FOMO


ליאת לב רן


מחברת הספרים ״מורשית חתימה״ ו״בלי כיסוי״, עורכת ומלווה כותבים, יזמית ומפיקה אירועי ספרות ותרבות יחד עם גל ליבר.


כשהייתי בתיכון


באמת חשבתי שככה נכון:


קודם צבא, אחר כך לימודים


ואז חתונה וילדים,


משכנתא לדירה עם נוף לירקון


מה זה אם לא הדבר הנכון?


הלכתי בדיוק במתווה המתאים:


קודם צבא ואז לימודים


ובעל חתיך (ובהייטק) ושני ילדים


והנוף... לאתר בנייה.


אבל לפחות יש מעלית וחניה.


והנה דקה לחמישים


התחילו אצלי בראש רחשים


לא, תרגיעו, לא השתגעתי.


זו איזו תחושה ש... עוד לא הגעתי


עוד לא נגעתי


עוד לא פגעתי


בנקודה המדויקת


יש בי איזה FOMO, אי שקט.


בא לי לפרוץ גבולות,


לא בא לי תשובות, בא לי שאלות.


בא לי לעוף על אדרנלין,


באנג’י, טרקים בהרים, מסיבות בברלין.


בא לי מוזיקה רועשת


ותודעה מטושטשת


ובדמיון אני בשמלת מיני בוהקת


רוקדת על עקבים בלי לשבור את המפרקת,


נושמת את הלילה, קורעת העיר,


מקפיצה טקילות בלי להיתקל בקיר,


מזמינה כרטיסים למסיבות טבע,


ובתכלס? מנקרת על הספה בשבע.


מה טבע? מה טקילה? אין לי חשק לכלום.


בטרנינג דהוי, בלי כוח לקום,


מכבה את אמילי ואת פריז ומעמידה קומקום,


מכינה לי תה צמחים ועוגיית גרנולה,


הטראנס היחיד הוא בשמן קנולה.


לוהטת מגלי חום וצורך בשליטה,


בוהקת רק מהאור של האייפון במיטה.


צועקת לילדים שינמיכו את הווליום,


לוגמת לאט מהחליטה,


אפילו אין לי כוח להכין להם חביתה.


ואז אני פותחת לפטופ וכותבת


חיים אלטרנטיביים בהם אני כוכבת,


רוכבת אל האופק, פורקת עול


לבושה מהמם, שוכחת מהכל.


מזל שיש לי לפטופ טעון ודמיון משתולל,


שם אני יכולה להתהולל


גם בלי להתלבש או לצאת מהדירה


(שהיא די מהממת וגם הנוף לא רע).


אז מה הבנתי אחרי חמישה עשורים?


הדבר הנכון זה לכתוב ספרים.