פרק 1
מגוחכת
יאז
"בבקשה תגידו לי שזה לא קורה," לחשתי כשהזזתי מפניי את שערי הסבוך להחריד, שעוטר בפסים ורודים, כדי לראות את המכונית המתקרבת. לא המכונית החשמלית הזעירה והנורמלית של אחי. לא. זאת הייתה המפלצת זוללת הדלק שבה נהג החבר הכי טוב שלו — טיפוס צבוע שתרם להתחממות האקלים. אני אמרתי למקס שרציתי שהוא יסיע אותי. אם הייתי יודעת שהוא ישלח את הית', אפילו לא הייתי מבקשת.
הצטערתי מאוד שהתקשרתי לאחי חסר התועלת ולא לגיסתי מיה כשקמתי מבול העץ שעליו ישבתי ונעמדתי על רגליי הרועדות, כל גופי נוקשה ומוחי מעורפל מעייפות. זה מה שקורה כשהולכים באמצע הלילה ביער במשך חמש שעות. אפילו הרגליים שלי, שהיו מחוזקות בזכות תרגולי יוגה, לא הצליחו להתמודד עם האתגר ללא השלכות.
מכונית הלנד רובר עצרה לידי והחלון נפתח.
"הכול טוב, פצפונת?" הנימה הזחוחה של הית' — שילוב בין הומור לעצבנות — שבה הוא לרוב פנה אליי, רק הגבירה את תחושת המבוכה שלי. "תלבושת מעניינת." מבטו נדד משערי המלוכלך לאוזניות הגדולות בצבע ירוק בוהק שנחו סביב צווארי, לחולצת הבילבונג שכבר הייתה קרועה ולמכנסיים הרחבים. כשהביט בכפות רגליי היחפות, הוא הזעיף פנים. "פאק, פצפונת. איפה הנעליים שלך?"
משכתי בכתפיי בייאוש כשהוא פתח את דלת המכונית המפלצתית וזינק מתוכה כדי לגשת אליי.
כמו תמיד, ברגע שראיתי את הית' ליבי החסיר פעימה ונשימתי נעתקה. הוא היה פשוט מרהיב. גבוה, שרירי, עם שיער שחור מסודר בשלמות, קו לסת מרובע ומגולח, ועיניים כחולות כל כך שנראו כמעט לא טבעיות. תמיד הרגשתי לידו כמו יצור קטן ומוזנח. כאילו עדיין הייתי ילדה קטנה וצנומה והפער של עשר שנים ניכר בינינו.
השעה הייתה שש בבוקר והבחור כבר לבש חליפה מחויטת, לכל הרוחות. הוא שילב זרועות על החזה הרחב שלו וזקף גבה — עם אותו מבט שבו הוא הסתכל עליי מאז שהייתי בת חמש. תנועה בתוך המכונית משכה את תשומת ליבי והבטתי בחטף מאחוריו, אל מושב הנוסעים בו ישבה אישה שגם נראתה מושלמת, בדיוק כמו הית'.
ליבי שקע עמוק עוד יותר.
זו הייתה פֶּני המושלמת — החברה הנוכחית של הית'. גם רופאה כמוהו. נופפתי קלות וחייכתי חיוך קטן לפני ששוב התרכזתי בגבר שעמד מולי ונעץ בי מבט נוקב.
"חלצתי אותן." קולי נשמע צרוד כי צעקתי לתוך היער החשוך אחרי שהלכתי לאיבוד אתמול בלילה.
"חלצת את הנעליים? למה שתעשי —"
"הית', אני מצטערת שמקס העיר אתכם כדי שתבואו לקחת אותי, באמת." הקול שלי רעד קצת. לא יכולתי להתמודד עם המבט הכעוס שלו אחרי שחוויתי תרחיש מסרט אימה במהלך חמש השעות האחרונות. "אני פשוט רוצה לחזור הביתה." מצמצתי במהירות כדי למנוע מהדמעות לזלוג, הרכנתי את הראש, והקפתי את הית' כדי להתיישב במכונית. לצערי, שכחתי שכפות הרגליים שלי היו מרוסקות והשרירים בגופי מכווצים, וכעבור כמה צעדים צולעים רגליי כמעט כשלו. אצבעות חזקות נכרכו סביב החלק העליון של זרועותיי ומנעו ממני ליפול על הקרקע.
"את צולעת," הוא אמר בקול מאשים.
"אני בסדר, אני פשוט — הית'!" ידיו הגדולות נחו על ירכיי, החזיקו אותי ביציבות ופשוט הרימו אותי מהרצפה. הוא צעד קדימה ופשוט זרק אותי לתוך המושב האחורי כך שכפות הרגליים שלי התנודדו מהצד. הצצתי מעבר לכתף בפני המושלמת ומתחתי את שפתיי לחיוך מתנצל.
"אני ממש מצטערת. התקשרתי לאח שלי. לא ציפיתי שהוא ישלח את הית'."
היא בחנה אותי עם הבעה המומה, אבל הצליחה לחייך בתגובה. "הכול בסדר. בכל מקרה אני ערה מחמש בבוקר."
כמובן. ביום רגיל היא כנראה הספיקה לגלח רגליים, למרוח איפור מושלם ולהציל חיים של אין־ספור אנשים ביחידה לטיפול נמרץ שבה עבדה, בזמן שאדם רגיל עדיין לא הספיק לשתות כוס תה.
"למה הלכת בלי נעליים, משוגעת שכמוך?" סובבתי את הראש בתגובה לנימה החדה של הית' ונרתעתי כשהוא הרים את כפות רגליי, כל אחת בתורה, כדי לבחון את העור הסדוק בזמן שפיו מתוח בקו סולד. "את לא יכולה להסתובב ביער יחפה, פצפונת. מה עשית שם בכלל?"
"מסיבת חצות."
"באמצע היער?"
משכתי בכתפיי. "גם צפינו בכוכבים. בעיר יש יותר מדי זיהום אור. חשבתי... תראה, אחד מהחברים שלי ארגן את האירוע וחשבתי שמדובר במעין מפגש חברתי תחת כיפת השמיים. אז... מתברר שבסוף זאת הייתה מסיבה. לא חוקית." לא הזכרתי את הסמים כי רוב הסיכויים שראשו של הית' היה מתפוצץ ומעלה עשן. כשבודי הזמין אותי אתמול בערב, הוא שכח לציין שיהיו סמים. "היו שם כמה חבר'ה שלא התחברתי אליהם." המנוולים ששלחו ידיים, התעקשו שאקח אקסטזי ולא היו מרוצים כשאמרתי שאני צורכת רק חומרים טבעיים. גם את הפרט הזה החלטתי להשמיט. "חשבתי שאוכל לחזור לבד, אבל היה חשוך מדי ו..."
"לא היה את זיהום האור המעצבן שיש בעיר," הית' אמר בנימה יבשה בזמן שהמשיך לבחון את כפות רגליי.
"לא. לא הצלחתי למצוא את האופניים שלי, ואחר כך הלכתי לאיבוד. בסוף נאלצתי להתקשר למקס — הוא יכול לאתר את הטלפון שלי. הוא הסביר לי איך להגיע לכביש ואמר לי לחכות. לא חשבתי..." השתתקתי.
"מסיבות באמצע הלילה וצפייה בכוכבים? מתי תתבגרי, פצפונת? את כבר לא בת שש־עשרה. את לא יכולה להמשיך להסתבך בצרות ולהתקשר לאח שלך כדי שיבוא להציל אותך כשמתחשק לך."
הצמדתי שפתיים ושמטתי את המבט כי לא רציתי שהית' יראה את הדמעות שהצטברו בעיניי. אנחה נפלטה ממנו כשעזב את כפות הרגליים שלי והזדקף מתנוחת השפיפה.
"יש לך כמה חתכים שצריך להדביק. עדיף שאקח אותך למחלקה."
הרמתי את הראש במהירות ופערתי עיניים. "אני לא נוסעת לחדר המיון. אני צריכה לחזור הביתה. הרגליים שלי בסדר גמור." לא התכוונתי לנסוע לבית החולים במצב כזה ולהיתקל בכל החברים והעמיתים העשירים של הית' כדי שהם יצחקו עליי.
"אל תהיי מגוחכת," הוא אמר בכעס. הידקתי את האחיזה סביב המושב שתחתיי והרגשתי שפניי התחממו ממבוכה וכעס.
מגוחכת הייתה אחת המילים האהובות על הית' בכל הנוגע אליי.
את נראית מגוחכת, פצפונת.
כל הטיפולים האלטרנטיביים המטופשים האלה הם פשוט בזבוז זמן מגוחך.
הקיבעון שלך על גלישת רוח כבר נהיה מגוחך.
האופניים המגוחכים שלך הם סכנת חיים — מתי כבר תתבגרי ותקני מכונית?
תתבגרי — עוד מילה שהוא אהב.
אבל החלק המעצבן הוא שהית' לא היה סנוב צבוע כשהייתי ילדה. כשהייתי קטנה, הוא היה הגיבור שלי. הוא גונן על ההרגלים המוזרים שלי מול אחי והוריי ואמר שהייתי מיוחדת, יוצאת מן הכלל. הוא חייך בכל פעם שראה אותי כאילו הארתי את היום שלו, כאילו הוא נהנה להיות לידי.
הכול השתנה אחרי שהוא סיים את לימודי הרפואה. כמעט שלא ראיתי אותו בזמן שהוא עבד בלונדון, אבל כשהוא עבר לדורסט לפני כמה שנים — בעקבות מקס ואחותו וריטי שהעבירו לכאן את חברת האדריכלות שלהם — היחס שלו כלפיי השתנה. כמובן, בעיני כל האחרים, הית' נשאר בחור מקסים ורהוט, אבל איתי הוא השתנה לחלוטין. ונראה שההרגלים המשונים שלי התחילו לעצבן אותו אחרי שהתבגרתי — לאחרונה הוא מתח עליי ביקורת יותר מההורים שלי. וכנראה לא סתם.
אם הייתי מתייחסת אליו כמו לאחד מהחברים הטיפשים של מקס ומתעלמת ממנו, לא הייתי נעלבת כל כך, אבל דעתו של הית' הייתה חשובה לי.
במשך רוב שנות הנעורים דמיינתי שהוא יפסיק לראות אותי בתור ילדה קטנה וסוף־סוף יבין שאני הייתי האישה בשבילו. זאת הייתה כמיהה נואשת שהסבה לי כאב ממשי כמעט, אובססיה. לא התעניינתי בבחורים מפורסמים או בלהקות בנים — רציתי רק את הית'.
אומנם ניסיתי לראות אותו בתור אידיוט, אבל התקשיתי להתנער מההשתוקקות וההערצה כלפיו. במיוחד כשבחיים האמיתיים הוא באמת היה גיבור. בתור רופא מייעץ בחדר המיון, הית' הציל חיים בכל יום. היה קשה לזלזל באדם שזכה להערצה בגלל סיבות הגיוניות כל כך. וזאת הסיבה שדעתו השלילית פגעה בי כל כך, ואולי הייתה עוד סיבה שבגללה שקלתי לעזוב את המדינה לתקופה מסוימת. אולי בודי צדק?
"אני לא מגוחכת," אמרתי מבעד לשיניים חשוקות. "אני רוצה לחזור הביתה. אם אתה לא מוכן להסיע אותי, אתקשר למיה." התחלתי לקום מהמושב כדי לצאת מהמכונית (לא התחשק לי לעמוד שוב על הקרקע, אבל נקלעתי למצב נואש). לפני שאחת מבהונותיי הספיקה לגעת בכביש, הית' הרים אותי בזרועותיו והצמיד אותי לחזה שלו.
"מה לעזאזל אתה —"
"תשתקי, פצפונת." קולו נשמע כעוס. למה הוא היה עצבני כל כך? נכון, לא היה לו נוח לאסוף אותי מאמצע שום מקום, אבל הוא היה יכול פשוט לסרב לבקשה של מקס. "את לא מניחה את כפות הרגליים המדממות שלך על הקרקע. אין לך שום כישורי הישרדות? את ממש עקשנית."
כמעט בכל פעם שהית' זלזל בי או מתח עליי ביקורת, הצלחתי להסתיר ממנו את תחושת העלבון. לרוב פשוט נופפתי לו אצבע שלישית או נעצתי מרפק בשרירי בטנו הקשים כמו אבן.
אבל אחרי שהטרידו אותי כמה בטלנים מסוממים ואחרי שהלכתי חמש שעות ברגל ביער מפחיד, לא הצלחתי להגיב כמו תמיד. כפות הרגליים שלי כאבו, לא אכלתי במשך יותר משש־עשרה שעות, הייתי מכוסה בלכלוך, וגם הייתי כמעט בטוחה שציפור חרבנה לי על השיער.
העייפות שהרגשתי כאילו שאבה אותי לתוך חול טובעני.
הית' החזיר אותי למושב האחורי ושאפתי אוויר ברעד כשהאף שלי התחיל לעקצץ. הרגשתי מושפלת לחלוטין כשדמעה אחת נפלה מבין הריסים על הלחי המאובקת שלי. הית' קפא ועיניו זינקו אל עיניי. הדמעות טשטשו את הראייה שלי ולא הצלחתי להתרכז בפניו.
"אני רק רוצה לחזור הביתה," אמרתי בקול קטן. לתדהמתי, אחת מידיו הגדולות חפנה לי את הלסת ואגודלו ניגב מלחיי את הדמעה שנפלה. מצמצתי כדי לחדד את הראייה וראיתי את פניו. הוא נראה כאילו סבל מכאב כשצפה בי. לא הבנתי למה.
"אוקיי, פצפונת," הוא אמר, הפעם בקול רך כל כך עד שהתקשיתי להאמין שהיה מדובר באותו אדם. "אקח אותך הביתה." הוא מתח מעליי את חגורת הבטיחות ורכן כדי לחבר אותה למקום, כאילו עדיין הייתי ילדה. כשהוא גהר מעליי, ניחוח גברי ונקי מהול באפטרשייב יקר מילא את נחיריי ושאפתי בחדות. כשהוא התרחק, הבטתי בחטף בחולצה המלוכלכת שלו, שהייתה נקייה לפני כן.
"אוי לא," אמרתי בנימה מזועזעת וכיסיתי את הפה בידי. "החולצה שלך."
הוא פתח את הפה, סגר אותו שוב ופלט אנחה קולנית. "לא אכפת לי מהחולצה המזוינת, פצפונת. גם ככה אני מסתובב בפיג'מה כל היום, זוכרת?"
"אבל יש לך היום בבוקר פגישה עם המנכ"ל, לא?" פני המושלמת הייתה חייבת להתערב. "בגלל זה לבשת —"
"זה בסדר," הית' אמר כששיגר אליה מבט אזהרה, לפני שסוף־סוף התרחק ממני וטרק את הדלת. "אם את לא רוצה לנסוע למיון, אני יכול לקחת אותך הביתה ונטפל בכפות הרגליים שלך מאוחר יותר."
לא התווכחתי. למען האמת, פשוט לא היה לי כוח. הית' ופני המושלמת התחילו לדבר בקולות לחישה, ללא ספק על דברים חשובים מאוד. ואני השענתי את המצח על החלון. הרעד בגופי שכך כשמהמערכת שמאחור נפלט אוויר חם. תחושת העייפות שטפה אותי כמו גל עצום, וכעבור דקה נרדמתי.
לפתע הרגשתי שאני נעטפת ופרץ אוויר קר הכה בי. יד גדולה נכרכה מתחת לברכיי ויד נוספת אחזה לי בגב. מישהו הרים אותי.
"מ־מה?" מלמלתי כשהניחוח המוכר שוב הציף את החושים שלי והרגשתי שגופי נצמד לכותנה רכה שנמתחה על חזה שרירי. מצמצתי עד שעיניי נפקחו והתרכזתי בצווארו השזוף של הית' כשהוא התרחק מהמכונית ועשה את דרכו לכיוון הבניין שלי, נושא אותי בזרועותיו. הבטתי בחטף בלנד רובר מעבר לכתפו של הית', פני המושלמת עדיין ישבה במושב הנוסעים מלפנים. ראשה נטה הצידה והיא התבוננה בהית' בזמן שהוא נשא אותי — היא לא נראתה כעוסה, כפי שציפיתי, אלא דווקא מסוקרנת.
"אני יכולה ללכת," אמרתי להית' והתפתלתי בניסיון לרדת לרצפה. אבל הוא פשוט הידק את האחיזה והצמיד אותי חזק יותר לחזה שלו.
"לא, את לא." לסתו התהדקה חזק כל כך שאפילו השריר בלחיו קיפץ. "את מוכנה להפסיק להתפתל? מפתח?"
הפסקתי לנסות להשתחרר והוצאתי את המפתחות שהיו מחוברים לשרשרת סביב צווארי. הית' התכופף כדי לאפשר לי לפתוח את הדלת, אחר כך דחף אותה בכתפו, נכנס למסדרון בביטחון מלא, כאילו היה הבעלים של המקום, וצעד לעבר גרם המדרגות שהוביל לדירה שלי.
"הו, שלום לך, יקירתי," קולו של השכן שלי, ברין, בקע מדלת הדירה שלו. הבטתי בו בחטף, הוא עמד בפתח הדלת עם גבות מעוקלות ופנים מקומטות בזמן שהתבונן בהית', שסחב אותי במעלה המדרגות. "בחור צעיר! מה נראה לך שאתה עושה ליאז שלי?" הוא נופף במקל שלו לעבר הית'. "יאזמין, את בסדר?" קולו נשמע מבוהל מעט. ברין דאג לי.
"אני בסדר, ברין," קראתי. "רק כואבות לי הרגליים. הית' יזרוק אותי בדירה שלי."
"יזרוק אותך?" הגבות של ברין זינקו לקו השיער שלו. הוא פסע כמה צעדים מתנודדים לתוך המסדרון. "העניין הוא שאני דואג ליאז, בחור צעיר. אני לא רוצה שבליין מפוקפק כמוך ינצל אותה."
"בליין?" הית' לחש, קולו רעד מרוב שהיה משועשע.
"פשוט תשתף פעולה, בבקשה," לחשתי בתגובה. לברין אסור היה לדאוג כי ליבו היה חלש. הית' הסתובב מעט על המדרגות, אני עדיין בזרועותיו.
"אני מבטיח לך, אדוני," הוא אמר בקול כן. "שאני לא מתכנן ליהנות משום פעילויות עם יאזמין. אני רק עוזר לה להגיע לדירה, ואחר כך אלך. אני מבטיח לך שאני ג'נטלמן."
ברין נשף בבוז וכיווץ עיניים. "אני יכולתי לסחוב אותה לדירה," הוא קרא. אחר כך הוא התנודד מעט והידק את האחיזה סביב המקל, מה שדי נגד את ההצהרה שלו. אבל ייאמר לזכותו של הית', הוא הנהן בהסכמה וידעתי שהתאמץ לבלום גיחוך. "בסדר, בסדר, לכו." ברין שוב נופף לעברנו במקל ומעד קצת לפני שנכנס באיטיות לדירה שלו. הית' רץ במעלה המדרגות הנותרות.
"אתה יכול להוריד אותי," אמרתי לו בקול מתוח כשהגענו לדלת הדירה. הייתי חלשה והיה לי קשה להיות צמודה לחזה שלו. חששתי ששוב אפרוץ בבכי, או גרוע מכך, אתכרבל בתוך החולצה שלו, שכבר הייתה הרוסה. ברגע שבו הוא הוריד אותי לרצפה פתחתי במהירות את המנעול ונכנסתי פנימה בלי להתבונן בו, כולי כאובה. לפני שהית' הספיק להיכנס בעקבותיי, וראיתי שהוא התכוון, הסתובבתי וסגרתי את הדלת כך שרק פניי הציצו מתוך הרווח הנותר.
ידו נחה על העץ, אבל הוא לא פתח את הדלת.
"תודה," מלמלתי. באותו רגע היה לי קשה לדבר. הוא בחן את המראה שלי, מהשיער הפרוע עד לכפות הרגליים היחפות, והזעיף פנים.
"תקשיבי, פצפונת. אני צריך לנסוע לעבודה עכשיו, אבל אני יכול —"
"פשוט לך!" התפרצתי, ושנינו נדהמנו. "זאת אומרת, עשית מספיק. אני בסדר. אתה יכול ללכת. פני מחכה."
הוא הביט לעבר המדרגות ואחר כך שוב בי, מהוסס. למה הוא לא יכול פשוט ללכת? הייתי צריכה להתגבר על תחושת ההשפלה שלי ללא איש בסביבה. לבסוף, הוא הוריד את היד מהדלת ותחב את שתי הידיים לתוך הכיסים.
"בסדר, אני —"
"ביי, הית'." לא טרקתי את הדלת בפניו, אבל סגרתי אותה. הסתובבתי והתבוננתי בדירה הקטנה, מקום המפלט שלי, אחר כך נשענתי על הדלת ופלטתי אנחה ארוכה לפני שהחלקתי במורד העץ עד שהתיישבתי על הרצפה והצמדתי את הברכיים לחזה. הפלתי את הראש על הברכיים והרשיתי לעצמי לפלוט יבבה קטנה.
"שימי את הרגליים במים חמים!" הפקודה הרועמת של הית' מצידה השני של הדלת הבהילה אותי והרמתי את הראש בחדות. חשבתי שהוא עזב ושכחתי כמה דקות היו הדלתות האלה. נשכתי את השפה כדי לא לפלוט יבבה נוספת ועצרתי את הנשימה עד ששמעתי אנחה קולנית מעבר לדלת, ולאחריה צעדים מתרחקים.
כששפשפתי את הפנים ידיי התכסו בלכלוך. באותו רגע הבטחתי לעצמי — זאת הייתה הפעם האחרונה שאני מביכה את עצמי מול מושא האהבה הנכזבת של חיי.
תתבגרי, פצפונת.
את מגוחכת.
אולי הגיע הזמן להפסיק לחשוב עליו כל הזמן ולהתחיל להקשיב לו.
