לחיות חיי טאו בימינו. ספר שלוכד את המיסטיקה הלירית המאפיינת את הטאואיזם באופן מסורתי אבל מבהיר את רעיונותיו באנגלית. מקור עוצמתו של טאו בתרבות הסינית — עד כדי כך שגם בימינו הוא מצוי עמוק בחיי היומיום באסיה — טמון בשלל הקשָרים שלו לתרבות בכללותה. כשהטאואיזם מתורגם לאנגלית, נקודות ההתייחסות האלה נראות מיושנות, זרות, אקזוטיות, וכאילו שמורות לקבוצה מצומצמת של מביני דבר. דברים שבאנגלית נשמעים מסובכים עשויים להיות פשוטים בסינית. האם אפשר בכלל לראות טאו בחיי היומיום בכל מקום ובכל תרבות? 365 ימים של טאו הוא ניסיון לעשות את הדבר הזה בדיוק. זהו בהחלט לא ספר שעוסק בטאואיזם מסורתי — זהו ספר שמחפש אחר טאו כאן ועכשיו.
על מנת להימנע מכל ניסוח שמיועד למביני דבר בלבד, לא מופיעים בספר כלל המונחים טאואיזם, טאואיסט, יין ויאנג, ווּ-וֵיי ועוד שלל מונחים אחרים בסינית. החריגה היחידה שהרשיתי לעצמי היא המילה טאו, וגם היא לא נכתבת בספר בתוספת ה״א הידיעה, הטאו, אלא בפשטות, טאו. מפעם לפעם, לשם הגיוון, תרגמתי אותה כדרך או נתיב. טאו לא אמור להיתפס רק כמטפיזיקה למשכילים.
הטאואיזם המסורתי היה לעיתים קרובות אליטיסטי ומעורפל והגישה המרוחקת הזו השפיעה על התרגומים שלו. המסר של 365 ימים של טאו הוא שאת הרעיונות הפתוחים והנגישים של טאו כל אחד יכול ליישם בחייו באופן ישיר.
365 ימים של טאו מעודד את הקורא לחקור בכוחות עצמו. זוהי ההתנסות האמיתית. מסיבה זו הספר חוזר ומדגיש את נושא המדיטציות. עדיף בהרבה להפנות את הגב לכתבים עתיקים ולהתחבר ישירות לטאו כפי שהוא מתקיים כאן ועכשיו. עלינו להיפתח אל מה שמייחד את זמננו-אנו, להתנער מכבליהן של דרכים מיושנות ולהתאים את דרכי היישום לצרכים שלנו כיום.
טאו מניח בעיקרו שטיפוח פנימי של האופי עשוי להדהד גם מהאדם הלאה, החוצה. זו הבחנה חשובה. למול המסתורין של היקום ותלאות החיים, מתרגלי טאו מבקשים בראש ובראשונה להקפיד על אופיים הפנימי. התפיסה הזו עומדת בניגוד ישיר לחלק גדול מהחשיבה המודרנית. כיום, אם אנחנו ניצבים בפני נהר רחב מדי — נבנה גשר שיימתח מעליו. אם מישהו תוקף אותנו, מייד נניח שזו אשמתו של אותו אדם ונקרא בקול לעזרה כדי שירחיקו מאיתנו את המטריד. אם אנחנו מעוניינים להרהר במשהו מרוחק מאיתנו, בתוך זמן קצר נטוס עד אליו כדי לחקור אותו.
מתרגלי טאו מתייחסים לדברים בצורה שונה מאוד. הם עדיין עשויים לבנות גשר, להילחם במי שתוקף אותם או לחקור מקומות רחוקים, אבל הם ישקלו היבטים נוספים. כאשר יעמדו מול הנהר, ייתכן שישאלו את עצמם מדוע יש צורך בגשר. האם ישנה סיבה לכך שהם לא שבעי רצון ממה שכבר יש להם? האם בניית הגשר תפר את האיזון בטבע, בחברה, בכלכלה ואפילו באסתטיקה של המקום?
במקרה של מתקפה אישית, מתרגלי טאו ישאלו את עצמם אם הם עשו משהו שעורר את המתקפה. ואם כן, האם יכלו למנוע זאת? מובן שהם יגנו על עצמם, אבל גם אז, סביר להניח שההגנה העצמית תיעשה מתוך הכשרה ארוכה שתורגלה ביחידוּת, ולא באלימות מופרזת ומופרעת.
לפני שהם ייגשו לחקור מקומות רחוקים, מתרגלי טאו ישאפו קודם כול להכיר היטב את עצמם. הם מאמינים שאפשר להכיר את העולם החיצוני אך ורק ביחס לנקודת מבט פנימית. לכן הם יבססו את ההיכרות עם עצמם לפני שינסו להכיר אחרים.
טיפוח עצמי הוא הבסיס לידיעת טאו. אף שאפשר להציץ בטאו במבט חטוף בעולם החיצוני, על בני האדם לחדד את הרגישויות שלהם כדי שיוכלו להבחין באופן שבו הנשגב פועל.
בעולם המערבי של ימינו אלפים מבקשים למצוא בטאואיזם תשובות שהם אינם מוצאים בתרבות שלהם עצמם. במסגרת החיפוש הנאצל הזה, רבים מהם חשים צורך בבן לוויה במסעותיהם הרוחניים. 365 ימים של טאו יכול לשמש בן לוויה כזה. הוא עוסק ביראה ובדבקות שבחיים רוחניים ובה בעת מכיר בכך שישנם זמנים שבהם נראה שהמדיטציה לא צולחת והחיים מייאשים.
365 ימים של טאו הוא הזמנה לשוב ולהיכנס לטאו מדי יום ביומו. אם תצליחו בכך, ספרים ובני לוויה אחרים ייעלמו אט-אט מחייכם, והַפְּליאה שבטאו תהיה כל הדבר כולו.
הערות
גיאומנטיה — שיטת ניבוי על-פי סימונים על הקרקע או דפוסים שנוצרו על-ידי השלכת חופן אדמה, אבנים או חול.
1
התחלה
ברגע זה יוצאים לדרך.
הכול מבשר טובות.
בהתחלה הכול מלא תקווה. אנחנו מתכוננים להתחיל מחדש. אנחנו אולי ממוקדים במסע המופלא שמצפה לנו, אבל הכול מקופל כבר באותו רגע ראשון: האופטימיות שלנו, האמונה, הנחישות, התום.
על מנת להתחיל עלינו להחליט. ההחלטה הזו, פירושה מחויבות לטיפול עצמי יומיומי. עלינו להתחבר בעוצמה למי שאנחנו בתוך-תוכנו. העניינים שמחוצה לנו מיותרים. עלינו להתמודד עם כל מלאכת החיים כשאנו בודדים ועירומים. לכן עלינו להתקדם בכוחות עצמנו בלבד, להפוך לכלים כדי לחוות את המהות הרוחנית העמוקה ביותר של החיים.
כשנחליט, הדברים יבואו אלינו מאליהם. סימנים מבשרי טובות אינם אמונה טפלה, אלא אישור. הם תגובה. אומרים שאם אדם בוחר להתפלל לאבן ועושה זאת בדבקות מספקת — אפילו האבן תתעורר לחיים. באותו אופן, כשאנחנו בוחרים להתמסר לתרגול רוחני, הד קולה של הכוונה שלנו ירטיט אפילו הרים וגֵיאיות.
2
הזדככות
רחצה עם שחר:
לשטוף את החלומות.
להגן על האלים שבתוכנו
ולהבהיר את הרוח הפנימית.
כל תרגול נפתח בהיטהרות. ראשית, ניקיון הגוף — לא מתוך התכחשות לגוף, אלא כדי לעדן אותו. כשהגוף נקי הוא יכול לסייע לנו לחוש בנשגב.
שטיפת החלומות מעלינו היא דרך לומר שלא די לפוגג את האשליות והחרדות של רגעי השינה, אלא שיש לפוגג גם את אלה של רגעי הערות. כל החיים הם חלום, לא מכיוון שהם לא קיימים באמת, אלא מכיוון שאנחנו משליכים עליהם משמעויות שונות. עלינו להתנקות מההרגל הזה.
בזמן ההתנקות אנחנו באופן טבעי מתבוננים פנימה. יש המאמינים שבתוך הגוף שוכנים שלושים ושישה אלף אלים ואלות. אם אנחנו אוכלים באופן קבוע אוכל רע, משתכרים, מאפשרים לזוהמה להצטבר בכל מקום מחוצה לנו ובתוכנו — האלים האלה נוטשים אותנו בסלידה.
עם זאת, בסופו של דבר עלינו להרחיק אל מעבר לאותן ישויות נשגבות ששוכנות במקדש הגוף שלנו ולהרהר בישות האוניברסלית. אחרי שנסלק את שכבות הלכלוך שמטשטשות את הראייה, את בעיות הגוף ואת התעתועים — אז עלינו להיות מוכנים לסלק אפילו את האלים עצמם, על מנת שנוכל להגיע לישות האוניברסלית שבתוכנו.
3
מסירות
את העקום להפוך לישר,
את הישר להפוך לזרם.
לאסוף מים, אש ואור.
את העולם כולו להביא לנקודה אחת ויחידה.
אם יש בנו מסירות — אמונה שלמה בדרך הרוחנית שלנו ומחויבות מלאה כלפיה — באופן טבעי הנחישות שלנו תייצר מומנטום, תנופה. המכשולים שבהם ניתקל ילכו ויתמעטו. הדרך, שכמו הייתה עקומה, תתיישר. ככל שינסו להסיט אותנו מהמטרה — לא נירתע.
מסירות של ממש אינה רק מסלול תלול. היא דורשת אומץ לב. על הגוף, הלב והרוח להיות ממוקדים לחלוטין בדבר שאותו אנחנו מבקשים. רק כאשר היסודות הפנימיים מאוחדים אפשר להשיג מסירות מלאה.
אם נראה את הדרך בבירור וכל היבטי האישיות שלנו יהיו מאוחדים לחלוטין, לא יהיה ניתן עוד להבדיל בין העולם החיצוני לזה הפנימי. לכן נהוג לומר שהעולם הוא כמו נקודה אחת ויחידה: המסירות עזה כל-כך עד שלא נותר דבר שאינו חלק ממנה.
4
הרהור
ירח מעל מים.
שְבוּ לבדכם.
כאשר המים שקטים, הירח משתקף בהם באופן מושלם. כאשר אנו דוממים, אנו יכולים לשקף את הנשגב באופן מושלם. אבל אם נעסוק אך ורק בפעולות הקדחתניות של עסקי היומיום, אם ננסה לכפות את רצונותינו על הסדר הטבעי, ואם נרשה לעצמנו לשקוע בראייה אנוכית — פני המים שלנו יגעשו. לא נוכל אז להיות פתוחים לטאו.
אין כל מאמץ שנוכל לעשות כדי להשקיט את עצמנו. דממה אמיתית נובעת בטבעיות מתוך רגעי הבדידות, שבהם אנחנו מאפשרים למחשבות שלנו להירגע. ממש כשם שהמים מבקשים לשקוט, כך התודעה שלנו מבקשת את הקדוש. מים עכורים מצטללים אם מניחים להם ללא הפרעה, וגם התודעה מצטללת אם מניחים לה לשקוט.
המים והירח לא טורחים ומתאמצים כדי להצליח להשתקף. כמותם, גם המדיטציה היא טבעית ומיידית.
