פרק 1
כרמן
יום אחד בלבד — זה כל שנדרש לעבודת החלומות שלי להפוך לסיוט. למעשה, זו הערכה נדיבה. בפועל, נדרשה רק פגישה אחת של חמש־עשרה דקות עם נשיא בית החולים כדי להשליך שנים רבות של לימודים, תכנון וחלומות אל מחוץ לחלון, לעבר השמש הקופחת של דרום פלורידה.
בשום מקום בתיאור המשרה שקיבלתי בריאיון שלי לתפקיד עוזרת מנהלת יחסי הציבור של בית החולים מיאמי דייד לא הופיעה המילה "שמרטפית." בואו נודה באמת, אילו ידעתי מה באמת רצו שאעשה, לא הייתי מתייבשת בחום הלוהט של הבוקר המוקדם בהמתנה לד"ר ג'ייסון נורת'ראפ שיגיע ליומו הראשון.
"כל מה שהוא רוצה או צריך, את משיגה לו," מר אוגוסטינו הורה לי. "רק תרחיקי אותו ממתחם ההנהלה."
"אבל זה גם היום הראשון שלי. לא עדיף שמישהו שמכיר את המקום ילווה אותו?"
"אני רוצה שאת תעשי את זה," הוא אמר, ולא השאיר מקום לוויכוח נוסף.
"שאביא אותו לכאן לדבר איתך?"
"אני אהיה כל היום עם מועצת המנהלים. אל תביאי אותו לשום מקום קרוב לחדר הישיבות."
משהו בכל העניין הזה העלה צחנה קשה. למה שבית החולים לא יפרוש שטיח אדום כדי לקדם את פניו של ד"ר נורת'ראפ? מר אוגוסטינו אמר שנורת'ראפ הוא מנתח מוח לילדים, ברמה עולמית, שאושר על ידי מועצת המנהלים. אם לו לא מגיע השטיח האדום, אז למי כן? והדבר התמוה ביותר הוא מדוע שמר אוגוסטינו ייתן לאדם החדש ביותר בסגל העובדים לטפל במשימה חשובה, ולא יגיע לשם בעצמו.
ההנחיה המאוחרת של הבוס שלי לא הותירה לי זמן לביצוע תחקיר לקראת ה"משימה" הראשונה שלי, ולכן אני מרגישה עכשיו לא מוכנה ולא במיטבי, כשאני מחכה לו. מר אוגוסטינו נתן לי צילום של גבר נאה באופן שערורייתי, בעל שיער בלונדיני־מלוכלך, עיניים חומות־זהובות, וכמות מושלמת של זיפים על הלסת המחוטבת שלו. אני יכולה רק לדמיין לעצמי איזה טיפוס הוא נורת'ראפ — פריווילג מפונק, אחד כזה שסולחים לו על חטאיו. ועכשיו העבודה שלי היא להתחנף אליו ולגרום לו להרגיש ש"שמחים לקראת בואו".
אחרי שנים של עבודה במלצרות והשגחה על ילדים אמיתיים כדי לממן לעצמי את הקולג' ואת לימודי התואר השני, כשאני מתבקשת לשמרטף זה מכעיס אותי מאוד. כל תוכניות השיווק ויחסי הציבור שטיפחתי בקפידה כדי להרשים את הבוסים ביומי הראשון כאן, עדיין תקועות בתוך תיקייה עם כריכת עור שאני מהדקת אל חזי, והיא כנראה חסרת תועלת לאור המשימה שקיבלתי היום, תוך כדי כך שאני נמסה בלחות המעיקה של סוף יוני.
דבר אחד ייאמר לזכותו של בית החולים מיאמי דייד, והוא שהשטחים שלו יפהפיים, הגינון מושקע, ערוגות הפרחים צבעוניות, והדשא שנשאר ירוק בחום הקיץ הודות לממטרות המוסתרות ביצירתיות.
כמובן, 'הרופא הטוב' מאחר, מה שנותן לי יותר מדי זמן באפשרויות המוגבלות שלי, תוך כדי כך שאני מנסה לא לנבול לגמרי בחום הזה, שהופך את בתי השחי שלי לבִּיצה קטנה וגורם לשיער המוחלק־בקפידה שלי להתחיל להסתלסל. יכולתי אולי ללכת למחלקת משאבי אנוש ולספר להם שהתפקיד פשוט לא מתאים לי, בעצם. אחרי פחות מיום בעבודה, זה לא יופיע ברישום הקבוע שלי, במיוחד מכיוון שרק עכשיו סיימתי עם מילוי טופסי ההצטרפות למערכת השכר ולתוכנית הביטוח הרפואי של בית החולים. אני עדיין יכולה לעצור את זה.
אבל אז אני נזכרת כמה גאים היו ההורים והסבים שלי כשקיבלתי את המשרה הראשונה שלי אחרי שנים רבות של לימודים. אני חושבת על הדירה ששכרתי לאחרונה בקנדל, וגם על המלתחה של החליפות המרשימות שרכשתי באשראי כדי שאוכל לשדר הופעה מקצועית בעבודה. היכולת לשלם עבור כל הדברים האלה תלויה בשכר הנאה החדש שלי, שאפסיד אם אתפטר.
התפטרות היא לא אפשרות.
לא בהתחשב בכך שאפילו לא נתתי הזדמנות למשרה הזאת. ומלבד זאת, אני לא מאלה שמרימות ידיים. האבואלה1 האהובה שלי תהיה כל כך מאוכזבת. היא והנונה2 האהובה לא פחות שלי, שמחו יותר ממני כשקיבלתי את התפקיד. אני לא יכולה לאכזב את כל האנשים בחיי בוויתור על ההזדמנות הזאת. כבר הצלחתי לייצב מעט את עמוד השדרה שלי, כששאגה של מכונית ספורט מושכת את תשומת ליבי לשביל הגישה הארוך של בית החולים.
אני מסתכלת באי־אמון, כשפורשה שחורה נוצצת עם גג נפתח מתקדמת בנהימה לאורך שביל הגישה הבנוי כחצי־עיגול, כשנורת'ראפ ליד ההגה ובלונדינית מחומצנת בשמלה אדומה סקסית יושבת במושב שלצידו. "איזו קלישאה," אני ממלמלת כשהוא עוצר את המכונית השחורה הנמוכה במרחק של מטר מהמקום שבו אני עומדת מוכנה "לקדם את פניו".
הוא מזנק החוצה מהרכב בקלילות חתולית, גבוה, שרירי, ועוד יותר נאה אפילו מכפי שנראה בתמונה שלו, כמובן. כשהוא פוסע לעברי, הוא שולח אליי חיוך יהיר, וכל תא בגופי כאילו נעמד לדום ושר הללויה במקהלה קולנית של פטמות מזדקרות ותחתונים נרטבים, שמכעיסה אותי.
אני לא רוצה ששום חלק ממני יגיב על שום חלק ממנו, אבל אצטרך להיות מתה כדי שלא אבחין בגבר הזה. ועל אף שיכול להיות שבחמש השנים האחרונות הייתי קהת חושים, ד"ר נורת'ראפ הוא הוכחה חיה לכך שאני עדיין לגמרי אישה חיה ונושמת, שמזהה גבר סקסי כשהיא רואה אחד.
הוא מאובזר במשקפי שמש של ריי־בן שנמצאים על שערו, שעדיין פרוע בגלל הגג הפתוח של המכונית. עליו, פרוע זה סקסי. עיניו הזהובות נוצצות, חיוכו כאילו יצא היישר מפרסומת למשחת שיניים, והגוף שלו... וואו. הוא כנראה בילה בחדר הכושר מספר שעות זהה לזה שבילה בבית הספר לרפואה.
אני קולטת שאני נועצת עיניים, אבל נראה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי למצמץ. האם ראיתי אי פעם בחיי גבר יותר מושלם מזה? המחשבה הזאת גורמת לי להרגיש חסרת כבוד כלפי זכרו של הגבר היחיד שאהבתי אי פעם, וזורקת אותי החוצה מהעילפון הקל שאליו גלשתי לנוכח מראהו של נורת'ראפ.
אני מכחכחת בגרוני ומצמידה את התיקייה חזק יותר אל חזי, בניסיון נואש להסתיר כל ראייה לתגובה המגוחכת שלי אליו. "ד"ר נורת'ראפ?"
"זה אני. ומי את?"
"כרמן." אני מושיטה אליו יד בתקווה שהיא לא מזיעה. "כרמן ג'ורדינו, עוזרת מנהלת יחסי הציבור. ברוך הבא לבית החולים מיאמי דייד."
"נעים מאוד, מיס ג'ורדינו." איכשהו הוא הופך את האקט של נטילת כף ידי — לחיצה קלה עליה ושחרורה — לאקט מיני ארוטי, שפעם נוספת גוזל את הנשימה מריאותיי ומחליש את עמוד השדרה שלי.
אני שונאת אותו על כך שהוא גורם לי להגיב כלפיו כמו שכל אישה אחרת עם דופק כנראה הגיבה אליו מאז שהתחיל להתבגר מינית. אני שונאת אותו עוד יותר כשאני מגלה שהוא מניח שטר של חמישים דולר בידי. אני עומדת לשאול אותו בשביל מה זה, אבל אז הוא משלים לי את הפרטים החסרים.
"תעשי לי טובה, וקחי בבקשה את בטי לקפטריה, תקני לה ארוחת בוקר ותשלחי אותה לדרכה במונית," הוא אומר בטון נמוך שרק אני יכולה לשמוע.
"אבל —"
"האם מישהו ביקש ממך לפגוש אותי ולדאוג לצרכים שלי?"
האופן שבו הוא אומר צרכים גורם לי לדמיין אותו מזיע, עירום ועומד לרשותי, וזה רק מכעיס אותי עוד יותר. אני לא בטוחה על מי אני כועסת יותר — עליו או עליי. את מי אני יותר מכעיסה — אותו או אותי. אני מרגישה את הפנים שלי מתלהטות, וכשאני פותחת את פי כדי להגיב על הדרישה השערורייתית שלו, שום דבר לא יוצא החוצה.
"מה שאני צריך זה שתדאגי לה." הוא מביט בי במבט מפציר, וזה כל מה שאני מצליחה לעשות כדי לא להתעלף. "בסדר?"
מספיק מעליב להתבקש להיות שמרטפית של מנתח מוח, אבל להתבקש להיות שמרטפית של הזנזונת ששימשה אותו כסטוץ ללילה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. "אני מצטערת, אבל אני לא מוכנה —"
מתעלם ממני, 'הרופא הטוב' פונה ומחווה אל "בטי" שתצטרף אלינו על שפת המדרכה. "בואי תפגשי את כרמן ג'ורדינו. היא תעזור לך למצוא את הקפטריה ואת ההסעה לשדה התעופה." הוא מנשק את לחייה של הבלונדינית. "היה נחמד לפגוש אותך, אבל אני צריך ללכת לעבוד עכשיו."
"תודה רבה לך על הכול, ג'ייסון," בטי אומרת עם מבט מעריץ על פניה המושלמות.
נורת'ראפ שולח לעברה את הגרסה שלו לחיוך מלא כנות. "העונג כולו שלי."
אני מגלגלת עיניים, מדמיינת מה נכלל ב"הכול" הזה במקרה הנוכחי. דקירת הקנאה שאני חשה רק מגבירה את כעסי. מה אכפת לי אם היא זכתה לבלות איתו?
הוא זורק אליי את מפתחות המכונית שלו, ואני צריכה לבחור באופן מיידי אם לתפוס אותם או לתת להם לפגוע לי בראש. אני תופסת אותם שנייה אחת לפני שהם פוגעים בי. "את יכולה למצוא את מגרש החניה של הסגל ולמצוא שם מקום בשביל פריסיליה?" הוא קורץ, ומוסיף, "תודה, אני חייב לך אחת." הוא מעיף מבט אל בטי, ומחייך את החיוך הזוהר הזה. "או אולי שתיים."
"אבל לאן אתה הולך?"
"לבדוק את מקום המגורים החדש שלי. אצטרף אלייך יותר מאוחר."
"אני אמורה ל —" אני עוצרת את עצמי כשאני קולטת שאני מדברת אל הגב שלו. אז עכשיו אני שמרטפית של בלונדינית מחומצנת וגם של פורשה 911? היום הזה רק הולך ומשתפר. מעולם לא הייתי גאה יותר מאשר ברגע הזה בשנים בהן השקעתי עבודה קשה בקולג' ובלימודי התואר השני.
הנהמה הנמוכה שלי גורמת לבטי להתרחק ממני, מטופפת על עקביה הגבוהים. "אני לא באמת רעבה כל כך." הצחוק העצבני שלה רק דוחף את העצבים שלי עוד יותר אל הקצה.
אני משחררת את האחיזה ההדוקה שלי בתיק העור ומניחה לזרועותיי ליפול לצידי גופי, מרגישה מובסת לחלוטין בחלוף שעה אחת בלבד במשרת ה"חלומות" החדשה שלי.
עיניה של בטי מתרחבות, שפתיה האדומות יוצרות צורת O.
"מה?" אני משפילה מבט כדי לראות במה בטי ממוקדת כל כך, ורואה שהציפוי של תיק ה"עור" שלי נצלה בשמש ונדבק אל חזית החליפה הכחולה המאוד־יקרה־שעדיין־לא־שולמה־במלואה שלי. אני פולטת צווחת תסכול.
"אני בטוחה שזה יֵרד בניקוי יבש." חיוכה הנעים של בטי גורם לי להרגיש רע על כל המחשבות המגעילות שהיו לי כלפי מישהי שהפכה להיות עדה תמימה להתמוטטות הקריירה שלי.
אני מחליטה שאין לי מה להפסיד בלהפוך את בטי לבת בריתי, מביטה לעבר האישה שמיתמרת מעליי הודות לעקבי העשרה סנטימטרים שלה, ושואלת, "אני יכולה לשאול אותך איך פגשת... אותו?"
"זה היה צירוף המקרים המוזר ביותר שיש."
הם כולם כאלה, לא?
"הייתי בדבר הזה של איסוף המטען בשדה התעופה, וחיכיתי למזוודות שלי, שלא הגיעו, ולמי שעכשיו כבר החבר־שלי־לשעבר, שלא הופיע לאסוף אותי." בטי מנגבת דמעה. "ואז חברת התעופה לא הצליחה למצוא לי מקום בטיסה הביתה עד היום בבוקר. השתמשתי בכל הכסף שלי והגעתי לתקרת האשראי שלי כדי לטוס לכאן ולפגוש את המניאק שהבריז לי. אין מטען, אין כסף, אין מניאק. ג'ייסון ראה אותי בוכה ושאל אם יוכל לעזור. תודה לאל שהוא קיים, אחרת הייתי ישנה בשדה התעופה. הוא אפילו לקח אותי לארוחת ערב נחמדה וקנה לי בקבוק מהיין האהוב עליי."
"ומה הוא קיבל בתמורה להכנסת האורחים שלו?" השאלה נפלטת מפי לפני שאני מספיקה לעצור אותה. מבועתת, אני עומדת להתנצל על גסות הרוח שלי, אבל היא ממשיכה לדבר.
"שום דבר." נראה שבטי לא נעלבת מהשאלה שהיא לגמרי הייתה צריכה להיעלב ממנה. "הוא עשה לי טובה ולא ביקש ממני שום דבר בתמורה. הוא אפילו ישן על הספה כדי שאוכל לקבל את המיטה. ואז השעון המעורר בטלפון שלי צלצל. הוא עמד לאחר ליום הראשון שלו, והיה כולו בלחץ. את יודעת מה השעה? הטיסה שלי לפילדלפיה יוצאת בעשר וחצי. אשמח לראות לפני כן אם הם מצאו את המזוודה שלי."
אני בודקת בשעון, רואה שהשעה כמעט תשע, ומסתכלת על הפורשה. "תיכנסי." אני אומרת, תוהה אם אפשר להיות מפוטרת כבר ביום הראשון לעבודה. אגלה את זה בקרוב, כנראה. אני מתיישבת בתוך מושב הנהג הלוהט העשוי עור וחולצת את נעלי העקב שלי, כדי שאוכל לנהוג בדבר הזה. כשאני מתניעה אותה, המכונית משמיעה קול נהמה שמעביר רטט בגופי, המזכיר לי את העקצוץ שחלף בי בתגובה לבעלים שלה. למכונית שלו יש ריח שאני מדמיינת שיש גם לו — הדרים, תבלינים וגבר סקסי.
אני אסירת תודה לבעלי המנוח, טוני, על זה שלימד אותי לנהוג במכונית עם הילוכים כשהיינו בתיכון. המיומנות הזאת עומדת להיות שימושית עכשיו.
אם קודם לכן כפות הידיים שלי הזיעו, הרי שעכשיו הן רטובות לגמרי כשאני מתמרנת בכביש המהיר העמוס, במכונית שעולה יותר ממה שארוויח בעשר שנים. ד"ר נורת'ראפ אמר לי להביא אותה לחניה, לא לנהוג בה מרחק של שמונה־עשר קילומטרים לשדה התעופה ובחזרה. ומה אם תהיה לי תאונה או אתנגש במשהו? המחשבה גורמת לי לבחילה, וכך גם התהייה מה הרוח הלחה עושה לשיער שהקדשתי קודם לכן שעה כדי להחליק.
ברגע מסוים של חרדה מחליאה, עולה בדעתי שלא הייתה לי הזדמנות להגיד להוד מעלתו להתרחק מאגף ההנהלה. הוא לא יֵלך לשם, נכון? אוי, אלוהים, בבקשה תגיד לו להתעניין יותר בחדרי הניתוח ובמעבדות מאשר בחדרי ישיבות.
מר אוגוסטינו הורה לי להיות השמרטפית של ג'ייסון נורת'ראפ, שהוא מצידו ביקש ממני להיות השמרטפית של בטי. כך שבפועל, אני רק מצייתת להוראות כשאני מסיעה את בטי לשדה התעופה, נכון? זה בטח נכנס איכשהו תחת הקטגוריה של 'מטלות אחרות שיוטלו עלייך', נכון?
במקרה המאוד לא־סביר שבטי תחזור אי פעם לדרום פלורידה ותיתקל במשבר בריאותי, היא תזכור את הטיפול הטוב שהציע לה הסגל של בית החולים מיאמי דייד. הינה. עשיתי את שלי להיום בענייני יחסי ציבור.
"זה ממש נחמד מצידך," בטי אומרת כשאנחנו פונות אל היציאה המובילה לשדה התעופה.
"אין בעיה." כמה דקות אחר כך, אני עוצרת ליד שפת המדרכה, במפלס הטיסות היוצאות, ופולטת אנחת רווחה על כך שלא פגעתי בשום דבר בדרך.
אלוהים אדירים.
התיק, הארנק, הרישיון והטלפון הנייד שלי נמצאים במגירה העליונה של שולחן הכתיבה שלי במשרד. אז בנסיעה חזרה אני יכולה גם לחשוש מהאפשרות שיעצרו אותי על נהיגה במכונית "מושאלת" בלי רישיון. מקסים!
השוטר שמכוון את התנועה באזור הורדת הנוסעים בוחר בדיוק ברגע הזה לשרוק במשרוקית שלו, וזה מבהיל אותי וגורם לכף רגלי להישמט מדוושת המצמד. המכונית מזנקת קדימה ונעצרת. אני כמעט פוגעת במכונית שלפניי, מחמיצה אותה בשני סנטימטרים אולי. זה רשמי — לפני שהיום הזה יסתיים, תהיה לי התמוטטות עצבים. אני מקווה שכבר אהיה בחזרה בבית החולים כשזה יקרה.
בטי רוכנת קדימה, מותחת את צווארה כדי לראות את המרחק בין שתי המכוניות. "זה היה קרוב."
"מה את אומרת..."
"אני אפסיק להפריע לך, כדי שתוכלי לחזור לעבודה."
"היה נחמד להכיר אותך. מצטערת שהייתה לך נסיעה כזאת גרועה."
"לא הכול היה רע," בטי אומרת במשיכת כתף. "גיליתי שעדיין נותרו בעולם אנשים נחמדים שמוכנים לעזור לאישה זרה שנזקקת לעזרה."
רושם ראשוני, כך אני מגלה, הוא לעיתים קרובות מטעה. "קחי את זה," אני מושיטה לבטי את חמישים הדולרים שנורת'ראפ נתן לי. "הוא נתן לי את זה בשביל ארוחת בוקר עבורך ונסיעה במונית."
בטי מסתכלת על הכסף בהיסוס. "אני ארגיש לא בנוח לקחת את הכסף הזה אחרי כל מה שהוא עשה כדי לעזור לי."
"תסתכלי על המכונית שבה אני נוהגת. אני מתערבת שאת צריכה את זה יותר ממנו. קחי את זה. תגיעי הביתה, ואז תוכלי לכתוב לו לבית החולים ולשלם לו בחזרה."
פניה של בטי מאירות כשהיא שומעת את הרעיון. "אני אעשה את זה. שוב תודה, כרמן."
"בשמחה." אני מביטה בבטי ממהרת אל הטרמינל, ככל שמישהו יכול "למהר" על עקבים של עשרה סנטימטרים. החבר המניאק הזה שלה הפסיד אוצר אמיתי, זה בטוח.
אני מחזירה את המיקוד שלי אל המשימה שעל הפרק, שהיא להחזיר את הפורשה של ד"ר ג'ייסון נורת'ראפ בחזרה אל בית החולים בלי שריטה או מכה, ובלי שיעצרו אותי.
