ליתיום וסכיני הגילוח שבתוך המרשמלו הוא ספר שנע בן שירה פרוזאית לפרוזה שירית. עיקרו רישום תנודות התודעה בן טירוף לידיעה, תוך הטלת ספק בתפיסת המציאות המקובעת והמוכרת.
אם לצטט ביקורת עכשוית, ״צללתי ועפתי... שירים שיש בהם אור וחושך, בשר ורוח, שפה ואותיות שהופכות לגוף ולהיפך. סחרור נהדר בן שכבות הקיום... (שירים ש) סחפו אותי דרך שדות תעופה והודו, ומסדרונות ורצפה ותקרה שהתערבבו. זה נהיה טיול בצבע אסיד ויצאתי ממנו מתפעלת״.
ובנימה אישית, כתבתי אותו כי מאז צורות של יונה וולך לא מצאתי את השתקפות עצמי בכתובים. לא מצאתי טקסטים שיתיחסו למצבי תודעה שאינם קונוונציונליים, לא כאל עדות למחלה שיש לרפא, אלא כשער לידיעה, מתוך התבוננות רחבה, שאינה שיפוטית, על מצבי תודעה שהם בפשטות – אחרים.